הטירה הכחולה

פרק 1

אלמלא ירד גשם באותו בוקר של מאי, חייה של ולנסי סטרלינג היו שונים לגמרי. היא הייתה מצטרפת, יחד עם שאר בני משפחתה, לפיקניק האירוסין של דודה וולינגטון, וד"ר טרנט היה נוסע למונטריאול.

אבל ירד גשם - וכעת תשמעו מה קרה לה בעקבותיו.

ולנסי התעוררה מוקדם, בשעה חסרת החיים וחסרת התקווה, השעה שלפני עלות השחר. היא לא ישנה היטב. איך אפשר לישון כשאת צריכה לחגוג מחר יום הולדת עשרים ותשע, כשאת לא נשואה, בחברה ובמשפחה שבהן רווקים ורווקות נחשבים פשוט כמי שנכשלו להשיג בן זוג.

העיירה דירווד ומשפחת סטרלינג כבר מזמן גזרו על ולנסי את גורלה - להישאר רווקה זקנה וחסרת סיכוי. אבל ולנסי עצמה לא ויתרה עד כה על שמץ של תקווה קטנה, עלובה ומבוישת שאולי בכל זאת עוד תבוא אהבה בדרכה. היא מעולם לא ויתרה - עד אותו בוקר רטוב ומחריד, שבו התעוררה להבנה כי היא בת עשרים ותשע, ואף גבר לא חפץ בה.

ולנסי לא התקוממה כל כך על עצם הרווקות. אחרי הכול, חשבה, זה לא יכול להיות נורא יותר מנישואים לדוד וולינגטון, או לדוד בנג'מין, או אפילו לדוד הרברט. מה שדקר את ליבה היה שמעולם לא ניתנה לה ההזדמנות להיות משהו אחר מלבד "רווקה זקנה". אף גבר לא חשק בה.

דמעות הציפו את עיניה בשכבה הדקה של החושך המאפיר אך היא לא העזה לבכות בחוזקה כפי שרצתה, משתי סיבות: ראשית, היא חששה שהבכי יביא עמו שוב את הכאב שפקד אותה לעיתים מסביב ללב. בלילה הקודם היה זה חמור מכל מה שחוותה עד כה. שנית, היא חששה שמא אמה תבחין בעיניה האדומות בארוחת הבוקר, ותטריד אותה במטרד אינסופי של שאלות קטנות ועוקצניות כיתושים על הסיבה לכך.

"נניח," חשבה ולנסי במין חיוך עגום,"שאגיד לה את האמת: אני בוכה מפני שאיני מצליחה להתחתן." כמה מזועזעת תהיה אמהּ - למרות שבכל יום ויום מחייה היא מתביישת בבתה הרווקה.

אבל צריך כמובן לשמור על מראית העין. באוזניה כבר הדהד קולה החמור והמצווה של אמהּ: "אין זה הולם שבחורה ממשפחה מכובדת כמו שלנו תחשוב על גברים"

מחשבה על הבעת פניה של אמה הצחיקה את ולנסי - שכן היה לה חוש הומור שאיש מבני המשפחה לא העלה על דעתו. האמת היא שהיו עוד דברים רבים שלא ידעו עליה. אבל הצחוק שלה היה שטחי בלבד, ועד מהרה שוב שכבה שם, דמות קטנה ומכווצת, מאזינה לגשם השוטף בחוץ וצופה בסלידה באור הקר, חסר הרחמים, שזולג אט אט פנימה אל חדרה המכוער.

היא הכירה היטב את כיעורו של החדר, הכירה אותו ושנאה אותו.

הרצפה הצבועה בצהוב, ועליה שטיח קְרוֹשֶׁה סרוג מכוער לצד המיטה, מעוטר בכלב מגוחך שתמיד חייך אליה בחיוך מזויף כשהתעוררה. טפט קיר אדום־כהה ודהוי, תקרה מוכתמת מנזילות ישנות וחרוצה סדקים, שולחן רחצה צר ומכווץ, וילון נייר חום עם שושנים סגולות. מראה ישנה ומוכתמת עם סדק לרוחבה, מונחת על שידת־טואלט עלובה. צנצנת הפּוֹטְפּוֹרִי העתיקה שאמא שלה הכינה ב'ירח הדבש האגדי' שלה. הקופסה המצופה צדפים, עם הפינה השבורה, שבנתה דודתה סטיקלס ב'נעוריה האגדיים' לא פחות.

כרית סיכות חרוזים שחצי משוליה נפרמו. כיסא קשיח וצהוב. פתגם ישן, "הלכה אך לא נשכחה" רקום בצמר צבעוני סביב דיוקנה הקודר של סבתא־רבתא סטרלינג, ותצלומים ישנים של קרובי משפחה שהוגלו מזמן מחדרי הבית למטה.

רק שתי תמונות לא היו של קרובי משפחה. האחת - כרזה ישנה של גור כלבים קטן היושב על מפתן רטוב בגשם. התמונה הזו תמיד העציבה את ולנסי. הכלבלב האומלל, מתכווץ תחת הגשם הסוער! מדוע לא פתח מישהו את הדלת והכניס אותו פנימה? השנייה - תחריט דהוי במסגרת פשוטה של המלכה לואיז יורדת במדרגות, מתנה מפוארת שקיבלה מדודה וולינגטון ביום הולדתה העשירי. תשע־עשרה שנה הביטה בה ולנסי ושנאה אותה - את המלכה היפה, הזחוחה, המרוצה מעצמה. אבל מעולם לא העזה להוריד או להשמיד אותה. אמה ודודתה סטיקלס היו נבהלות עד מוות - או, כפי שׁוולנסי חשבה בליבה בחוסר כבוד, הן היו פשוט מתעלפות.

כמובן שכל חדר בבית היה מכוער. אבל בקומה התחתונה לפחות השתדלו לשמור על מראית עין כלשהי. לא היה כסף להשקיע בחדרים שאיש ממילא לא ראה. לפעמים ולנסי הרגישה שאולי יכלה לעשות משהו בעצמה עבור חדרה, אפילו בלי כסף, אילו רק הרשו לה. אך אמה פסלה כל הצעה מהוססת שהעלתה, ולנסי לא התעקשה. ולנסי מעולם לא התעקשה. היא פחדה. אמה לא יכלה לשאת כל התנגדות. גברת סטרלינג ידעה להיעלב ימים שלמים, עם כל המניירות של דוכסית פגועה.

הדבר היחיד שׁוולנסי חיבבה בחדרה היה זה שהיא יכלה להיות בו לבדה בלילה ולבכות אם רצתה.

אבל בסופו של דבר, מה זה חשוב אם חדר, שלא השתמשו בו לשום דבר מלבד לישון ולהתלבש, היה מכוער? ולנסי מעולם לא הורשתה להישאר בו לבדה למטרה אחרת. לדעת גב' פרדריק סטרלינג ודודתה סטיקלס, כל מי שרוצה להיות לבד בוודאי רוצה בכך למען מטרה אפלה כלשהי. אבל בחדרה שבטירת־התכלת שלה היה לה כל מה שצריך להיות בחדר.

ולנסי המפוחדת, שהייתה כנועה בחייה האמיתיים, ידעה לשחרר את עצמה להפליא בחלומותיה.

איש במשפחת סטרלינג, ואף אחד מהקרובים אליה, לא העלה זאת על דעתו, ובוודאי לא אמה ודודתה סטיקלס. הן לא ידעו מעולם שלוולנסי יש שני בתים - הקופסה האדומה־לבנה והמכוערת ברחוב אֶלְם, וטירת־התכלת שבספרד.

ולנסי חיה בעולמה הפנימי בטירת־התכלת מאז שזכרה את עצמה. היא הייתה ילדה קטנה מאוד כשגילתה שהטירה שייכת לה. תמיד, כשהייתה עוצמת עיניה, ראתה אותה בבהירות:

עם צריחים ודגלים, על הר גבוה מכוסה עצי־אורן, עטופה באור תכלת רך, על רקע שמי שקיעה של ארץ יפה ולא־נודעת. כל מה שנפלא ויפה נמצא היה בטירה ההיא. תכשיטים הראויים למלכות; גלימות מאור ירח ואש; ספות של ורדים וזהב; גרמי מדרגות שיש רחבים וארוכים, ועליהם כדי שיש גדולים ולבנים, וביניהם עולות ויורדות עלמות דקות עטופות הילה זוהרת; חצרות עם עמודי שיש, ובהן מזרקות מנצנצות וציפורי שיר המזמרות בין הדסים; אולמות מראות שבהן משתקפים רק אבירים יפי־תואר ונשים יפהפיות - והיא, היפה מכולן, שעבור מבטה בלבד הקריבו גברים את חייהם. כל מה שהחזיק אותה מול שעמום ימיה היה הידיעה שבלילה תוכל להשתחרר בחלומותיה. רוב בני משפחת סטרלינג, אם לא כולם, היו מתים מזעזוע אילו ידעו אפילו חצי מן הדברים שׁוולנסי עשתה בטירת־התכלת שלה.

ראשית, בטירת־התכלת היו לה לא מעט מחזרים. לא בבת אחת, כמובן, תמיד רק אחד. אהוב שחיזר אחריה בכל התשוקה הרומנטית של ימי האבירים, שזכה בה אחרי מסירות ממושכת ושורה של מעשי גבורה נועזים, ונישא לה ברוב טקס והדר בקאפלה הגדולה, המעוטרת דגלים, של טירת־התכלת.

בגיל שתים־עשרה היה המאהב הזה נער יפה־תואר בתלתלים זהובים ועיניים תכולות כשמיים. בגיל חמש־עשרה היה גבוה, כהה ורזה, אך עדיין בהכרח נאה. בגיל עשרים היה מופנם, חולמני, רוחני. בגיל עשרים וחמש היה בעל לסת חדה, מעט קפוצה, ופנים חזקים ומחוספסים יותר משהיו יפים. ולנסי עצמה מעולם לא התבגרה מעבר לגיל עשרים וחמש בטירת־התכלת, אך לאחרונה - לאחרונה מאוד - היה גיבור חלומותיה בעל שיער אדמוני־צהבהב, עם חיוך עקום ועבר מסתורי.

זה לא אומר שׁוולנסי הרגה את אותם מאהבים כשהתבגרה. האחד פשוט התפוגג, וכבר בא אחר במקומו. דברים כאלה קורים לעיתים קרובות בטירות של תכלת.

אבל בבוקר הזה, יום גורלי בשבילה, ולנסי לא הצליחה למצוא את המפתח לטירת־התכלת שלה. המציאות העיקה עליה בחוזקה, נובחת בעקביה כמו גור משוגע. היא הייתה בת עשרים ותשע, בודדה, בלתי־רצויה, חסרת־חן - הנערה היחידה חסרת היופי בתוך משפחה שכולה נאה, היחידה ללא עבר וללא עתיד. ככל שהביטה לאחור, חייה נראו אפורים וחדגוניים, ללא ניצוץ אחד של ארגמן או סגול שיאירו את הדרך. ככל שניסתה להביט קדימה, הכול נראה צפוי להיות אותו דבר, עד שתישאר לא יותר מעלה קמל וקטן הנאחז בענף חורפי.

הרגע שבו אישה מבינה שאין לה עוד שום דבר לחיות עבורו - לא אהבה, לא חובה, לא מטרה ולא תקווה - הרגע הזה נושא בקרבו את מרירותו של המוות עצמו.

״ואני פשוט חייבת להמשיך לחיות, כי איני יכולה להפסיק. ייתכן שאצטרך לחיות שמונים שנה,״ חשבה ולנסי בבהלה מסוימת. ״כולנו חיים חיים ארוכים מדי. זה מחריד אותי לחשוב על כך.״

היא שמחה שיורד גשם, או ליתר דיוק חשה סיפוק עגום על כך שיורד גשם. לא יתקיים פיקניק באותו יום. הפיקניק השנתי הזה, שבו דודה ודוד וולינגטון - תמיד דיברו עליהם בזוג - חגגו בעקביות את אירוסיהם, שהתרחשו שלושים שנה קודם לכן בפיקניק דומה. היום הזה היה בשנים האחרונות לסיוט ממשי עבור ולנסי. בצירוף מקרים אכזרי היה זה תמיד גם יום הולדתה, ומאז שעברה את גיל עשרים וחמש, איש לא נתן לה לשכוח זאת.

כמה ששנאה ללכת לפיקניק, מעולם לא עלה בדעתה למרוד בו. לא נראה היה שהאופי שלה מתאים למרידות. והיא ידעה בדיוק מה כל אחד יאמר לה שם. דוד וולינגטון, שאותו תיעבה ובזה לו, גם אם הגשים את השאיפה הגדולה ביותר של שבט סטרלינג - ״נישואי כסף״ - היה לוחש לה בקול חזירי,

״לא חושבת עדיין על חתונה, יקירתי?״ ואז מתגלגל בצחוק רם ומוגזם, כמו תמיד אחרי הערותיו המטופשות.

דודה וולינגטון, שממנה ולנסי פחדה פחד נוראי, הייתה מספרת לה על שמלת השיפון החדשה של אוליב ועל מכתבו האחרון מלא ההערצה של ססיל. ולנסי הייתה חייבת להיראות שמחה ומעוניינת כאילו השמלה והמכתב היו שלה עצמה, אחרת דודה וולינגטון הייתה נעלבת. ולנסי כבר מזמן החליטה שהיא מעדיפה להעליב את אלוהים מאשר את דודה וולינגטון, שכן אלוהים אולי יסלח לה, אבל דודה וולינגטון - לעולם לא.

דודה אלברטה, שמנה להחריד, שנהגה תמיד לקרוא לבעלה בפשטות ״הוא״, כאילו היה הזכר היחיד בעולם, ושלא שכחה מעולם שהייתה יפיפייה בצעירותה, הייתה מרחמת על עור פניה החיוור של ולנסי -

״איני יודעת למה כל הבנות של היום כה שזופות. כשהייתי נערה עורי היה בצבעי ורדים ושמנת. נחשבתי אז לנערה היפה ביותר בקנדה, יקירתי.״

אולי דוד הרברט לא היה אומר דבר, ואולי היה מתבדח: ״איך את משמינה, דוסי!״ ואז כולם היו פורצים בצחוק על הרעיון המגוחך שׁוולנסי הקטנה והרזה תוכל להשמין.

הדוד הנאה והרציני ג'יימס, שלוולנסי לא הייתה חיבה אליו אך היא העריכה אותו, משום שיצא לו שם של אדם פיקח והיה חכם השבט (השכל לא היה סחורה מצויה בשבט סטרלינג) כנראה היה משמיע את לעגו הינשופי והעוקצני שהקנה לו את המוניטין שלו: ״אני מניח שאת עסוקה לאחרונה בהכנות לנדוניה שלך?״

ודוד בנג'מין היה שואל את אחת מחידותיו הנוראיות בין חרחורי הצחוק שלו, ועונה בעצמו:

״מה ההבדל בין דוסי לעכבר?

העכבר רוצה מהגבינה פירור, ודוסי רוצה למצוא לה בחור.״

ולנסי כבר שמעה את החידה הזאת חמישים פעם, ובכל פעם רצתה לזרוק עליו משהו. אבל לא עשתה זאת מעולם. ראשית, במשפחת סטרלינג פשוט לא זרקו דברים; ושנית, דוד בנג'מין היה אלמן עשיר וחסר ילדים, ולנסי גדלה על הפחד והאזהרה שמא יגרע אותה מצוואתו. היא לא רצתה להיגרע מצוואתו של דוד בנג'מין. כל חייה הייתה ענייה וידעה את המרירות המחניקה שבכך. לכן נשאה את חידותיו ואפילו חייכה חיוכים מעונים ומאולצים.

דודה איזבל, ישירה וקודרת כרוח קרה, בוודאי הייתה מבקרת אותה בדרך כלשהי, ולנסי לא יכלה לנחש באיזו, שכן דודה איזבל מעולם לא חזרה על ביקורת, היא תמיד מצאה משהו חדש לעקוץ בו. דודה איזבל התגאתה בכך שהיא ״אומרת מה שהיא חושבת,״ אבל לא אהבה כלל כשאחרים אמרו לה מה הם חושבים עליה. ולנסי, כמובן, מעולם לא אמרה מה שהיא עצמה חשבה.

בת־דודתה ג'ורג'יאנה - שנקראה על שם סבתא־רבתא־רבתא שלה, שנקראה על שמו של ג'ורג' הרביעי- הייתה מונה בעצב אין־קץ את שמות כל הקרובים והחברים שנפטרו מאז הפיקניק האחרון ותוהה "מי מאיתנו יהיה הבא ללכת".

דודה מילדרד, קפדנית להחריד, הייתה מטריחה את ולנסי בלי סוף בסיפורים על בעלה ועל עולליה המגוחכים והמפונקים רק משום שׁוולנסי הייתה היחידה שמוכנה לסבול זאת. מאותה סיבה בדיוק, בת־דודתה גלדיס, למעשה בת־דודה מדרגה שנייה, לפי הדרך הקפדנית שבה משפחת סטרלינג נהגה למיין קשרי משפחה, גברת גבוהה ורזה שהודתה כי יש לה נפש רגישה, הייתה מפרטת לפרטי פרטים את ייסוריה ממחלת הדיכאון שלה. ואוליב, נערת הפלא של כל שבט סטרלינג, שהיו לה כל מה שלוולנסי לא היה - יופי, אהדה, אהבה - הייתה מתהדרת ביופייה ונשענת על מקובלותה החברתית כאילו הייתה זו זכות מולדת, ומנופפת בטבעת היהלום שעל ידה לעיניה של ולנסי הנדהמות והקנאיות.

אך כל אלה לא יתרחשו היום. וגם לא אריזת הכפיות. מלאכת האריזה תמיד הושארה לוולנסי ולדודתה סטיקלס. פעם, לפני שש שנים, נעלמה כפית כסף אחת מסט החתונה של דודה וולינגטון. ולנסי לא חדלה לשמוע מאז על אותה כפית אומללה. רוחה הייתה מגיחה כמו רוחו של בנקו* בכל סעודה משפחתית שלאחר מכן.

כן, ולנסי ידעה היטב איך הפיקניק ייראה, והיא בירכה את הגשם שהציל אותה ממנו. השנה לא יהיה פיקניק. אם דודה וולינגטון לא יכולה לחגוג ביום הקדוש עצמו, היא לא תחגוג כלל. תודה לכל כח עליון שגרם לכך.

ומכיוון שלא יהיה פיקניק, החליטה ולנסי שאם הגשם ייפסק אחר הצהריים, תעלה לספרייה ותיקח עוד אחד מספריו של ג'ון פוסטר. לוולנסי לא הותר לקרוא רומנים, אך ספריו של ג'ון פוסטר לא היו "רומנים". אלה היו "ספרי טבע" - כך אמרה הספרנית לגב' פרדריק סטרלינג - "כולם על יערות וציפורים וחרקים ודברים כאלה, את יודעת." לכן הורשתה ולנסי לקרוא אותם, אמנם בחוסר רצון, כי היה ברור מדי שהיא נהנית מהם. מותר, ואף ראוי, לקרוא כדי לפתח את הדעת ואת הדת, אך ספר שמעורר הנאה היה מסוכן.

ולנסי לא ידעה אם דעתה אכן משתפרת מקריאת ספריו, אבל היא חשה במעומעם שאילו פגשה בספרי ג'ון פוסטר שנים קודם לכן, חייה היו נראים אחרת. נדמה היה לה שהם פותחים חלון אל עולם שיכלה אולי להיכנס אליו פעם, אף שהשער אליו ננעל בפניה לעד. רק בשנה האחרונה הגיעו ספריו של פוסטר לספריית דירווד, אם כי הספרנית סיפרה לוולנסי שהוא כבר סופר ידוע מזה כמה שנים.

"והיכן הוא גר?" שאלה ולנסי.

"איש אינו יודע. על פי ספריו ודאי שהוא קנדי, אבל מעבר לזה אין מידע. המו"לים שלו אינם מגלים דבר. ייתכן מאוד ש'ג'ון פוסטר' הוא שם עט. ספריו כה פופולריים עד שאיננו מצליחים להשאירם בספרייה אפילו יום אחד, אף שאני עצמי לא מצליחה להבין מה כולם מוצאים בהם."

"אני חושבת שהם נפלאים," אמרה ולנסי בביישנות.

"אה…ובכן…" העלתה העלמה קלרקסון חיוך מתנשא, ששלח את דעותיה של ולנסי הישר אל השוליים, "אני עצמי לא מתלהבת מחרקים. אבל ודאי שפוסטר מבין בהם יותר מכולם."

*רוחו של בנקו - דמות מהמחזה "מקבת" של שייקספיר, המופיעה בפני מקבת כרוח שרק הוא רואה אותה. כל ההערות בספר הן של המתרגם.

ולנסי לא ידעה אם גם היא מתלהבת מחרקים. לא הידע המופלא של פוסטר בחיי הבר ובחרקים הוא שכבש אותה. קשה היה לה להגדיר מה בדיוק - איזו פיתוי מסתורי שמעולם לא נגלה עד תומו, רמז לסוד גדול שנמצא תמיד קצת הלאה, הד קלוש וחמקמק של דברים יפים ונשכחים - הקסם של ג'ון פוסטר היה פשוט בלתי ניתן להגדרה.

כן, היא בהחלט תלך לקחת ספר חדש של פוסטר. עבר חודש מאז שקראה את "קציר הדרדרים", ולכן בוודאי שאמה לא תוכל להתנגד. ולנסי קראה אותו ארבע פעמים וכבר ידעה בעל־פה קטעים שלמים ממנו.

היא גם כמעט החליטה שתלך להיבדק אצל ד"ר טרנט בעניין אותו כאב מוזר בחזה. לאחרונה זה קרה לעיתים קרובות, והדפיקות המהירות הלכו ונעשו מטרידות, שלא לדבר על סחרחורת קלה פה ושם ועל קוצר נשימה מוזר. אבל האם תוכל ללכת אליו מבלי לספר לאיש? זו הייתה מחשבה נועזת להפליא. במשפחת סטרלינג איש לא פנה לרופא מבלי לכנס תחילה מועצה משפחתית ולקבל את אישורו של הדוד ג'יימס. אחר־כך כולם הלכו אל ד"ר אמברוז מארש מפורט לורנס, שנשוי היה לבת־דודה אדלייד סטרלינג מדרגה שנייה.

אבל ולנסי לא חיבבה את ד"ר אמברוז מארש. וחוץ מזה, היא כלל לא יכלה להגיע לפורט לורנס, המרוחקת חמישה־עשר מייל, מבלי שמישהו יסיע אותה. והיא לא רצתה שאיש ידע על ליבה. היה מתעורר רעש נורא: כל בני המשפחה היו נוהרים, דנים בכך, מייעצים, מזהירים, מספרים לה סיפורים איומים על דודות־רבות ובני־דודים רחוקים ארבעים דורות שסבלו "בדיוק מאותו הדבר" ו"נפלו מתים בלי שום אזהרה מוקדמת, יקירתי".

דודה איזבל ודאי הייתה נזכרת שתמיד אמרה שדוסי נראית כמו נערה שעתידה לסבול מבעיות לב, "כל־כך סחוטה וחיוורת תמיד", ודוד וולינגטון היה לוקח זאת כעלבון אישי, שהרי "אצל סטרלינגים מעולם לא היו חולי לב". ג'ורג'יאנה הייתה מנבאת, בקולות צדדיים רמים למדי, כי "דוסי המסכנה והאהובה לא תאריך ימים בעולם הזה". בת־דודתה גלדיס הייתה אומרת: "מה? גם הלב שלי ככה כבר שנים," בטון שהבהיר שאין לאיש זכות שיהיה לו לב מלבד לה, ואוליב - אוליב הייתה רק מביטה במבט היפה והמתנשא שלה, בְּרִיאָה בצורה מרגיזה ומושלמת, כאילו אמרה: "מה כל המהומה על דוסי הדהויה וחסרת הערך כשיש אותי?"

ולנסי חשה שאין בכוחה לגלות לאיש - אלא אם כן תהיה מוכרחה. היא הייתה כמעט בטוחה שאין בליבה שום דבר רציני באמת, ואין שום צורך בהמולה שהייתה מתעוררת אילו הזכירה זאת. היא פשוט תחליק לה בשקט ותבקר אצל ד"ר טרנט עוד באותו היום, ובעניין שכר הטרחה שלו - היו לה מאתיים דולר שאביה הפקיד עבורה בבנק ביום שנולדה. היא מעולם לא הורשתה להשתמש בהם, אפילו לא בריבית, אך כעת תמשוך בסתר די כסף כדי לשלם לד"ר טרנט.

ד"ר טרנט היה איש זקן, קשוח, גלוי־לב ומפוזר, אך נחשב סמכות מוכרת בתחום מחלות הלב, גם אם בפועל לא היה אלא רופא כללי בעיירה נידחת כדירווד. הוא היה מעל גיל שבעים, ושמועות כבר נפוצו כי בכוונתו לפרוש בקרוב. שום סטרלינג לא פנה אליו מאז שאמר לבת־דודתה גלדיס, לפני עשר שנים, שמחלת העצבים שלה היא כולה דמיון ושהיא נהנית ממנה. אי־אפשר להמשיך לפקוד רופא שפגע כך בבת־דודה מדרגה שנייה - שלא לדבר על כך שהוא היה נוצרי פרסביטריאני בעוד שכל הסטרלינגים פקדו את הכנסייה האנגליקנית.

אבל ולנסי, בין הפטיש של חוסר נאמנות למשפחה ובין הסדן של רעש ומהומה ועצות אין־קץ, החליטה להמר על הפטיש.