מכנען - מהשיכון לתיקון

לימונים במלח (במקום הקדמה)

נסיעה לצפת, מאי 2024. העיר שבה נולדתי וגדלתי מופגזת, והצפון כולו בוער כבר חודשים ארוכים. המדינה כמו שינתה את פניה בגלל המלחמה, אבל הפיתולים בכביש אינם משתנים, ומיד ניתן יהיה להבחין בעץ השקדייה שניצב בעיקול הדרך. עונת השקדים בשיאה, ואני הרי אוהב שקדים בעודם ירוקים, חמצמצים ובוסריים. פעם נהגתי לבוא ליערות הר כנען ולמלא את כיסיי בשקדים, הולך ואוכל; מעץ הלימון הגדול שהיה בחצר ביתנו שבשכונת המּוּדְרָגִים בשיכון כנען, קטפתי לימונים, גלגלתי פיסת עיתון ובזקתי מלח בין אותיות הדפוס. נתתי למלח להיספג בלימונים חתוכים ואכלתי אותם כמו שהם, בקליפתם. מאז ועד היום, לימונים חמוצים במיוחד הם סימן ההיכר שלי. לא איש ריב ומדון אנוכי, אך לעתים גם דעתי נטרפת עליי. קצר רוח הייתי ועודני, חסר סבלנות להבלים. זרעי החינוך ההישרדותי של הוריי הם הלימון, והמסלול שעברתי בגולני הוא המלח. אלא שעכשיו הטעם מריר בשל המצב הנפיץ ומלוח מדמעות השכול.

כחייל צעיר בגולני, אני זוכר שהמפקדים נהגו לומר לנו: "תהיו מוכנים, מחר מלחמה". כשבועיים לפני מתקפת הפתע של 2023, ישבתי עם חברי, תא"ל במיל' גיא חזות, בבית קפה ליד ביתי בכוכב יאיר, ואמרתי לו: "מחר מלחמה". לגיא הייתה תחושה דומה לשלי, על כן החלטנו שחייבים לדבר עם הרמטכ"ל, הרצי הלוי. גם אני, כמו רבים, טעיתי בהערכותיי לגבי הכיוון שממנו תיפתח הזוועה. נטיתי לכיוון הצפון. עמדתי לכתוב מאמר אזהרה נוסף, אך לא הספקתי, כי המלחמה פרצה. כעבור שבועות ספורים התגייסתי לשירות מילואים, בתחילה הייתי במטה הכללי, ועד מהרה עברתי לפיקוד הדרום. שם שֵׁרַתִּי בצוות התכנון הפיקודי.

באחד מראיונותיי שקדמו למתקפת הפתע, הדגשתי כי כשאיראן תדע שיש לה מטרייה גרעינית שמאפשרת לה ליזום מתקפה באופן שיקשה על מדינת ישראל להגיב, היא תפעל בחומרה. ובדומה למלחמת ששת הימים, כל האויבים סביבנו יפעלו כמקשה אחת נגדנו. "אני גר בכוכב יאיר, ויש לי פה שכנים", אמרתי. "אני ב'שומר החומות' חרדתי שמא יבואו אנשים עם טנדרים וייכנסו ליישוב ויתחילו לירות ויעשו פה פוגרום. יש תרחישים שאינם מופרכים, ויש לתת מענה גם לתרחישים האלה", הזהרתי. "גם בסיסי צה"ל יהיו חשופים לתקיפות כאלה", הוספתי. "יש לבנות יכולת הגנה פנימית של היישובים. זה היה רק בגבולות, אבל אני חושב שצריך לנסות את זה בכל יישובי המדינה כדי שיהיה כוח כוננות שיוכל לתת מענה מרכזי מידי".

תהליכי שחיקת אמון הציבור במדינה ובמוסדותיה ערב מתקפת הפתע האיצו את שחיקת החוסן החברתי ואיימו על החוסן הלאומי ועל הביטחון הלאומי. על משבר האמון המעמיק נוסף התסכול של רבים מהציבור הישראלי בשל הפער העצום שבין המשאבים הרבים שהושקעו במודיעין ובביטחון במהלך השנים לבין עוצמת הכישלון המערכתי.

אני מהנדס במקצועי, מומחה לביטחון סייבר, חי ונושם טכנולוגיה. ככזה, אני מודע למוגבלותה. בשנים האחרונות התמכרה מערכת הביטחון הישראלית לטכנולוגיה וחשבה, שתוכל להילחם מבלי להילחם. פעמים רבות שאלנו בעשרות השנים האחרונות את עצמנו איך הבעיה התורנית בצה"ל תיפתר באמצעים טכנולוגיים. יצרנו מין מֹלֶךְ - מערכת משוכללת שחשבנו שתיטיב לעשות את העבודה במקומנו. קיצצנו משאבים שנועדו לאימונים, ופירקנו יחידות לוחמות. ברגע האמת נפרצה הטכנולוגיה והמערכות התפרקו. מבעד לגבול הדרומי שלנו נכנסו מחבלי נוח'בה חמושים היטב, ועימם אספסוף צמא דם.

צה"ל הגיע ל-7 באוקטובר עם מדיניות הגנה לאומית המנוגדת בתכלית למדיניות ההגנה שבה אחזה ישראל מראשית הקמתה ועד מלחמת לבנון הראשונה. הסיבה לכך נעוצה בהפיכתו של צה"ל, בידי עצמו, מצבא מכריע, ממגר ומביס, לצבא שסבור שהוא מרתיע תודעתית. תפיסת ההפעלה של צה״ל בשנים שקדמו למתקפת הפתע שללה תמרון יבשתי והובילה לחיזוק המודיעין והאש מנגד ולהחלשת חילות היבשה.

למרות איומים קונקרטיים נמנעה מדינת ישראל בעשורים האחרונים לצאת למתקפת מנע יזומה ונרחבת מול חיזבאללה או מול חמאס. מתקפה המשלבת הכרעה יבשתית. אולי הדבר לא קרה כי אנשים שהציעו זאת משתייכים לצד הימני של המפה הפוליטית, ובישראל של ימינו חשוב יותר מי אומר ולא האמירה עצמה. לפיכך, אין שום סיכוי שמתקפת מנע שכזו הייתה מקבלת לגיטימציה ציבורית.

ככל שנדמה היה שמצבנו הביטחוני לא היה טוב יותר, הפכה ההתמכרות לשקט והאשליה שניתן להשיג ביטחון מבלי לשלם מחירים לעקב אכילס של המערכת הביטחונית. התמכרות זו הפכה לאחד האיומים המרכזיים. במציאות זו לא מפתיע ששאלת המחיר האפילה על שאלת העמידה במטרה העיקרית של הצבא - הגנה על אזרחי המדינה. אלא שזהו רק פן אחד של המטבע. הפן השני קשור למסגרת רחבה יותר - הביטחון הלאומי. ההיסטוריה מלמדת כי חוסר הנכונות לשלם מחירים בטווח הקצר הוביל פעמים רבות לתשלום מחירים כבדים יותר בטווח הארוך.

כחייל בשירות סדיר, לא סיימתי את הגיבוש לסיירת גולני, אך לימים זכיתי לפקד עליה. לאורך כל הדרך לא שכחתי שבאתי מהבוץ ומהתעסוקה המבצעית של הגדודים. כקצין במילואים הייתי שנים ראש מטה חטיבת גולני ואחר כך ראש מטה אוגדה בפיקוד הצפון בתקופתו של חברי הקרוב גדי איזנקוט שהיה מפקד אוגדה. בהמשך הייתי חבר צוות התכנון הפיקודי לאחר שגדי איזנקוט מונה למפקד הפיקוד.

כאחד ממייסדי "המעבדה התפיסתית" בצה"ל יחד עם חברי הטוב תא"ל במיל' גיורא סגל ז"ל סייעתי להקים מערכת ממחושבת ומשוכללת לסימולציית קרבות, אך לא זכיתי להפעילה די זמן, מאחר שהוחלט לפרק את היחידה הזו. החלטה זו פגעה גם היא במוכנות צה"ל למתקפת הפתע. עמדתי גם בראש צוות רב-תחומי שפיתח את התפיסה המטכ"לית למבצעי תודעה. שימשתי יועץ באגף המבצעים של צה"ל ועודי משמש בזמן כתיבת שורות אלו במילואים כחלק מאגף המבצעים במטה הכללי בניסיון לתכנן את צה"ל של המחר ולהפוך אותו לצבא גדול וחכם.

כשהייתי קצין צעיר, הודחתי זמנית מגולני בשל בעיות משמעת ומצאתי את עצמי בכלא צבאי אחרי תגרה ביני ובין שוטרים צבאיים. ובכלל, סגנון ההתנהלות שלי כמפקד כָּלַל לא אחת שיח בוטה וחסר פשרות. בדיעבד, אולי בשל כך בחרתי בשנת 2010 לקחת מחברי ארז וינר, עוזרו של גבי אשכנזי בימיו כרמטכ"ל, את "מסמך גלנט", שידוע יותר בשם "מסמך הרפז", ולהעביר אותו לתקשורת. זאת על אף שלא הייתי קשור כלל לנסיבות שבהן צץ מסמך בעייתי זה.

חרושת מזימות אפלות לקראת המינוי לתפקיד הרמטכ"ל דרשה בזמנו ליקוי מאורות במטה הכללי ובמשרד הביטחון. לא היה לי ספק שאני עושה את הדבר הנכון בכך שאני מתערב ועושה מהלך חד וחותך על מנת לבער את המורסה שפשׂתה בצה"ל. לצערי, מרבית מהליקויים שהתגלעו באותם ימים לא תוקנו עד היום. זאת ועוד, בערב ה-7 באוקטובר המטכ"ל וצוותו התאפיינו בחשיבת עדר חדגונית ובלתי התקפית בעליל.

לאורך השנים שקענו בחיים הטובים שבנינו לעצמנו וחיפשנו קיצורי דרך. כך מצאנו את עצמנו ברגע האמת עומדים מול מתקפה נוראה ונאלצים לאלתר תוכנית לתמרון ולהביא כוח אדם יש מאין. מלחמת "התקומה" חשפה במלוא עומקם כשלים מובְנים בצבא היבשה, בהרכבו, בגודלו ובחימושו. כמו כן, לימדה אותנו המלחמה פרק על הסטת האיכויות ועל החלשת הבסיס לפיתוח שדרת פיקוד יבשתית.

בעשורים האחרונים חלה ירידה של יותר מ-80% בימי המילואים, ורוב הכספים הוסטו להתעצמות זרועות אחרות על חשבון זרוע היבשה. קיצוץ אימונים סדירים בוצע תוך אובדן כשירויות וידע עצום. השפעתו על כשירות היחידות הסדירות ויחידות המילואים ביבשה עצומה. כתוצאה מכך, רודדה איכות שדרת הפיקוד, בשימת דגש על היבשה; קוצצו מערכי יבשה רבים, בכלל זה טנקים וכלי רכב משוריינים ואמצעי הנדסה. בסופו של דבר, מצא צה״ל את עצמו מנהל מלחמה רב-זירתית בסדר כוחות קטן מדי, כשהוא לא מאומן דיו, ומלאי התחמושת שלו אינו מספק.

ברוח כל אלה, מקבל מושג "קיר הברזל" שתבע זאב ז'בוטינסקי משנה תוקף. האיומים כלפינו החמירו וכשלנו להעמיד מולם מענה מרתיע, תקיף וחסר פשרות. בשנת 2023, מאה שנה לאחר הולדתו של המושג "קיר הברזל", כתבתי עם חברי ושותפי למחקר, תא"ל במיל' יובל בזק, מאמר שדן במושג זה. המאמר נכתב לפני ה-7 באוקטובר, אך בבוקרו של אותו יום שחור יובל יצא למפקדת עוצבת הגליל מתוקף תפקידו כראש המטה של האוגדה במילואים. באותו יום דמים נפער סדק ב"קיר הברזל", ולצידו פצע אישי: בשעות הערב, בעודו נמצא בתפקיד בחמ"ל של אוגדה 91 האחראית על הלחימה בצפון, קיבל יובל את הבשורה כי בנו גיא, לוחם בגדוד 51 של גולני, נהרג תוך שהוא חותר למגע בקרב בקיבוץ כיסופים.

גיא היה לוחם בגדוד שעליו פיקד אביו 25 שנה קודם לכן. בראשית מלחמת "התקומה" הזדמנתי לאזור כיסופים וניגשתי למקום שבו גיא נפל. צלצלתי לאביו והודעתי לו על מיקומי. רגע מרגש במיוחד נרשם אז על האדמה העצובה. פחות משלושה חודשים לפני שנפל בקרב, כתב גיא בזק ז"ל ביומנו בסוף מסע הכומתה של גולני:

בשבעת החודשים האחרונים כל שנייה בכל יום עסקה בדבר אחד: להפוך אותי ללוחם ... והשגת המטרה סוכמה בטקס ובכומתה חומה. אני מוכן להגיד שהיום היה אחד הימים המרגשים והמשמעותיים בחיי, לראות את המשפחה הגאה, החברים התומכים, ובעיקר לקבל את הכומתה של אבא. הרגשה שלעולם חרוטה בליבי. היום הפך כל טיפת זיעה, כל שריר תפוס, כל יום מעייף, למדרגות שהובילו אותי למטרה שלי.

קו אדום נמתח בין פרעות קישינב בשנת 1903, שהביאו את ז'בוטינסקי לכתוב בשנת 1923 את המאמר על "קיר הברזל" ובין טבח ה-7 באוקטובר. הוא נובע מיסודות רבים שהתערערו בתפיסה זו. אולם מבעד לאפלה של אותה שבת שחורה התגלתה גבורתו של הישראלי, כמו גיא בזק: החייל, השוטר, האזרח ונתגלתה עוצמתה של החברה הישראלית, שמתלכדת ברגע האמת סביב הדגל למרות כל המחלוקות.

כקצין מילואים בפיקוד הדרום מוניתי תוך כדי המלחמה להיות איש הקשר של הפיקוד מול החברה האמריקנית שעסקה בחלוקת המזון בעזה ובאבטחתו. ראיתי כיצד חמאס משתלט על ההספקה ומצליח באמצעותו לשרוד כגורם חזק ומשפיע ברצועה. תלשתי את שערותיי. אך הרמטכ"ל הרצי הלוי במהלך מרבית חודשי המלחמה עמד על כך שצה"ל לא יעסוק בסוגיה האזרחית ברצועה. דבר זה שחק, הלכה למעשה, את האשראי שקיבל הצבא בניהול המלחמה.

למרבה הצער, צה"ל לא מימש את האשראי שקיבל מהמדינה, מהלוחמים ומהממשלה. וכך, במשך שנה וארבעה חודשים ועד לעסקת החטופים של 2025, לא הצליח הצבא להשלים את משימותיו באופן ראוי. בשל הימנעותם של הצבא ומערכת הביטחון ליטול לידיהם את המרכיב האזרחי ברצועה, התאפשר לחמאס לשמור על כוחו ולהמשיך להיות ריבון, שבכוחו אף לתבוע דרישות במשא ומתן. זהו כישלון גדול, שרובץ גם על הדרג המדיני, כמי שלא הצליח לכפות את דעתו על מערכת הביטחון. היה זה ביטוי נוסף לחולשת הדרג המדיני בישראל אל מול הדרג הצבאי, שתרמה לתחילתה של מתקפת הפתע. חולשה זו תידון בהרחבה בספר זה.

משבר החטופים איים לקרוע את החברה הישראלית מבפנים בין אלה שצידדו בעסקת החזרת כל החטופים (ואף חלקית) ויהי מה לבין אלה שיצאו נגדה, בטענה שעסקה חלקית תגזור גזר דין מוות על שאר החטופים ותבטל את הישגי המלחמה, מה שייחשב בעיני חמאס ניצחון. העמדה שלי בנושא החטופים אינה פופולרית, ובמהלך המלחמה ביקרו אותי רבות עליה. ובכלל, מי שלא היה בעד "עסקת חטופים עכשיו" הפך להיות אויב העם או הצטייר כמי שהחטופים אינם מעניינו.

בעקבות מאמר שפרסמתי ביולי 2024 שבו הבעתי את עמדתי נגד עסקה לשחרור חלקי של חטופים, קיבלתי תגובות רבות בלתי אוהדות, בכללן כאלה שאמרו לי שאני פוגע בשמי הטוב. במתווה של הפעלת לחץ צבאי בלתי מתפשר על חמאס, ראיתי סיכוי להחזרת של כל החטופים ולא של חלקם תוך שמירה על ביטחונם של כלל אזרחי המדינה, ומבלי שישראל תצטרך לשלם על כך מחיר ביטחוני כבד.

הספר שלפנינו מתחקה אחר הסיבות לכשלים שבעטיין ספגנו את המהלומה הגדולה בתולדותינו. כמו כן, הוא מעמיד תמונת מצב עתידית. כחוקר בנושאי צבא וביטחון בשלושת העשורים האחרונים, כתבתי כמעט על כל נושא הרה גורל לביטחון הישראלי, ובהם, בין השאר, הזהרתי והתרעתי רבות על מצב ביטחוננו העגום. כל אלה מאוגדים בפניכם ומקבלים משמעות מצמררת. ובה בעת, גם אני כקצין בכיר במיל' וכיועץ לצה"ל עד היום, רואה את עצמי חלק מהמערכת הצבאית, וככזה איני מסיר מעצמי אחריות למחדל.

כתבתי עם חברי, יובל בזק, על נושאים רבים ובהם: צה"ל שעוצם את עיניו ומאפשר למערך המילואים להידלדל בצורה מסוכנת; ביקרנו את "תפיסת הניצחון" של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שהשליכה את יהבה על טכנולוגיה ו"אש מנגד" והביאה את מדינת ישראל להתכונן למלחמה הלא נכונה; כתבנו על התעצמותו של חמאס, על תעוזתו הגדלה בהתמדה ועל טבעת האש שמהדקת איראן, כמעט באין מפריע, סביב מדינת ישראל.

אלא שמלחמה היא לא רק אירוע צבאי. שזורים בה גם אלמנטים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים. ביטחוננו נוגע בראש ובראשונה בחוסן החברתי וביכולת של עם להתמודד עם משברים קטנים כגדולים. הוא שוכן בלכידות ובסולידריות של החברה, ונמצא בסכנה מתמדת, כשעקרונות אלו מאותגרים על ידי שיח יומיומי קשה ומקוטב. עובדה היא שגם אויבינו זיהו חולשה בלכידות החברתית שלנו וידעו לנצל זאת.

היעדר שותפות מלאה בין כלל חלקי החברה יוצר מצב שבו חלקים רבים בחברה הישראלית מודרים מהמגרש הפוליטי. גם כשהם מצליחים להיכנס לפוליטיקה, האליטה הקיימת מתנגדת לכך באופן עמוק ומונעת מהם לממש את מדיניותם. מרבית המודרים הם אלה מהפריפריה, אנשים בעלי תפיסה לאומית, דתיים ומסורתיים. קבוצות אוכלוסייה אלו, רבים ככל שיהיו מבחינה דמוגרפית, נתפסים בעיני האליטה השלטת כמי שאינם הולכים בנתיב, שנחשב נכון בעיני מי שיושבים באקדמיה, בתקשורת ובמערכת המשפט, ומשם מנהלים את המדינה. גם כשבראש המדינה ניצבת ממשלת ימין על מלא, היא מתקשה לממש את מדיניותה, והיא חלשה גם מול הדרג הצבאי. עד שלא נפתור בעיות אלה בינינו לבין עצמנו ונגיע להסכמה רחבה, נמשיך לדמם גם מבפנים.

ההבנה שבעקבות מתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר מדינת ישראל לא תחזור להיות מה שהייתה, הביאה את חברי למחקר פרופ' קובי מיכאל ואותי למסקנה, כי יש להידרש לתכנון אסטרטגי לעשורים הבאים. בימי המלחמה שקדנו על פרויקט "ישראל 2.0". יחד עם חוקרים נוספים ממכון "משגב" לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, ביקשנו לגבש תפיסה ביטחונית-חברתית לישראל בגרסה משופרת. עקרונות שגיבשנו במסמך נדונים בהרחבה בספר זה.

בספר תוכלו לראות אותי כמי שמתגעגע לילדותו בצפת, צעיר הבנים במשפחה שחש על בשרו את חיסרון סבתו הדומיננטית והוריו שכבר אינם, לצד מי שהפך עם השנים ליועץ לצה"ל בענייני בניין הכוח והפעלתו ולמחולל מאמרי צבא וביטחון. בעוד הכתיבה המחקרית באה לי בקלות ובטבעיות, הבנתי שחשוב לא פחות שאספר גם על בית הגידול שהביאני לעולם. בחדר העבודה שלי מאדימים ספריו של צ'רצ'יל, ולידם מתלה ובו אוסף גיטרות חשמליות שממתינות להופעה הבאה. על הקירות תמונות של בני משפחתי שכבר אינם, והגעגוע רק גובר.

מי חשב למשל שפתגמים במרוקנית שלמדתי במטבח של סבתי חסיבה בשיכון כנען יסייעו לי יום אחד בשיח על המצב הביטחוני והפוליטי בישראל? ביולי 2024, בזמן מלחמת "התקומה", אמרתי במרוקנית בעת ריאיון בערוץ 14 כי ראש הממשלה נתניהו, כמי שהגיע לנאום בקונגרס האמריקני מלווה בפמליה גדולה שבה חטופים ששוחררו ופצועי צה"ל, הוא "כמו מי שהלכה לקנות כוסברה בשוק וחזרה בחודש שביעי להריונה". על נפילתו של משטר אסד בידי קבוצת מורדים בשלהי שנת 2024 אמרתי במרוקנית, שהדבר דומה לאדם שהביא מקל כדי להכות באחרים ומצא את עצמו חוטף ממנו כהוגן. משפט חד ומתמצת בשפת סבתי והוריי יכול להמחיש תובנה ביטחונית או גיאופוליטית בצורה מדויקת, שתחתום כל דיון בפאנל טלוויזיוני. במובן הזה, זהו תיקון גדול כי לאמיתו של דבר לא תמיד חשה משפחתי נוח לדבר מרוקנית מחוץ למרחב הביתי.

הספר שלפנינו נכתב בעוד ההיסטוריה של עם ישראל מתהווה. קצב האירועים גבוה ודורש ממני כל העת להגיב ולכתוב עוד ועוד. תכננתי שגבולות העיסוק בספר ישתרעו החל ממתקפת הפתע עד שלהי הפעימה הראשונה של עסקת החטופים השנייה בראשית שנת 2025. זאת כמובן, לצד פריסת הסיבות שהביאונו ליום הקשה בתולדותינו. כתבתי על כך שלישראל אין מנוס אלא לתקוף את מתקני הגרעין באיראן, אך השארתי את הסוף פתוח. משהחליטה מדינת ישראל לתקוף באיראן, לא יכולתי שלא להרחיב את היריעה.

לצד הכשל, ההישגים של מדינת ישראל וצה״ל מרשימים בכל קנה מידה. המרשים שבהם והחשוב מכול הוא ערעור ביטחונה של איראן ויצירת מבוכה אסטרטגית קשה, בלבול, ובעיקר פגיעה קשה בנכסים אסטרטגיים, שבהם השקיעה מאמץ רב-שנים ומשאבים רבים. ישראל הצליחה, הלכה למעשה, להחליש באופן מרשים את המערכת האיראנית, שהשפיעה על האזור כולו. המבחן הצפוי לנו בשנים הקרובות ידרוש את כל תעצומות הנפש של החברה הישראלית כדי לגדוע את היד שהונפה מעל ראשה ולסגור את הסדקים שנפערו בקיר הברזל.

עלינו להבין כי החיים קודמים לאיכות החיים ולדאוג שתהיה זו מדינת לאום בטוחה, משגשגת לשנים קדימה. על כן, אנו משלמים כעת מחיר יקר של חיי אדם ושל ירידה זמנית באיכות החיים. בגולני אומרים: "אין חיילים עייפים, יש מפקדים עייפים". המערכה ארוכה ומתישה, ומי שרואה את עצמו כמי שאיבד אמונה בצדקת דרכנו, ומנסה בדבריו לדכא אחרים, מוזמן לפנות את מקומו למי שמאמין בצדקנו זו.

החל משנת 2005 ובמשך 15 שנה הייתי חוקר בכיר במרכז למחקרי ביטחון לאומי. באותן שנים סייעתי לחברי הקרוב, הרמטכ"ל גדי איזנקוט, לגבש את אסטרטגיית צה"ל. משהשתחרר מצה"ל שקדתי על כתיבתו של המסמך: "קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל". הייתה זו תקופה רבת עשייה ומחקר, אך בדיעבד הרגשתי עם הזמן שסר חיני בעיני העומדים בראש המכון - הם הראו לי את הדלת החוצה. יצאתי מבעדה, ומאז אני עושה כל שביכולתי על מנת ליצור אלטרנטיבה מחשבתית ומנסה, יחד עם שותפיי למחקר, להבליט קול עצמאי.

כקצין בכיר במיל' אני חש כי דעותיי אינן הולמות את העמדה הרווחת בצה"ל ובמערכת הביטחון. אני מרבה להתראיין ומוזמן לשטוח את משנתי מעל במות מסוימות, בעוד אני מודר כליל מבמות אחרות. ראשי תנועות ביטחוניות כאלה ואחרות מזמינים אותי לעתים לחבור אליהם לדרך משותפת, אך אני מסרב, כי איני רוצה להשתייך אליהם. אני תנועה של אדם אחד - תנועת סיבוני.

פרק א: המּוּדְרָגִים

חוט במחט

הוריי עבדו עד שעה מאוחרת, ואחיי הגדולים למדו שעה חמישית ושישית. בעוד גן הילדים היה סגור, אחד מהוריי לקחו אותו למֶמֶה, סבתי מצד אימי. לעתים נישאתי אל ביתה על כתפי אבי שפסע במורד שכונת המּוּדְרָגִים. בידו של אבי ביצה, שנתן לסבתי כדי שיהיה לי מה לאכול. לאמיתו של דבר, כבר מגיל צעיר הלכתי לבית סבתי בכוחות עצמי. מדרגות הובילו מגן הילדים אל ביתה. בשכונה כמעט שלא היו כבישים, את שמות הרחובות לא ידעתי לקרוא, ובכל זאת הגעתי לביתה.

את רוב שעותיי ביליתי בביתה הקט של סבתי, פגשתי את כל החלכאים והנדכאים של צפת, שעלו אליה לרגל בבקשם שתדליק בעבורם נר בזכות רבי חיים פינטו. במטבחון שלה הייתה פיסת בטון שעליה שכבות-שכבות של שעוות נרות. עם הזמן השחירה התקרה מרוב בקשות. היא הדליקה נרות, השיאה עצות ולא גבתה על כך מאיש ולו פרוטה.

שם נעוריה של סבתי היה ג'וזפין לופז, אביה היה נוצרי ואימה יהודייה. סבתי והוריה התגוררו לפנים בעיר מוגאדור שבמרוקו. בין השנים 1939-1936 נלחם אביה במלחמת האזרחים בספרד בצבאו של הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו, מה שאִפשר למשפחה להתקיים מרנטה צנועה בזמן שבאירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה. לימים, רצתה סבתי להתחתן עם סבי, סולומון אפריאט, שהיה יהודי, אך בקהילה היהודית אמרו לה שלמרות שהיא יהודייה על פי ההלכה, עליה לעבור גיור לחומרה בטרם תוכל להינשא לו. סבתי, שהייתה בעלת רוח קרב ועזוז, שלחה אותם לכל הרוחות. היא ברחה עם סולומון, ושניהם נישאו בכנסייה. רק בשלב מאוחר יותר הם שבו למוגאדור, וסבתי עברה את תהליך הגיור כנדרש. משהתגיירה שינו לה את השם מג'וזפין לחסיבה. היא נישאה לסולומון כדת משה וישראל ומעתה נקרא שמה חסיבה אפריאט. כך באו לעולם אמי הלן, אחיותיה ריימונד ומרי ואחיה ז'וז'ו, אלברט וז'ן-ז'אק. אך סבי סולומון היה, כנראה, אדם קשה עורף, וסבתי התגרשה ממנו בעודם במרוקו. היא גידלה את ילדיה בכוחות עצמה. יש לזכור שבמרוקו לא היה מקובל שאישה תתגרש מיוזמתה. סבתי הייתה אישה יוצאת דופן, שהתפרנסה בדוחק רב מעבודות תפירה ורִקְמָה, וכך הצליחה לגדל את ששת ילדיה.

לא בכדי בירכה סבתי את חלכאי צפת ונדכאיה בזכותו של רבי חיים פינטו, מגדולי רבני יהדות מרוקו. במוגאדור היא הכירה מקרוב את נכדו, רבי חיים פינטו הקטן. לאחר שהשלימה את תהליך הגיור, ביקרה סבתי אצל הרב פינטו הקטן, והוא סח לה במרוקנית: "גמרת עם זה?", כשהוא מסמן צלב בידו. הוא קירב אליה את ידו הריקה, סגר את כף ידה ואמר לה: "זה ממני. בכל פעם שאת צריכה, תבקשי ממנו". ברור היה לה למי הוא מתכוון. הרב צִייד את סבתי באותו יום בברכה מיוחדת שבאמצעותה היא תוכל לסייע גם לאחרים.

אבי מכלוף נולד במֶקְנֶס, התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל בבית יתומים, שם למד את מלאכת התפירה על בוריה ובצעירותו ניהל מתפרה בקזבלנקה. די היה לו להסתכל על אדם ולדעת לתפור חליפה למידתו. הוריי הכירו כאשר אמי ואחותה ריימונד עבדו אצל אבי במתפרה שניהל. הם נישאו בקזבלנקה ונולדו להם שלושה בנים: שמואל (סמי), דניאל ומיכאל (מישל).

משפחתי עלתה לישראל ממרוקו בינואר 1955 באונייה שהפליגה ממרסיי. תחילה התגוררה המשפחה בדירה שקיבלו מהסוכנות בשיכון כנען. בספטמבר 1957 נולדתי, ונקראתי גבריאל, על שם אחד ממלאכי השרת שהתגלה לדניאל, פותר החלומות, על נהר החידקל בבבל. לימים נודע לי שהוריי העדיפו שתיוולד להם בת. אבי אף נצפה מחוץ לבית היולדות, משלים בהדרגה עם האכזבה הרגעית, וכך משפחת סיבוני קיימה ברית מילה בפעם הרביעית.

ברחובות התלולים של שיכון כנען הייתה אימי הלן מהלכת בשמלות האלגנטיות שלה, שהביאה עימה מקזבלנקה. דבר לא הכין אותה להתבוסס בנעלי העקב שלה בבוץ הצפתי. רבים מבני משפחתנו שעלו ארצה התגוררו גם הם בשיכון כנען. התגוררנו בשכנות למשפחות שעלו ממרוקו ומרומניה, והחוק הבלתי כתוב בביתנו היה שעדיף שלא נדבר מרוקנית במרחב הציבורי. אחיי ואני חזרנו מהגן ומבית הספר ולימדנו את הורינו עברית, אך אני דיברתי עם סבתא אך ורק מרוקנית. הודות לה אני שולט ברזי שפה זו עד היום.

שפע לא היה בביתנו, אך הורינו גידלו אותנו מבודדים מהקושי. מהמכולת של לוי היינו קונים ארבע כיכרות לחם ביום חול ושש חלות לקראת שבת. מהחנות של מוגלסקו הרומני קנינו מקלות קוקוס אדומים, סוכריות על מקל וארטיק קרח. לאמי היה פנקס שבו נהגה לרשום את כל הוצאות הבית, כשהיא מתכננת מראש להפריש כסף לקניות מיוחדות, כמו נעלים חדשות לחג או ארוחה לליל הסדר. היא התנהלה כלכלית יותר טוב מכל אפליקציה, והצליחה לא להיכנס לחובות.

כשעלו לארץ עבד אבי תחילה בעבודות דחק שונות, בבנייה ובריצוף. בהמשך, חזר למומחיותו כחייט. הוא היה בעל יכולות תפירה בקונפקציה, וככזה היה לו היידע הדרוש לביצוע תפירה מתועשת. כשהתגייסתי לצה"ל, אבי היה כבר המפקח של כלל המתפרות של משרד הביטחון ברחבי הארץ. הוא תפר לי אפוד ששימש אותי בצבא, חגור של גולני, סרבל וצ'ימידן צבאי. התפרים שלו היו חזקים, הם שרדו עד היום. אבי ידע גם לתפור חליפות. אימי הייתה תופרת בבית החולים בצפת, לימים המרכז הרפואי זיו. היא ידעה לתקן בגדים.

גם לי יש מכונת תפירה, ואני מעת לעת תופר ומתקן. אני אף מצליח בשבריר שנייה להשחיל חוט בקוף המחט. את זה למדתי מאבי, שגם בערוב ימיו, על אף שידיו כבר רעדו, כשהיה לוקח חוט ומשחיל במחט, שבו ידיו לרגע להיות יציבות כסלע.

כמפקד, נהגתי לתקן את מדי הפקודים שלי. לא יכולתי לסבול מראה של חולצה בלא כל כפתוריה או חולצה בעלת כפתור רופף. עם זאת, איני יודע לתפור מכנסיים שלמים. דבר נוסף קרה כשהתגייסתי לצה"ל: סבתא חסיבה העבירה אליי את הכוח שהרב פינטו הקטן שם בידה וקיבלתי את היכולת לבקש ברכה עבור המשוועים לעזרה. במשפחה הרחבה הכול פונים אליי, צעיר הבנים, ומבקשים ממני להדליק נר, וגם אני, כמו סבתי, תמיד נעתר לבקשות אלה.

כמה מעלות טובות למקום עלינו 

אחיי הגדולים, סמי ומישל, נהגו לקחת אותי עימם לבית המרחץ הטורקי בצפת. בנים מאותה כיתה היו הולכים באותם ימים לבית המרחץ מלווים במוֹרֶה שלהם, ואליהם נהגתי להצטרף גם אני. בבית המרחץ היו בריכות חמות וקרות, וסאונה חמה שמדרגות מטפסות בה אל עבר האזור, שבו כבר אי אפשר לעמוד מרוב להט. נהגנו לשכב על הספסלים, עירומים כביום היוולדנו, מזיעים את עצמנו לדעת. הבַּלנים היכו את גבינו בענפים ירוקים. כל מכה חיממה את הגוף יותר, כשהיא שורפת לרגע כמו כווייה, וחולפת לה.

למדתי בבית הספר היסודי של אליאנס. גדלתי על כרכיה המצוירים של אנציקלופדיה "תרבות" ועל סיפורי תוכידס שכתב עידו סתר (יחזקאל לופבאן) שאחי מישל נהג לקרוא באוזניי. תוכידס, תוכי מדבר ולבוש בבגדי ילד, התגורר אצל משפחה ישראלית. הוא הרבה לבצע תעלולים שבהם חצה כל גבול אפשרי. בשכנות למשפחה שאצלה התגורר תוכידס, התגוררה גברת פשקוביצי, שנחשבה לאויבת המרה של תוכידס. הוא כמובן נהג לעשות שפטים בשכנים ובעיקר בפשקוביצי. שגור מאז בראשי בעיקר הקטע הזה מסדרת הספרים הפראית הזו:

פשקוביצי, פשקוביצי / די, תפסיקי, אל תשוויצי
כל היום על המרפסת, / תחתונים את מכבסת
ובלילה - מה קורה לך? / את שותה קפה עם מלח

נהגתי לשאול ספרים רבים מהספרייה הציבורית, ולעיתים במקום ללכת לבית הספר נשארתי בבית לקרוא ללא רשות הוריי. קראתי בעיקר מערבונים בכריכה רכה, כמו החוברות על ביל קרטר, המהיר בשולפי האקדח. קראתי את ספרי המתח שבהם הגיבור הוא פטריק קים, סוכן סי.איי.איי. מסוקס ידיים ומלוכסן עיניים, שהיה אמריקני ממוצא קוריאני-אירי. לימים גיליתי כי את ספרי הכיס הללו כתבו סופרים ישראליים, שתמיד חתמו על הספר באותו שם זר: ברט ויטפורד.

באותם ימים הלימודים בתיכון עיוני עלו כסף, ולא כל אחד התקבל אליהם. כל שכר העבודה של אימי הוקדש ללימודים של אחיי ושלי. למדתי בבית הספר התיכון העיוני של צפת ונחשבתי לתלמיד טוב. סמי אחי הבכור לימד אותי מתמטיקה ולא הרפה ממני, עד אשר השתכנע שהבנתי את החומר. בהפסקת הלימודים הגדולה נהגנו ללכת למאפייה הסמוכה, שתמיד הפיצה ריח של בצק טרי. ההנאה גדולה ביותר שלי הייתה לקנות במכולת של גרינברג חצי כיכר לחם שחור ו-100 גרם זיתים. זו הייתה צידה לכל היום.

במאי 1974 התבצרו באחד הערבים מחבלים חברי ארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" בבית הספר "נתיב מאיר" בעיר מעלות, בחושבם שבית הספר נטוש בשעות הערב. הם תכננו לחכות לתלמידים שיגיעו למוחרת, לקחת חלק מהם כבני ערובה ולנהל מיקוח במטרה לשחרר אסירים שלהם שהיו כלואים בישראל. אלא שהמחבלים הופתעו לגלות שבין כותלי בית הספר היו תלמידים מבית הספר התיכון (המקביל לתיכון שלי) - תלמידי התיכון הממלכתי-דתי מצפת, שעמדו ללון בו בלילה במסגרת טיול של הגדנ"ע. לבסוף, פרצו כוחות סיירת מטכ"ל לבית הספר בניסיון לחלץ את הילדים. באירוע קשה זה נהרג חייל מירי המחבלים, ובמהלך ניסיון החילוץ נרצחו 22 מבני הערובה ונפצעו 68 אזרחים וחיילים. כך מתאר את האירוע הקשה אלוף-משנה (במיל') וההיסטוריון הצבאי משה גבעתי, שהיה מהראשונים שהגיעו למקום אחרי כוח הפריצה:

ברגע הפריצה של סיירת מטכ"ל לבית הספר, המחבלים עמדו, זרקו רימונים וקצרו את הילדים. מכל המראות שראיתי במשך עשרות שנות שירותי בצה"ל, זה היה האירוע המזעזע ביותר שראיתי בחיי: לשמוע את היריות והפיצוצים, כשברקע הצרחות, זעקות השבר, הכאב וחוסר האונים של הילדים ... אני ראיתי מחזה שאי אפשר לשכוח: עשרות תלמידים קרועי איברים שוכבים על הרצפה, צועקים ומתחננים 'תצילו אותנו', 'תעזרו לנו'.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*