ההכרות

חלק ראשון

1

סיבוב המדחף הראשון

מֶפִיסְטוֹפֶלֶס (בקול נמוך): וּמַהוּ זֶה?

וַגְנֶר (בקול נמוך יותר): פֹּה נַעֲשֶׂה אָדָם.

– גיתה, פאוסט ב׳

אפילו קמילה חיבבה נשפי מסכות, מהסוג הבטוח שבו מותר להוריד את המסכה ברגע הגורלי שזו משימה עצמה למציאות. אבל התהלוכה במעלה הגבעה הנוכרית, המתוחמת ברושים, המוחשת בידי שירת הכומר החדגונית ומעוכבת בעצירות בי״ד תחנות הצלב (שלא לדבר על עגלת הלוויות שהיא נסעה בה, רכב רתום לסוסים לבנים הדומה לדוכן מגדנות בארוקי) הייתה עלולה לטרוד את ארשת נשמתה הביישנית, אילו ניתן למוצאה.

העסק הספרדי, יכנה זאת לימים הכומר גְוִוין: לא כלאחר יד אלא בנימת איפוק הרהרנית. הוא ידע חיבה למסעות, בדמי ימיו; והדחף הזה להרחיב את גבולותיו הוא שסיפק לבסוף ליד המקרה את שדה הפעולה הנחוץ לה (במקרה הזה, אונייה המפליגה לספרד) וקיפד את חיי האישה שנשא שש שנים לפני כן.

– קבורה שם עם המון קתולים מתים, חרצה דודה מֵיי. דודה מיי הייתה אחות אביו, עקרה איתנה, נוטרת אמון קלוויניסטי לאיש שהיה הכומר גווין לפניו. היא ראתה חובה בכל הזדמנות לעלבון נוצרי אמיתי. כי היה לשתי המשפחות חומר לטינה מעבר לשעשוע שבו כמדומה קיבל האלמן את מות אשתו. הם סירבו למחול לו על שלא השיב את גופתה של קמילה הביתה, למען תופקד בעפרה הפרוטסטנטי הטהור של ניו אינגלנד. זה היה הצלב שלהם, והם נשאו אותו אל עמק מצלבה קודר ובלעדי בתרעומת פוריטנית ראויה לשבח.

וכך היה המעשה.

בראשית הסתיו הפליגו בני הזוג לספרד.

– רק אלוהים יודע מה הם מחפשים שם, בין כל ה... הזרים האלה, הייתה אחת התגובות.

– ועוד מדינה שלמה של כאלה.

– ועוד קתולים, גנחה דודה מיי, וסירבה אפילו להגות את שם הספינה שבה הפליגו, כאילו ניחשה את בשורת האסון הצפונה בשם, ואת העימות העתיד לטמון טרפי ניצחון במי כל הימים, עשרים שנה למפרע.

ואף על פי כן, הם עלו לסיפון הפֶּרדְיוּ ויקטורי והפליגו מנמל בוסטון, ערוכים לכל צרה חוץ מאלה שהשאירו מאחור, וחוץ ממין האסונות שגודלם ומקוריותם הממוזלת הם כאלה שחברות הביטוח ובתי הדין הנוצריים, ברמיזת אד־הומינם ענווה, מכנים כוח עליון.

ביום כל הקדושים, שבעה ימים אחרי הרמת העוגן ובחצי המסע, עלה הכוח העליון לסיפון הפרדיו ויקטורי: קמילה לקתה בדלקת תוספתן חריפה.

רופא הספינה היה איש קטן, מחוטט, לא מגולח שבגדיו העטורים כתמים, נתזים וכוויות סיגריה מוחזקים סביבו ברשת סבוכה של חוט קשור. הכפתורים בחזית מכנסי אריג הכותנה נוצרו במקור, במלוא אמצאת התעתוע הקודרת של החסכנות המזויפת, מקרטון מצופה. אחרי כביסות רבות הם עדיין התקיימו בדמות שורת גדמים אפורים לאורך שערי המִפתח הפעורים. פה ושם בצבץ פרח דש מבעד לאיזה חלל בחזית חולצתו, אבל גם עלי הכותרת היו מנייר, והוא נראה כמו אדם מהסוג שמסלק קצף מכוס בירה בגב מסרק כיס מלוכלך ומנקה את ציפורניו ליד שולחן האוכל בחודי מזלג הסלט שלו, מעשים שאכן נהג לעשות. הוא אבחן כי קמילה סובלת מצרבת והסתגר בתאו הנעול. זה היה הבוקר.

אחר הצוהריים בא הקברניט לקרוא לו, והתקבל בצרחה כה אכולת בעתה עד שהקפיאה אפילו את דמו האמיץ. הקברניט עזב את הרופא השרוי למראית עין בהתקף כפיון והחליט להפליג לבדו אל חופי קמילה; אך בשעה שצעד אל אולם העישון וערכת הניתוח של הספינה תחת זרועו הוא הציץ שוב באשנב הרופא. שם ראה את הרופא מצטלב ומרים כוסית משקה חריף ביד יציבה ובוטחת.

עד כאן.

ערב כל הנשמות ירד על הים בהתעלמות אומללה משקיעה, והרופא נדחף מאחור במורד הסיפון המתנועע, המואר למחצה. מגולח למשעי, בסינר מלצרים נקי מחדר האוכל, הוא התייצב מעל לאישה הדוממת והתווה חזיון תעתועים של צלבים מעל חזהו, פיו ומצחו; המציא צלב באצבעותיו המיובלות, נישקו והעלימו וניגש לעבודה. בטרם נדמה התחינה הקיבוצית לעילוי הנשמות שבכור המצרף מהיבשות שוות המרחק כעת מלפנים ומאחור, הוא הצליח לשים קץ לסבלותיה של קמילה ולחייה.

חקירת המוות שנערכה לאחר מכן גילתה שהאיש הנקלה (שהעביר את שאר ההפלגה מלופף בסליל חבל וקורא לסירוגין את ספר איוב ואת המדריך לבנגקוק של חברת הרכבות הלאומית של סיאם) אינו רופא כלל ועיקר. אדון סיניסטֵרה היה פושע שנמלט מן הדין באמצעות פריט אשר, כשעזב, נראה כמו ההגיוני מכל התחבולות הנואשות: מסמכים מזויפים שייצר במו ידיו. (הוא הקדיש לעבודה את אותה תשומת לב אומנותית לפרטים שהעניק לשטרות כסף, עד כדי כך שהשתמש בנוסחה של רמברנדט לשעווה ששחק על לוח הנחושת.) הסיפור העיק עליו לא פחות מאשר על כל אדם אחר. המזל שיחק לרעתו וגזל ממנו את הפרישה השקטה שתכנן ממקצועו הכרוני אל עיר המקלט ההיסטורית המכונה חצי האי האיברי.

– סיבוב המדחף הראשון פוטר כל חוב, מלמל (והצטלב) בירכתי הפרדיו ויקטורי, שסיפונה רטט תחת רגליו עת להבי המדחף היחיד ערבלו את מימי בוסטון מתחתיו; והנמל עצמו, במיאונו להניח להם לעזוב, שימר את קול צופר הספינה הרבה אחרי שצפר, ושחרר אותו רק בחלקיקים ממאנים אחריהם עד שנעו בדממה.

עכשיו מצא את עצמו ניצל משִכחה בידי שלוחי המדינה שלא הייתה נוצרית דיה לבטוח באמונה שישלם את מלוא חוב חטאיו בעולם הבא (אף כי עד הראייה דנטה מתאר את עינוי המיימת שאָדָמוֹ דָה בְּרֵשָה פורץ הדרך, מזייף הפלורין, סובל ברגע זה ממש בבלהות־הבלע), והתעקשו שישלם כבר בזה. בארצות הברית של אמריקה, אדון סיניסטרה היה זייפן. במהלך החקירה ניסה בחטף להגן על עיסוקו ברפואה בטיעון ששימש פעם סייע לעורך ניסויים בבעלי חיים בטמפה, פלורידה; וכשזה נכשל עבר לרטינה זעפת על היהודים ועל הבלי העולם הזה, וציטט מדברי קהלת, אלפונסו ליגוּאוֹרי והאפיפיור פיוס התשיעי בתגובה לכל שאלת אישום. כיוון שאין אמת בטענה, שהובאה בצהובון רחוק, שהוא נלכד בידי סוכנים פדרליים ערניים שמצאו אותו מתקין את פניו שלו במקום פניו המגושמים של אנדרו ג׳קסון בשטר עשרים הדולר האמריקני, אדון סיניסטרה לא התייחס להכפשה סרת הטעם ההיא. אך כמו כל אומן רגיש הלכוד בפח המבקרים העוינים, הוא עדיין חש בעוז את צריבת הביקורת על עבודתו שהופיעה בעמוד השער של הירחון נשיונל קאונטרפיט דטקטור ("האף בדיוקן ג׳קסון בולבוסי למראה בשל קו גס מן הגשר...") וכעבור זמן לא רב, עת תשוקתו לאלמוניות ניזונה מצניעותו המולדת בין כותלי־בלע נוטים, החליט שמעתה ואילך תעמוד יצירתו בסטנדרט כה שגיב של מצוינות עד שהמבקרים הקנאים לא יעזו שוב לתקוף אותו כיוצרה. מוסר הכליות שחש על המוות שאירע תחת ידו היה אמיתי, והתשובה שעשה כנה; ואף על פי כן, הוא לא מצא שום קשר בין התאונה ההיא אשר בידי האל ובין הקריירה המונחת בידיו שלו. עד מהרה שוב עמל על לוח פלדה חרוט ביד, בסדנת הכלא המפיקה לוחיות רישוי.

די היה בהיעדרה של מערכת כוכבים אחת, ושמי הלילה נמשלו לריקים לעינו החרדה של נווט יווני התר אחר הפליאדות, שהיעלמותן הסתווית הייתה האות לתום עונת ההפלגה. הפליאדות שקעו בעוד הפרדיו ויקטורי בלב ים, אך כיום איש לא תר אחריהן, אותה גלקסיית שמשות כה רחוקה עד שזריחתה של זו שלנו ושקיעתה לא ייראו כה מרחוק: מערכת כוכבים ששקיעתה הולידה חגיגות לשוכבי קבר מאמריקה האצטקית ועד יפן, השרתה על הדרואידים את המיסטריה הטמירה של בניין העולם המחודש והביאה לפרס את חודש מוֹרדאד ואת מלאך המוות.

מתחת, כמו מערכת שכוכביה הסדורים מתווים רק ברמז את הדמות שנכפתה עליהם בידי עריצות הדמיון הקדמוני, כפי שבשמי הדרום נראית האַרגוֹ רק בעין זיכרון פנימית שאינה עינו של הרואה, כך גם הספינה מול ים הלילה חסר האופק הפקידה את קווי שלמותה אצל אותה העין, המקנה למרופט ולחבוט מכל גווי האוניות קווי חסד נקיים מעבר למערך אורותיו. "אֲפֵלָה בַּחֲלָקִים וּבְלִי כּוֹכָב, כְּמֵחַרְטוֹם / אֶל תֹּרֶן, אַךְ מִקְטָעִים אֲחֵרִים נוֹגְהִים בְּאוֹר", הפרדיו ויקטורי נחה במים מול אַלחֵסירַס, וכמו הארגו, מי כיום יֵדע אֵי חרטום ואֵי ירכתיים? וֵלָה, המפרשים? קָרינָה, השִדרית? בנוחה עגונה אל קוטב הדרום השמימי, ובסוף המסע אל גיזת הזהב.

האלמן עזב את הספינה בסירת פריקה באותו ליל נובמבר קר וצלול, ובאמתחתו פריט כבודה אחד יותר משלקח לדרך. גווין סירב לאשר קבורה בלב ים. בכניסה לנמל ספרד התמודד עם קשיים עזים, שרובם סבבו פריט המתואר כ"ייבוא בלתי חוקי של בשר מקולקל", קשיים שנפתרו רק בתשלום סכום עתק המכסה את הקנס, המכס, הבלו, היטלים, מִלווים, והיתר ארכיבישוף, כי בבירור הגווייה הייתה ממוצא כופר. החבילה המסורבלת נאטמה לבסוף בתיבת הובנֶה, והוא הסיע את התיבה ברחבי הארץ בחיפוש אחר מקום הולם לטמינה.

לבסוף, על הגבעה שמאחורי הכפר סַן צְווינְגְלי המשקיף על סלעי מישור קסטיליה החדשה, הוטמנה קמילה גווין בחלל מוקף כתלים שבו דיירים שכירים אחרים, בטקס שהיה מחריד את מולידיה משלוותם הקלוויניסטית, והיה עשוי להבהיל אותה עצמה, פרוטסטנטית שכמותה, אילו נותרה באפה נשימה למחות. אבל לא קרה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. התיבה גלשה לכוכהּ הגבוה בַּבּוֹבֵדָה באין מפריע מצד המאמינים שסביבה, שאולי נרעשו, טרודים מבוא האורחת הכופרת בארץ שאפילו המצורעים נשרפים בה או נקברים בנפרד פן ידביקו במחלתם את המתים הסובבים. עד הערב כבר הייתה נוכחותה שם לילידית, בלתי מעורערת, בין תשורות פרחים כמושות וזרים קלועים מחרוזים, או ממתכת, בין חזיתות זכוכית שבורות ואיקוניות רעועות, שמות מצועצעים משמה, תצלומים מאחורי זכוכית, בין ילדים לרוב וציפיית כוכים ריקים, לעת עתה כלי קיבול לאגרטלים שבורים או למטאטא שבור. לצד תמונת ילדה פוזלת בפוזמקאות לבנים, קמילה נחה ולרגליה כל קסטיליה, מישורה הגס אדיש כמו הים לזכר העָבַר עליה.

הכומר גווין היה אז בן ארבעים וארבע. גבר שקומתו גבוהה מן הממוצע, שערו דליל ומאפיר ופניו מלאים וסמוקים. בגדיו, אף כי צבעם היה דועך כנדרש, התאפיינו בנימת הידור סמויה שטרדה את הממונים עליו מההתחלה. הבל פיו, ככל שהזדקן, נעשה מבושם יותר ויותר בניחוח הקימל, אותם זרעים המשמשים לא פעם לתיבול יי״ש, ועיניו נצצו רגע אחד בעניין עז בנושא שעל הפרק, ובמשנהו בהו הרחק מעבר לגבולות העולם הזה. עתה כבר הייתה חזותו כזו של אדם המחכה לדבר שקרה מזמן.

בתור סטודנט צעיר בניו אינגלנד למד את הלשונות הלטיניות ומתמטיקה, והשלים תואר בשירה קלסית ובאנתרופולוגיה, סדרת קורסים שמשפחתו החשיבה לקודרים במידה בטוחה, שהרי הלשון היא לחם חוקו של הסטודנט, ואין דבר הנותן תמונת עולם חושנית פחות מאשר גיאומטריית המוצקים. האנתרופולוגיה, כך סברו, אינה אלא עיון בעצמות ישנות ובמדידות ראשי פראים; ואשר לקלסיקונים, מי חשד בפריצותו של מֵנַנְדְרוֹס ("מבושם ובגלימה גולשת, בצעד נרפה ואיטי...")? בערבים הסתגר גווין עם תומס אקווינס או פיתח, עם רוג׳ר בייקון, הוכחות גיאומטריות מרשימות לאלוהים. חלפו חודשים ואז שנים, בלימודי דת באוניברסיטה ואז בסמינר הכמורה. אחר כך נסע בין תרבויות פרימיטיביות באמריקה. הוא נשלח כמיסיונר. אך מהרגע הראשון לא נחל הצלחה רבה בשכנוע נתיניו באחריותם לחטא שבוצע בראשית הבריאה, חטא אשר, כפי שהם הבינו אותו, הם היו מוכנים ומסוגלים (הם אף נשאו קמיעות כדי להבטיח זאת) לשחזר בעצמם. והוא לא נחל הצלחה גדולה מזו כשניסה לשכנע אותם שפלוני מת על עץ כדי לגאול את כולם: מעשה שאינדיאני זקן אחד, אם גווין תרגם נכונה, החשיב ל"יומרה גסה". הוא המיר רק מעטים, בדרך כלל נשים, אנשים חלשי אופי ועובדי אלילים חולים ובמעבר בין העולם הזה לבא, שקיבלו את גן עדן שהציע כמו ילדים הרשומים לטיול לגן שעשועים לא מוכר. אומנם נמצא לוחם זקן חבוט אחד שאמר שיסכים להמיר את דתו רק אם יובטח לו שיגיע לגיהינום הנמרץ שגווין תיאר: זה נשמע כמו מקום הולם יותר לגבר; ולמשמע ניסיונו המקצועי המגואל בדם של המועמד הלהוט (אשר הציע להוסיף את קרקפת מורהו לאוסף בתור ערובה), הבטיח לו המיסיונר שאכן יגיע שמה. אך הגברים התמירים שסביבו דחו את חזונותיו הקיקיוניים, מלאי האשמה, והמשיכו לסגוד לעצים, לסופות ולשאר פלאי הטבע. בכינוס כבד ראש, שזומן בבהלה, החליטו שולחיו של גווין כי הוא צעיר מדי. אין ספק שהוא התעניין יותר מדי במה שראה סביבו. הוא נקרא בחזרה לסמינר לקורס ריענון, וזה גם הזמן שבו פיתח חיבה ליי״ש, והחל בחשיפה ההדרגתית אשר לימים תיטיב כל כך לשרת אותו.

בתור סטודנט צעיר הוא גם החל להתעניין בהבלי הכפירה של התיאטרון (אף כי אין אמת בטענה, שנשמעה כשהוא היה כלוא וחסר ישע, שבעודו בלימודי הדת הרוויח כסף כיס מגילום חציו האלמוני של סוס בבית בידור גס בכיכר סְקוֹלֵיי). הוא נוכח כי התיאטרון אינו יכול לשגשג ללא קהל; ואפשר בהחלט שבשל זה נמשך לתיאטרליות הכֵּנה של דתות אחרות, דרמטיות משלו. לכן תרם גלימת כומר שחורה מבריקה, שסמל גולגולת ועצמות רקום בזהב בגבה, לכומר בסן צווינגלי שבספרד (הוא היה מלביש את האומלל בבגדי ארכיבישוף אילו הניח לו). לכן תרם כסף לפסל גבס חדש בדמות רוח הרפאים המקודש (אף כי, כפי שאמר הכומר, הדבר הנחוץ להם באמת היה קדוש מגן ממשי, מייצור מקומי) המשגיח על ענייני פשוטי העם: ולאלה הוא נתן את בגדיה של קמילה, ומבחר תופי מרים. ולכן הם, כנוצרים, גמלו לו בפסטיבל שהפקיד את הגווייה שחלק איתם למנוחת עולם, והניעו את הנפש היחידה שביקש מימיו לקראת גן העדן.

בחודשים הבאים התקבלו בבית דיווחים שונים לגבי שנת השבתון של הכומר: סיפורי רוקוקו מקושטים בכל עיטור אפשרי פרט לאמת. לא הייתה אמת בטענה שכדי לממש את הענווה שהפיל עליו אותו כוח עליון (בשנים העתידות לבוא יישמע מתייחס ל"דייקנות בל־תכזיב של המקרה"), הוא התלבש בבלואי סחבות, שכר שלושה ילדים מכמירי לב ונראה בכל יום לעיני תיירים חופשיים ומאושרים סרוח בהתמוטטות קבצנית מול מלון ריץ במדריד; לא הייתה אמת בטענה שבמשך שלושה ימים תמימים הוא הזמין את כל תושבי מלגה למשקאות ואז הוביל אותם בצעדה ניסיונית מעבר לים לכיוון אפריקה, כי סבר שהאדם שהוא מחפש יגיע ברגליים יבשות; לא הייתה אמת בטענה שהוא נישא לזקנה בלה שעגילי חישוק באוזניה, הכריז שהוא היורש החוקי לכתרו של עבד־א־רחמן והוביל התקוממות מוּרית בקורדובה. אפילו לא הייתה אמת בטענה שהוא הצטרף למנזר קרטוזיאני בתורת נזיר מתלמד.

הוא כן נכנס למנזר פרנציסקני בתור אורח, במעשה זיכוך שכמעט זיכך את חייו מגופו.

מסדר הנזורה שהשלים במאה הארבע עשרה את הקמת הרֵיאָל מוֹנַסטֵריוֹ דֶה נוּאֶסְטְרָה סֶניוֹרָה דֶה לָה אוֹטְרָה וֵס פורק מאז. כה גדולה הייתה תחושת האשמה במסדר וכה מחמירות דרכי הכפרה בו, עד שאלה שיצאו אותו בחיים השרו מבוכה על קבוצות מאמינים חלשי אופי שהתפנקו מעת לעת במזון ובשינה. כשנשלם המנזר הגדול, ולו כתלים עטורי צריחים, חומות מגן, חרכי ירי, תאי מלחמה, צריחונים, שלל מבהיל של כיפות ומגדלים בזוהר רומי ביזנטי מסחרר וגותיוּת משולחת רסן בחלונות בעלי מחיצה אנכית, חלונות תחרה וחלון שושן ענקי שפיתוחיו כה משוכללים עד שמעולם לא הותקנה בו זכוכית, הובאו האחים לדין באשמת כפירה. הוֹמוֹיוּסי או הוֹמוֹאוּסי, זוהי השאלה. היא יושבה אלף שנים לפני כן כאשר, בניקֵיאה, גורל הכנסייה הנוצרית היה תלוי על דו־תנועה: הוֹמוֹאוּסי, כלומר בעל מהות אחת. האחים באֶסטרֵמָדוּרה הרחוקה החמיצו את עיקרי האמונה הניקיאית כיוון שהיו כה עסוקים תחת כיפת השמיים, שקועים במים קרים עד עיניהם, ולא שמעו על אָריוּס מימיהם. הם בחרו בהוֹמוֹיוּסי, בעל מהות דומה, כמילה חייכנית יותר מחלופתה המעוגלת (להֵטֵרוֹאוסי איש לא נתן להם סיכוי), והושמו ללא דיחוי בצינוקים שקטים; התברר שמדובר בחופי מבטחים כאלה של סיפוק תאוות, משוללי כל אמצעי לערער תהליכים טבעיים, עד כי האחים מתו מעצם הבושה, אפילו בלי יכולת לזמן חזיונות פורנוגרפיים כמו אלה שקיימו את אנטוניוס הקדוש המחרחר במדבר (כי אם לומר את האמת, איש מהבחורים המצוינים ההם לא ידע אל נכון איך נראית אישה, וכל אחד מהם יכול, בלי עזרת מאמץ בהשראה עליונה, להפיג את התמונה שהועשרה בקרבם במאות שנות נוהג, שבה היא צופה בכול מבעד לעיניים המודלקות הנטועות באנטנות הנדיבות שעל חזהּ). המצודה עברה מקבוצה לקבוצה, עד שפרנציסקנים גמישים קיבלו אותה לשם אחסון השלל הצנוע של דורות של נדבה. הם נכנסו למקום, עמוסי גלימות משובצות פנינים, כתרים כבדים מדי לראש אדם מרוב משקל האבנים היקרות, ומפות פשתן צחורות לשולחן האוכל.

הם ניצלו את המקום היטב. הינה כאן, האח אמברוזיו הופקד תחת סיר ברזל (הוא עדיין נמצא שם) כי סירב לצאת ולקבץ נדבות למען אֶחיו. הינה שם המקום שבו ראש מנזר ושמו שְׁכִינָה (מומר) הקים את מזקקתו המופלאה. הינה התא שבו האח אֵאוּלָלִיוֹ, מטורף מלא עזוז בן שמונים ושש שסיגף את עצמו בעוון גאווה בלתי־נוצרית על ששמו מכיל את כל חמש התנועות, והוערך רבות בשל בכיו הבלתי פוסק, התעוור בהתעלות כה אדירת ממדים עד שהובטחה הכרזת קדושתו. הוא זכה לכינוי אֶפּיקְלָאוּטוֹס, "הבוכה כל כך", והסיד החי ששפשף בו את עיניו הוחזר למקומו בגינה. והינה שם, באסם התבואה, המקום שבו ראש מנזר, בישוף ודבורה... אבל יש ניסים שמידתם כה עצומה עד שיש לשומרם, לגונן עליהם מפני אוזניים כה חפות מחסד האל עד שחוסר האמון מלבלב לכדי לעג.

הם הסתדרו לא רע, אפילו עם הכס הקדוש, והקשיים הקלים שנתגלעו במאה השבע עשרה מובנים בהחלט, כי מי עשוי היה לצפות מה המנהג הביתי הבא שהאיטלקי התלת־שכבתי בוותיקן יוקיע כמידה רעה. האחים ננזפו בחומרה על עידוד הנטיות הגֵיאוֹפָגיות בקרב האצולה המקומית – הם השרו על גבירות המקום תשוקה לטעמה של אדמת המקום, בתור תיבול או כמנה בפני עצמה: שהרי ככלות הכול, באדמת ספרד עסקינן. אך ההמולה שככה. הגבירות פותו לעבור למלח (מלח ספרדי, מקדיס), וישקוט המנזר מאתיים שנה, פרט להתזת חלב מזדמנת על המזבח בידי איכרים שבחרו בשיטה הזאת למסירת המעשׂר, או נזירים שאיבדו את הכרתם מפגיעת אבנים מעופפות כשנצפו מחוץ לחומות.

איש מעולם לא מצא זמן להתקין הסקה, מרכזית או אחרת. בימי הקיץ, איש לא חשב על כך; בימי החורף שקטו האחים הטובים, התעפשו סביב שולחנות מכוסי מפות כבדות שתחת להם מחתות גחלים, והגחלים הלהיטו את כפות רגליהם הנתונות בסנדלים, חיממו אותם עד למבושיהם והשאירו אותם, חלק ניכר מן הזמן, כמשותקים. החורף שהכומר גווין הופיע בו היה חורף קשה במיוחד באסטרמדורה. הכניסו אותו כקוריוז, כי מעטים ראו מימיהם פְּרוֹטֶסטַנטֶה חי, קל וחומר קָאוּדִיוֹ של כאלה. אלמלא האח מָנוֹמוּאֶרטָה, העוגבאי, אפשר שאורחם היה מוזמן למקום אחר: כלום לא הכריז לאחרונה מוודהו של המלך הצעיר שכל הסועד עם פְּרוֹטֶסטַנטֶה מציע את שמו לנידוי מהכנסייה? אולי לא נידוי בדרגת ויטַנדוּס, אבל לכל הפחות באופן שמשתמע ממנו הצורך לעבוד למחייתך. הסקרנות ניצחה. ובחג המולד דיווח האח מנומוארטה לחברי האחווה כי ראה (דרך חור המפתח הגדול) את האושפיז הכופר מעניק לעצמו לחם קודש בחדרו, טקס גולמי וגלמוד בהשוואה לזה שלהם. – הוא איש טוב, אמר האח מנומוארטה לאחרים, – יש בו שמץ מישוע... אבל היו בין האחרים מי שרצו שגווין יוענש על שטימא את הטקס שלהם, ואפילו מי שלא סבר שהוא חטא במיסה שחורה של ממש חש שאין לדעת כמה נזק נגרם מעצם בחישתו. האח מנומוארטה הבין מעט מהלשון האנגלית והבטיח להם שלא קרה שום דבר שכזה, אך אלה שחשדותיהם לא שקטו סברו שבעוד ימים מעטים בוא יבוא הגמול.

גווין הרשים את מארחיו בקיבולתו ליין האדום שלהם, כי נטה לשבת ולשתות אותו הרבה אחרי שהם גמרו לאכול, קינחו את כלי הכסף במפיות הפשתן, הצפינו אותם ואז טופפו לדרכם. אבל לבסוף הוא לקה בריאותיו, והמחלה איימה להפוך לדלקת ריאות ולתת לו הזדמנות לעשות את המחווה הפרוטסטנטית העליונה לכנסייה הקדושה על ידי מיתה בידי האחים הטובים. בחדרון שחלונו בחזית הכנסייה הצופה על כיכר הכפר הבוצית, הוא פיתח דמדומים, ואלה הזכירו לאחדים את האגדות על אאולליו אפיקלאוטוס הזכור לטובה, לאחרים (יודעי ספר יותר) את הדיבוק השטני של ז׳אן ויאָנֶה הקדוש, הכומר מאַרְס, שבית הכומר שלו היה נתון במצור תמידי, עת שדים הטילו טסים וניתצו כדי מים, תופפו על שולחנות, צחקו צחוק שטני ואפילו, באחד הלילות, הציתו את הווילונות הסובבים את מיטת הכומר. גווין עצמו היה איש גדול ממדים. נחשב נבון להניח לו לנפשו בזמן שפקדו אותו הביקורים.

כך שכב באחד הערבים, מיוזע למרות הקור, על סף שינה ואז ניעור פתאום ממגע יד אשתו על כתפו כפי שנהגה להעירו. הוא קם במאמץ מהמיטה שבגומחה וחצה בעמל את החדר אל החלון שבו אור רפה הדהד חצייה בדממה. הלבנה הייתה שם, שלחה חרש זרוע מאחוריו, אל המיטה שבה שכב. הוא עמד לא יציב בקור ומלמל הברות שכמעט התיישבו לכדי שמה, כאילו יכול לזכור, ולהשיב, זמן לפני שהמוות חדר אל העולם, לפני יד המקרה, לפני הקסם, ולפני שהקסם נואש והיה לדת.

עננים נישבו נמוך מעל לעיר, קרעי אפור מלוכלך, מאיים, כמו רוע שקובץ בחופזה, מול בוז הלבנה שלא יכלו למחוק.

למוחרת, בצדקה דואגת, הרכיבו האחים את גווין על פרדה, ואחרי שהוליכו אותו עד קרקע העמק שילח אותו האח מנומוארטה בברכה ובהפצרה לשוב. אחרי מסע מחריד הופקד גווין במלון הטוב במדינה, ושם הושאר להתאושש.

בלילה, חלונו היה החלון הפתוח היחיד במדריד. סביבו פחות ממיליון אנשים הגיפו תריסים חיצוניים, מסגרות שמש, תריסים פנימיים וּוילונות, התחבאו מאחורי דלתות נעולות ומוברחות ולהם עצמם צורות הולמות של חוסר הכרה מהלילה העמוס בחולפו. מבעד לאותו חלון פתוח העירו ברק, ולא אל הברק עצמו אלא להיעדרו הפתאומי, הבזק שהעירו לרגע אינסופי של חצי ערות והותירו ער לחלוטין, אחוז צינה, בודד ונדהם מהחושך הפתאומי, הן לפני רגע הכול היה אור, אחוז צינה כה עזה עד שהמודעות לה כמו פשתה לכל חפץ נראה במעומעם בחדר, צמרמר מבעת כשהגשם הניתך באדן חבט במודעותו כמבקש לעטוף אותה ולהטביעה. – סגרתי את החלון בחדר העבודה?... את הדלת של אסם הכרכרות? משהו... השארתי משהו בחוץ בגשם? פולי?... בובה שהייתה לו ארבעים שנים לפני כן, אדונית בית תחת עצי התרזה בשמש בין ערביים, והעצים ההם עכשיו, גמישים במשב רוח טעון בלי סוף במים ובחושך, השאר בוץ: תחושה של משהו שאבד.

על הגבעה בסן צווינגלי, הגשם חבט בדמות האיש הצלוב באבן מעל לשער, זרועותיו פרושות כבריקוד. הוא חבט בבּוֹבֵדָה, קבר אחר קבר, פרחי חרוזים וזרי מתכת, שברי גבעולים וזכוכית שבורה כמו הזכוכית במסגרת תמונה מעל לשֵם ולטווח שנים מכמיר לב, ששם הילדה הפוזלת בפוזמקאות הלבנים חיכתה לצד קמילה, והמים קלחו לתוך הקברים הריקים. בחוץ עוד חומה הקיפה חלקת דשא מגודל ומדובלל על תילים ששקעו מהתבלטותם, ורק צלבים ומשולשי עץ זכר למיקומם, זנוחים ונטויים בעשב הפראי, חסרי מגן כמו הגופות שמתחתם אשר העוני מנע מהן בית פרטי במוות כבחיים שקדמו לו, ורק האמונה עזרם במקלט המרופט של אדמה מקודשת, רטובה כעת.

גווין זינק ממיטתו בבהלת פתאום, רגליו על האריחים הקרים העירו אותו אל עצמו במדריד והוא עמד רוטט מרוב חיים ומרוב תחושה שנבלע בזמן ספרד, שכמותה גם הוא לא יעזוב לעולם. הוא התלבש בהקפדה כהרגלו אבל מהר יותר, גמע כוס קוניאק ויצא. הגשם פסק. כשנפתחו השערים העצומים הוא נכנס לשממת החורף המדוקדקת של פארק רֵטירוֹ וחיכה לזריחה המאוחרת, ומכל עבריו מאיימות דמויות מלכוּת קפואות.

באור הטרום־שחרי ההוא, ספסלי הגרניט המוצקים התאימו בגודלם ובצורתם לחזות ארונות בלתי קבורים של ילדים. מאחוריהם העצים עמדו חסרי עלים, מצפים לחיים אך לעת עתה חשופים בקור בהבדליהם, ממתינים במקומותיהם המדוקדקים, כמו רגע הדממה כשאדם נכנס למסיבה של אנשים מופנים לפתע, אוחזים דום את כוסותיהם, מסיבה של אנשים השגויים כולם בגודל. שם, מאוזנות עלי כנים, מטילות את משקלן נגד משקל הזמן שמעולם לא נכנעו לו וגם לא גירשו אלא הטמיעו בחללי שברים, בשׁחק, באי־כפיפות הרשלנית של אבן לבנה, חיכו דמויות מן העבר הלא קבור.

גווין מישש את המקל שתחת זרועו, שלח אותו, ניסה לחבוט בעלה והחטיא. הוא הביט שוב. כמו משפחתו הם חיכו; והוא ניצב בכל רגע של הלמות דמו זר ביניהם, ואשם בחיים שבתוכו, כי כמו דמויות האבן האלה, גוש־גוש מתולם מחברו כך שהרגליים הן ישות אחת, הגֵו המשוריין אחרת והראש שלישית, משפחתו סבבה אותו במורת רוח פרוקה קרה מן החיים. כפי שנשאו הפסלים את זרמי העונות כך התקיימה משפחתו בהתעלמות כמו־סלעית מחלוף הזמן, חיים שעיבורם אשמה והסירוב נצחם. הם ציפו ממנו לאותו דבר.

כל דור היה חזרה על קודמו, וכך יצרה המשפחה בהדרגה את הדוגמה החוזרת של מעשה תשבץ יווני, ובמאתיים שנה רק פעם יחידה הפר אותה ילד בן תשע שהביט באפשרויותיו, קשר חוט לצווארו ולבֵנה לקצהו האחר וקפץ מגשר הולכי רגל אל מים שעומקם חצי מטר. מלבד האומץ, הוא ניחן בהתמדת המטרה המשפחתית וטָבַע, אך טיח השתיקה מחה עד מהרה את השבר בדוגמה.

– אָבְדָה: שְׁעַת זָהָב אַחַת, מְשֻׁבֶּצֶת שִׁשִּׁים דַּקּוֹת יַהֲלוֹמִים... כמצוטט בדרשה מצוטטת רבות של אביו. כל דְבַר עינוג אחת דתו להיות רוע מוחלט, ואם לא זה אז גרוע מזה, בזבוז זמן. הרגשניוֹת שבמידות הטובות נעקרו כבר מזמן מגופיהם. הם לא החשיבו את העניים לידידי האל בהכרח. עניוּת נפש היא דבר אחר לגמרי. עבודה קשה היא ביטוי הכרת התודה שהבורא רוצה, וכסידור הדברים, אפשר לצפות להצטברות של כסף כעדות משנית. (ככה בא הכסף למשפחתו של גווין: כיוון שהסתייג ממנעמי השולחן, אחד מגוויני עבר הקים מפעל שיבולת שועל ונחל הצלחה נאה. כיוון שצאצאיו הסתייגו כמעט מכל דבר פרט לריבית דריבית צמח ההון לממדים כמעט בלתי צנועים, ורק עכשיו הלך והתקצץ למידותיו הראויות.)

גווין נשא את קמילה בשנה שאחרי מות אביו. החתונה התנהלה כסדרה פרט למארש החתונה שנחתם פתאום בתרועה גבוהה. גברת ארדיית׳, שעטה על קלידי העוגב באופן סדיר מיום שנגזלה תומתה בתחילת המאה, צנחה ללא רוח חיים על המקלדת וסנטרה החד על רֶה גבוה. והייתה גם הסתייגותה של דודה מיי מאביה של קמילה, נגר העיירה, שריננו שדם אינדיאני זורם בעורקיו, ונהנה ברעש בחתונה. דודה מיי העדיפה להחריג אותו מתוכניתה, כי הוא הוטבל בבינה נוצרית וישועתו הייתה עניינו האישי, שלא כמו קבוצת לפלנדים נרגזים שממש באותה עת נרדפו בידי נציגי אחת העמותות שעל ידן הפיצה את מעשיה הטובים. עובדי האלילים ההם היו במרחק בטוח, ואין לצפות שיימצאו מתגלגלים במורד רחוב סאמר בשעות לא שעות ושירים לא נוצריים בפיהם.

קמילה ילדה לגווין בן ונטמנה, בתולית, בעפר: בתולית בעיני אדם, בכל אופן. תהלוכת הקבורה הלבנה בסן צווינגלי הייתה שמורה לפעוטות ולבתולות. למושחתים ולמקולקלים היה רכב שחור מגושם, אך ברגע שגווין ראה אותו הוא הפנה לו גב. – היא לעולם לא הייתה נוסעת בזה, מלמל באנגלית, לא אל הכומר מסן צווינגלי העומד לידו אלא כמו אל מישהו בתוך עצמו. ולפני שסגרו את הארון ההוא בפעם האחרונה עצר אותם גווין, שלח יד פנימה והסיר את עגיליה של קמילה, טבעות זהב ביזנטיות כבדות שבלטו לצד עצמות פניה העדינות בכל אחרית חייה. בשבוע הראשון לנישואיו, חבר, ארכיאולוג שלא פגש מאז, הראה אותם לקמילה, וכשהבחין בחורים הדקים באוזניה (שנוקבו במחט ובשעם שנים לפני כן) אמר בצחוק, – תוכלי לקבל אותם אם תצליחי לענוד אותם... ולא הכיר את קמילה, ולא ידע שהיא תרוץ מהחדר והעגילים בידה, והופתע (אף כי גווין לא) כשפרצה בחזרה פנימה, זיק פרוע בעיניה, ובאוזניה עגילי הזהב המגואלים בדם.

עכשיו, בעזרת כמה שקרים עדינים והבטחה לבקבוק גדול של מים קדושים מאגן צפוני מהולל, שריין את הכרכרה הלבנה שתישא אותה במעלה הגבעה, מחודשת כמו אותה אלה מרובת פריחות שמדי שנה טיפסה מתוך הבריכה ובתוליה מחודשים. בתומה הנצחית ההיא – אילו רק היה זמן... הוא שמע את קולה קובל עגומות כל חייה. – אילו רק היה זמן... היא הייתה מבקשת ממנו הנחיות. – ואני מה אעשה בכור מצרף?... שכולם בו מדברים ספרדית? אף פעם לא הייתי בכור מצרף, ואף אחד לא... אני לא פוחדת, אתה יודע שאני לא פוחדת אבל... אם רק תגיד לי מה עליי לעשות...

גווין חבט עמומות בקלסתר האישה על מגן האבן של דון פֵליפֶּה החמישי, שניצב מעליו והדף מפני השטח הקמורים של פרצוף חסר אף את הקור חסר הניע שנפל מהפסגות הלבנות של הסיירה דה גוּאָדֵרָמָה מצפון, מטה אל העיר. – כה חמקמק אווירהּ של מדריד, עד שהוא הורג אדם ואינו מכבה עששית, קרא פעם איפשהו, והקור הקטלני לא בא כמדומה מבחוץ אלא פעפע בגופו מתוך הלשד שבעצמותיו. בחלוף השחר הכוזב, השמש הכין את הרקיע להופעתו ושם, רסיס שלמות נטוש תמים בשולי ארץ, נח עיקול הירח הישן, לפני הבוהק שיעלה מאחוריו לכבות את דממת מלכותו הקרה.

תחושת שחרור מילאה את הכומר גווין. שחרור ממשהו או לתוך משהו, הוא לא ידע. הוא חש שהחלטה התקבלה אי־שם מעבר למודעותו: שעליו לעקוב עתה אחר מתווהּ ולגלות פשרה אחר כך. יִהְיֶה עוֹד זְמַן.

יִהְיֶה עוֹד זְמַן: ממש כשהשמש נחפזה מעל לסף הארץ בנס הופעתה ואז, כשנחה דעתה בהישגה, עלתה אט־אט לכדי יום.

הכומר גווין ארז את חפציו ונע לאיטו אנה ואנה בחצי האי. הוא ראה אנשים ושרידי קדושים, תנועה וקריסה, את הצטברות הזמן בכתלים, את השערים הנפולים, פסיפסים בחשיפה חד־צבעית הניעורים לצבעי חיי רומי כשדלי מים מותז עליהם, את פניהן השבורים של קתדרלות שהזמן בהן לא חלף אלא נצבר, והן אינן עומדות עדות להריסתו אלא אוחזות בו משומר. כשהלך בערים רדפו אחריו צעקות הרוכלים, אנשים קונים בקבוקים, מוכרים מטאטאים, צעקתם קול ייסורי אדם. הכמיהה הנואשת לאושר במנגינות השבורות של עוגבי רחוב רדפה אחריו בסמטאות, והוא עצר לצפות במשחקי ילדים על המדרכות וחיפש שם, כפי שחיפש בצורות גגות, ברישומי מדרגות, פרוזדורים, חדרי שינה ומטבחים שנותרו על הקירות המוסיפים לעמוד עת הבניינים המחוברים נפלו, או בצל גב כיסא על אריחי רצפה חוזרים, עדויות לתבנית עקבית ופשר צורה. הוא ביקר בקתדרלות, במסגד עקור הקרביים בקורדובה, בתל הענק בגרנדה, ובאותה המחשה גותית טרופה בבורגוס שבה ישוע המוצג ממוסמר היטב נוצר, אמרו פעם, מעור אדם מפוחלץ, אבל מאז הוצג כְּעור תְּאו, מצרך נדיר יותר, המזכיר, בהומור שבו, את בת הים המורכבת מקוף ומדג בקלה. הוא אסף פריטים, שכל אחד מהם בפני עצמו חדור כוונה קדושה, אך פגאני במגוון בחירתו. הוא אפילו הגיע למלחמת שוורים כשנפתחה העונה.

כל אותו זמן, כמעט איש ממי שפגש לא ידע על סן צווינגלי. אלה ששמעו על העיירה זכרו את האירוע היחיד שציין אותה בתוך שטף מאורעות של מאה. שתים עשרה שנה לפני כן, ילדה בת אחת עשרה הותקפה באכזריות בדרכה הביתה מטקס לחם הקודש הראשון. התגלה שהגבר שעשה זאת סבל ממחלה וסבר שיחסים כאלה עם בתולה ירפאוה, וכיוון שכל חזותה העידה כמדומה על בתוליה, הוא עקב אחר הכלה הפוזלת הקטנה למטרה רפואית פשוטה זאת. הוא נמצא בכלא.

סן צווינגלי הגיחה פתאום, בעיקול במסילת הברזל, עיירה בנויה סלעים על סלע, רחובות נשפכים בין בתים כקרקעות נהרות ללא שימוש, והבתים פזורים כאבנים ברשלנות זה מול זה לאורך נחל הררי. סנוניות צללו ונסקו בוודאות מזעזעת אל מגדל הכנסייה, והאוויר היה מלא בצרחות הבוקר שלהן, בקול המים הזורמים ובנעירות חמור ובקולות אדם רחוקים. גווין טיפס אל האורנים שמאחורי העיירה, עצר לנשום ולהריח את טריוּת הזבל הערֵבה, ונוכח כמה יצאו חושיו מכלל שימוש מרוב ערים מתעללות. היום כהָה חסר משקל, יום חג, המונים משוטטים ברחובות, קבוצות שרות ומשחקות, באחת ילד שחצי זרועו תומכת בבקבוק אניס פָּרַט גירוד ליווי על משטח הזכוכית הגלי.

הוא מיעט לעשן, אך אחרי ארוחת הערב ישב עם סיגר והטעין את עשנו המנושף בהבל הקוניאק המְחַיֶּה עת דיבר עם סֶניוֹר אֶרמוֹסוֹ אֶרמוֹסוֹ על ספרד ועל אַנטֵאוּס הענק, שכוחו היה בלתי מנוצח כל עוד נשאר על הקרקע, והרקולס, משגילה זאת, הניף אותו ומחצו באוויר. – ספרד... אמר גווין, – הריסון העצמי, ובכל זאת אני חש פה תחושת בעלות, אבל אפילו עכשיו... לזרים נדמה שהיא משיבה להם אהבה בָּרגע, אך משעה שהם בחוץ הם מוצאים עצמם מורחקים לנצח, ריקנותם ניצבת מול רִיק, פני שטח גסים שמסרבים להכניס... שם, ספרד עדיין על הקרקע ואנחנו, בארצנו, אנחנו נמחצים באוויר...

– מה שנחוץ לנו יותר מכול פה, אמר סניור אֶרמוֹסוֹ, שהאזין בנימוס, – הוא כמובן קדוש שומר משל עצמנו. אולי אתה מרגיש בחוסר הזה בביקור שלך? אולי הכומר הנחמד שלנו הביא את זה לתשומת ליבך...? סניור ארמוסו לימד שפות זרות, או היה מלמד אילו נמצא אדם שכלים מגוחכים כאלה נראו לו נחוצים, והוא ניהל מעין מכולת. פניו היו עגולים, ורפיסותם המדולדלת מוסווית מאחורי שפם משובח ועיניים חודרות. הפסוקת פילחה את שערו בקו מעורפו ועד למשולש בלוריתו. – אבל דברים כאלה עולים כסף, כל כך הרבה כסף אתה יודע, הוא המשיך, והרים את קולו מעל לאקורדים הצורמניים של עוגב רחוב שנעצר מול בית הקפה שלהם. – סכומי כסף כאלה שאולי רק אדם במעמדך יוכל להבין? יותר מדי, אולי, כלומר, לאנשים העניים והבורים שזקוקים כל כך לטיפול המבורך של קדוש שומר... הוא נעצר, רחרח את הקפה שלו בציפייה עזובה, אך גווין לא הפריע. – אז אני מרגיש בטוח, כמו האנשים האלה שטובים כל כך, אולי הילדה הקטנה שלנו (כאן התייחס לאותה ילדה אומללה שנרצחה שתים עשרה שנים לפני כן) – נשלחה אלינו למטרה הזאת. אלוהים לא טועה, נכון? אָמֹר אָמַרְתִּי, כמו בתנ״ך אצלכם, נכון? אָמֹר אָמַרְתִּי, היא הייתה קדושה, קדושה קטנה בקרבנו. לא ביקשה שום דבר לעצמה, התקיימה מהמזון הכי פשוט, שעועית ואורז, היא... סניור ארמוסו נעצר, כאילו איבד את מקומו בנאום שהכין בקפידה ושינן מראש. – אבל אולי זה כי היא הייתה ענייה כל כך...? המשיך, בהשערות חסרות ישע, ניסיון להיזכר בשורות שלו.

גווין זרק את הסיגר שלו לרחוב, וזה נקטף שם לפני שנגע בארץ. הוא מלמל משהו על אנטאוס והזדקף, אבל סניור ארמוסו אחז בשרוולו. – אני זוכר כל כך טוב, התעקש סניור ארמוסו, – אתה יודע, היא סירבה להגות מילה לא טהורה. "הלשון שלי תהיה החלק הראשון בי שייגע בלחם הקודש..." איזה ירח דבש יוקד לאֶספּוֹסָה הקטנה של חֵסוּס!... כשכל השפל שבאדם פוגע בה באכזריות כזאת...

גווין יצא אל המדרגות היורדות לכיכר. הרחובות היו הומי אדם, מוארים בדלילות ובעמימות. – אבל יש דרכים, נכון? השאיר את סניור ארמוסו אומר. – אדוננו מכוון אותנו לדרך הנכונה? אלפים רבים של פֵּסֵטוֹת, מיליוני לירטות, לחש וספק את ידיו השמנמנות, נטוש, כשגווין ירד במדרגות. – יש דרכים...

למטה ברחובות קידמו את פני גווין פריטי קיצון אקראיים ממלתחת אשתו, מוצגים בהתעלמות ספורטיבית ולפעמים בלתי נמנעת מן התכנון המקורי. חצאית הערב הארוכה הפרחונית האהובה עליה חלפה לגופן של שלוש ילדות שונות במובהק. ואז הופיעה אישה לבושה בשלוש משמלותיה, כל שמלה תבנית חורים, מה שנשאר מאחת מספק את החסר באחרות. כובע הפעמון הירוק שלה, כובע השדרה החמישית שלה שנראה עתה כאילו ישנו בו ואכלו ממנו, היה נעוץ בזווית לוחמנית על ראש מוכרת הגפרורים המקומית. אחרי החג שנחגג באותו בוקר, רוב החפצים פונו, כי שמני הקודש, מי הקודש ולחם הקודש מרובב הזבובים נשמרו נעולים פן ייגנבו כתשמישי כישוף.

אבל כלי קודש אחרים נשארו בהישג יד, בעבור טקס מעורר שיחיש את האורח הזר הנח ברום הגבעה. כלי עתיקות נפתחו, מחתות קטורת הונפו בקשתות מסוכנות, חרוזים מוששו וספרי תפילה דופדפו, מים הותזו, פעמונים קרקשו, נרות דקים הודלקו, נרות עבים אוכּלו, קינות לטיניות עלו במלמולים ובשיעולים. בתוהו הזה המסודר למופת, מעל לגלים השחורים הקמים ונופלים בכריעת ברך, גאות הקולות העולה וסוחפת, נאמר לגווין שבאמת חבל (lástima) שאין קדוש שומר שיגן על זכויותיהם ויקדם את טובתם בהתערבות ישירה. תופי המרים החדשים, אף כי היו מעט לא במקום, נוצלו לעילא: רעשם העשיר את רוח חוסר הסבלנות שבה, יש לשער, צילה העגום העמל של קמילה גווין חיכה שיוזנק לשערי גן עדן.

הם מעולם לא סלחו לו שלא הביא את הגופה הביתה. וגווין חשב שיהיה נבון, או לפחות מסבך פחות, לעולם לא לעדכן את המשפחות על האופן מנקר העיניים שבו נשלחה הנפש לדרכה. – היא בהחלט הייתה שוקלת הרבה פחות, אמרה דודה מיי (לגבי הגופה) – מכל הזבל הזה שהוא הביא איתו. הזבל כלל כמה שרידים בלתי פרוטסטנטיים שהתעתדו להקדיר את בית הכומר, בכללם קוף חסר זנב (זה היה קוף בֶּרבֵּרי מגיברלטר, עתה מוחזק בבידוד) שהאישה המודאגת עוד לא ראתה.

ואייט היה בן ארבע כשאביו חזר לבדו מספרד, ברנש קטן ממורמר ששערו בגון החול, עיניו הירוקות־חומות מתלקחות לירוק בעיתות כעס וידיו עסוקות תמיד, לופתות ומשחררות אַין, שוברות משהו או מחטטות באפו. רוחו הייתה מרוממת ביום האביב ההוא, והוא ציין את השיבה החגיגית על ידי שרוקן את הסיר שעליו הגה כשעה מדי בוקר לתוך רשת הסקה ברצפה. דודה מיי הופיעה כעבור רגע. היא סטרה לישבנו במרץ, נוכחה בטעותה והגתה במרירות־מה בסופה של המשפחה הנוצרית הזאת בשעה ששטפה את ידיה. זה עתה חזרה מן האב, שסיפר לה על פריט המטען קצר הרוח הממתין בבידוד. היא עזבה את חדרו במהירות, כדי לקחת משם את הגילוי הזה ולנסות לשבץ אותו בטַנגרָם התזזיתי של המאורעות האחרונים, ואך הגיעה לעמוד המעקה במדרגות והינה שמעה קול נפץ. היא חזרה ומצאה את הכומר מתנודד רעוע בין שברי כד מים מחרסינת בנינגטון, פריט מכוער במיוחד שהיא חיבבה מאוד. הכומר, שהתכוון להחליף בגדים ועתה ניסה למשוך את מכנסיו בחזרה על גופו, אמר משהו על תנודות הספינה ועל כך שאיבד את שיווי המשקל כשהשידה לא זזה לתמוך בו. אפשר שנַחֲרָתָהּ נועדה פשוט לבטא סלידה, אך מבט חד ודרוך עלה על פניה כשחזרה עליה, וכשעמדה לדבר עלה מהסיפונים התחתונים צליל עליז של מתכת נחבטת במתכת. דודה מיי דהרה במורד גרם מדרגות עץ האלון הקדמי הרחב. היא נעה במהירות רבה אך שמרה את המשקפיים על אפה, ועל כן את כבודה.

– זה בהחלט כבר הגיע להסקה, אמרה כשהופיע אבי הילד, וייבשה את ידיה במגבת כלים ישנה. – מריחים את זה בכל הבית, הוסיפה הערה לא נחוצה להעצמת הרושם, ופנתה אל ואייט במילים – למה עשית דבר מגעיל כזה? הוא עמד והביט מאחוריה, אל דיוקן אימו שעל הכרכוב, תמונה שנוצרה לפני נישואיה של קמילה. דודה מיי לפתה את כתפו קטנת העצמות וטלטלה אותו. היא הייתה מורתו בנצרות. היא זו ששטפה את פיו בסבון כביסה אחרי תקרית הארנב. – נהנה מ־ה־רי־ח? המשיכה ומשכה את המילה כך שזו עצמה נראתה טעונה בריח.

– כדאי שתלך לחדר, אמר אביו, וקולו נוקשה ממאמץ בלבד, כי הדרישה הפתאומית לעונש הייתה מבלבלת.

– לחדר! אמרה האישה, כאילו היא הייתה כורתת יד ללמדו לקח. – אבל הילד הזה...

– לך לחדר, ואייט. הכומר גווין היה חמור סבר עכשיו, אך כלפיה, לא כלפי הילד; ודודה מיי חשה מן החדר לכתוב מכתב חפוז המבטל הזמנה לתה לגבירות מעמותת נצלני־נא. האב והבן ניצבו זה מול זה מעבר למדרון הבולט של הבדלי קומותיהם. הגבר בהה בלי אומר בהתגלמות ההיא של דבר שהוא דמיין מזמן, בחיים אחרים; הילד צפה אל אימו הבתולה.

גווין התעשת, אבל לפני שהצליח להוציא מגרונו את הצליל שעוד לא היה מילה, פנה ממנו ואייט ועלה לאיטו במדרגות אל חדרו, אל כיסא לצד חלון סגור ושם ישב והשקיף על נוף האביב הבלתי ממומש, חיטט באפו וכמדומה לא נשם.

מעבר לגג אסם הכרכרות, עננים קשרו קשרים מעל הר למנטיישן. הוא הביט לשם בעיניים פקוחות בלתי ממצמצות כאילו בכיוון ההוא נח העתיד חסר התקווה שכבר מתקיים, שהוא כבר מודע לו במלואו, שהוא מחויב אליו לבלי שוב. כתפיו היו מכווצות, כאילו כבר התקבע בו הרגל תחושת הקור.

יחסית לילד המוקדש לעבודת הבורא, ודודה מיי הבטיחה לו שכזה הוא, נדמה שוואייט כבר צבר קופה נאה של חטאים. מעטים הכיוונים שיכול לנוע בהם בלי להוסיף לקופה. הישגו הראוי ביותר לציון אירע מייד אחרי ליל כל הקדושים. הוא היה בחדר התפירה של אימו ועבר על מגירת הכפתורים, בשעת צוהריים שהיה אמור לישון בה, ואז היא נכנסה. היא הייתה לבושה לבן, ואף כי נדמה שהיא מחפשת משהו, לא ראתה אותו כמדומה. הוא רץ לקראתה בקריאת עונג, אך לפני שהגיע אליה היא כבר נפנתה ויצאה, בדיוק ברגע שדודה מיי נכנסה בדלת. – היא הייתה פה, לאן היא הלכה? אימא הייתה פה... החל לומר לדודה מיי, וכמעט בטרם הוסיף עוד מילה כבר הרימה אותו אותה אישה בשר ודם, לקחה אותו למיטתו, כפתה עליו לשכב בה כמעט רק בניד פרק ידה והשאירה אותו "להתחנן לאל" שיעזור לו להפסיק לשקר. כעבור כמה ימים זימנה אותו דודה מיי אליה, רועדת, מכתב פתוח בידה, ודרשה שיחזור על השקר בפרוטרוט. הוא בהה במכתב שבידה, רטט כמותו ודיבר במיאון מבוהל, כאילו היה הדבר כלי, כלי הגיוני לדודה מיי, לקידום ענישה נוספת. אך כשסיים ציוותה דודה מיי שיכרע ברך מול מיטתו ויתפלל לאל שיעזור לו לשכוח זאת, יתפלל לאל שיסלח לו. היא אפילו כרעה ברך איתו.

האל לא עזר לו: הוא זכר את הדבר היטב. כשחזר אביו היה בלבול מסוים במוחו, כי איכשהו אביו והאל היו דמות אחת והוא כמעט ביקש מאביו שיעזור לו לשכוח. אבל הוא לא יכול, כי דודה מיי אמרה לו לעולם לא ילפר לאבא שלו. אבל אבא שלו יודע, לא? ואם האל נמצא בכל מקום, כלום הוא לא ראה את קמילה נכנסת, לבושה סדין לבן, בחיפוש אחר משהו?

דודה מיי לא הזכירה זאת שנית. אבל על הארנב היא סיפרה לאביו בלי כל שיהוי. – אני כמעט לא יודעת איך לספר לך, פתחה, וכשגווין נראה מודאג במידה מספקת היא המשיכה, – הבן שלך למד, איפשהו, לנבל את הפה שלו. זה לא ממש מפתיע, כשהסבא שלו מדבר אליו כמו שהוא מדבר עם החברים שלו בבית המרזח, וממלא אותו בכל מיני שטויות... היא המשיכה והסבירה שבכל מקרה כזה (ברחמנותה) היא לקחה מוואייט צעצוע, עד שנשאר לו רק אחד, ארנב מבד. (למען האמת, ניבול הפה שעלה לו באוצרותיו היה "יונה": נראה שהיא הייתה בקיאה בגזרוני הלשון הנקייה.) – ואז, הקש ששבר את גב הגמל, אני... אני בקושי מסוגלת לחזור על המילים שהוא אמר. אבל אלוהים יודע שהן חקוקות בזיכרוני. הוא ידע שאני בחדר, הוא ישב על הרצפה עם הצעצוע האחרון שלו, הארנב ההוא, והוא אמר... הבן שלך אמר, בבירור כמו שאני מדברת עכשיו, הוא אמר, "אתה הארנבי הכי אלוהי שראיתי, לעזאזל!" ולמשמע המילים היוצאות מפיה שלה, דודה מיי כמעט התייפחה וקראה, – איזה מין כו... כו... כומר נוצרי יֵצא ממנו?

לאמיתו של דבר, ואייט אכן החל לפתח חשדנות כלפי השיטה הנוצרית. זכר יום הולדתו הרביעי עדיין העיק עליו. דודה מיי תכננה את האירוע בקפידה, עד כדי המספר המדויק של כובעים ושקיות הפתעה ופרוסות עוגה. אורח אחד, לא מחבריו של ואייט (ממשפחה "שגורלה שפר עליה פחות משלנו"), הביא איתו אח להוט לחגוג. (לא רק לא מחבריו: שבוע קודם לכן הוא התריס כנגד ואייט דרך הגדר מאחורי אסם הכרכרות במילים – נה־נה, מוצץ ת׳ציצי של אימא־ש׳ך...) ואייט נלקח לפינה אפלה – ערש כל המעשים הטובים, יסיק אחר כך – והובהר לו שהמעשה הנוצרי הוא לוותר על הפרוסה שלו. כך נכנס לשנתו החמישית חסר כובע בין מקלעות נייר קרפ, דומם בין קפצונים מתפוצצים, ריק מאהבה נוצרית לאורח הלא קרוי ששאל אותו למה הוא לא אוכל עוגה.

בבוקרי יום ראשון נהג לשבת, למשוך כפתורים או אניצי שיער סוס מריפוד ספסל הכנסייה ולנסות למצוא דרך להימנע ממסירת המטבע שבכף ידו הלחה. אבל הרגע הסורר תמיד הגיע, ולפניו בת קול שזימרה, כך האמין, משמיים, – כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. לימים גילה שהקול לא בקע כלל מהשמיים אלא מגברת דורמן, פונדקית שמנמנה עמוקת חזה, המוצבת במיקום אסטרטגי אי־שם בָּרום בקרבת מגדל הפעמונים. שאר הקהל נפל קורבן לתחבולה, והוא היה מאיר את עיניהם אלמלא המחשבה על מלבן סבון הכביסה הצהוב. ומעבר לכוח הקנייה הממשי של חמישה סנט, המחשבה שהמטבע השתייך פעם לאל היא שהעיקה עליו: מה כבר יכולה אותה ישות שמימית לעשות בחמישה סנט... – שַׁבְּחוּ הָאֵל, מְקוֹר בְּרָכָה, פצחה המקהלה, והכסף נלקח בסלסלת קש ויותר לא נראה עלי אדמות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*