בטרם לילה

שווה הנפש

אנו מחלימים כמו שאנו מתנחמים: אין לנו בליבנו ממה לבכות תמיד וממה לאהוב תמיד.

ז'אן דה לה בְּרוּיֵיר

מתוך: "על אודות הלב", בתוך: "טיפוסים".

I

מַדְלֵן דה גוּבְר אך זה הגיעה אל תאה של הגברת לוֹרנְס. הגנרל דה בּוּיִיבְר שאל:

"מי הם הגברים שלך הערב? אבְראנְשׁ, לֶפְּרֶה?..."

"אבראנש, כן," השיבה הגברת לורנס. "לפּרה, לא העזתי."

והוסיפה בהצביעה על מדלן:

"היא כל כך קשוחה ומכיוון שזה כמעט היה להציג לה מכר חדש..."

מדלן מָחתָה. היא פגשה את מר לפרה פעמים מספר, מצאה שהוא מקסים; הוא אפילו סעד אצלה באחד הימים.

"מכל מקום," סיכמה הגברת לורנס, "את לא צריכה להצטער, הוא חביב מאוד, אבל אין בו שום דבר מיוחד, ובכלל לא בשביל האישה האנינה ביותר בפריז. אני מבינה טוב מאוד שהמקורבים הבאים אלייך הופכים אותך לנוקשה."

לפרה חביב מאוד, אך מאוד נטול חשיבות, זו הייתה דעתם של כלל אנשי החברה. מדלן חשה שזו אינה בדיוק דעתה שלה, והייתה מופתעת מכך; אך אף כי היעדרו של לפרה לא הסב לה אכזבה עזה, אהדתה לא הגיעה כדי דאגה. באולם, הראשים נסובו אליה; ידידים כבר ניגשו לברכה לשלום ולהחמיא לה. זה לא היה לה חדש ועם זאת, עם צלילות שכל עמומה של ז'וקי במהלך המרוץ או של שחקן במהלך ההצגה, היא חשה הערב מנצחת ביתר קלות וביתר שלמות מהרגיל. בלי כל תכשיט, חולצת הטול הצהובה שלה, מכוסה בקַטְלֵיאוֹת,^[1] היא חיברה גם לרעמת שערה אי אלו קטליאות שנתלו על מגדל הצל של זרי פרחים חיוורים של אור. רעננה כמו הפרחים שלה וחולמנית כמוהם, היא הזכירה את מָהְנוּ של פְּיֵיר לוֹטִי ושל רֵיְנַלְדוֹ הָאן^[2] בחן הפולינזי של תסרוקתה. עד מהרה בשוויון הנפש הנוח שבזכותו היא ראתה את יופייה בערב זה משתקף בעיניים המוקסמות ששיקפו אותו בנאמנות של ממש, נמהל הצער על שלפרה לא ראה אותה כך.

"היא כל כך אוהבת פרחים," קראה גברת לורנס בהביטה בחולצתה.

היא אכן אהבה אותם, במובן הרווח שהיא ידעה עד כמה הם יפים ועד כמה הם מייפים. היא אהבה את יופיים, את עליצותם, גם את תוגתם, אך מבחוץ, כאחד המצבים של יופיים. כשלא היו עוד רעננים, היא השליכה אותם כהשלך שמלה שבָּלתה. לפתע פתאום, במהלך ההפסקה הראשונה, ראתה מדלן את לפרה למטה באולם, מספר שניות אחר כך, הגנרל דה בוייבר, הדוכס והדוכסית ד'אָלֵרִיאוּבְר נפרדו לשלום, משאירים אותה לבד עם הגברת לורנס. מדלן ראתה את לפרה מבקש שיפתחו את תאו:

"גברת לורנס," אמרה היא, "את מרשה לי לבקש ממר לפרה להישאר כאן כיוון שהוא לבדו באולם?"

"ודאי וּודאי, כיוון שאיאלץ ללכת בעוד רגע, יקירתי; את יודעת, את נתת לי רשות. רוֹבֵּר חולה במקצת. את רוצה שאבקש ממנו?"

"לא, אני מעדיפה להזמין אותו בעצמי."

ככל שנמשכה ההפסקה, מדלן הניחה ללפרה לשוחח כל העת עם הגברת לורנס. רכונה על שפת תאה ומביטה באולם, היא כמעט העמידה פנים שאין לה עניין בהם, בטוחה שתוכל להיטיב ליהנות מנוכחותו כשתהיה עוד מעט עימו לבדה.

הגברת לורנס יצאה ללבוש את מעילה.

"אני מזמינה אותך להישאר איתי במערכה הזו," אמרה מדלן בחביבות אדישה.

"את חביבה מאוד, גברתי, אבל איני יכול, אני חייב ללכת."

"אבל אני אהיה לגמרי לבדי," אמרה מדלן בנימה תובענית; ואז לפתע, ברצותה כמעט בבלי דעת ליישם את מימרות אנינות הטעם הכלולות במשפט הנודע: "אם איני אוהבת אותך, אתה אוהב אותי,"^[3] היא חזרה בה:

"אבל אתה צודק בהחלט, ואם מצפים לך, אל תאחר. היה שלום, אדוני..."

היא ביקשה לפצות בחביבותו של חיוכה על הקשיחות שנראתה לה טמונה בחובה של רשות זו. אך קשיחות זו לא הייתה אלא יחסית לרצונה העז לשמור אותו על ידה, למרירות של אכזבתה. לתת עצה ללכת לכל אדם אחר היה נשמע אדיב.

הגברת לורנס שבה:

"אם כך, הוא הולך; אני נשארת איתך כדי שלא תהיי לבד. נפרדתם לשלום בלבביות?"

"בלבביות?"

"אני חושבת שבסוף השבוע הזה הוא יוצא למסעו הארוך באיטליה, ביוון ובאסיה הקטנה."

ילד הנושם מרגע לידתו בלי לשים אי פעם לב לכך, אינו יודע עד כמה האוויר המתפיח ברוך כה רב את חזהו, מבלי שהוא מרגיש בו אפילו, מהותי הוא לחייו. קורה שבמהלך התקף של חום, בעווית, הוא נשנק במאמץ הנואש של ישותו, הרי זה כמעט למען חייו שהוא נלחם, למען שלוותו האבודה שהוא לא יחזירנה אלא עם האוויר שהוא לא ידע שחייו הם בלתי נפרדים ממנו.

כך גם, ברגע שנודע למדלן דבר המסע של לפרה שהיא לא חשבה עליו, היא הבינה, רק כשחשה כל מה שנעקר ממנה, את מה שנכנס לשם. והיא הביטה במועקה נעצבת ועדינה בגברת לורנס בלי לכעוס עליה, לא יותר משכועס על האסתמה החונקת אותו^[4] החולה המסכן המתנשם אשר מבעד לעיניו המלאות דמעות, מחייך אל האנשים החומלים עליו מבלי יכולת לעזור לו. בבת אחת, היא קמה:

"בואי, ידידה יקרה, איני רוצה שבגללי תשובי מאוחר הביתה."

עוד היא לובשת את מעילה ראתה את לפרה, ומתוך חרדה שתניח לו לצאת בלי לראותו שוב, היא ירדה במהירות.

"צר לי, בעיקר אם הוא יוצא לדרך, שמר לפרה יכול היה להניח שהוא אינו מוצא חן בעיניי."

"אבל הוא מעולם לא אמר זאת," השיבה גברת לורנס.

"דווקא כן, כיוון שאת מניחה כך, גם הוא מניח כך."

"לגמרי להפך."

"אבל, כיוון שאני אומרת לך זאת," הוסיפה בנוקשות מדלן. ומכיוון שהן הצטרפו ללפרה אמרה:

"מר לפרה, אני מצפה לך לארוחת ערב ביום חמישי בשמונה."

"אני לא פנוי ביום חמישי, גברתי."

"יום שישי, אולי?"

"איני חופשי גם כן."

"שבת?"

"שבת, סיכמנו."

"אבל, יקירה, את שוכחת שאת סועדת אצל הנסיכה ד'אבראנש בשבת."

"לא אכפת לי, אני מבטלת."

"אוהו! גברתי, אני לא מסכים," אמר לפרה.

"אני רוצה בזה," הזדעקה מדלן, יוצאת מגדרה. "בשום אופן לא אלך אל פָאנִי. מעולם לא הייתה לי כוונה ללכת לשם."

בשובה לביתה, מדלן, עודה מתפשטת אט אט, נזכרה באירועי הערב. כאשר הגיעה לרגע שלפרה סירב להישאר בחברתה במהלך המערכה האחרונה, היא הסמיקה מרוב עלבון. אנינות הטעם האלמנטרית ביותר, כמו גם כללי הכבוד המחמיר ביותר הורו לה אחרי כל זה לשמור על קור רוח קיצוני בחברתו. במקום זאת, ההזמנה המשולשת הזו במדרגות! זועמת, היא נשאה את ראשה בגאווה וראתה עצמה מול המראה, כה יפה, שהיא לא הטילה עוד ספק בכך שהוא יאהב אותה. דאוגה בלבד ומצטערת על נסיעתו הקרובה, היא העלתה בדמיונה את חיבתו שהוא רצה, היא לא ידעה מדוע, להסתירה ממנה. הוא יודה בכך בפניה, אולי במכתב, עוד מעט, וכנראה ידחה את נסיעתו, ייסע יחד איתה... כיצד?... אסור לחשוב על כך. אך היא ראתה את פניו היפים המאוהבים קרבים אל פניה, מבקש ממנה סליחה. "רשע!" אמרה היא — אבל אולי גם הוא אינו אוהב אותה עדיין; הוא ייסע מבלי שיהיה לו זמן להתאהב בה... עצובה, היא השפילה את ראשה, ומבטיה נתקלו במותשים ביותר מן הפרחים הקמלים שעל חולצתה, אשר מתחת לשמורות עיניהם המהוהות נראו על סף בכי. המחשבה על מעט הזמן שנמשך חלומה הלא מודע לעצמו, על מעט הזמן שיימשך אושרה אם אי פעם יתממש, התחברה אצלה אל תוגתם של פרחים אלה אשר, בטרם מותם, תשו על גבי הלב שחשו כי הוא פועם מאהבתה הראשונה, מהשפלתה הראשונה ומיגונה הראשון.

למחרת היום כלל לא רצתה פרחים אחרים בחדרה שעל פי רוב היה מלא והומה מתפארתם של ורדים רעננים.

כאשר הגברת לורנס נכנסה אליה, היא נעצרה אל מול האגרטלים שפרחי הקטליאה סיימו למות בהם, מעורטלים מיופי, למען עיניים ללא אהבה.

"איך זה, יקירתי, את שאהבת כל כך פרחים?"

"נדמה לי שרק מהיום אני אוהבת אותם," עמדה להשיב מדלן; היא נעצרה, רוגזת על שהיא צריכה להסביר את עצמה וחשה כי יש עובדות שאי אפשר להבהירן למי שאינו נושא אותן כבר בקרבו.

היא הסתפקה בחיוך אדיב כלפי ההאשמה. התחושה שחיים חדשים אלה לא היו ידועים לכול, ואולי אף לא ללפרה עצמו, הסבה לה הנאה נדירה ודואבת של גאווה. הֵביאו את המכתבים; משלא מצאה ביניהם מכתב מלפרה, היה לה זיעַ של אכזבה. באומדה אז את המרחק בין חוסר הטעם שבאכזבה, כאשר לא היה סיכוי קל ביותר לתקווה, לבין העוצמה הממשית מאוד והאכזרית מאוד של אכזבה זו, היא הבינה שהיא חדלה לחיות אך ורק חיים של אירועים ושל מעשים. צעיף השקרים החל להתגולל מול עיניה למשך זמן שלא אפשר לחזותו. היא לא תראה עוד את הדברים אלא דרכו, ויותר מכול, אולי, את אלה שהייתה רוצה להכיר ולחיות באופן הממשי ביותר והדומה ביותר ללפרה, את הדברים הנוגעים בו.

עם זאת, נותרה לה תקווה אחת, שהוא שיקר, שאדישותו הייתה מעושה; היא ידעה לפי דעת הכלל שהיא אחת הנשים היפות ביותר בפריז, שפרסומה כאינטליגנטית, בעלת שאר רוח, אלגנטית, ומעמדה החברתי הרם, הוסיפו יוקרה ליופייה. לפרה, לעומת זאת, נחשב לגבר אינטליגנטי, אמן, עדין מאוד, בן טוב מאוד להוריו, אבל הוא לא היה מאוד מבוקש, מעולם לא הייתה לו הצלחה עם נשים; שימת הלב שהיא נטתה לו נראתה לה כדבר שלא ייאמן ורחוק מכל תקווה. היא השתאתה וקיוותה...

[1] Cattleya היא אורכידיאה אשר שמה ניתן לה על ידי הבוטנאי ויליאם קטלי (Cattley) ‏1788–1835. [חזרה]
[2] Mahenu: דמות מהאופרה "אי החלום, אידיליה פולינזית", עיבוד של רומן מאת פייר לוטי בשם "נישואי לוטי" (1880), אשר הוצגה בפעם הראשונה רק ב־1898 (ליברית מאת אנדרה אלכסנדר וז'ורז' הרטמאן, מוזיקה מאת ריינלדו האן, מלחין שפרוסט היה קרוב מאוד אליו מ־1894 עד 1896). [כל ההערות הן של המתרגמת בהתבסס על הערות המהדורה הצרפתית]. Pierre Loti ‏(1850–1923): סופר צרפתי נודע, קצין ים בעברו. Reynaldo Hahn ‏(1874–1947): מלחין וזמר צרפתי, יליד ונצואלה. [חזרה]
[3] אִזכור דבריה של כרמן באופרה מאת ז'ורז' ביזה. עיבוד של הנובלה בשם זה מאת פרוספר מֵרִימֶה, האופרה הוצגה לראשונה ב־1875. [חזרה]
[4] פרוסט סבל מראשית התקפי האסתמה שלו כבר מגיל עשר. [חזרה]