קרבה יתרה

א.

בבוקר 6 באוקטובר 2023 שחיתי עם קבוצת אנשים בים הפתוח. המדריכה אמרה שיש להסתכל כל הזמן על קשתות החול בקרקעית הים - כדי לא לאבד את החוף. אחרי השחייה התקלחתי, אספתי את שרון ונסענו לפסטיבל הסרטים בחיפה. כל הדרך שתקנו. הגענו בצהריים וראינו פרק מתוך סדרה חדשה על האינתיפאדה הראשונה. בפרק רואים את מחנה הפליטים ג'באליה ותיעוד שעשה אחד החיילים במצלמה דיגיטלית קטנה. הוא צילם את הרחוב- את הצמיגים הבוערים ואת יידוי האבנים.

נער בן שבע־עשרה נורה, והחיילים שמסתתרים בתוך פחון שומעים את ההמון המתלהם. בריאיון עכשווי אחד החיילים אומר שהם היו בטוחים שיעשו בהם לינץ', ושהוא לא דיבר על זה מעולם.

מיד אחרי ההקרנה הזאת ראינו את "אוטוביוגרפיה" - סרט על נער שמשרת קצין אכזר באינדונזיה. הקצין שפניו היו קפואות ורציניות רץ לראשות המחוז. הוא והנער נוסעים ברחבי הכפרים כדי לשכנע את התושבים לבחור בו. באחת הדרכים הקצין רואה ששלט תעמולה גדול עם דיוקנו הושחת. הנער מוצא את משחית השלט וברוב תמימותו משכנע אותו לבוא אל הקצין, שרוצח אותו במו ידיו. הקצין ממשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, והנער שמנקה את כל הדם מבין שעליו למלט את עצמו.

אחרי הסרט הלכנו לאכול במסעדה שכמו קפאה בזמן. על הקירות היו תמונות ישנות של מקימי המסעדה ובני משפחתם חנוטים בבגדים מפוארים. הריהוט, הווילונות והמפות היו כבדים. בשולחן אחד ישבו שני זוגות מבוגרים שדיברו בהתלהבות ברוסית. שאר המקום היה ריק. העיר כולה נראתה ריקה. כבר כשהיינו באזור של פסטיבל הסרטים הכול נראה שומם. ישבנו ליד חלון שהשקיף אל הים והמפרץ.

למרות שהתקלחתי אחרי השחייה, הרגשתי את גרגירי החול והמלח בשיניים, בגוף, בעיניים.

הסרט האחרון שראינו באותו יום נקרא "קפיטנו", על שני נערים שבורחים מסנגל ורוצים להגיע לאיטליה. הם נתפסים, מעונים באכזריות ונמכרים לעבדות. בסוף הם מפליגים בסירה עם מאתיים פליטים שהם אמורים להוביל.

אחר כך נסענו למלונית ששכרנו בה חדר. בתחילת הרחוב בחזית של בית אבן, בחצר חשופה ומרוצפת, ישב זוג. האישה שאלה אותנו מה אנחנו מחפשות. אמרנו את שם המלונית, והיא הצביעה על המבנה הסמוך ואמרה, תעלו במדרגות. לא זזנו מיד, והיא אמרה שם, כאילו מפצירה בנו. הרגשתי שהיא שומרת סף של מקום שבו הערך האנושי דהה. העלינו את התיקים לחדר ויצאנו למדרחוב שבקצה שלו עגנה ספינת תענוגות עצומה.

המסעדות היו ריקות גם כאן. אולי בגלל שזה היה ערב חג. ערב שמחת תורה.

ירדנו ועלינו את הרחוב. בקצהו הייתה כיכר, וקבוצה של תיירים סינים עמדה שם וצילמה את הגנים הבהאיים. עמדתי מאחוריהם וצילמתי אותם מצלמים.

נסענו לבר בחלק אחר של העיר. האוויר בינינו היה מלא בכדורי כספית קטנים שאיימו להידחס לכדור אחד כבד.

הרגשה חלולה, כמו נשיפה דביקה, כביכול חגיגית, של בדידות שקעה בי, ולא היה סיכוי למשהו שימלא. גם לא הרצון העיקש שלי להתאהב.

הכרנו באחת האפליקציות, כמה חודשים אחרי סיומו של קשר שארך שבע שנים. עוד קודם לאותו יום נפער בינינו מרחב של ריחוק שלא ידענו למלא.

לקחנו איתנו את המועקה אל הבר ולא הצלחנו להשתכר וגם לא לצחוק. והצחוק היה הדבר המרכזי שחיבר בינינו, דבר שלא רציתי לוותר עליו. זה היה צחוק שממלא את הריאות. כמו של ילדות, של שתי אחיות, שמכעיסות את אמא בארוחת הערב, והיא במטבח רוצה כבר שיסיימו לאכול שיתקלחו וילכו לישון. ועכשיו כשהצחוק לא שרד היה רעב לשקט. ובשקט המסוגר הזה חזרנו לרחוב המוזר, לחדר שלנו, וכך הלכנו לישון.

בבוקר כשהתעוררתי היא עדיין ישנה. הלכתי למקלחת, וכשיצאתי ראיתי אותה נשענת על המרפק שקועה בנייד. מועקת הערב חזרה אליי. ואז היא אמרה, יואו יש מלא אזעקות בדרום ובמרכז. הוצאתי בגדים מהתיק, התלבשתי ואמרתי, בואי, חוזרות. הבת שלי הייתה לבדה בבית.

רגע, היא אמרה, זה בטח תכף ייגמר, בואי נחכה קצת. רוקנתי את התיק על צד המיטה שלי, קיפלתי הכול מחדש והחזרתי.

פתחתי את החלון. מצד ימין במרפסת ישבו שתי נשים. הקרבה בין המרפסות הייתה יוצאת דופן. הרגשתי שהן כמעט בתוך החדר שלנו. הרחוב היה שומם. אמרתי בוקר טוב. הן היו מוטרדות מהאזעקות ואמרו שזה כבר חצי שעה ככה. ישבתי וקמתי וניסיתי לדבר עם שרון ועם השכנות, אבל המילים לא עלו. חיכינו. שרון אמרה שהיא מפחדת לצאת לדרך חזרה, שעלול לקרות משהו בדרך. אני רציתי לצאת. כשעה אחרי שהתעוררנו יצאנו לדרך.

הדלקתי את הרדיו. השעה הייתה כנראה שמונה ומשהו.

אני לא זוכרת איזה שיר התנגן. ההתרעות כל הזמן קטעו אותו. מעין צליל של תופים ואחר כך קולו של הקריין שמבקש מהתושבים בערים השונות להיכנס למרחב מוגן ולשהות בו עשר דקות. התרעה רדפה התרעה ומכונית רדפה מכונית.

שרון זזה בכיסא באי נוחות, ועם כל התרעה הרגשתי איך היא מתכווצת. אולי נכבה את זה, אמרה. בחלק מהמכוניות הדוהרות הבהבו ארבעת פנסי האיתות. משהו גדול קרה, זה היה ברור. רק לא ידענו עד כמה.

אמרתי שאני חושבת שכדאי שנשאיר את הרדיו דולק. הרעש החיצוני הלך וגבר, ושקעתי לתוך שתיקה.

שתיקה מעיקה תתפשט בימים הבאים כמו נפט - תהפוך מילים לחומר דליק, תכסה ותחניק הכול. בימים שיבואו נראה כיצד העתיד יכול פתאום להתרוקן - מילה אחר מילה, חלום אחר חלום, ויישאר רק זיכרון של מה שחשבנו שאנחנו.

מישהו התקשר אליה וסיפר על צעירים שהם מכירים, שעובדים אצלם ושולחים מסרים שחבריהם נורו במסיבה ושהם עצמם נמלטים. היא התחילה לבכות ושיחקה עם בורר התחנות. כך גילינו שזה מצב חירום ושכל התחנות התאחדו.

אילו רק היה תדר שבו הכול לא קרה.

ציפור עפה לעברנו וכמעט התנגשה בזגוגית. היא נבהלה, חשבה שזה הולך לנפץ אותנו. לא תמיד שומעים אזעקה, אמרתי. בהיתי במשמעות הכפולה של המילים שלי ורק אחרי שניות ארוכות הוספתי, אני רוצה לשמוע איפה יש.

זכרתי איך אתמול היא שמחה מזה שאמרתי שאנהג כל הדרך. זכרתי שלפני חודש בחרנו את הסרטים וחיכינו לסוף השבוע הזה. זכרתי איך תכננו להישאר עוד יום ולטייל בחיפה ולבקר אנשים שאנחנו מכירות שם, ואמרנו גם שאולי ניסע ביום ראשון בבוקר לאכול חומוס בעכו וזכרתי גם את הרגע שבו הבנתי שזה נגמר.

ברדיו ביקשו להגיע לתרום דם, ואחר כך הודיעו שיש תורים ארוכים. הבת שלי ביקשה שאחזור הביתה, ונאלצתי לוותר על תרומת הדם. הורדתי את שרון בביתה והמשכתי.

בימים הבאים התברר כל הנורא והמסויט והזוועתי וזה שאין מספיק מילים לתאר וכמובן שאין טעם לכתוב אותו כאשר יש עדויות מהיום הנורא והאיום ההוא, שהקריאה והשמיעה שלהן מכות בנפש.

המילים כמעט לא עברו ביני לבין שרון. תוך זמן קצר השתיקה הזאת מצאה את דרכה אל הפרידה. הרעש הגדול של העולם שחרר אותנו מהצורך להיאחז, ואפשר לחברות האמיתית שהייתה בינינו, זאת שלא זקוקה למילים, להבטחות ולהגדרה, לצוף אל פני השטח. מה שחיבר בינינו מלבד הצחוק היה האהבה לקולנוע. בילינו הרבה שעות באולמות חשוכים, לוחשות זו לזו ביקורות, מחליטות או מתווכחות מה טוב ומה רע.

לאיזה זמן שכחנו שהיינו צריכות לראות באותה שבת את "הרוע אינו קיים". גם אחר כך, כשהוא הציג בקולנוע לב, לא הלכנו. אחרי מה שקרה באותו יום לא היה כוח להישיר מבט אל רוע נוסף.

השנה היא הלכה עם חברים לפסטיבל. היא סיפרה שגם הפעם השורות היו ריקות ושבכל פינה בעיר היא שמעה את תקתוק הפצצה.

ב.

מאז אותה שבת השתרר בעולם שקט סתום. כמו שתיקת אבנים, שסופגות אל תוכן צעקות, לחישות. גופים חולפים על פניהן, דורכים, נוגעים בלי משים, פנים קפואות מאימה מביטות, והן שותקות.

אני מאזינה לשקט הזה ומרגישה איך הדממה זוחלת לתוכי. היא ממלאת את השסעים בין הצלעות, מכבה את הדם, עד שגם הקול שלי הופך לצל.

מזמן לזמן שוקעת ידיעה. דבר שוב אינו דומה למה שהכרנו. וביום שלמחרת אנחנו מתעוררים לשקט מושפל ראש ומבט, לתחושת מיתה שנחווית אמיתית. ואנחנו, למודי אכזבות וכנועים, יודעים שזהו אינו היום שלמחרת האחרון.

אחרי שהמציאות חנקה, אנחנו כמו תמיד באיזה יחד. לוקחים נשימה עמוקה, לוגמים את האוויר הרעיל, ובחוסר ברירה ממלאים בו את ריאותינו ונדמה לנו כי אין לנו יד בדבר, כאילו נקלענו במקרה למציאות הזאת, לקיום הזה. אנחנו מתרוצצים בין התנדבויות או קופאים לתוך עלטה ריקה. כל תקווה כלה ונכבית.

ביום למחרת כולם התעניינו בכולם. אנשים מן העבר עלו בזיכרון ומחשבות איך הם בתוך זה. התקשרנו ושאלנו וכתבנו. אולי היינו עסוקים בחיפוש אחר מבט אחר על מה שמתרחש. מבט אחר שיפוגג את החרדה מהמחשבה שיש מי שנשאב פחות מאיתנו אל תוך הכיליון.

שוב לא הכרנו את עצמנו. האם אי־פעם הכרנו. האם אני הכרתי את עצמי.

נדמה כי רקמת הידע העצמי נחדרה ונחרבה.

בזמן כתיבת השורות האלה עוד מאה מאיתנו נחטפו אל מתחת לפני האדמה או מעליה ושרויים בסכנה. אני מנסה ללמוד את שמותיהם המופיעים בתמונות המתחלפות באתרי החדשות, בוחנת את עצמי מדי פעם, תוהה אם כל אחד מאיתנו נוהג כך.

בהפוגה המדומה שבין אזעקה לאזעקה נשמרים בנו הדֵי האחרונה, והיא ממשיכה לפעפע, מנשימה זיוף, מאגרת כוחות, מַשְלָה רגיעה. ועדיין, גם בימים קשים אלה, מדי פעם, עולות הצעקות של המשוגעים שלנו מדירה מספר 8. כמעט כמו קודם. כמו ממשיכות איזו רציפות, מעידות על טירוף שהיה כאן לפני שהעולם עצמו השתגע. כי בתחילת המלחמה גם אצלם משהו כמו השתנה, כיבד את השעה הקשה, אבל מהר מאוד הם חזרו לסורם. אמנם אחרת חזרו, והרי גם אנחנו חזרנו אחרים.

הם שלושה, המשוגעים שלנו. אב, אֵם ובנם, שהיום הוא כבן עשרים וחמש.

היה נדמה לי שהכול די שקט בבניין הזה עד שנחשפתי לצעקות שלהם בפעם הראשונה.

זה קרה הרבה אחרי שרכשתי את הדירה שהייתה רוב הזמן ריקה בשבע השנים הראשונות. כבר באותה הפעם, הצעקות של האֵם היו הכי קשות עבורי. צעקות מפלחות של כאב וכעס וחוסר אונים, שעוררו תחושה דחופה של צורך להציל או לפחות להושיט עזרה. כמו כל שכן חדש, ובעצם כמו כל אדם שמרגיש חובה להציל, מיד התקשרתי למשטרה וסיפרתי שהשכנה צועקת ושזה נשמע שמישהו עומד לרצוח אותה. היומנאי שאל לכתובת ואמר, אהה כן, אנחנו מכירים את המשפחה. הכול בסדר, הם יירגעו, הוא אמר. שאלתי אותו לשמו ואמרתי שאם יהרגו אותה אני אספר שהוא זה שלא שלח ניידת ואם הוא לא אומר לי את שמו אפשר יהיה לדעת מי הוא לפי הלו"ז של התורנויות שלהם. ניתקתי. כעבור חמש דקות הגיעה ניידת. מחלון המטבח שלי יכולתי לראות שני שוטרים שיצאו ממנה ונעלמו מתחת לבניין. הם השאירו את האורות הכחולים המהבהבים דולקים כמו לסמן שיש כאן סכנה. אחד מהם היה גידי משיח. גידי משיח למד איתי ביסודי. כשחזרתי לעיר ראיתי אותו מסתובב במדי שוטר. זה היה כשכבר היינו בני ארבעים בערך. בפעם הראשונה שנתקלתי בו קלטתי שהוא לא זיהה אותי. לא אמרתי לו שזאת אני. חיכיתי שהוא יפנה אליי. לפני כמה חודשים ראיתי אותו בפעם השנייה. זה היה ליד הפיצוצייה של נמרוד. הוא נשען על הניידת ודיבר בטלפון. היד השנייה שלו אחזה בחגורה שנתלו ממנה נרתיקים מעור מלאים בכלי נשק ובמכשירי קשר. היה מוזר לראות אותו במדים. הוא לא עבר במחשבתי במשך כל השנים שחלפו. גם בפעם הזאת לא דיברתי איתו.

השוטרים חזרו לניידת יחד עם הילד, שבאותו זמן היה לפחות בן שמונה־עשרה, ונסעו איתו. שמתי לב שהם עוטים כפפות - כאילו הוא מזוהם.

למחרת, כשירדתי במדרגות, דלת דירתם נפתחה והאב יצא. אַת הזמנת משטרה, הוא שאל. הוא ארב לי, חשבתי. ניסיתי להיזכר אם מסרתי את שמי ליומנאי, ואולי, חשבתי, אני היחידה שהוא יכול להעלות על דעתו שהתקשרה.

מאחוריו במרחק ממש קצר היה קיר שחסם כל מבט אל תוך הדירה. הוא הסתכל בי במבט חודר, כשראשו מוטה מעט הצידה ומטה, כך שלא ראיתי את פיו, רק את גשר האף. המבט שלו הרים את העיניים וביטל כל מרחק ביניהן לבין גבותיו. זה שיווה לו מראה מאיים. לא יכולתי לשקר והודיתי שכן. איפה את חושבת שאת גרה, הוא אמר. כאן זה לא רמת אביב. לא ידעתי מה לומר. הוא נראה לי קצת עצוב, לא מאוד כועס ונורמלי לחלוטין. משהו באיפוק שלו, בעמידה השקטה ההיא היה מטריד יותר מהצעקות. כאילו השפיות עצמה נהפכה למסכה, לתעתוע, לדרך אחרת של טירוף.

זה בדיוק מה שהופך את כל זה לבלתי נסבל - התחושה שהשיגעון כאן אינו חריג, אלא תבנית. שגרה. מחזור חיים.

הריטואל הזה - צעקות, ניידות, שתיקה - חזר על עצמו. אני לא הזמנתי שוב משטרה, שכנים אחרים עשו זאת, וכשהבן בגר והיו תקופות שבהן הוא היה אלים מאוד, האב בעצמו התחיל להזמין את המשטרה.

הפרדוקס היה שהוא גם זה שהיה מחזיר אותו הביתה אחרי כמה שעות. טובה, השכנה שגרה בדירה הצמודה אליהם, אמרה שזה בגלל כספי הביטוח הלאומי. אם הוא נשאר במוסדות, היא אמרה, הכסף הולך אליהם.

עם הזמן נעשינו אדישים ונטולי תחושת אחריות למה שעלול להתרחש בדירה של המשוגעים. האדישות הזאת דמתה לאדישות שפיתחנו כלפי זוועות המלחמה, וכך גם קרה עם תחושת האשם. אפשר להתרגל לתחושת אשם. זאת המורכבות של החיים כאן, אמרנו לעצמנו.

טובה אמרה לי פעם שהיא מקווה שבאמת יקרה שם משהו שיביא קץ לסיוט הזה. בגלל קרבתה הפיזית אליהם היא הייתה מקור המידע, ומשפחתה, על שני ילדיה, היו הסובלים העיקריים. היא זאת שהסבירה לי שהמשטרה מגיעה ראשונה, ואם הוא מתנגד ללכת איתם הם קוראים למגן דוד אדום שלוקחים אותו בכוח לבית החולים לחולי נפש - אברבנאל.

בתקופת הקורונה הוא נעדר הרבה מאוד זמן, וכשחזר הוא היה כמעט נכה. השיער שלו נשר, והוא לא הלך, אלא ישב על הרצפה והתקדם בעזרת הידיים. הנחתי שטופל בנזעי חשמל.

ריחמתי עליו ועליהם. חשבתי שאין להם רגע של שמחה, בוודאי לא של נחת, גם לא רגע של שקט. בין אשפוז לאשפוז הוא בא, מציק להם ומצית את הרעש. לרוב זה האב צועק עליו, דורש שילך לישון. הוא רוצה שהבן יעצום עיניים - כמו שאנחנו עכשיו, יכבה את הפה - כמו שאנחנו עכשיו - חיות משותקות. והבן, הוא משיב לאב בצעקה, תן לי לישון. וברקע האם פשוט צווחת. הם צועקים במין התמדה כמו הסירנות.