בונוס - האחים וינסטון - הגברים המזוקנים

הערת הסופרת לגבי הסדר של האוסף הקצר הזה

קוראים יקרים,

סדר האוסף הקצר הזה עלול להיראות אקראי במבט ראשון, אך למעשה סידרתי את הקטעים מהראשון ועד האחרון לפי סדר כרונולוגי בעולם של האחים וינסטון. לפיכך, הקטעים הקשורים ל'תזדקן איתי' מופיעים ראשונים, שכן הם מתרחשים בעבר הרחוק ביותר, ואחריהם 'היפה והזקן' ולאחר מכן 'האמת והגבר עם הזקן' וכן הלאה.

אני מקווה שזה יסייע לכם למקם את קטעי הבונוס ואת הקטעים המחוקים בהקשר המתאים.

בברכה,

פני

הערת המחברת לגבי 'מאורסת, סצנת בונוס'

הקטע הבא מתרחש יום לאחר יום הולדתה השמונה־עשר של סקרלט, שנים לאחר עלילת 'תזדקן איתי'.

מאי 2007 : מאורסת, סצנת בונוס

סקרלט

"כל חיי השתוקקתי לאהבה. ידעתי שזה לא נכון עבורי כילדה וכאישה לרצות בה או לצפות לה, אך בכל זאת רציתי, והכמיהה הבלתי מוצדקת הזאת הייתה שורש כל הבעיות שחוויתי בחיי."

ליסה סי, 'פרח השלג והמניפה הסודית'

ידעתי על מסיבת האירוסין כבר חודשים.

התייעצו איתי בנוגע לרשימת המוזמנים, אך הייתי לחוצה מדי מכדי לחוות דעה. הלכתי עם אימא של בן ועם דודתו, מרי, לקנות שמלה הולמת, ואותה לבשתי כרגע.

ובכל זאת, לא הצלחתי לתפוס את העובדה הפשוטה שממש ברגעים אלה נמצאתי בגרין ואלי שוב, בכוונה.

אלא שבעצם לא אני חזרתי. סקרלט סנט קלייר לא חזרה — קלייר מק'קלור חזרה, ובעצם, קלייר מק'קלור מעולם לא הייתה בגרין ואלי, מפני שהיא לא התקיימה עד לפני שלוש שנים.

או ליתר דיוק, שלוש שנים ויום אחד.

כעת עמדתי בפינת חדר האוכל הגדול והמפואר של גברת מק'קלור. הוא היה מואר כל־כך, שעיניי כאבו. שמש אמצע מאי זרחה בעוז מבעד לחלונות שכיסו קיר שלם, ווילונות התחרה הלבנים והעדינים שלה היו אגרסיביים בעליזותם. אור השמש שטף את הקירות הלבנים, את השטיח הלבן ואת המפה הלבנה שכיסתה את שולחן העץ הכבד והארוך. על השולחן הונחו כל מיני מאכלים חמודים וקטנים על מגשי זכוכית שקופים.

סליחה, לא זכוכית. קריסטל.

והיו שם גם אנשים. כל־כך הרבה אנשים בבגדים מהודרים. אפילו השופט פייטון היה כאן, והוא הגיע עם גברת אנאבל קופר, שכולם ידעו שהיה לה יותר כסף מכפי שהיה לאפיפיור, בזכות העובדה שהתאלמנה שבע פעמים, וכל בעליה היו עשירים.

הגיעו גם בני משפחות לפרסבי ומקינטייר, מיטשל, ביוקנן, סמית', סילבסטר, לי, אך לא משפחת היל. היו פשוט יותר מדי מהם, ואם מזמינים אחד, צריך להזמין את כולם, וגברת מק'קלור חשבה שהגן שלה לא יעמוד בזה.

היו גם השריף ורעייתו, בני משפחת בון, בורטון, סימונס ועוד רבים אחרים. אפילו דרלין, בתם של סקוטיה וקרל סימונס, הגיעה. בתיכון היא נהגה לקרוא לי 'סקרלט המזיעה', ועכשיו היא הייתה כאן ובירכה אותי, ואמרה שהיא אוהבת את השמלה שלי.

זה היה כמו פרק מתוך 'אזור הדמדומים'. חיי נראו פתאום כמו תמונה ממגזין של מרתה סטיוארט. לא הפסקתי להביט סביבי כאילו אני צופה מהצד. הכול נצץ. אפילו כפות הידיים שלי, כי הן הזיעו כל־כך.

תמי, אימא של בן, פתאום צצה לצידי ושאלה, "רוצה קצת פונץ'?"

צווחה בקעה מפי וכמעט העפתי מידי את כוס הקריסטל שהחזיקה, ובה היה פונץ' פטל אדום.

"אלוהים אדירים!" גברת מק'קלור גוננה על קנקן הקריסטל שהחזיקה בידה האחרת ועיניה נפערו בדאגה. "את בסדר? הפתעתי אותך?"

"אלוהים אדירים, אני מצטערת." עצמתי את עיניי, רק למקרה שהצעקה שלי משכה תשומת לב, ולחצתי את ידי לחזי מעל ליבי הדוהר. דמיינתי סיום אחר למגושמות שלי, סיום שבו פונץ' הפטל נשפך על השטיח הלבן, על הווילונות ועל הקירות, סצנת רצח ללא קורבן, פרט לקץ השלמות. פשוט סקרלט — בכל מקום.

צחקתי מהמחשבה ומהעצבנות שלי. כן, זה בהחלט היה טיפוסי לסקרלט, אבל כבר לא הייתי סקרלט. לא עוד.

גברת מק'קלור הניחה את ידה על זרועי ולחצה בעדינות. "אוי, יקירתי המסכנה, את רועדת. אני יודעת שביקשת ממני לא לרחף סביבך וליהנות, אז לא ארחף, ואני איהנה, אבל בבקשה, תני לי לעשות משהו כדי לעזור."

נשמתי עמוק, הבטתי סביבי וראיתי שאיש לא שם לב אלינו. חייכתי אל האישה שהייתה מבחינה טכנית חמותי, אם כי בעיני רוב האנשים הייתי רק מאורסת לבנה, לא נשואה לו כבר. "אני מצטערת, גברת מק'קלור."

היא צמצמה את עיניה ושפתיה הצבועות בוורוד נלחצו לקו שנראה יותר כמו חיוך מאשר קמטי אכזבה. "קלייר, מה אמרתי לך לגבי לקרוא לי גברת מק'קלור?"

חיוכי נעשה טבעי יותר. "סליחה. אימא." היא התעקשה שאקרא לה 'אימא', וגם אחותה. הרגשתי בנוח יותר עם דודתו של בן, מרי, מאשר עם תמי, אולי כי גרתי עם מרי ובעלה פיט מאז עזבתי את העיר, ואולי משום שתמיד אזכור את תמי כמורת המקהלה שלי מהתיכון.

"די להתנצל. אלוהים, את מתוחה לגמרי. הנה, תשתי את הפונץ' שלך." היא הרימה את הכוס לעברי באיטיות, כאילו חששה שאזוז בתנועה חדה מדי.

"לא, זה בסדר. אני עצבנית ואני לא רוצה לשפוך את זה על השמלה שלי. אני פשוט... אני פשוט..."

"תשתי את הפונץ', מתוקה." תמי אחזה בעדינות באצבעותיי, הרימה אותן אל הכוס, והנמיכה את קולה לכדי לחישה. "אל תגידי לאף אחד, אבל מרי ואני שמנו משהו מיוחד בתוך שלנו כדי לעזור עם העצבים. כבר שתינו שתיים כל אחת." ואז היא קרצה לי. "קדימה. זה יעזור. תסמכי עליי."

הייתי המומה. אף פעם לא ראיתי אף אחת מהן שותה אפילו כוס יין. אפילו לא פעם אחת!

רק כי לא ראית משהו, לא אומר שהוא לא קרה, סקרלט.

הבטתי בה ובכוס. "אני לא יודעת."

תמי התקרבה שוב, מנמיכה את קולה. "זאת וודקה. מהסוג הטוב."

פי נפער כשהיא נסוגה, ואז הבחנתי בגוון הוורדרד בלחייה, באפה ובמצחה, שתמיד היו חיוורים כל־כך. ואז הסתכלתי על שפתיה שוב. זה לא היה שפתון. היא קרצה לי שוב, ואז מצמצה וצחקוק קל פרץ מפיה.

"אלוהים אדירים, הרגע קרצתי שוב? אני חייבת להפסיק עם זה, אחרת אבא של בן ישים לב."

היא טפחה על ידי פעם נוספת, אך בבירור התאמצה לא לקרוץ בשלישית לפני שהסתובבה והשאירה אותי לבד בפינה שלי עם הפונץ' שחוזק בוודקה. בהיתי בכוס, מתלבטת בין האפשרויות שעמדו בפניי, ואז קול מוכר בקע מהיכן שהוא מאחוריי ונדרכתי.

"... פשוט סחף אותי ברגע, וזהו זה. אנחנו מאושרים, ואני אוהבת לגור באוסטין."

סמנתה קופר. או בעצם, סמנתה וינסטון. בלי לחשוב גמעתי את תוכן הכוס וגיליתי שלפחות מחצית מהמשקה היה אלכוהול. אבל זה היה בסדר. בעצם, זה היה טוב. עדיף אלכוהול מרגשות.

אלוהים שבשמיים, אם בילי נמצא כאן עם אשתו, בבקשה תעשה שלא אראה אותו. או שאם אראה אותו, אז בבקשה...

שיט.

זינקתי מהפינה שלי בדיוק בזמן כדי לחטוף מפית מהשולחן. האמת היא, שאף שאתמול היה יום הולדתי, עברו עליי עשרים וארבע שעות מבלבלות וקשות. הרגשות שלי היו במצב של אי־סדר מאז הלילה הקודם. אם בילי היה כאן, לא רציתי לראות אותו, ובטח שלא רציתי לראות אותו כששפם אדום של פונץ'־וודקה מעטר את שפתי העליונה. לא שאכפת לי בכלל ממה שהוא חושב.

שקרים.

טוב, לחלק ממני כן היה אכפת. למען האמת, לא ידעתי מה לחשוב בנוגע לבילי, לכן ניסיתי פשוט לא לחשוב עליו בכלל. מעוצבנת מכך שהוא עדיין תפס מקום במחשבותיי אחרי כל־כך הרבה שנים, החלטתי שאני כועסת. כעס היה טוב יותר מכל אחת מהאפשרויות האחרות.

מרי אמרה לי שתפילה עבור אנשים שאת כועסת עליהם עוזרת להפחית את הכעס, אז מאז שעזבתי את גרין ואלי התפללתי על בילי באופן קבוע. בהתחלה זה היה 'אלי הטוב, אנא עזור לבילי להבין את הטעות האדירה שעשה ולבוא אליי'. אחר כך זה היה 'אלי הטוב, אנא עזור לבילי להבין שהוא צריך לכתוב לי או להתקשר או משהו. אני מתגעגעת אליו'. ואז זה היה 'אלי הטוב, אנא עזור לי לא לשנוא את בילי על כך שנטש אותי וגרם לי לחשוב שבאמת אכפת לו ממני'. היה גם 'אלי הטוב, איפה שבילי לא יהיה, בבקשה אל תיתן לו להרגיש כמה אני שונאת אותו כרגע, אבל אם כן, זה בסדר'. ולבסוף, 'אלי הטוב, בבקשה עזור לי להפסיק לחשוב על בילי כל הזמן'.

ובכל זאת, לא משנה כמה התפללתי, עדיין כעסתי. כן. כעסתי. אני כועסת. זה הכול. מעולם לא חשבתי על עצמי כעל טיפוס שנוטר טינה, אבל נראה שכן.

החדר שמאחוריי, חדר השמש, התפוצץ מצחוק נשי ואני התכווצתי, מתפללת שיהיה לי עוד פונץ'־וודקה. הייתי צריכה לזוז מהפינה שלי, אבל לא ידעתי לאן ללכת. כולם היו נחמדים כל־כך, ובכל זאת בכל מקום שהלכתי אליו הרגשתי מבטים עוקבים אחריי, כאילו זיהו אותי, ולא הצליחו להיזכר מהיכן.

זה היה הרעיון של בן לשנות את שמי, הצעה שהעלה זמן קצר אחרי שעזבתי את העיר. "רק כדי לשמור עלייך," הוא אמר, "כדי שאבא שלך לא יוכל למצוא אותך."

סמכתי עליו לגמרי. בן הגן עליי, קודם כול כשלקח אותי מגרין ואלי אל בית דודתו בנשוויל, ושישה חודשים לאחר מכן, כשקיבל צו נישואים מהשופט פייטון. מאז הוא עשה זאת בעוד אין־ספור דרכים. הוא והמשפחה שלו טיפלו בי, גרמו לי להרגיש בטוחה, אהובה, חשובה.

"אלה לא חייבים להיות נישואים אמיתיים, אם את לא רוצה," אמר ביום שהציע שנתחתן, יום הולדתי החמישה־עשר, והראה לי את צו בית המשפט, את רישיון הנישואים ואת טופס הבקשה לשינוי השם. כל מה שנדרש היו החתימות שלי. "אנחנו יכולים להתחתן לכבוד יום ההולדת שלך, תשני את שמך, הכול כבר מסודר. תקבלי גם הטבות צבאיות כאשתי. ביטוח בריאות, תמיכה כלכלית כבת זוג. זה רק כדי לשמור עלייך," חזר ואמר, "כדי שאבא שלך לא ימצא אותך ולא יוכל לקחת אותך."

מאז הוא נהג לומר שיש לי יום הולדת כפול, פעם אחת כסקרלט, ועכשיו יום הולדת חדש כקלייר מק'קלור, אשתו. אלא שאף אחד, חוץ מהמשפחה שלו ומהשופט פייטון, לא ידע שאנחנו נשואים ולכן כל ההצגה הזאת היום, מסיבת האירוסים המזויפת.

ואז, אתמול בלילה... טכנית, מאתמול בלילה אני כבר לא אמורה ללבוש לבן לחתונה המזויפת העתידית שלי. רק לידע כללי.

נאבקתי בגל של בחילה, ובסוף ניצחתי כשהתמסרתי לחיבוק הקר של הקהות. לא התכוונתי לחשוב על אמש, על 'מתנת יום ההולדת השמונה־עשר' של בן בשבילי. אי אפשר לשנות את זה, אי אפשר לחזור בזמן, אין טעם. הלילה שעבר לא היה חשוב.

אל תהיי טיפשה, סקרלט. אם זה עשה את בן מאושר, זה היה שווה את זה. הוא עשה כל־כך הרבה למענך.

הקול הבוטה בצורה קומית של סמנתה שב והכה באוזניי. שיניי ננעלו בעצבנות והרגשתי כאילו עשרות נמלי אש זוחלות על עורי. התכוננתי לנטוש את האגף הקטן והנעים שבו התמקמתי. אולי אלך לחפש את ג'תרו, לראות איפה הוא מתחבא.

הכרתי את רוב האנשים שנכחו, אבל ג'תרו היה היחיד, פרט לבן ולמשפחתו, שהכיר אותי באמת. ג'תרו הקפיד לבקר אותנו בנשוויל בכל פעם שבן היה בבית מהצבא, ולפעמים היה מגיע גם כשהוא היה מוצב אי שם רק כדי לקחת אותי לארוחת ערב או לסרט. נראה שגם לו הייתי חייבת משהו.

הספקתי לפסוע שני צעדים לעבר הדלתות כשקולה של סמנתה נשמע שוב. "אם את רוצה להגיע לאורגזמה, כדאי שתלמדי לדמיין שהפרטנר שלך הוא מי שאת באמת רוצה. למשל, לפני שפגשתי את בעלי, בדרך כלל דמיינתי את בילי במקום מי שזה לא היה."

נשימתי נעתקה, ולפי איך שזה נשמע, גם כמה נשים נוספות הגיבו באותה דרך.

"סמנתה!" מישהי אמרה בהלם ואז הוסיפה בצחוק, "אני לא מאמינה שאמרת את זה בקול רם. זאת אומרת, אני לא מאשימה אותך, אבל אני לא מאמינה שאמרת את זה!"

באופן בלתי מודע, הטיתי את אוזני כדי לשמוע את תשובתה של סמנתה, אך לא הצלחתי לקלוט דבר, מוחי וליבי התמרדו כאחד. מה?! מה??? בעלה?! האם בילי הוא לא בעלה?! אז מי, בשם אלוהים, כן?

ניערתי את ראשי, מנסה להשתיק את הקול הפנימי הצורח. לא יכולתי להיות המומה יותר גם אם מישהו היה פוגע בי עם אקדח הלם. על טייס אוטומטי נסחפתי קרוב יותר אל דלת חדר השמש כדי שאוכל לשמוע טוב יותר, אבל כנראה התקרבתי יותר מדי, כי ברגע הבא הופיעה אנאבל קופר בפתח, סקרה אותי בהפתעה ואז משכה אותי פנימה ואמרה, "אנחנו סוגרות את הדלת, יקירתי. נושאים רגישים, את יודעת. בואי, שבי ליד גברת בורטון."

האישה שאנאבל הצביעה עליה לא הייתה גברת בורטון המבוגרת, המנהלת המוזיקלית הראשית של הכנסייה הבפטיסטית הראשונה, אלא מישהי שנראתה כמו אחותה התאומה, אך הצעירה והשזופה יותר. זו הייתה אליסון, והיא חייכה אליי, הרימה גבה כיודעת סוד וטפחה על הכיסא לידה. בינתיים, אף אחת מהנשים שהתכנסו לא שמה לב אליי או הקדישה לי תשומת לב כלשהי. כולן נטו קדימה ועיניהן ננעצו בסמנתה, שישבה במרכז החדר. היא הייתה יפהפייה באופן כמעט לא ייאמן, אף יותר מכפי שהייתה בתיכון.

"טוב, סאם, תשפכי," אמרה אישה ברונטית שלא זיהיתי. היא חייכה מאחורי ספל תה שעליו היה ציור של ניצן הורד, ונראתה כמו השחקנית קורטני קוקס, רק עם עיניים כהות. "אני מתה לדעת את כל הפרטים עליו."

"אנחנו באמת הולכות לדבר על זה?" שאלה אישה בלונדינית. הייתי כמעט בטוחה שהיא ממשפחת לי. אולי דבי לי?

"ששש," השתיקה אותה אנאבל כשפנתה מהדלת הסגורה והתיישבה במקום הקרוב ביותר לסמנתה. לפתע נזכרתי שהיה ביניהן קשר משפחתי כלשהו. אביה של סמנתה היה אחיינה של אנאבל, או בן אחיינה, משהו כזה. "קדימה, סמנתה, כולן אוזן."

"טוב, גבירותיי, בואו רק נגיד שבילי מצויד היטב היכן שצריך," אמרה סמנתה ושפתיה התעקלו לחיוך מתגרה ומרוצה מעצמו.

החדר השתתק בציפייה. עצרתי את נשימתי, דרוכה על קצה כיסאי. במקביל, הייתי מבולבלת, מהדרך שבה הגעתי לרגע הזה, לחדר הזה, יושבת מול האישה שחשבתי שבילי נשוי לה כבר יותר משלוש שנים.

לפני שהספקתי להתעשת או לצאת אנאבל רטנה, "זה כל מה שאת הולכת לומר?"

"בחיים לא!" סמנתה זרקה את ראשה לאחור בצחוק והנידה בו, כאילו מאוכזבת מהתגובה שלה. "תני לי רגע להיכנס לעניינים, טוב? אני צריכה לבנות מתח. אז ככה." סמנתה העיפה מבט מעבר לכתפה באופן תיאטרלי למדי ואז רכנה קדימה ולחשה בקול רם, "הוא היה טוב כל־כך, פשוט טבעי בזה. הייתי הראשונה שלו, אבל זה היה כאילו הוא כבר ידע מה לעשות, או שלמד מהר מאוד. והוא מת על ירידות. זאת אומרת, ממש אוהב את זה. וכשהוא מזיין... אלוהים, אצבעות הרגליים שלי מתכווצות רק מהמחשבה על זה. הוא אוהב ש — "

"אני לא חושבת שאנחנו צריכות לדבר על זה."

"תשתקי, דבי," אמרה אנאבל ואז נגעה קלות בברך של סמנתה. "איך הוא? את יודעת, הדבר שלו."

נעצתי מבט בגברת קופר, המומה. האישה הזאת הייתה חייבת להיות בת שבעים וחמש לכל הפחות, ולא יכולתי להאמין למה ששמעתי. היא לא נראתה מודעת לתדהמתי.

"הוא פשוט יפהפה. גדול. ארוך. מתעקל קצת למעלה, בדיוק כמו שצריך. אבל לא גדול בצורה מפחידה כמו של אייזק סילבסטר." סמנתה הצטמררה מעט, כאילו זה היה דבר רע. אך אז היא הצטמררה שוב, כאילו מדובר בדבר טוב. "אני יכולה לספר לכן גם עליו, אם אתן רוצות."

האישה שלצידי זזה קלות על כיסאה לפני שאמרה, "ספרי לנו עוד על בילי. איך הוא אוהב את זה? מסיונרי או ש..."

"את רושמת הערות, אליסון?" צחקה אנאבל.

הברונטית משכה בכתפיה. "ומה אם כן?"

אנאבל פרצה בצחוק רם. תקף אותי דחף פתאומי לשפוך על ראשה של אליסון בורטון את ספל התה שלה. לפני שהספקתי להתעמק במחשבה הזאת, סמנתה ענתה.

"הוא אוהב הכול. הוא יעשה כל מה שתרצי. ברצינות. והוא טוב באותה המידה בכל תנוחה. תמיד גמרתי לפניו. תמיד. בדרך כלל פעמיים. פעם אחת שכנעתי אותו ל — "

"או־קיי, או־קיי, זה מספיק." דבי הרימה את ידיה ונופפה בהן על פניה. לאחר מכן שלחה יד אל המפית שלה ונעזרה בה כדי להשיב רוח על צווארה. "אני מצטערת, אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת לשמוע עוד מילה. אני פשוט נמסה."

סמנתה קרצה לאנאבל. "הדיבור על בילי לוהט לך מדי?"

"אני עדיין לא חושבת ש — "

דבי נקטעה שוב, הפעם על ידי קארן סמית', שעל פי תמי הייתה רכלנית העיירה. "העניין עם בילי זה שהוא החבילה המלאה. הוא בהחלט גבר לחתונה."

היא אמרה את המילים האלה בטון ענייני, כאילו מדובר בעובדה מוכרת. חרקתי את שיניי כדי לא לפלוט בציניות 'בניגוד למה? חומר לממחטות?'. אך שאר הנשים לא נראו מוטרדות מההצהרה של קארן והשיבו במקהלה,

"זה בטוח."

"הלוואי שהיה שם לב לקארי שלי."

"כן, אבל האחים שלו..."

"נכון. נכון."

דיברתי בלי לחשוב, מונעת על ידי גל של כעס. "מה לא בסדר באחים שלו?"

"אני מסכימה איתה. האחים שלו חמודים כאלה. תנו להם זמן. הם אולי יפתיעו אתכן כשיהפכו לגברים," אמרה אנאבל בחיוך יודע כול.

קארן הרימה את ספל התה שלה. "הם אולי ישתפרו עם הזמן, אבל אם את מתחתנת עם בילי, את צריכה להתמודד עם כל המשפחה שלו. הוא מסור מאוד למשפחה שלו."

"זה רק אומר שהוא יהיה מסור גם לילדיו ולאשתו באותה המידה," טענה אליסון.

"אני לא יודעת." קארן קימטה את מצחה בהרהור. "הוא הקריב הרבה בשביל אימא שלו, בשביל האחים שלו. נראה שכשאת מתחתנת איתו, את מתחתנת גם איתם, והם תמיד יבואו לפני המשפחה שלך."

זה לא נשמע רע מבחינתי. למען האמת, משפחה מוכנה מראש נשמעה לי כמו יתרון, במיוחד משפחת וינסטון.

אוי, לא! אסור לך לחשוב את המחשבות האלה, קלייר!

"בכל מקרה, אתן רוצות לשמוע משהו מצחיק?" סמנתה נטתה קדימה שוב. "אתן זוכרות את הבחור שיצאתי איתו מניו יורק? ההוא מוול סטריט? לפני שפגשתי את צ'רלס שלי? טוב, הייתי מדמיינת כל הזמן שהוא בילי." היא צחקה כאילו זה הדבר הכי מצחיק בעולם. "בלי בדיחות. אבל אל תדאגו, הפנטזיה לא החזיקה הרבה זמן. הוא לא הצליח להעלות את המופע, אם אתן מבינות למה אני מתכוונת. כאילו, הייתי צריכה להפעיל דמיון ממש טוב. וזו, בכנות, הייתה הסיבה לכך שנפרדנו."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*