הרשת

1. הגשר

ביום אביב שטוף שמש, יצאה משפחתו לטיול של שבת.

הטבע כבר איננו אותו הטבע שהכירו בזמנים אחרים. ענן כבד ואפור הטיל צל מעיק על הנוף הירוק.

הימים אינם ימים רגילים. את הארץ רוויית הסבל והשכול פקד שבר עמוק שכמוהו לא ידעה המדינה מאז הקמתה. מלחמה שסופה עדיין לא נראה באופק נוכחת עכשיו בעוצמה בלתי נתפסת, מכרסמת בחוסנה. החרדה לגורלם של החטופים הנמקים בשבי וכאבן של מאות משפחות הרוסות הקוברות את מתיהן, חלחלו אל כל נימי נפשו של לואי הסב.

במעין מציאות מקבילה, יצאו משפחות לטיול של שבת בחיק הטבע, להביט ממרומי הגשר על הצבים האפורים כבדי הגוף המתחממים בשמש הבוקר על גדת נחל אלכסנדר.

הנחל העצל החוצה את השרון בדרכו מערבה לים, אין בו יופי וייחוד כשלעצמו מלבד היותו מקום מושבם של הצבים גדולי הגוף. תושבי האזור הגובלים עם נופו הטיבו לשמר את סביבתו ולהנגישו לקהל המטיילים. שבילים נסללו ובמפרציו נשתלו דשאים ועצי נוי להצל על המבקרים הרבים המטיילים לאורכו.

הרמקול השמיע בעוצמה את המנון המלחמה, "...לא, לא, לא תנצחו אותי...". בעודם מתפרקדים בנוחות על דשא הפארק, בצל שמשייה גדולה הנושאת בגאון את שם הקמפיין "יחד ננצח", משפחות מטיילים רבות פרקו את ערכות הפיקניק שלהן.

ציודה של משפחה אחת, אשר התמקמה בסמוך לשביל הטיולים העמוס, הונח בחוסר התחשבות על השביל עצמו וחסם את דרכם. לואי בן ה-75 שמע בתדהמה את קול שיחתם הצעקנית. אב המשפחה, בקולו הרועם, קול בס מחוספס, טען בגנות מאבקן של משפחות החטופים: "הם לא פטריוטים", האב סיכם את דבריו. לואי שמע והתקשה להאמין עד כמה גדול הפער בין עולמו לעולמם. הוא חש בתוכו את הזרות והניכור וידע שאין "ניצחון מוחלט" וגם אין "יחד".

השנה הייתה גשומה במיוחד ובמרבית חלקיה של הארץ היפה הזו התמלאו מי התהום, עלו על גדותיהם וזרמו בוואדיות ובנחלים אל המאגרים. בעת ההיא של ימי אביב נעימים, חרף מצב המלחמה הקשה המתנהלת בגבולה הדרומי, עזבו מטיילים רבים את בתי המידות שלהם ובאו לבלות באתרי הטבע המצויים במרכז הארץ, הרחק מאזורי הסכנה.

כבר משעות הבוקר המוקדמות, מרבית מקומות החניה היו תפוסים, פגוש נוגע בפגוש. מגרש החניה המאולתר שנפרס בין שיחי קיקיון רחבי נוף אשר צמחו פרא על שפת הנחל, התקשה לקלוט את כמות המכוניות המתמרנות בעצבנות בשטח המשובש, ריח שתן וסימני מחראה דחפו את לואי ומשפחתו לצאת בצעדים מהירים אל מסלול ההליכה המוסדר.

הטיול, שתוכנן להיות טיול משפחתי רגוע ואינטימי של סבא סבתא, הורים צעירים ושלושת ילדיהם הקטנים, הפך במהרה לצעדה המונית ורועשת. השביל החוצה את שטח החוביזות והסרפד צר מלהכיל את ההמונים ההולכים כנחיל אדם לשום מקום. על גדת הנחל שמימיו זורמים בעצלתיים, שקועים הצבים בעולמם, מתעלמים בבוז מופגן משאון קהל המבקרים, רגליהם מבוססות בבוץ הנחל הקריר שאליו לא יגיעו קולות המלחמה.

"לעולם אינך יכול לחדור לנפשותיהם של האנשים הרבים המזדמנים במקום ובזמן למרחב מקרי אחד", אמר לואי לעצמו, אך בשבת ההיא הוא חש בקיומו של ציר סמוי המקנן בליבן של המשפחות הצעירות הזקוקות נואשות ליציאה מהבית ומהשגרה, הרחק משגרת המסכים המשדרים ללא הרף את תמונות הכאוס הפוליטי וחושפים דיווחי תקריב מחזית המלחמה המדממת.

זוג צעיר עם שלושת ילדיהם, סבא, סבתא וכלב, פילסו לעצמם דרך בשביל הצר והעמוס מטיילים, כלואים בתוך הזרם האנושי המקיף אותם. הילדים הצעירים, בת השלוש ובני החמש והשבע, אינם מודעים לכאוס הסובב אותם, ידיהם דביקות מהקרטיב שזה עתה נקנה במחיר מופקע, מתעלמים מסימני השתן של הכלבים, עסוקים בליקוט החלמיות הבשרניות מהשיחים הגבוהים מקומתם.

השמש שינתה אט-אט את זוויתה לכיוון דרום-מערב. הצבים, שחשו את שינויי הטמפרטורה, גלשו למימי הנחל הרדודים, נעלמים לתוך עולמם הקריר והמוגן הנסתר מעיניהם הסקרניות של המבקרים.

שעת הצהריים העירה בהם את ההכרח למצוא מסעדה ראויה להשביע בה את רעבונם. בליבם קיננה ציפייה חדשה להשלים, ולו במעט, את חוויית המפגש המשפחתי שכבר איבד מטעמו. הם נכנסו למהלך מואץ וקדחתני של חיפוש אחר שולחן פנוי אצל "אחמד וסלים".

נטי בתו הייתה ערה לכך שאביה מנותק ושקוע בתוך מסך עולמו הדיגיטלי, גבו כפוף וארשת פניו הביעה מצוקה פנימית שהיא אינה מבינה את פשרה.

המסעדה מלאה עד אפס מקום בסועדים רעבים ותובעניים. התור לשירותים התארך ולא התחשב בפרוסטטה הלוחצת על בטנו התחתונה. כתם רטיבות הסגיר את מפתח מכנסיו של סבא לואי. עכשיו כבר כל השולחנות תפוסים, ריח הבשר הנצלה על הגריל התערבב בריח זיעתם של המלצרים המאבדים קשב ומתקשים לספק שירות ראוי ללקוחותיהם הרבים. הצפיפות והרעש העיבו על טעמו של התפריט המזרחי.

בעודם יושבים סביב השולחן, התחוללה בנפשו של סבא לואי סערה גדולה, חריפה ומטלטלת יותר מכל הסערות שחווה בעבר, כזו העלולה לעורר סכנה קיומית של ממש. מניסיון חייו הוא ידע לזהות את סימני הסערה. שילוב של מצוקה תודעתית וגופנית.

פניו של לואי חיוורות, כתפיו שמוטות ועיניו מושפלות, הוא חווה עכשיו הצפה כלל מערכתית, מחשבותיו נמצאות בסחרור כואב, כולן כאחת התמקדו בסיטואציה המורכבת שאליה נקלע. הוא שתה מים, כוס אחר כוס, שוב ושוב שאל את עצמו, "האם כך ייראו חיי מעתה ואילך? האם יש מוצא מהסבך שאליו נקלעתי?" הטראומה שלואי עובר עכשיו קיצונית מכל מה שידע בעבר.

לקצה קשת מחשבותיו התגנבה ההכרה שחייו מצויים עתה תחת איום קיומי. האם יעמדו לו כוחותיו הנפשיים להתגבר על האובדן ולעמוד מול האימה הנשקפת אליו מקרוב כל כך?

עיניו מושפלות, גרונו יבש והוא מכונס לתוך עצמו, כאילו מנסה להיעלם, חש את האימה המתרגשת עליו.

"עקצו אותי", אמר סבא לואי לבני משפחתו.

"מה? איך?" שאלה נטי בתו.

"נדבר יותר מאוחר", אמר לואי מבלי להרים אליה את עיניו. ידיו רעדו, נשימתו כבדה.

נעמה, אשתו, זיהתה מייד את חולשתו ממראה חיוורון פניו.

"אתה הולך להתעלף", אמרה בשקט, "תנשום עמוק", ואז המשיכה בדיבורה השקט, "בוא נחזור הביתה, אתה מדאיג אותי".

ביום השבת האביבי ההוא, בין המים לפריחות, חדרה לתודעתם של ההורים הצעירים האמת המרה, שאפילו טיול משפחתי פשוט ולא יומרני, הופך בימים אלה למאתגר עד קצות עצביהם החשופים.

ההורים, שעיניהם הסגירו את עייפותם, קווצת שיבה ראשונות כבר מעטרות את שיער ראשם, חיבקו את שלושת ילדיהם שבתמימותם המתוקה חיפו על צילו המאיים של ענן כבד ואפור הניצב בגאון מעל ראשם.

2. שירת הסירנה

לואי הביט אל הענן המשנה תדיר את גווניו. היו אלו ימים של חורף, הקור חדר אל עצמותיו והוא העדיף להסתגר בפינת חדרו החמים, אל מול מסך המחשב.

בקיץ האחרון מלאו לו 75 שנים, כבר לא צעיר אך שומר על גופו בפעילות גופנית קבועה המטיבה עימו.

הוא חשב על עצמו כמי שמבין מעט את יסודות הטכנולוגיה הדיגיטלית ואת עקרונות פעולתן של הרשתות החברתיות, שסחפו אותו כמו את מרבית האנושות. הוא עוד זכר את מערכת ההפעלה הקודמת, "דוס", שפינתה את מקומה ל"ווינדוס" הידידותית והקלה לתפעול.

חייו של לואי התכנסו בהתמדה לתוך האלגוריתמים הפתיינים שהוא התקשה לעמוד בפניהם.

אל פינת חדרו הקטן בקומת הקרקע של ביתו התנקזו הכבלים האופטיים שנמתחו מארון החלוקה ועד ביתו, הם התשתית המשמשת אותו במסעו, כצינור אינפוזיה המחובר לוורידיו. הם המביאים אליו את הגל האלקטרוני שעליו נישאים האותות המתחברים באופן שאיננו מבין עד תום לכדי סימנים צבעוניים המתלכדים ונפרדים ברזולוציה גבוהה לאותיות ולתמונות אשר נטמעות בו ומייצרות בתפיסתו את תמונת המציאות עצמה.

כיסאו המרופד, בעל ארבע מערכות כיוונון, קלט את גופו שכרס קטנה החלה לעלות בו, ברכות נעימה ויציבה. כמו בטקס קבוע, לפני ששקע לנבכי הרשת, אהב לואי לסדר את שולחן הכתיבה שלו ולנקות את הכתם שהטביעה כוס הקפה ששתה ממנה אמש.

התוכן המגוון שנשקף אליו ממסך המחשב היה מרכז עולמו. הוא נהג לשבת שעות ארוכות מול המסך הכפול, וממנו היה יוצא למסעות דיגיטליים ומתנסה בכל פלטפורמה אפשרית, נדחף לספק את סקרנותו ומשיכתו לעושר הדיגיטלי העצום שנגלה בפניו.

לעיתים היה נשאב לגלישה ברשת למשך זמן כה רב, מתמכר לפלאי הרשת, עד שהיה שוכח את עצמו ומתעורר רק לקולה של נעמה זוגתו המפצירה בו בנחת, "תקום מדי פעם שלא יהיו לך טחורים".

השיטוט ברשת החברתית סיפק לו ריגוש מתמשך. בהתכתבויות מזדמנות הוא היה מלהטט בקלילות ובידידות מופגנת עם צעירים וצעירות מרחבי העולם. משועשע ומעט יהיר היה מספר ש"הן אוהבות אותו".

"אל תיסחף", הייתה אומרת לו זוגתו, אולי קצת חוששת.

"תיזהר", הייתה אומרת לו נטי בתו, "אני מכירה את עברייני הרשת הללו, בסוף הם מגיעים אליי".

"תספרי לי פעם על העבודה שאת עושה ב'רשות לשיקום האסיר", אמר לואי לבתו בת ה-40 שחששה לשלומו, הוא ידע שאמירותיה הישירות באות מדאגה.

"אל דאגה", הוא היה אומר בביטחון, "הכול בשליטה".

לעת זקנתו לואי הופתע לגלות את כוח המשיכה שהוא עצמו עורר ברשת, מתקשה להבין את התחזקות האגו הגברי שלו. הוא לא חש בנוח עם רגש החשיבות העצמית שנפל עליו בגילו המתקדם.

"היזהר מהפיתוי", נטי חזרה ואמרה לו.

אבל "קייט" שבתה את ליבו. היא הייתה עוד אחת מצעירות רבות שחיפשו אהבה ברשת. היא אמרה שאהבה את תמונת הפרופיל שלו ברשת ואת סגנון כתיבתו והשניים נסחפו להתכתבויות ארוכות, ובאחת הפעמים אף חשפה בפניו את עולמה שנחרב בידי בן זוג בוגדני, כתבה שהיא "מחפשת יחסים חדשים" ושיתפה שהיא "מצליחה להתחבר בטבעיות לידידות הנרקמת ביניהם". הוא התמסר לתוך הקשר, מתעלם מהחשש הקל הטורד את שלוותו.

לואי היה מודע לקיומם של הונאות ועוקצים ברשת אך הוא חש בטוח בחברתה והסיר מליבו כל ספק.

נעמה הרגישה את השינוי שחל בו. "נפלא שאתה מתקדם בקשר הזה", אמרה לו.

הוא היה נבוך. "אל תדאגי", אמר, "זה לא רומן, את ואני ביחד במסע הזה".

קייט ידעה לזהות את הרגע הנכון. היא שלחה לו הודעה ובה הציעה: "זה יכול להיות נפלא אם נקים יחד חנות אינטרנטית".

"תסבירי", הוא הקליד, "אני לא מכיר את הביזנס הזה", ושלח. בו ברגע ראה שני קווים בצבע כחול המסמנים כי היא ראתה את הודעתו ושלוש נקודות מקפצות המסמנות כי היא מקלידה עתה את תגובתה.

"אתה מכיר את 'אמזון' או 'אי ביי'?"

"כן, אבל אני לא נוהג לקנות שם".

"למה?" שאלה, "אתה מפסיד, זה תמיד יותר זול מקנייה פיזית בארץ".

"אבל אנשים לא עושים חשבון נכון", לואי הקשה, "תמיד יש עלויות נוספות של משלוח ומיסים".

"אני לא מכירה את שיטת המיסוי בישראל, אבל בלי קשר לעלויות, אלה חנויות שיש בהן הכול, והזמינות דרך האינטרנט עושה את כל ההבדל", ואז קייט שלחה הודעה נוספת: "אני קונה הכול דרך האינטרנט, אפילו את ההלבשה התחתונה שלי", ניסתה להתגרות בו, חשב לעצמו.

אך לואי השיב לה בענייניות קרה, מתעלם מהתגרותה, "אני ממש חושש לתת את פרטי האשראי שלי לגורם זר ואנונימי מעבר לים".

"אוקיי, זו החלטה שלך", כתבה קייט, "רק שתדע, אנחנו יכולים להרוויח! זה יכול להיות לך מקור להכנסה נוספת וגם יחזק את הקשר בינינו", היא שלחה הודעה בניסיון אחרון לשכנע אותו.

לואי הרגיש שנפתח בפניו אופק כלכלי חדש, ההצעה העסקית שלה נפלה על קרקע פורייה, ולמרות הפחד שהתגנב לאחורי מוחו הוא בטח בעצמו וביכולתו לזהות סימני אזהרה, והוא נענה להצעתה: "אני בידייך", כתב לה, "קחי אותנו למסע הזה".

במהלך שלושת החודשים הבאים לואי כבר היה מצוי בבולמוס של יזמות עסקית ופיננסית להקמת החנות האינטרנטית שלו. הוא גלש על פני גלי הרשת הסוערים, נמשך אל רקע קולן של "שירת הסירנות" המפתות אותו להמשיך לחתור לעברן.

"תיזהר, זה עלול להיגמר כמו בטרגדיה יוונית ההיא", לואי חייך לעצמו וביטל את חששותיו, שמצאו את ביטויים בקולה של בתו, והמשיך במסעו המרתק אל העושר המובטח.

החנות שלו מכרה הכול, משעוני יוקרה ועד נעליים ובגדים. הוא שינה את סל המוצרים בהתאם לביקוש. קייט הייתה החונכת המושלמת והפגינה שליטה ברזי הטכנולוגיה התפעולית של המיזם. לואי היה נלהב לקראת האתגר החדש שהזדמן לפתחו ברגע הנכון בחייו. הוא התמסר להובלתה ולהכוונתה של קייט להשקעה כספית הדרגתית בחנות האלקטרונית שהקים, למד להמיר שקלים בבורסת הקריפטו הישראלית (Bit2C) למטבעות "קריפטו" ולהעבירם לארנק הדיגיטלי שפתח.

תהליך ההמרה היה כרוך בעמלות גבוהות אך הוא לא היה מודאג מעלויות ההקמה ומההון העצמי שהיה עליו להשקיע בעסק המניב, מסונוור מהרווחים המהירים לואי נדחף להמשיך ולהשקיע.

ברגע של מצוקת מימון, קייט הזרימה אליו סכומים בסדר גודל משמעותי לאיזון החשבון התזרימי של העסק, וכך תחושת האמון שלו בה הלכה והתחזקה. ברגעי לחץ, קייט תמיד הרגיעה ודחפה קדימה להמשך פיתוח והשקעה בפרויקט. לואי לא ראה בכך פגם אלא חיזוק למהלך שהוא האמין בו באופן מלא.

לואי התמכר לנפלאות התוכנה המשוכללת שהפעילה את החנות. האלגוריתמים הסתנכרנו למיצג מרהיב וידידותי וגרמו לו לתחושה של מציאות עסקית מושלמת.

"זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי", לואי שיתף את נעמה אשתו. היא בתגובה רק חייכה.

"אבל זה אמיתי, כל הדיגיטלי הזה, נכון?" שאלה תוך שהיא מחפשת חיזוק לתחושותיה.

"לגמרי אמיתי", הוא ענה לה בביטחון מוחלט. "הורינו היו מתקשים להאמין למציאות הדיגיטלית הזאת, לא ההורים שלך שעלו מגליציה ולא שלי שעלו מגרמניה".

"אולי זה לטובה, בעולמם, שהיה פשוט יותר, טוב שזה נחסך מהם", אמרה נעמה, "אני ממש מקווה שהמהלך הזה יצליח".

"הורינו העדיפו שלא לדבר על המשברים שלהם, הם יצרו בנו תחושת ביטחון כדי לגונן עלינו ולאפשר לנו להתחיל את חיינו משוחררים מעולמם הסדוק שאותו הם שמרו לעצמם", אמר לואי כמבין את עולמם, "שנינו עכשיו יחד על הסירה הזו", היה לו חשוב להדגיש, הוא רצה להיות בטוח שיש לו גיבוי. "שנינו רוצים את זה".