אפילו פרפר מטיל צל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אפילו פרפר מטיל צל

אפילו פרפר מטיל צל

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2026
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 29 דק'

מיה לוי־ירון

מיה לוי-ירון, בתה של המשוררת חיה ורד. עוסקת בעריכת ספרים, בביקורת ספרות ובהנחיית כתיבה.

מספריה:

הדג החמישי הוא שלך (ירושלים : שוקן, תשמ"ט 1989)
מה שאין לי (בני ברק : הקיבוץ המאוחד : הספריה החדשה, 2004) 
הים ידע : שירים מימים רבים (ירושלים : כרמל, תשס"ח 2008)
אישה בשמלה ירוקה (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ו 2016) 
הצדף (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ז 2016)

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/3mnvt76z

תקציר

מילי, אישה נשואה בשנות השישים לחייה ואם לשני בנים, נחשפת בוקר אחד לעובדת מותו של גבר שאיתו היה לה קשר קצר בנעוריה ובאמצע חייה. לאורך כמה שעות מתלווה הקורא אל מילי המגיבה על אובדן "רחוק" זה בחייה. באמצעות אסוציאציות והבזקי זיכרונות הנעים בקפיצות לולייניות בזמן, הקורא מוזמן אל עולמה הפנימי של מילי, העוסק ביחסים בין חוץ לפנים, בין מציאות לדמיון ובין הווה לעבר.

אפילו פרפר מטיל צל הוא מעין נובלה – סיפור קצר-ארוך, קל-כבד, קונקרטי-מופשט, פרוזאי-פואטי גם יחד. סגנונו הייחודי הוא ליבת קסמו.

זה ספרה השישי של מיה לוי־ירון, סופרת ומשוררת; נכתב ב־ 2022-2020.

ספריה שראו אור:
הדג החמישי הוא שלך, הוצאת שוקן;
מה שאין לי, הוצאת הספרייה החדשה;
הים ידע, שירים. הוצאת כרמל;
אישה בשמלה ירוקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

היה מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר (2016);
הצדף, ספר לילדים. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

פרק ראשון

הַחֹשֶׁךְ שֶׁזָּהַר.

הַמַּיִם שֶׁלֹּא נִבְדְּלוּ מֵעַל

שֶׁלֹּא נִבְדְּלוּ מִלְּמַטָּה.

נֶאֱחַזְנוּ זֶה בַּזֶּה וְתֵכֶף עָזַבְנוּ.

דְּבָרִים כָּאֵלֶּה קוֹרִים.

דְּבָרִים כָּאֵלֶּה אֲמוּרִים

לְהִשָּׁכַח מִיָּד.

א. בבוקר ראתה אותו שוב

בבוקר ראתה אותו שוב בראי, במקום החיבור של הקיר עם התקרה.

הוא הביט בה כפי שהביט אז. כאילו לא חלפו למעלה משני עשורים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו שם. עין אחת פקוחה, והשנייה שקועה בין קפלי העפעף כמו צלקת משונה. היא הופתעה. לא מעצם התגלותו כי אם בגלל התממשותה של איזו תחושה מוקדמת שהייתה ודאי מתפוגגת ונשכחת אלמלא הופיע והתגלה עכשיו שוב לפניה.

הוא לא התבגר, חשבה בבהלה.

הוא לא התבגר בשעה שאני...

במהירות סבבה לאחור. המקום היה ריק. רק גון הסיד השתנה כמדומה, מלבן לכחול מעושן.

צבע עיניו.

תירגעי, כלום לא קרה, פקדה על עצמה. החיים עמוסי תעתועים, במיוחד בבוקר, כשרוחות הרפאים שטיילו עלייך בלילה נפלטות לך מהשערות לאוויר כשאת מסתרקת. פשוט קומי ועשי את מה שאת צריכה לעשות. השגרה היא האויב האולטימטיבי של כל השדים.

ובכל זאת הרגישה אכזבה מסוימת על שלא נשאר עוד קצת בחדר. מה כבר היה קורה אילו נשאר עוד רגע? כנראה כלום. לא היה קורה כלום, אבל אולי תחושת החיוּת הזאת שהואצה בה עכשיו ונקטעה בבת אחת שוב, הייתה מתארכת עוד קצת. היא העיפה מבט מהיר אל החלון הפתוח לידה. היו אלה הימים האחרונים של אוקטובר ובקרוב יוכרז, או אולי כבר הוכרז, הסתיו הרשמי. מבעד לחרכי התריס הסתמן חוץ מרוכך משהו, שנראה כמעט קריר, אבל היא ידעה היטב שהתרשמותה נובעת ממשאלת לב יותר מאשר מממשות. הקיץ עודו כאן כולו. וגם אם הוא עוטה סממנים של סתיו, אותו שריד פואטי שיובא מארצות הקור לארץ לא בזכות האקלים כי אם בזכות הגעגועים אליו, דבר לא מתרכך כאן, לא באמת. משנה לשנה החום נהיה סופני יותר, כמו נקודה מלובנת בסוף משפט, הופך לרוח מזרחית נצחית, לאפיק פרסי, לנחיל פרעות מאיים באטמוספרה, מזכיר וחוזר ומזכיר שהמציאות היא כאן, כבר מזמן.

היא ניגשה לארון הבגדים ופתחה אותו. שמלה. גם הבוקר היא תלבש שמלה. כמו בכל יום בקיץ. היא נמנית עם חובבות השמלות המעטות שנותרו. הנשיות הישנה נוחה לה. חם לה מדי במכנסיים. מה גם שיש משחק שהיא משחקת עם עצמה כבר שנים בנוגע לשמלות שלה. היא מאמינה שמגיל מסוים השמלות בארון הבגדים אוצרות יותר זיכרונות ממי שלבשה אותן וכנראה כבר שכחה אותם, ולכן יש לאפשר להן למצוא את דרכן החוצה באמצעות שינוע קל בלבד של הקולבים ללא מאמצי תיווך מצידה. כוח האינרציה של הזיכרון הוא שמכריע מי מהן תילבש היום על ידה.

כל השמלות כאן איתה.

זאת עם הכתפיות והפסים בשחור־לבן שלבשה כשטסה בפעם הראשונה לחו“ל, ושמלת הג'ינס שקנתה מכספי המשכורת הראשונה שלה, והסגולה כמו מכת אגרוף שלבשה בערב שרבין נרצח. ויש גם אחת כחולה שפעם נכנסה איתה בלילה לים ומאז לא לבשה אותה. רובן שמורות עדיין בארון שלה או בארונות אחרים בדירה. קפסולות צבעוניות של זיכרון, או כפי שהיא נוהגת לומר בחוג המשפחה – סוג של תחביב אספנות.

היא לא הדליקה אור. בשנים האחרונות השמלות אוהבות לשחק את המשחק הזה בחושך. עמדה מול הארון וחיכתה, לא הרבה זמן. שמלת פשתן ישנה מאוד בצבע צהבהב דהוי שלא לבשה שנים גלשה בהחלטיות אל בין ידיה המדפדפות בקולבים. היא הדפה אותה בבהלה לאחור. “אמרתי לך כבר לפני שנים שמזאת את צריכה להיפטר. למה את לא מקשיבה למה שאני אומרת לך?“ נזפה בעצמה.

כמו אתמול, זכרה את הפעם האחרונה והכמעט יחידה שלבשה אותה. היא לבשה אותה ביום שישי חורפי יפה אחד בינואר לפני למעלה מעשרים שנה, כשהייתה בת שלושים ושמונה, אולי תשע. היא לא זכרה בדיוק, מניין השנים החל להיפרם כבר בקצותיו. אבל היא זוכרת שעמדה ליד דלת הכניסה של המוזיאון וחיכתה לנילי חברתה מימי הַחַיָּלוּת, כפי שכינו שתיהן את הימים המוזרים ההם בצבע חאקי, כשהבחינה בו צועד לעבר הכניסה. הוא נראה גבוה וצנום כשהיה, עם אותן פנים מסותתות וחדות ועצמות לחיים גבוהות והטיית ראש הצידה ששיוותה לפניו וגם לגופו מבע אירוני משהו, כאילו הוא מטיל ספק במה שלמולו. רוח קלה נשבה ועלים קטנים יבשים התעופפו מתחת לרגליו, והוא התקדם לכיוונה בעודו מאהיל בידו על עיניו.

שקט פתאומי הציף אותה, שקט שמשתרר כשמשהו שהיה צריך לקרות לפני שנים קורה סוף־סוף.

הוא הלך ישר לקראתה, וחייך חיוך גדול.

“מילי? זו את, נכון? מה את עושה כאן?“

ומייד התנצל. “איזו שאלה טיפשית. ודאי שזו את. אי אפשר לטעות בך גם ממרחק של קילומטרים.“

הוא תפס בידה.

“אני לא מאמין. חשבתי שאנחנו שייכים לזן האנשים שלא ייפגשו שוב לעולם, יש זן כזה, את יודעת.“

הוא לא הרפה מידה.

“אני מחכה לחברה,“ אמרה ומשכה אותה מאחיזתו בעדינות. “הגעתי מוקדם. אני תמיד מקדימה.“ זה כל מה שהייתה יכולה לענות באותו רגע.

מן הראוי היה שברגע הראשון לא תזהה אותו, או שיחלוף עוד רגע עד שתהיה בטוחה בכך באמת. מפני שהוא התבגר. מפני שגם היא התבגרה. מפני שעשרים שנה הן נצח בחזקת אינסוף נצחים אחרים, ומפני ששינויים כאלה נקלטים על בסיס היכרות מצטברת, איטית, ולהם לא הייתה היכרות כזו. היו רק קווי מתאר של פגישה שרצה מתחילתה אל סופה, כמו הרגע המסוים הזה בקוטב הצפוני, לפני תחילת הקיץ, כשהשמש זורחת ושוקעת באותו רגע עצמו.

אבל הם זיהו זה את זה מייד, ממבט ראשון, ואולי אפילו מהמבט שקדם לו.

מה עשיתי שם? ענתה לו עכשיו מול הראי. לא עשיתי כלום, סתם עמדתי וחיכיתי כפי שמחכים למישהו, לבושה שמלה צהובה שלא הלמה אותי, ופתאום פגשתי אותך. כמו בסרטים.

ההבדל הוא שבקולנוע יודעים לשים בפיהם של הגיבורים את המילים הנכונות. מילים נכונות אינן באות בקלות כפי שנדמה. כמות מיוזעת של טיוטות נערמת על השולחן עד שהאפקט המדויק מושג. פגישתם המקרית ברחבת המוזיאון לאומנות הייתה חפה מטיוטות, ולכן אין טעם לנסות לשחזר מה אמרו בה. הזיכרון לא יודע לזכור את הנאמר אלא רק לשחזר אותו, ושחזור הוא הרבה יותר מחצי המצאה, הוא משאלת לב. אפשר רק לומר שהדבר המהותי שזכרה בוודאות מהפגישה ההיא היה רעש עמום שרחש בין אוזניה, כמו זה של מנוע ששבק לפני שנים והתעורר לחיים בשיעול מאובק.

מן הסתם אמרו את הדברים שאומרים. לא השתניתָ, לא השתנית, מאיפה את מגיעה, מאיפה אתה מגיע, אתה עדיין ירושלמי? לא, אני גר ברמת גן, אבל נשארתי ירושלמי בנשמתי, ואת? איפה את גרה? וכך הלאה במשך עשר דקות רצופות, כבתוך קפסולה סגורה של זמן אחר. ואף כי בכל רגע שחלף היה נדמה לה שפגישתם האקראית בהחלט מיצתה את עצמה והגיע הזמן ללכת איש לדרכו או לדרכה, המשיכו לעמוד ולדבר על התערוכה ששניהם עומדים לראות. הוא ציין, בקול שטוח מעט, שבדרך כלל הוא לא חובב גדול של אומנות מודרנית, אבל החליט לראות את התערוכה מפני שהצייר, שברגע זה בגלל ההתרגשות שכח את שמו, הוא קטוע רגל. “עניין אותי הממד האומנותי של הנכות בציור שלו,“ אמר, או משהו דומה לזה. שיחתם נקטעה פתאום כי נילי הגיעה ומייד פצחה בתיאור הפקק שהייתה תקועה בו, ואיך דהרה כמו מטורפת על “הכפכפים המטומטמים שלי“ כדי לא לאחר. “הקרסול קצת הסתובב לי ומזל שכלום לא קרה,“ אמרה ואמרה עוד משהו ואחריו עוד משהו, ורק אז השתתקה.

“סליחה, הפרעתי לכם באמצע.“

היא ערכה ביניהם היכרות.

“אסף – נילי.“

“לא התראינו יותר מעשרים שנה. נפגשנו במקרה. כאן בכניסה,“ סיפרה לה.

נילי השיטה את מבטה ממנה אליו.

“באמת? נפגשתם אחרי עשרים שנה, כמו בסרטים?“

הוא חייך. “כמעט. כמעט עשרים שנה.“

לא, לא כמו בסרטים, ענתה לעצמה עכשיו במקומו. הקולנוע לא באמת יודע להמשיך סיפור שלא קרה.

נצח לקח להן לתכנן את הפגישה הקטנה שלהן עד שיצאה לפועל. זמנה של נילי היה קצוב אך גמיש, ואילו שלה היה טעון תכנון מוקדם, בגלל הילדים והמשמרות בעבודה, ולכן הייתה זו כמעט גסות רוח מצידה, מחווה חסרת רגישות שלא תכננה שנייה אחת קודם, לפנות אליו ולהזמין אותו להצטרף אליהן לקפה. נילי אותתה לה בבהילות בגבות, את מוכרחה? הוא לא הבחין או העמיד פנים שאינו מבחין במסרים הדקיקים שניתזו ביניהן. “בשמחה,“ אמר, ובתנועה אבירית החווה בידו לעבר הכניסה, “שניכנס?“ תנועה שהזרימה אוויר במעבר. היא הנידה בראשה ונכנסה אחריו. נילי הלכה אחריה. הם ירדו לקפיטריה בקומה התחתונה, שבה תכננו שתיהן לשתות קפה לפני שיעלו לתערוכה.

הם ישבו שם כפי שיושבים. גבר ושתי נשים או שתי נשים וגבר אחד, הרכב ידוע שבסיפור אחר, דרמטי ורב־תפניות, היה יכול להיות ממגנט, אבל בחסות שולחן הפורמייקה העגול שלידו התיישבו, נראה משמים למדי במונחים ספרותיים. היא ונילי הזמינו קפה אספרסו, והוא הזמין תה עם “הרבה לימון“, בתוספת עוגת גבינה משותפת, אבל עוד לפני שהתמקמו בנוחות בכיסאותיהם, התנצל וקם לשירותים. רק אז, כשהתבוננה בגבו המתרחק, הבחינה בצליעה שלו. האיש משך רגל ימין מאחור ונראה מתאמץ מאוד. כמעט סובל. היא בהתה לכיוון הדלת שמאחוריה נעלם, ותהתה איך זה שלא הבחינה בצליעתו כשבא לקראתה.

נילי עקבה אחר מבטה.

“מי זה האיש הזה?“

“סתם איש שהכרתי פעם.“

“שאלתי כי אני מכירה את המבט הזה שלך.“

“איזה מבט?“

“נו, המבט הזה... המבט של הילדה הנטושה מהגינה הציבורית... זה שהיה לך בצבא כשהגעת אלינו ללשכה.“

“המבט של הילדה הנטושה? חשבתי שנפטרתי ממנו מזמן.“

“המבט הקבוע המשתנה, שכחת? דיברנו על הקבועים המשתנים האלה לא מעט.“

זו הייתה שיחה רגילה, אחת מעשרות שיחות שניהלו במשך השנים ושבסופן צחקו יחד או לחוד, כל אחת על עצמה או על חברתה, ולכן השיבה בכנות מסוימת לשאלתה של נילי.

“פגשתי אותו מזמן. בנסיבות מסוימות מאוד. בעצם, בנסיבות של פגישה מסוימת אחת בלבד. וזה קרה במאה הקודמת. בסוף השמינית.“

“את צוחקת, בסוף השמינית? וזיהית אותו מייד?“

“כן, מייד.“

מצחה של נילי דפדף לאחור בספר דברי הימים שלהן, קמט אחר קמט.

“מותר לי לשאול על הנסיבות המסוימות האלה, שמעולם לא סיפרת לי עליהן?“

“נסיבות שאני לא מתגאה בהן. מהסוג הטיפש, שלא מדברים עליו.“

נילי בחנה את פניה בעיון. היא נראתה מסוקרנת ועם זאת בלתי להוטה מדי לדעת, כאילו הרגישה שמוטב באמת להניח לזה מטעמי התיישנות וחוסר עניין לציבור. ובכל זאת, משהו בהבעת פניה של חברתה משך את תשומת ליבה.

“היי, מה זה הפרצוף הזה?“ שאלה.

“הכול בסדר. סתם נכנס לי משהו לעין,“ אמרה והספיגה בזהירות את עין ימין שלה בגב ידה. היא לא הרגישה שמשהו לא בסדר עם הפרצוף שלה. לעניות דעתה היה לה עד לאותו רגע פרצוף רגיל של אישה שמחכה בקוצר רוח לקפה שהזמינה.

“לא, כי את נראית לי קצת המומה,“ אמרה נילי.

הוא חזר. התקדם בצליעה אליהן בין השולחנות, והתיישב. “למקרה שאתן שואלות את עצמכן ומנומסות מכדי לשאול,“ אמר, “הצליעה הזאת היא תוצאה של תאונת דרכים שעברתי לפני חמש עשרה שנים ממש ליד הבית. הרגל הדפוקה הזאת היא רק מזכרת קטנה ממנה, יש לי עוד כמה מזכרות ממתכת פה ושם בגוף.“ הוא פנה אליה וצמצם את מבטו אל נקודה עלומה מעל ראשה. “יצאתי שלם מהמלחמות הארורות ונפגעתי בתאונה טיפשית קרוב מאוד לבית שלי, אפרופו הציניות הבנלית של החיים,“ אמר.

היא בחנה את פניו.

צלקת ארוכה חרצה את לחיו השמאלית ונבלעה מתחת לחתימת זקן בהיר שהאפיר כמעט לחלוטין. מעליה בהקה עינו השמאלית הכחולה, אחת משתי העיניים הכחולות שלו שבמשך השנים הבהבו לפעמים מולה, סתם כך לעצמן, בלי קשר אליו, ונדלקו אוטומטית ביקום המקביל, שאליו הייתה לעיתים בורחת לעשן.

הוא הניח את מרפקיו על השולחן, והשעין את סנטרו בין שני אגרופיו. על אף שהיה איש רזה היו לו כתפיים רחבות, מהסוג שניתן לקנן ביניהן.

“מה שלום ההורים, מילי?“ הוא שאל ובתוך כך חייך בהתנצלות אל נילי.

נילי משכה אליה מזלג קטן והחלה לנקר מעוגת הגבינה שכבר הוגשה להם. אל תפריעו לעצמכם, שידרה, אני לא פה.

מבולבלת מעט - כי הרי הוא לא הכיר אותם, את הוריה, אפילו לא נכנס לביתם. הוא רק צלצל פעם אחת בפעמון ונשאר לעמוד בביישנות על סף הדלת - סיפרה שאביה נפטר ושאמה, בזכות דמיונה המופלג, הצליחה איכשהו להמציא את החיים שלה מחדש נגד כל הסיכויים, ובשנה האחרונה יש לה אפילו בן זוג, עולה די ישן מרוסיה, שמרבה להתלונן במבטא רוסי כבד שהיא לוקחת אותו לגבהים מסוכנים ובסוף תשבור לו את הראש כפי שסטלין שבר לו את הלב.

היא ניסתה לחקות את המבטא הרוסי של בן זוגה של אימה, ועצרה. לא היה לה כישרון לחיקוי. נילי גרפה עוד כפית גדושת עוגה מהצלחת המשותפת, והיא קלטה מהצד את מבטה. את מפלרטטת ואת עושה את זה על חשבוני!

הוא צחק והמשיך ושאל אותה אם היא עדיין ממשיכה לקרוא ספרים גם כשהיא חולמת.

“מאיפה אתה יודע את זה?“ שאלה בתימהון, “סיפרתי לך?“

“לא, ציפור קטנה אחת ששנינו הכרנו פעם היא שסיפרה לי, שכחת? משום מה נזכרתי בזה עכשיו.“

רותי?

זו הייתה שאלה מסוג השאלות שאינן באמת מיתרגמות למילים, שנשאלות במבט ונמחקות מייד. אפשר לדמות אותן לתנודה, להעוויה בזווית הפה או לתנועה תזזיתית קלה שהידיים עושות בלי דעת על משטח השולחן, הלוך וחזור.

היא אמרה שכן, שלפעמים היא עדיין קוראת מתחת לשולחן בשעות העבודה שלה בספרייה. “לא כדי לחלום אלא כדי להיזכר בחלומות שחלמתי אז,“ אמרה.

“את ספרנית?“

“כן, בספרייה העירונית. אני עובדת שם כבר שלוש עשרה שנים, אולי אפילו קצת יותר, וכבר שכחתי מתי הייתי בלתי־ספרנית. כנראה שאיזו חסידה הניחה אותי על אחד המדפים בספרייה של הכפר, ובבית לא סיפרו לי על זה. ואתה, מה, איך חייך?“

הוא הביט לסירוגין בה ובנילי, וסיפר שבחמש השנים האחרונות הוא עובד בתחום שיווקי בחברה פרטית שעוסקת בנושאי אנרגיה ושינויי אקלים, ומפני שהנושאים האלה משתנים ומתפתחים כל הזמן, אולי יעבור בשלב כלשהו לעבוד באירופה, והוסיף וסיפר באותה נשימה שהוא נשוי לאישה בשם מירי ושיש להם שני ילדים, בת שבע עשרה ובן חמש עשרה. “שניהם לומדים בתיכון ומתבגרים באופן מוגזם,“ אמר.

מתחת לשולחן, לידה, צמודה לברך שלה, קִפצצה הברך של נילי בקוצר רוח. כשלא נענתה, פשטה גם את זרועה בתנועה מודגשת, קירבה אותה אל עיניה והסתכלה במבט מאיים בשעון שלה ואמרה שכבר מאוחר ובשלוש יש לה פגישת עבודה, וש“אם את ואני,“ ממנו היא התעלמה לחלוטין, “מתכוונות באמת לראות את התערוכה שלכבודה התכנסנו, כדאי לנו להתחיל להזדרז.“

הוא התרומם מהכיסא במהירות. “מצטער,“ אמר, “שכחתי את עצמי, ואני חייב לזוז. על התערוכה אוותר, אראה אותה בפעם אחרת. לא, לא הפסדתי כלום“, הגיב להבעת ההפתעה על פניהן, “באמת כלום. להפך, פגשתי היום שתי נשים מקסימות.“ הוא רכן אליהן מעל השולחן. “אני מנשק את ידיכן הענוגות, גבירותיי היפות מילי ונילי,“ אמר. גבתו הימנית התרוממה מעט מעל עינו, ולרגע – בהבלח מהיר – ראתה אותו שוב לפניה, את החייל בן העשרים שהביט בה אז בעיניים של ילד שקיבל לידיו צעצוע במתנה, צעצוע כה פלאי שעוד רגע ימחץ אותו בין ידיו. ההבלח נמוג. לא היה קשר בינו לבין האיש שנמלך לפתע בדעתו ונפרד מהן לשלום ומיהר ללכת כמי שמתאמץ לברוח החוצה בכוח שאין לו. שתיהן עקבו אחריו כשהתרחק. האיש בהחלט ידע להשאיר אחריו ארומה של נוכחות.

שאספר על הפגישה המקרית הזאת לאיתן? מצאה את עצמה תוהה, וידעה שלא, שלא תספר לו. לא בגלל שביקשה להסתיר משהו, אלא בגלל העילגות שתתלווה להסבר שלה, שכבר ניחשה מרחוק את עומק עליבותו. באופן חריף חשה בעלבון שיתפשט בגופה כשתשמע את עצמה מספרת לו על האיש שפגשה במקרה היום. העולם ואיתן שנכלל בו אינם פנויים לסיפורים מעין אלה, שדומים לצדפים מחופרים בחול שהגלים ממהרים להחזיר לים.

“אז מה? יתחיל בלגן?“ פתאום שמעה את נילי מדברת אליה.

“בלגן?“

במבטה של נילי הסתמן הזיק האלכסוני המוכר, שעוד רגע ישחרר חץ קטן רעיל לכיוונה.

“כן, בלגן. את בדיוק בגיל המתאים לבלגנים מהסוג הזה.“

“תסבירי. אני לא מבינה מה את אומרת לי.“

“זה פשוט. לפי המבטים שנעץ בך נראה לי שהוא נחוש לפצוח בו.“

“בבלגן?“

“כן, וגם את, רק שאת עוד לא יודעת את זה.“

מה עכשיו, חשבה בעייפות, צרות עין קטנה מהבהבת במסתרים כמו גחלת לוחשת, השוואה קטנה ובלתי נמנעת של את לעומת אני? היא הביטה בנילי בזהירות. כבר מזמן גילתה שביחסים בין נשים, לצד הבנה נדיבה ורגישה, טמון כמעט תמיד מוקש נסתר. מעין פרונקל קטן וסגור שברגעים הכי לא צפויים עלול להתפוצץ במלוא הדרו בפרצופך המופתע. היא לא ניחנה בכישרון טבעי לזהות את הפרונקלים הקטנים האלה בזמן. גם כשהייתה ילדה התקשתה בכך ולכן הרגישה אבודה בין חברותיה לכיתה, שזו – כך התרשמה אז – הייתה עיקר התמחותן, ואולי זאת הסיבה שעקבה בערגה חשאית אחרי מערכות יחסים בין גברים, שעל פניהן הן מעניינות פחות מאלו של נשים, אבל ההגה שלהן נדמה יציב ומסתובב לכיוון שבחרו לפנות אליו, כולל השבירות הפתאומיות לכיוון ההפוך. במובן זה וגם במובנים רבים אחרים הוחזקה בעיני עצמה ככישלון פמיניסטי מוזר למדי, שהקפידה היטב להסוותו.

נילי החלה לאסוף את השיער שלה לקודקוד ולהרפות ממנו, ושוב אספה והרפתה. מרפקיה המחודדים התנפנפו כשני להבים של טחנת רוח.

“מהרגע הראשון שראיתי אתכם, עוד מרחוק, הבחנתי שיש ביניכם משהו,“ אמרה מבעד למרפק הימני שלה.

“זאת לא חוכמה גדולה כל כך להבחין בדבר כזה. תמיד יש איזה משהו בין גברים לנשים. זה סוד הקיום,“ השיבה.

“בין שאר הסודות,“ הוסיפה.

נילי הציצה בשעון שלה. “בואי נעזוב את זה ונעלה לתערוכה,“ אמרה, “לפני שהעקבים בסנדלי הזכוכית שלנו יינעצו בחריץ הדלת.“

דמויות גברים מגוללים בגלדי שרירים וגידים כלואים אלה באלה, שצוירו באקריליק ובעפרונות פחם, הקיפו אותה מארבעת צדדיה, כשנכנסה ונעצרה במרכזו של אולם התערוכה. הם נראו פגועים, אבודים בתוך המציאות שנכפתה עליהם.

אבל הנפש, איפה הנפש בתוך כל הגופות האלה? שאלה את עצמה. הנפש כאן, מבליחה מתוך החומריות הבשרית של הגברים האלה כמו פנס מקולקל. יותר מכול הייתה רוצה להשליך גם היא את כתמי הנפש שלה על אחד הקנבסים, אבל מה כבר יש לה להשליך? ואת מי בכלל זה יעניין?

די. המילים, כל המילים האלה, בעיקר אלו שלא נאמרו, התישו אותה.

רק אחר כך, בדרך הביתה, נזכרה שהוא נמנע מלשאול אותה את השאלות הרגילות ששואלים באופן טבעי. התחתנת? עם מי? יש לך ילדים? ושהיא, מצידה, שיתפה פעולה עם התעלמותו ונמנעה בניגוד אליו מלספר לו על עצמה. היא הייתה טובה בזה, בלשתף פעולה עם סוגים לא מעטים של התעלמויות, וההתעלמות הזו התאימה לה מהסיבה היחידה שלכל התשובות שהייתה עונה לו, אילו היה שואל אותה, לא היה קשר לנערה ההיא שנעלמה באבחה לילית אחת לא מחייו שלו, כי אם מחייה שלה עצמה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

מיה לוי־ירון

מיה לוי-ירון, בתה של המשוררת חיה ורד. עוסקת בעריכת ספרים, בביקורת ספרות ובהנחיית כתיבה.

מספריה:

הדג החמישי הוא שלך (ירושלים : שוקן, תשמ"ט 1989)
מה שאין לי (בני ברק : הקיבוץ המאוחד : הספריה החדשה, 2004) 
הים ידע : שירים מימים רבים (ירושלים : כרמל, תשס"ח 2008)
אישה בשמלה ירוקה (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ו 2016) 
הצדף (בני ברק : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ז 2016)

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/3mnvt76z

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: ינואר 2026
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 264 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 29 דק'
אפילו פרפר מטיל צל מיה לוי־ירון

הַחֹשֶׁךְ שֶׁזָּהַר.

הַמַּיִם שֶׁלֹּא נִבְדְּלוּ מֵעַל

שֶׁלֹּא נִבְדְּלוּ מִלְּמַטָּה.

נֶאֱחַזְנוּ זֶה בַּזֶּה וְתֵכֶף עָזַבְנוּ.

דְּבָרִים כָּאֵלֶּה קוֹרִים.

דְּבָרִים כָּאֵלֶּה אֲמוּרִים

לְהִשָּׁכַח מִיָּד.

א. בבוקר ראתה אותו שוב

בבוקר ראתה אותו שוב בראי, במקום החיבור של הקיר עם התקרה.

הוא הביט בה כפי שהביט אז. כאילו לא חלפו למעלה משני עשורים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו שם. עין אחת פקוחה, והשנייה שקועה בין קפלי העפעף כמו צלקת משונה. היא הופתעה. לא מעצם התגלותו כי אם בגלל התממשותה של איזו תחושה מוקדמת שהייתה ודאי מתפוגגת ונשכחת אלמלא הופיע והתגלה עכשיו שוב לפניה.

הוא לא התבגר, חשבה בבהלה.

הוא לא התבגר בשעה שאני...

במהירות סבבה לאחור. המקום היה ריק. רק גון הסיד השתנה כמדומה, מלבן לכחול מעושן.

צבע עיניו.

תירגעי, כלום לא קרה, פקדה על עצמה. החיים עמוסי תעתועים, במיוחד בבוקר, כשרוחות הרפאים שטיילו עלייך בלילה נפלטות לך מהשערות לאוויר כשאת מסתרקת. פשוט קומי ועשי את מה שאת צריכה לעשות. השגרה היא האויב האולטימטיבי של כל השדים.

ובכל זאת הרגישה אכזבה מסוימת על שלא נשאר עוד קצת בחדר. מה כבר היה קורה אילו נשאר עוד רגע? כנראה כלום. לא היה קורה כלום, אבל אולי תחושת החיוּת הזאת שהואצה בה עכשיו ונקטעה בבת אחת שוב, הייתה מתארכת עוד קצת. היא העיפה מבט מהיר אל החלון הפתוח לידה. היו אלה הימים האחרונים של אוקטובר ובקרוב יוכרז, או אולי כבר הוכרז, הסתיו הרשמי. מבעד לחרכי התריס הסתמן חוץ מרוכך משהו, שנראה כמעט קריר, אבל היא ידעה היטב שהתרשמותה נובעת ממשאלת לב יותר מאשר מממשות. הקיץ עודו כאן כולו. וגם אם הוא עוטה סממנים של סתיו, אותו שריד פואטי שיובא מארצות הקור לארץ לא בזכות האקלים כי אם בזכות הגעגועים אליו, דבר לא מתרכך כאן, לא באמת. משנה לשנה החום נהיה סופני יותר, כמו נקודה מלובנת בסוף משפט, הופך לרוח מזרחית נצחית, לאפיק פרסי, לנחיל פרעות מאיים באטמוספרה, מזכיר וחוזר ומזכיר שהמציאות היא כאן, כבר מזמן.

היא ניגשה לארון הבגדים ופתחה אותו. שמלה. גם הבוקר היא תלבש שמלה. כמו בכל יום בקיץ. היא נמנית עם חובבות השמלות המעטות שנותרו. הנשיות הישנה נוחה לה. חם לה מדי במכנסיים. מה גם שיש משחק שהיא משחקת עם עצמה כבר שנים בנוגע לשמלות שלה. היא מאמינה שמגיל מסוים השמלות בארון הבגדים אוצרות יותר זיכרונות ממי שלבשה אותן וכנראה כבר שכחה אותם, ולכן יש לאפשר להן למצוא את דרכן החוצה באמצעות שינוע קל בלבד של הקולבים ללא מאמצי תיווך מצידה. כוח האינרציה של הזיכרון הוא שמכריע מי מהן תילבש היום על ידה.

כל השמלות כאן איתה.

זאת עם הכתפיות והפסים בשחור־לבן שלבשה כשטסה בפעם הראשונה לחו“ל, ושמלת הג'ינס שקנתה מכספי המשכורת הראשונה שלה, והסגולה כמו מכת אגרוף שלבשה בערב שרבין נרצח. ויש גם אחת כחולה שפעם נכנסה איתה בלילה לים ומאז לא לבשה אותה. רובן שמורות עדיין בארון שלה או בארונות אחרים בדירה. קפסולות צבעוניות של זיכרון, או כפי שהיא נוהגת לומר בחוג המשפחה – סוג של תחביב אספנות.

היא לא הדליקה אור. בשנים האחרונות השמלות אוהבות לשחק את המשחק הזה בחושך. עמדה מול הארון וחיכתה, לא הרבה זמן. שמלת פשתן ישנה מאוד בצבע צהבהב דהוי שלא לבשה שנים גלשה בהחלטיות אל בין ידיה המדפדפות בקולבים. היא הדפה אותה בבהלה לאחור. “אמרתי לך כבר לפני שנים שמזאת את צריכה להיפטר. למה את לא מקשיבה למה שאני אומרת לך?“ נזפה בעצמה.

כמו אתמול, זכרה את הפעם האחרונה והכמעט יחידה שלבשה אותה. היא לבשה אותה ביום שישי חורפי יפה אחד בינואר לפני למעלה מעשרים שנה, כשהייתה בת שלושים ושמונה, אולי תשע. היא לא זכרה בדיוק, מניין השנים החל להיפרם כבר בקצותיו. אבל היא זוכרת שעמדה ליד דלת הכניסה של המוזיאון וחיכתה לנילי חברתה מימי הַחַיָּלוּת, כפי שכינו שתיהן את הימים המוזרים ההם בצבע חאקי, כשהבחינה בו צועד לעבר הכניסה. הוא נראה גבוה וצנום כשהיה, עם אותן פנים מסותתות וחדות ועצמות לחיים גבוהות והטיית ראש הצידה ששיוותה לפניו וגם לגופו מבע אירוני משהו, כאילו הוא מטיל ספק במה שלמולו. רוח קלה נשבה ועלים קטנים יבשים התעופפו מתחת לרגליו, והוא התקדם לכיוונה בעודו מאהיל בידו על עיניו.

שקט פתאומי הציף אותה, שקט שמשתרר כשמשהו שהיה צריך לקרות לפני שנים קורה סוף־סוף.

הוא הלך ישר לקראתה, וחייך חיוך גדול.

“מילי? זו את, נכון? מה את עושה כאן?“

ומייד התנצל. “איזו שאלה טיפשית. ודאי שזו את. אי אפשר לטעות בך גם ממרחק של קילומטרים.“

הוא תפס בידה.

“אני לא מאמין. חשבתי שאנחנו שייכים לזן האנשים שלא ייפגשו שוב לעולם, יש זן כזה, את יודעת.“

הוא לא הרפה מידה.

“אני מחכה לחברה,“ אמרה ומשכה אותה מאחיזתו בעדינות. “הגעתי מוקדם. אני תמיד מקדימה.“ זה כל מה שהייתה יכולה לענות באותו רגע.

מן הראוי היה שברגע הראשון לא תזהה אותו, או שיחלוף עוד רגע עד שתהיה בטוחה בכך באמת. מפני שהוא התבגר. מפני שגם היא התבגרה. מפני שעשרים שנה הן נצח בחזקת אינסוף נצחים אחרים, ומפני ששינויים כאלה נקלטים על בסיס היכרות מצטברת, איטית, ולהם לא הייתה היכרות כזו. היו רק קווי מתאר של פגישה שרצה מתחילתה אל סופה, כמו הרגע המסוים הזה בקוטב הצפוני, לפני תחילת הקיץ, כשהשמש זורחת ושוקעת באותו רגע עצמו.

אבל הם זיהו זה את זה מייד, ממבט ראשון, ואולי אפילו מהמבט שקדם לו.

מה עשיתי שם? ענתה לו עכשיו מול הראי. לא עשיתי כלום, סתם עמדתי וחיכיתי כפי שמחכים למישהו, לבושה שמלה צהובה שלא הלמה אותי, ופתאום פגשתי אותך. כמו בסרטים.

ההבדל הוא שבקולנוע יודעים לשים בפיהם של הגיבורים את המילים הנכונות. מילים נכונות אינן באות בקלות כפי שנדמה. כמות מיוזעת של טיוטות נערמת על השולחן עד שהאפקט המדויק מושג. פגישתם המקרית ברחבת המוזיאון לאומנות הייתה חפה מטיוטות, ולכן אין טעם לנסות לשחזר מה אמרו בה. הזיכרון לא יודע לזכור את הנאמר אלא רק לשחזר אותו, ושחזור הוא הרבה יותר מחצי המצאה, הוא משאלת לב. אפשר רק לומר שהדבר המהותי שזכרה בוודאות מהפגישה ההיא היה רעש עמום שרחש בין אוזניה, כמו זה של מנוע ששבק לפני שנים והתעורר לחיים בשיעול מאובק.

מן הסתם אמרו את הדברים שאומרים. לא השתניתָ, לא השתנית, מאיפה את מגיעה, מאיפה אתה מגיע, אתה עדיין ירושלמי? לא, אני גר ברמת גן, אבל נשארתי ירושלמי בנשמתי, ואת? איפה את גרה? וכך הלאה במשך עשר דקות רצופות, כבתוך קפסולה סגורה של זמן אחר. ואף כי בכל רגע שחלף היה נדמה לה שפגישתם האקראית בהחלט מיצתה את עצמה והגיע הזמן ללכת איש לדרכו או לדרכה, המשיכו לעמוד ולדבר על התערוכה ששניהם עומדים לראות. הוא ציין, בקול שטוח מעט, שבדרך כלל הוא לא חובב גדול של אומנות מודרנית, אבל החליט לראות את התערוכה מפני שהצייר, שברגע זה בגלל ההתרגשות שכח את שמו, הוא קטוע רגל. “עניין אותי הממד האומנותי של הנכות בציור שלו,“ אמר, או משהו דומה לזה. שיחתם נקטעה פתאום כי נילי הגיעה ומייד פצחה בתיאור הפקק שהייתה תקועה בו, ואיך דהרה כמו מטורפת על “הכפכפים המטומטמים שלי“ כדי לא לאחר. “הקרסול קצת הסתובב לי ומזל שכלום לא קרה,“ אמרה ואמרה עוד משהו ואחריו עוד משהו, ורק אז השתתקה.

“סליחה, הפרעתי לכם באמצע.“

היא ערכה ביניהם היכרות.

“אסף – נילי.“

“לא התראינו יותר מעשרים שנה. נפגשנו במקרה. כאן בכניסה,“ סיפרה לה.

נילי השיטה את מבטה ממנה אליו.

“באמת? נפגשתם אחרי עשרים שנה, כמו בסרטים?“

הוא חייך. “כמעט. כמעט עשרים שנה.“

לא, לא כמו בסרטים, ענתה לעצמה עכשיו במקומו. הקולנוע לא באמת יודע להמשיך סיפור שלא קרה.

נצח לקח להן לתכנן את הפגישה הקטנה שלהן עד שיצאה לפועל. זמנה של נילי היה קצוב אך גמיש, ואילו שלה היה טעון תכנון מוקדם, בגלל הילדים והמשמרות בעבודה, ולכן הייתה זו כמעט גסות רוח מצידה, מחווה חסרת רגישות שלא תכננה שנייה אחת קודם, לפנות אליו ולהזמין אותו להצטרף אליהן לקפה. נילי אותתה לה בבהילות בגבות, את מוכרחה? הוא לא הבחין או העמיד פנים שאינו מבחין במסרים הדקיקים שניתזו ביניהן. “בשמחה,“ אמר, ובתנועה אבירית החווה בידו לעבר הכניסה, “שניכנס?“ תנועה שהזרימה אוויר במעבר. היא הנידה בראשה ונכנסה אחריו. נילי הלכה אחריה. הם ירדו לקפיטריה בקומה התחתונה, שבה תכננו שתיהן לשתות קפה לפני שיעלו לתערוכה.

הם ישבו שם כפי שיושבים. גבר ושתי נשים או שתי נשים וגבר אחד, הרכב ידוע שבסיפור אחר, דרמטי ורב־תפניות, היה יכול להיות ממגנט, אבל בחסות שולחן הפורמייקה העגול שלידו התיישבו, נראה משמים למדי במונחים ספרותיים. היא ונילי הזמינו קפה אספרסו, והוא הזמין תה עם “הרבה לימון“, בתוספת עוגת גבינה משותפת, אבל עוד לפני שהתמקמו בנוחות בכיסאותיהם, התנצל וקם לשירותים. רק אז, כשהתבוננה בגבו המתרחק, הבחינה בצליעה שלו. האיש משך רגל ימין מאחור ונראה מתאמץ מאוד. כמעט סובל. היא בהתה לכיוון הדלת שמאחוריה נעלם, ותהתה איך זה שלא הבחינה בצליעתו כשבא לקראתה.

נילי עקבה אחר מבטה.

“מי זה האיש הזה?“

“סתם איש שהכרתי פעם.“

“שאלתי כי אני מכירה את המבט הזה שלך.“

“איזה מבט?“

“נו, המבט הזה... המבט של הילדה הנטושה מהגינה הציבורית... זה שהיה לך בצבא כשהגעת אלינו ללשכה.“

“המבט של הילדה הנטושה? חשבתי שנפטרתי ממנו מזמן.“

“המבט הקבוע המשתנה, שכחת? דיברנו על הקבועים המשתנים האלה לא מעט.“

זו הייתה שיחה רגילה, אחת מעשרות שיחות שניהלו במשך השנים ושבסופן צחקו יחד או לחוד, כל אחת על עצמה או על חברתה, ולכן השיבה בכנות מסוימת לשאלתה של נילי.

“פגשתי אותו מזמן. בנסיבות מסוימות מאוד. בעצם, בנסיבות של פגישה מסוימת אחת בלבד. וזה קרה במאה הקודמת. בסוף השמינית.“

“את צוחקת, בסוף השמינית? וזיהית אותו מייד?“

“כן, מייד.“

מצחה של נילי דפדף לאחור בספר דברי הימים שלהן, קמט אחר קמט.

“מותר לי לשאול על הנסיבות המסוימות האלה, שמעולם לא סיפרת לי עליהן?“

“נסיבות שאני לא מתגאה בהן. מהסוג הטיפש, שלא מדברים עליו.“

נילי בחנה את פניה בעיון. היא נראתה מסוקרנת ועם זאת בלתי להוטה מדי לדעת, כאילו הרגישה שמוטב באמת להניח לזה מטעמי התיישנות וחוסר עניין לציבור. ובכל זאת, משהו בהבעת פניה של חברתה משך את תשומת ליבה.

“היי, מה זה הפרצוף הזה?“ שאלה.

“הכול בסדר. סתם נכנס לי משהו לעין,“ אמרה והספיגה בזהירות את עין ימין שלה בגב ידה. היא לא הרגישה שמשהו לא בסדר עם הפרצוף שלה. לעניות דעתה היה לה עד לאותו רגע פרצוף רגיל של אישה שמחכה בקוצר רוח לקפה שהזמינה.

“לא, כי את נראית לי קצת המומה,“ אמרה נילי.

הוא חזר. התקדם בצליעה אליהן בין השולחנות, והתיישב. “למקרה שאתן שואלות את עצמכן ומנומסות מכדי לשאול,“ אמר, “הצליעה הזאת היא תוצאה של תאונת דרכים שעברתי לפני חמש עשרה שנים ממש ליד הבית. הרגל הדפוקה הזאת היא רק מזכרת קטנה ממנה, יש לי עוד כמה מזכרות ממתכת פה ושם בגוף.“ הוא פנה אליה וצמצם את מבטו אל נקודה עלומה מעל ראשה. “יצאתי שלם מהמלחמות הארורות ונפגעתי בתאונה טיפשית קרוב מאוד לבית שלי, אפרופו הציניות הבנלית של החיים,“ אמר.

היא בחנה את פניו.

צלקת ארוכה חרצה את לחיו השמאלית ונבלעה מתחת לחתימת זקן בהיר שהאפיר כמעט לחלוטין. מעליה בהקה עינו השמאלית הכחולה, אחת משתי העיניים הכחולות שלו שבמשך השנים הבהבו לפעמים מולה, סתם כך לעצמן, בלי קשר אליו, ונדלקו אוטומטית ביקום המקביל, שאליו הייתה לעיתים בורחת לעשן.

הוא הניח את מרפקיו על השולחן, והשעין את סנטרו בין שני אגרופיו. על אף שהיה איש רזה היו לו כתפיים רחבות, מהסוג שניתן לקנן ביניהן.

“מה שלום ההורים, מילי?“ הוא שאל ובתוך כך חייך בהתנצלות אל נילי.

נילי משכה אליה מזלג קטן והחלה לנקר מעוגת הגבינה שכבר הוגשה להם. אל תפריעו לעצמכם, שידרה, אני לא פה.

מבולבלת מעט - כי הרי הוא לא הכיר אותם, את הוריה, אפילו לא נכנס לביתם. הוא רק צלצל פעם אחת בפעמון ונשאר לעמוד בביישנות על סף הדלת - סיפרה שאביה נפטר ושאמה, בזכות דמיונה המופלג, הצליחה איכשהו להמציא את החיים שלה מחדש נגד כל הסיכויים, ובשנה האחרונה יש לה אפילו בן זוג, עולה די ישן מרוסיה, שמרבה להתלונן במבטא רוסי כבד שהיא לוקחת אותו לגבהים מסוכנים ובסוף תשבור לו את הראש כפי שסטלין שבר לו את הלב.

היא ניסתה לחקות את המבטא הרוסי של בן זוגה של אימה, ועצרה. לא היה לה כישרון לחיקוי. נילי גרפה עוד כפית גדושת עוגה מהצלחת המשותפת, והיא קלטה מהצד את מבטה. את מפלרטטת ואת עושה את זה על חשבוני!

הוא צחק והמשיך ושאל אותה אם היא עדיין ממשיכה לקרוא ספרים גם כשהיא חולמת.

“מאיפה אתה יודע את זה?“ שאלה בתימהון, “סיפרתי לך?“

“לא, ציפור קטנה אחת ששנינו הכרנו פעם היא שסיפרה לי, שכחת? משום מה נזכרתי בזה עכשיו.“

רותי?

זו הייתה שאלה מסוג השאלות שאינן באמת מיתרגמות למילים, שנשאלות במבט ונמחקות מייד. אפשר לדמות אותן לתנודה, להעוויה בזווית הפה או לתנועה תזזיתית קלה שהידיים עושות בלי דעת על משטח השולחן, הלוך וחזור.

היא אמרה שכן, שלפעמים היא עדיין קוראת מתחת לשולחן בשעות העבודה שלה בספרייה. “לא כדי לחלום אלא כדי להיזכר בחלומות שחלמתי אז,“ אמרה.

“את ספרנית?“

“כן, בספרייה העירונית. אני עובדת שם כבר שלוש עשרה שנים, אולי אפילו קצת יותר, וכבר שכחתי מתי הייתי בלתי־ספרנית. כנראה שאיזו חסידה הניחה אותי על אחד המדפים בספרייה של הכפר, ובבית לא סיפרו לי על זה. ואתה, מה, איך חייך?“

הוא הביט לסירוגין בה ובנילי, וסיפר שבחמש השנים האחרונות הוא עובד בתחום שיווקי בחברה פרטית שעוסקת בנושאי אנרגיה ושינויי אקלים, ומפני שהנושאים האלה משתנים ומתפתחים כל הזמן, אולי יעבור בשלב כלשהו לעבוד באירופה, והוסיף וסיפר באותה נשימה שהוא נשוי לאישה בשם מירי ושיש להם שני ילדים, בת שבע עשרה ובן חמש עשרה. “שניהם לומדים בתיכון ומתבגרים באופן מוגזם,“ אמר.

מתחת לשולחן, לידה, צמודה לברך שלה, קִפצצה הברך של נילי בקוצר רוח. כשלא נענתה, פשטה גם את זרועה בתנועה מודגשת, קירבה אותה אל עיניה והסתכלה במבט מאיים בשעון שלה ואמרה שכבר מאוחר ובשלוש יש לה פגישת עבודה, וש“אם את ואני,“ ממנו היא התעלמה לחלוטין, “מתכוונות באמת לראות את התערוכה שלכבודה התכנסנו, כדאי לנו להתחיל להזדרז.“

הוא התרומם מהכיסא במהירות. “מצטער,“ אמר, “שכחתי את עצמי, ואני חייב לזוז. על התערוכה אוותר, אראה אותה בפעם אחרת. לא, לא הפסדתי כלום“, הגיב להבעת ההפתעה על פניהן, “באמת כלום. להפך, פגשתי היום שתי נשים מקסימות.“ הוא רכן אליהן מעל השולחן. “אני מנשק את ידיכן הענוגות, גבירותיי היפות מילי ונילי,“ אמר. גבתו הימנית התרוממה מעט מעל עינו, ולרגע – בהבלח מהיר – ראתה אותו שוב לפניה, את החייל בן העשרים שהביט בה אז בעיניים של ילד שקיבל לידיו צעצוע במתנה, צעצוע כה פלאי שעוד רגע ימחץ אותו בין ידיו. ההבלח נמוג. לא היה קשר בינו לבין האיש שנמלך לפתע בדעתו ונפרד מהן לשלום ומיהר ללכת כמי שמתאמץ לברוח החוצה בכוח שאין לו. שתיהן עקבו אחריו כשהתרחק. האיש בהחלט ידע להשאיר אחריו ארומה של נוכחות.

שאספר על הפגישה המקרית הזאת לאיתן? מצאה את עצמה תוהה, וידעה שלא, שלא תספר לו. לא בגלל שביקשה להסתיר משהו, אלא בגלל העילגות שתתלווה להסבר שלה, שכבר ניחשה מרחוק את עומק עליבותו. באופן חריף חשה בעלבון שיתפשט בגופה כשתשמע את עצמה מספרת לו על האיש שפגשה במקרה היום. העולם ואיתן שנכלל בו אינם פנויים לסיפורים מעין אלה, שדומים לצדפים מחופרים בחול שהגלים ממהרים להחזיר לים.

“אז מה? יתחיל בלגן?“ פתאום שמעה את נילי מדברת אליה.

“בלגן?“

במבטה של נילי הסתמן הזיק האלכסוני המוכר, שעוד רגע ישחרר חץ קטן רעיל לכיוונה.

“כן, בלגן. את בדיוק בגיל המתאים לבלגנים מהסוג הזה.“

“תסבירי. אני לא מבינה מה את אומרת לי.“

“זה פשוט. לפי המבטים שנעץ בך נראה לי שהוא נחוש לפצוח בו.“

“בבלגן?“

“כן, וגם את, רק שאת עוד לא יודעת את זה.“

מה עכשיו, חשבה בעייפות, צרות עין קטנה מהבהבת במסתרים כמו גחלת לוחשת, השוואה קטנה ובלתי נמנעת של את לעומת אני? היא הביטה בנילי בזהירות. כבר מזמן גילתה שביחסים בין נשים, לצד הבנה נדיבה ורגישה, טמון כמעט תמיד מוקש נסתר. מעין פרונקל קטן וסגור שברגעים הכי לא צפויים עלול להתפוצץ במלוא הדרו בפרצופך המופתע. היא לא ניחנה בכישרון טבעי לזהות את הפרונקלים הקטנים האלה בזמן. גם כשהייתה ילדה התקשתה בכך ולכן הרגישה אבודה בין חברותיה לכיתה, שזו – כך התרשמה אז – הייתה עיקר התמחותן, ואולי זאת הסיבה שעקבה בערגה חשאית אחרי מערכות יחסים בין גברים, שעל פניהן הן מעניינות פחות מאלו של נשים, אבל ההגה שלהן נדמה יציב ומסתובב לכיוון שבחרו לפנות אליו, כולל השבירות הפתאומיות לכיוון ההפוך. במובן זה וגם במובנים רבים אחרים הוחזקה בעיני עצמה ככישלון פמיניסטי מוזר למדי, שהקפידה היטב להסוותו.

נילי החלה לאסוף את השיער שלה לקודקוד ולהרפות ממנו, ושוב אספה והרפתה. מרפקיה המחודדים התנפנפו כשני להבים של טחנת רוח.

“מהרגע הראשון שראיתי אתכם, עוד מרחוק, הבחנתי שיש ביניכם משהו,“ אמרה מבעד למרפק הימני שלה.

“זאת לא חוכמה גדולה כל כך להבחין בדבר כזה. תמיד יש איזה משהו בין גברים לנשים. זה סוד הקיום,“ השיבה.

“בין שאר הסודות,“ הוסיפה.

נילי הציצה בשעון שלה. “בואי נעזוב את זה ונעלה לתערוכה,“ אמרה, “לפני שהעקבים בסנדלי הזכוכית שלנו יינעצו בחריץ הדלת.“

דמויות גברים מגוללים בגלדי שרירים וגידים כלואים אלה באלה, שצוירו באקריליק ובעפרונות פחם, הקיפו אותה מארבעת צדדיה, כשנכנסה ונעצרה במרכזו של אולם התערוכה. הם נראו פגועים, אבודים בתוך המציאות שנכפתה עליהם.

אבל הנפש, איפה הנפש בתוך כל הגופות האלה? שאלה את עצמה. הנפש כאן, מבליחה מתוך החומריות הבשרית של הגברים האלה כמו פנס מקולקל. יותר מכול הייתה רוצה להשליך גם היא את כתמי הנפש שלה על אחד הקנבסים, אבל מה כבר יש לה להשליך? ואת מי בכלל זה יעניין?

די. המילים, כל המילים האלה, בעיקר אלו שלא נאמרו, התישו אותה.

רק אחר כך, בדרך הביתה, נזכרה שהוא נמנע מלשאול אותה את השאלות הרגילות ששואלים באופן טבעי. התחתנת? עם מי? יש לך ילדים? ושהיא, מצידה, שיתפה פעולה עם התעלמותו ונמנעה בניגוד אליו מלספר לו על עצמה. היא הייתה טובה בזה, בלשתף פעולה עם סוגים לא מעטים של התעלמויות, וההתעלמות הזו התאימה לה מהסיבה היחידה שלכל התשובות שהייתה עונה לו, אילו היה שואל אותה, לא היה קשר לנערה ההיא שנעלמה באבחה לילית אחת לא מחייו שלו, כי אם מחייה שלה עצמה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*