אווה

סוף אוגוסט־ספטמבר

נלה

נלה זורקת אל תוך הסל ארבע מחברות ספירלה צבעוניות. אבא שלה והיא תמיד קונים את הציוד לבית הספר ברגע האחרון. לעומת החנויות בלונדון, החנויות בגרנישט קטנות וקלות להתמצאות.

נלה שונאת את לונדון; שונאת את האנשים ואת בית הספר ואפילו את הארי פוטר.

היא מעדיפה את גרנישט מכל בחינה. מזג האוויר האפרורי והגשום אומנם דומה, אך מבחינת הנופים גרנישט מלאה בגבעות ויערות אין־סופיים, חוות ובתי לבנים ועץ עם ארובות מעלות עשן.

עכשיו רק נשאר לבחון את הילדים.

נלה מתרגשת. בלונדון לא היו לה הרבה חברים, וככל שקשה לה להודות בזה, היא הייתה הקורבן לבריונים. הילדה עם המשקפיים, הבטן הקטנה, החולצות הגדולות ועם השיער העבה והמבולגן. נלה מביטה בדלת השקופה שמוצבת בכניסה לחנות. הגשם, לצערה, הפסיק לרדת. היא אוהבת גשם; את המדרכה הרטובה, המטריות והמעילים, כובעי הצמר והכפפות. אבל היא גם אוהבת את מה שבא מייד אחרי הגשם, כשקרן השמש מפציעה בין העננים אך עדיין אפרורי, והעשב הופך לזהוב ועשן הארובות מתפזר אל השמיים המעוננים והכביש בוהק ורטוב והמכוניות מדליקות את הפנסים ובתוך המכונית פועל החימום ו-

"נלה," אבא שלה אומר לה, לוקח את סל הציוד מידיה. היא מנתקת את מבטה מהחלון, ומצטרפת אל אביה לקופה.

המוכר הזועף לוקח את המחברות בחוסר סבלנות ומעביר אותן מתחת לסורק הברקודים כמה פעמים, עד שנשמע צפצוף והוא לוקח את קופסת העפרונות.

נלה חוזרת להביט דרך החלון. ציפורים לבנות נוחתות על גג הרעפים של חנות הבגדים ממול, השמש הזהובה מאירה את צדדיהן. אבא עוקף אותה, חוסם את הנוף, ופותח את הדלת. הקור שבחוץ מכה בנלה מייד. היא שואפת את האוויר הצלול ורוכסת את הסוודר. הם צועדים לכיוון המאזדה השחורה והנוצצת. המכונית הישנה שלהם נותרה ביבשת הישנה שלהם.

חבורת נערים צוהלים בסוודרים עוברת בצידו השני של המתחם. הם לא שמים לב אליה, אך אפשר לחוש את ההילה הזהובה שלהם זורחת סביבם, לפיד של אור שנמתח אל החלל. קיץ נצחי. ההילה הזאת מעולם לא נגעה בנלה, אבל עכשיו שהיא בגרנישט, זה הזמן להיות משהו יותר מסתם נלה.

נלה מתיישבת על המושב השחור, מימין לכיסא הנהג, ומחכה שאבא שלה יתניע את המכונית. הוא פותח את הדלת ומתיישב מול ההגה, שולף את המפתח מכיסו ומסובב את המפתח. המכונית רועדת ונכבית. אביה מנסה שוב, אך היא עושה את אותו הדבר. "נו, קדימה..." הוא ממלמל, מסובב שוב את המפתח. המכונית מסרבת להידלק.

"לקרוא למישהו?" שואלת נלה. המכונית חדשה, אין סיבה שלא תידלק.

"לא, חכי רגע." נלה כמעט מחייכת. אבא שלה שונא לקבל עזרה. רק לתת. הוא מסובב עוד פעם, והמכונית מתניעה. הוא מחייך בשביעות רצון ומדליק את המגבים. טיפות המים שהצטברו על השמשה מתגבשות לנחל דקיק וזולגות החוצה משדה הראייה. הם מתחילים לנסוע. נלה מביטה מבעד לחלון על היערות ועל הגבעות, איך שהרוח מנערת את גבעולי הדשא הירוקים וגורמת להם לרקוד. היא נרדמת, ראשה שעון על החלון הקר.

*

צוהריים. שוב יורד גשם. נלה יורדת במדרגות. משמאל, עומדים שישה מדפי ספרים מעץ, גדושים בספרים בכריכה קשה. קצת בהמשך נמצאת הכניסה לחדר העבודה של אביה, ומימין הסלון. אבא ישן על הכורסה החומה. בטלוויזיה משדרים שידורים חוזרים של משחק פוטבול.

נלה הולכת על קצות האצבעות כדי לא להעיר אותו – אחת הבעיות ברצפת פרקט. המטבח נמצא באותו החלל של הסלון, פתח מקושת בקיר מהווה חוצץ. לעומת הסלון הכהה, המטבח הוא שילוב של לבן ושחור. נלה פותחת את המקרר ולוקחת תפוח אדום מתוך קערת פירות שהם קיבלו מאישה זקנה שגרה בצדה השני של העיירה. היא מסתובבת חזרה לסלון ובידה הפנויה לוקחת את שלט הטלוויזיה שנח על הברכיים של אבא, משתדלת לא להעירו. היא מעבירה ערוץ, אך לאחר זפזופ של דקה ארוכה היא מוותרת והצבע השחור משתלט על המסך.

והמודעות מגיעה. היא מרגישה אותה בחלק התחתון של הבטן, שהיא נשבעת שלא מפסיקה לגדול, אף פעם, ולעזאזל! איך היא בכלל מצפה שההילה הזהובה ההיא תדבק בה כשהיא נראית ככה? היא צריכה להזיז את עצמה, פעם אחת בחיים. להוריד צמיג מזיע אחד.

תנשמי. תנשמי. את יודעת למה את מרגישה ככה. כשהמחשבות על אימא שלה מגיעות, זה כאילו שהמוח שלה דוחק אותם אוטומטית לחלק בלתי נגיש בראשה ובמקום זאת משדר עודף מודעות למשקלה. נלה לא בטוחה שאימא שלה תחזור אי פעם. לפני שתים־עשרה וחצי שנים, כשנלה הייתה רק בת ארבע, היא פשוט עזבה. לא כי אבא של נלה לא התייחס אליה יפה, בכלל לא. היא פשוט החלה לשנוא את החיים, אמרה שהיא עוזבת, אולי תחזור בקרוב, אמרה להם שישמרו על קשר טלפוני ונעלמה. הם התקשרו כמעט כל יום, אך אימה לא ענתה אפילו לצלצול אחד. אבא אמר לנלה שאימא בטח איבדה את הפלאפון, אבל נלה לא האמינה לו. כל מה שהיא יודעת הוא שאימה ניתקה איתה את הקשר – ניתקה, ואין לה שום רצון ליצור אחד חדש.

*

למוחרת, נלה מתעוררת לבוקר בניחוח התחלה חדשה. ספל השוקו החם שאביה הכין לה כבר נח על השולחן, והיא גומעת אותו בזריזות. היא לא יכולה לחכות. היום הראשון. היא לא מאמינה שהרגע הזה הגיע. היא כמעט בטוחה שאף אחד מעולם לא התרגש כל כך מתחילת הלימודים.

דלת הכניסה נפתחת. אביה חזר מקניות הבוקר, שתי שקיות נייר מלאות מצרכים אחוזות בכפות ידיו. הוא שומט אותן בכניסה ומנשק את נלה במצחה. "מתרגשת?" הוא שואל, ונלה מהנהנת בראשה במהירות.

את חייבת להירגע לפני שאת מגיעה לבית הספר, נלה. בכל זאת. התחלה חדשה. תנסי להיראות קצת יותר... בוגרת. פחות ילדותית.

ילדותיות, אחת הבעיות הגדולות ביותר שלה. נלה מעולם לא באמת התבגרה; היא עדיין ילדה קטנה של אבא ורואה בו את חברה הטוב ביותר, לא סובלת ריח של סיגריות, מתעבת מסיבות ומעדיפה לשיר שירי ביטלס עתיקים. לצערה, היא עדיין לא מצאה שותף למוזרויות שלה, חוץ מאביה כמובן. אה, וקולין, בת דודתה, אבל היא נשארה בלונדון. אך בבית הספר הזה היא תמצא את החברה לחיים הזאת, ואולי אפילו חבר. לרבות מבנות כיתתה של נלה בלונדון היה חבר, אבל המחשבה זִעזעה אותה. אבל זה היה כי הבנים בלונדון היו איומים, לא בגללה. טוב, אולי זה גם היה קשור קצת באבא שלה. כי איך הוא יגיב כשהוא יראה שהבת שלו ממשיכה הלאה? מתרחקת? חוץ מזה, היא עוד לא מוכנה.

מה שבטוח, לנלה הולך להיות טוב. היא תדאג לזה. זאת תהיה השנה הטובה בחייה.

היא עולה למכונית ברגל ימין. היא לא טיפוס של אמונות תפלות, אבל זה לא יכול להזיק. אבא שלה שולח בה מבט בחיוך העקום שלו. "מרוב התרגשות האוטו עוד יתפוצץ." הוא מגביר קצת את קצב הנסיעה.

נלה מגחכת. הבדיחות של אביה לא גורמות לה לקרוס על הרצפה מרוב צחוק, אלא רק לגחך, ובגלל שהן רבות כל כך, זה לא בולט. הנסיעות איתו הן אחד מהדברים האהובים עליה. היא שוב רואה את עיניו של אביה גולשות אליה. הן מחפשות משהו. "מה?" נלה שואלת אותו, מביטה בו בגבות מורמות.

"איפה היומן? חשבתי שיהיה לך המון דברים לכתוב בו היום." הוא חוזר להביט בכביש, מסובב קצת את ההגה מדי פעם.

"אה, היומן?" היא שואלת. אבא שלה סופר ומגיל קטן עודד את נלה לכתוב כל דבר שעל ראשה. נלה לא טובה בזה ולא ממש מוצאת בכתיבה נחמה, אך עושה את זה בכל זאת כדי לרצות את אבא. "לא יודעת. חשבתי, אולי, אה, לנסות קצת בלעדיו. להתמודד עם החיים, אני מניחה?" היא מתכווצת מייד. את המשפטים האלו אל תגידי לעולם אם את רוצה למצוא חברים.

נלה בוחנת אותו לרגע, מחפשת סימן לפגיעה או אכזבה. הוא נראה בסדר עם זה, והיא נושמת לרווחה. היא מתחילה להגיד משהו, לא ממש בטוחה מה, כשגוש בטון קוטע אותה. "ברוכים הבאים לבית ספר התיכון של גרנישט" כתוב בשלט חסר חיים.

"יש לבית הספר צורה מעניינת, הא?" אביה משפשף את סנטרו. הוא עושה את זה תמיד כשהוא מנסה להבין אם נלה מאוכזבת או לא. כשהיא כן מאוכזבת, משהו במבט שלו גורם לה תמיד להרגיש שהוא מאשים את עצמו, אז נלה משתדלת לשמוח עם מה שיש.

"כן," היא אומרת, מנסה להסתיר בקולה את שמץ הבהלה שגואה בה. אל תתני למראה להרוס, נלה. הכול בסדר!

הגשם מחוץ למכונית מתחזק, והולם על הגג בעוצמה. אביה מחנה את הרכב בחנייה. שער הכניסה סגור, ואין שומר. אם דבר כזה היה קורה בלונדון, היו חושבים שמישהו פרץ לבית הספר ורצח את כל התלמידים, אבל כנראה שבמקומות קטנים כמו גרנישט דברים כאלה לא קורים. נלה צריכה להגיע לחדר המורים, שם יש איזה אירוע לתלמידים החדשים. כמה נערים יוצאים מהבניין האפור ומתיישבים בכניסה, מציתים סיגריות.

"בני כמה הם נראים לך?" אביה שואל אותה, מקרב את ראשו לשמשת המכונית ומשפשף שוב את סנטרו. "לא גיל צעיר מדי מכדי לעשן?"

נלה מושכת בכתפיה, וממהרת להבהיר "אני לא מתכוונת לעשן" כשהיא רואה את מבטו המודאג של אביה ננעץ בה. "טוב, כדאי שאלך." היא אומרת לאחר זמן מה. אביה מנשק אותה על לחיה ועל מצחה ומאחל לה בהצלחה, ונלה פותחת את דלת המכונית. רק כשהיא סוגרת את השער היא שומעת את המכונית יוצאת מהחנייה. היא מסתובבת לאחור פעם אחת אחרונה, מביטה במכונית נעלמת, ואז נזכרת ששכחה את המטרייה. ובדיוק בשנייה זו, הגשם מתחזק.

אוקיי. אז אומנם בית הספר נראה לא משהו ויש גשם חזק ואין לה מטרייה, אבל יהיה טוב. היא מעלה את כובע הקפוצ'ון הורוד, שהיא מקווה שלא פשוט מדי ולא רשמי מדי לבית ספר. בלונדון הייתה תלבושת אחידה, אז לא היה צורך להשקיע יותר מדי מחשבה. כעת היא מגלה כמה ידע בסיסי באופנה חסר לה.

היא מתחילה לצעוד לכיוון הנערים המעשנים. מנערים כאלו היא הייתה מתרחקת בלונדון, כיוון שהם בוודאי היו מכוונים אותה לדיר חזירים באזור במקום לחדר המורים, אבל במקומות קטנים כאלה, אנשים לרוב הרבה יותר חביבים. אני חושבת. ריח הסיגריות מגיע אל אפה של נלה מספר צעדים מפתיע לפני שהיא מגיעה לבעליהן. היא לא בטוחה אם הם רואים אותה. מה שלא יהיה, הם לא מתייחסים. "אה," נלה מתחילה, וקולה יוצא צרוד מליחה. היא מכחכחת בגרונה. שלושתם מביטים בה. אחד מהם נושף עשן על פניה. נלה, שמשתעלת קלות, לא רואה סימן מזלזל על פניהם, אבל זה לא אומר כלום. "חדר המורים? אתם יודעים איפה זה?" קולה רועד קצת. זה יום טוב, זה יום טוב, זה יום טוב. האנשים כאן יותר נחמדים מאשר בלונדון. הם לא יצחקו עליך. הנערים אכן לא צוחקים. אחד מהם, הנער שנשף עליה עשן, מדריך אותה. נלה מודה לו, מגביהה את התיק במשיכת כתפיים וממהרת לכיוון הבית הקטן והחמים למראה. את רואה, נלה? לכולם יש עוד הזדמנות. ואת קיבלת התחלה חדשה שהתחילה מדהים.
היא עולה בגרם המדרגות הנמוך, אפילו יותר אופטימית מקודם, ופותחת את הדלת, לא לפני שהיא מכניסה את בטנה הכי שאפשר. בכל זאת, יש דברים שחייבים לעשות, ולא משנה כמה החברה שסביבך נחמדה ולא שופטת.

כיילב

כיילב מבוסס במגפיו בבוץ הדביק, בועט ומתיז לכל עבר, מנסה להוציא את תסכולו.

"אם תמשיך לעמוד בתוך הבוץ," קיילה אומרת, ידיה משולבות על חזה, "אתה בסוף תשקע בבוץ ואני כאילו, לא אבוא להציל אותך." היא לוקחת עוד צעד לאחור, רק לשם ביטחון.

"אל תגידי כאילו." כיילב אומר לה, בועט כעת יותר חזק בשלולית הבוץ, מספיק חזק בשביל שטיפות הנוזל החום ידבקו לשערו הכהה.

"מה?" קיילה שואלת, מבולבלת. היא מתחילה להתיישב על הקרקע, ואז נזכרת שגם באזור האדמה האחר שבו כיילב לא עומד, יש לחות, לחות שעלולה להרוס את המעיל החדש והוורוד שלה.

"אל תגידי 'כאילו'," כיילב אומר שוב. "את עולה לכיתה ב'."

"נו, ו...?" היא רוקעת בחוסר סבלנות על האדמה.

כיילב תוהה איך הוא יכול להמשיך להציק לה. "רק מכיתה ד' את יכולה להגיד 'כאילו'. כאילו זאת מילה לילדים – אה, לילדות – גדולות." הוא מפסיק לבעוט בקרקע. השלולית העכורה חוזרת לצורתה המקורית, אבל הזעם הוא עדיין גלים סוערים בוורידיו.

"אבל אני ילדה גדולה," היא מצביעה על עצמה, כאילו אומרת; 'תראה, אני כבר מטר עשרים וחמש! אני מבוגרת עכשיו, ומוכנה להתחיל את החיים!'.

"את אולי ילדה גדולה, אבל אני עדיין יותר גדול ממך," הוא חוזר לבעוט בבוץ, "עד שזה לא ישתנה, את לא תוכלי להגיד 'כאילו'."

"אבל אמרת שבכיתה ד' אני אוכל להגיד!" היא צועקת בתסכול.

"אז שיניתי את דעתי."

היא מסתובבת עם גבה אל כיילב. "אני רוצה לחזור הביתה," היא אומרת.

הוא מכווץ את עיניו בחוזקה, מנסה לבלום את האבן בליבו כשהוא שומע את המשפט הזה. תודה לאל שהוא עומד עם גבו לקיילה והיא לא רואה את זה. "אבל אני לא."

"אז אני אתקשר לאימא!" היא אומרת, ומסתובבת אליו חזרה.

"עם מה בדיוק? הנייד שלי בבית. את אבודה." היא מתחילה לייבב.

"אוך, תפסיקי כבר," הוא אומר ומוסיף, "את עוד רגע בכיתה ב'! אם לא תגידי לאימא כשנחזור הביתה שלא הסכמתי ללכת כשרצית, אני אסכים לך להגיד 'כאילו'."

נראה שזה משפיע עליה. חיוך קטן מתנוסס על שפתיה, חיוך הניצחון שהיא תמיד עושה כשכיילב יוצא הרשע והיא המלאכית. טוב, זה קורה בעצם תמיד. כיילב לא יכול לזכור רגע שכעסו על קיילה ולא עליו.

להורים יש משום מה אהבה מרגיזה לאחים הקטנים, בעיקר כשמבחינת גיל הם כבר לא כל-כך קטנים. זה כאילו שרק אז להורים נופל האסימון שזהו, זה הילד האחרון והוא ילד, לא תינוק, ועכשיו כבר מאוחר מדי לעשות תינוק, אז אולי הכי טוב יהיה לכבול את הילד ולא לתת לו לגדול לעולם.

קיילה מנגבת את הדמעות מעיניה, ואומרת "אז בוא נלך הביתה. מתחיל לרדת גשם."

"לא יורד שום גשם." הוא אומר, מביט בה, תוהה אם אחותו הוזה.

שנייה לאחר מכן, טיפה נופלת על אפו וזולגת אל שפתיו. מוטב שילכו כמה שיותר מהר, כי ממה שהספיק ללמוד עד כה על העיירה המטופשת הזאת זה שאין דבר כזה טיפת גשם. יש מבול.

הוא יוצא מהבוץ בחוסר רצון. הוא יודע שאם הוא יגיע הביתה, הוא יצטרך להתמודד שוב עם אימו. הוא לא רוצה להתמודד איתה, לא עכשיו. בשבוע האחרון, מאז שהם הגיעו לעיירה, היא לא מפסיקה לכעוס עליו. מכל שטות. אבל זאת לא הבעיה האמיתית. הבעיה הגדולה היא שצעקות מקרבות את המחשבות, והיום הן מאוד נוכחות בכל מקרה, ככה שאם אימא תצעק עליו הוא יתפוצץ, מה שעלול לדחוק אותו לנקודת האל-חזור שהוא ממש לא מוכן אליה.

כיילב וקיילה מתחילים ללכת במהירות לאזור המגורים. הגשם מתחיל להתחזק. הוא תופס בידה של אחותו, וגורר אותה אחריו. הם חוצים במהירות את הקרחת, אזור של שלוליות וקוצים קירחים ומאיימים שערפל תמידי שורר עליהם. מייד אחריה, הם עולים על הכביש המקיף של העיירה שמהווה קו הפרדה בין הקרחת לשכונה החדשה, שורה של בתים לבנים, בצורות ריבועיות דומות וגדלים קצת שונים. למרבית הבתים יש דשא ירוק וכמה עציצים עם פרחים. אחד מהבתים גדול במיוחד, ומוקף בחומת לבנים בגובה כמה מטרים. מאחורי השער אפשר לראות מדשאה גדולה עם עצים מטופחים. כיילב תוהה בקנאה מסוימת מי גר שם.

הבית שלהם הוא השלישי בשורה, והעלוב ביותר. היעדר הדשא בולט מאוד בהשוואה למדשאות של השכנים. משאית ההובלה מתעכבת כי משהו קרה לה בדרך, ולכן הבית נראה ריק ומאיים. אך הדבר הגרוע ביותר אלה תנאי השינה; הם ישנים בשקי שינה, ועושים את צרכיהם בחוץ או בביתם של השכנים, שמרחמים על כיילב ובעיקר על קיילה ללא הרף ומציעים להם להתארח אצלם עד שהכול יסתדר. זה מביך את כיילב במיוחד, כי יש לו את החשש השטחי הזה שהזרים האלה יחשבו שהמשפחה שלו ענייה. כאילו שזה עניינם. כאילו שזה נכון. כאילו שזה משנה.

כיילב וקיילה חולצים את מגפיהם בכניסה ונכנסים לבית. ריח רטוב מכה באפו של כיילב, שחוצה במהירות את המסדרון ועולה במדרגות החלקלקות לכיוון חדרו, נמנע מלהיתקל באימו. הוא לא רוצה להרגיז אותה.

הוא מחליף במהירות בגדים ומתיישב על קצה שק השינה ברגליים משוכלות. המחשבות מתחילות לצוף לאט־לאט, כל פעם מילה נשלחת אל המוח. כיילב שולף במהירות את ספר הקריאה שלו מתיק הספרים שלקח לעצמו מהבית הקודם, ותודה לאל שעשה את זה, כי אם לא, הוא היה נותר ללא ספרים עד שמשאית ההובלה תגיע. זאת אומרת, לפחות עוד שבוע. והוא קורא, ממקד את כל עולמו באותיות השחורות.

רעם אדיר מקפיץ אותו. החלונות רועדים, הדלת נטרקת, נפתחת מייד אחר כך, ואז שוב נטרקת.

כיילב מביט מהחלון. כבר לילה. הוא רואה את העצים הגבוהים נעים בשקט מצד לצד, הרוח מנערת את עליהם הבוהקים ממי גשמים. פנסי הרחוב הלבנים מאירים את כביש האספלט הרטוב ומעבר לכביש, הקרחת נראית כמו כתם שחור אין-סופי. טיפות גשם קרות נוקשות על החלון. כיילב מניח את כף ידו על הזכוכית הקרה, כשמצדה השני שוררת סופה, כמו בכל לילה מאז שהגיעו לגרנישט.

כיילב עוצם את עיניו ונושם עמוק.

ה... ו... מ...

הוא תופס בשמיכתו בחוזקה, פרקי אצבעותיו מלבינים. תסכול ועייפות תוקפים אותו. הוא מכבה את האור דרך המתג שנמצא לצידה של דלת העץ, ונכנס לתוך שק השינה. הוא כמעט נרדם כשיד נוגעת בכתפו. הוא פוקח את עיניו בבהלה.

פניה של אימו מעליו. הוא בטוח שהתווספו לפניה העגלגלות כמה קמטים מאז שעברו הנה.

"אימא," כיילב אומר, קולו צרוד. הוא משתעל. "אימא." הוא אומר שוב, הפעם ברור יותר.

"באתי להגיד לילה טוב," היא אומרת, ומנשקת את מצחו. מריחים שהיא עישנה, אבל זה לא כל כך מפריע כרגע. היא קמה על רגליה, ויוצאת מהחדר.

כיילב מרגיש כמעט משוחרר. זאת המחווה הכי ידידותית שהיא עשתה למענו מאז שעברו הנה. אז היא חוזרת, ומתיישבת לידו. "אני רק רוצה להתנצל על השבוע האחרון." היא מעבירה את ידה על שערו, "אבל אתה יודע, גם למבוגרים קשה, נכון?"

כיילב מהנהן, המילים המפחידות שהוא כל כך רוצה לשחרר חונקות את גרונו. אבל לא. היא לא תבין. היא לא מכירה את הצד הזה שלו, הצד ה... בוגר הזה. אז הוא נותן לאימא להמשיך להאשים את עצמה בכל הבעיות שלו. היא מחייכת בעדינות. "אני משתדלת להיות כמה שפחות עצבנית, כל כמה שזה קשה. אני גם יודעת שבלי קשר לך ולקיילה לא פשוט, בכל זאת אתם מתחילים ללמוד מחר בבית ספר חדש. אבל אני מבטיחה שהמצב ישתפר ברגע שאבא יגיע, והכל יחזור לקדמותו."

הלוואי שהעצבים שלך היו הבעיה. הלוואי. כיילב חש בדמעות דוקרות את עיניו והוא ממצמץ, מנסה להסתירן.

אביו לא הגיע עדיין לגרנישט. הוא היה בדרך במכונית השנייה שלהם, ואז שמע על הבעיות עם ההובלה ונסע לאתר אותם בשביל לעזור במה שאפשר.

"אני מבין," כיילב אומר, נושם עמוק. איכשהו, הקול שלו לא נשבר. תהיה בן טוב. תגיד לה שהמצב רוח שלך הוא רק חמישה אחוז באשמתה, תוריד ממנה את הייסורים הללו. במקום זאת, שתיקה שוררת ביניהם, וכל מה ששומעים אלה הרוח שנושבת והגשם שמטופף על החלון.

זה הזמן. זה הזמן להגיד את זה. אך הוא לא יכול, אין סיכוי. פעם זה היה כל כך קל, פשוט להוציא את זה. להרגיש טוב יותר אחר-כך. אבל עכשיו, הראש שלו מלא במחסומים, במכשולים.

"אבל כיילב," אימו קוטעת את הדממה, "עד שאבא יחזור, אני צריכה את העזרה המקסימלית ממך. אני לא יכולה גם לנקות, גם לבשל, גם לדאוג שהבית ייראה הכי טוב שאפשר, וגם לשמור עליכם. אז בבקשה, כשאני מבקשת שתנקה כלים או שתוציא את קיילה לטיול, אל תתווכח. אני יודעת שקשה לך, אבל אני חייבת את התמיכה שלך. אתה מבין?"

כיילב שוב מהנהן. הוא מסוגל לתמוך בה. את זה הוא יכול לעשות. כן.

"יופי." נראה כאילו הוקל לה. היא מנשקת את מצחו שוב, ולוחשת; "לילה טוב", והוא עונה לה את אותו הדבר, והיא הולכת.

שעות ספוגות בדמעות עוברות עד שכיילב נרדם.

*

זה היום הראשון של בית הספר.

כיילב לחוץ, אבל זה לחץ טוב כיוון שהוא משתיק את הפחדים האמיתיים. כצפוי, אימא מתייחסת יותר לקיילה, שעולה לכיתה ב'. הוא מכין לעצמו שוקו חם, שותה, ונעמד מול הארון ומתלבט. בשיקגו היו מדים אחידים לבית הספר, מה שהרגיז תלמידים אחרים אבל לא את כיילב. להפך, זה מנע ממנו בכל בוקר את המשבר שהוא חווה עכשיו. הוא צריך ללבוש בגד שהוא לא בולט, אבל גם לא עלוב מדי. אף אחד לא בא עם מכנסי טרנינג סמרטוטיים ליום הראשון בבית הספר, אבל האם סקיני ג׳ינס זה לא קצת יותר מדי מאמץ? בעצם, האם סקיני ג׳ינס נחשב בכלל למאמץ? מה היא האופנה העכשווית?

ועוד לא הגעתי לעבוד על השיער. ניתן לחשוב שכיילב פשוט אוהב להיות מטופח, אבל האמת היא שהמטרה של כל העיכוב הזה היא כדי לבלוט כמה שפחות. לא יפה מדי, לא מכוער מדי. פשוט עוד פרצוף במסדרון.

לבסוף הוא הולך על מכנסי ג׳ינס קרועים עם רוכסן פשוט, וסריג שחור צפוף וחסר אופי. הוא מביט על עצמו במראה. כן, אפילו על רקע הקיר הלבן בחדרו הוא נבלע. הוא מתיישב על הספה בסלון ומחכה שקיילה תסיים להתארגן. היא לעומתו מגיחה אל הסלון בשמלה ורודה ותיק צעקני של מיני מאוס, עושה לו שלום בידה וכיילב מגיב בקול "בוקר טוב."

טיקים תוקפים את עיניו, כמו בכל רגעי הלחץ מאז שהוא זוכר את עצמו. עין אחת ממצמצת לפני העין השנייה. יופי. כבר אתה יכול לדעת שתעשה לעצמך פדיחות ביום הראשון של בית ספר.

"כיילב! קיילה!" קולה של אימו מגיע מהמטבח. "בואו, אנחנו יוצאים!"

*

הדרך לבית הספר לא יכולה הייתה להיות גרועה יותר. ממש מהרגע שיצאו לדרך קיילה אחותו התחילה לבכות, לצרוח ולבעוט במושב המכונית. שום דבר לא הצליח להרגיע אותה, אפילו לא ציווי ה־"סתמי ת׳פה" שלו. גם עכשיו, כשהוא כבר ניצב מול בניין בית הספר האפרורי על רקע השמים המעוננים, המטרייה פתוחה מעל ראשו, הוא עדיין יכול לחוש באוזניו מצלצלות. פיסת הצבע היחידה הנראית לעין היא השלט הוורוד על שער הכניסה, שחוגג את פתיחת שנת הלימודים.

אוקיי, כיילב. הוא נושם עמוק, זעם מודחק על אימו, שעדיין מנווטת את דרכה החוצה ממגרש החנייה, גואה בליבו. הכול בסדר. היום הזה היה יכול להתחיל טוב יותר, אבל עדיין רק בוקר. הוא מתחיל להתעודד כשהגשם קצת נחלש. מעולה. הוא מכניס את המטרייה לתרמיל וקולט שאין לו שמץ של מושג איפה הכיתה שלו. הוא נעמד מול שער הכניסה, מביט סביב. מקרוב, שטח בית הספר נראה הרבה יותר גדול. מדובר במלבן רחב מכוסה דשא, שמדי פעם מציצים ממנו ספסלים ושולחנות פיקניק. יש גם כמה מתקני ספורט אדומים. הבניין, שעומד במרכז המתחם, נראה לכיילב לא יציב. חלונות מכוסים צמחים מטפסים משובצים בכל סנטימטר.

טיפת ההתרגשות מתפוגגת קליל, ובמקומה עולה לחץ מטורף. כיילב שוקל לסגת לאחור ולמצוא לו מקום להעביר את הזמן. שלא תחשוב על זה אפילו. אימא תהרוג אותך.

הוא מתחיל ללכת בהיסוס לכיוון השער. אף שומר לא עומד בכניסה, אז כיילב פותח את השער, שלא חורק, להפתעתו הרבה. אולי בית הספר הזה לא כל כך מוזנח. כמה נערים גבוהים, ככל הנראה תלמידי י"ב, צוחקים בכניסה לבניין הקודר. סיגריות נעוצות באצבעותיהם. כיילב מתכווץ קצת, מנסה להיעלם. תמיד כשהוא שומע אנשים צוחקים יש לו תחושה שזה עליו. לעזאזל. מהנערים האלה, שעומדים בכניסה, צוחקים ומעשנים, התרחק כל חייו. הם תמיד, יחד עם בני כיתתו של כיילב, מצאו מה להגיד לו. אם זה על הבגדים, או הנעליים, או על קולו שעדיין לא התחלף. מאז הוא כבר התחלף, אך הוא עדיין לא של גבר. לא רק זה, לפעמים ללא אזהרה הוא מזנק לאוקטבות שלא יביישו זמרת אופרה.

איך הוא יעבור בכניסה בלי שיביטו בו? ועוד כשהמטרייה הוורודה והמביכה בולטת קצת מתרמילו?

אני אחפש עוד כניסה.

בדיוק כשהוא מסתובב הצלצול נשמע, קטוע למדי. התלמידים המעשנים זורקים את הסיגריות על הקרקע מבלי לכבות ונכנסים לתוך הבניין.

בהקלה רבה, כיילב מאיץ פעמיו לכיוון הכניסה. הוא עולה במדרגות האפורות, בלונים לחגיגת תחילת שנת לימודים החדשה מתנועעים ברוח על המעקה הירוק. ליד דלת העץ הענקית תלוי שלט לבן, שעליו כתוב, באותיות אדומות:

כיתות ז'- קומה 1

כיתות ח'- קומה 3

כיתות ט'- קומה 2

כיתות י'- קומה 5

כיתות י"א- קומה 4

כיתות י"ב- קומה 6

לא היה פשוט יותר לסדר את הכיתות לפי הקומות? תוהה כיילב, ונכנס לבניין. הוא צריך להגיע לקומה הרביעית.

המבואה בקומה הראשונה קטנה יחסית. כצפוי, היא בצורת מלבן. במרכזה עומדות מדרגות העץ שמובילות לקומה למעלה, ובצדדיה משובצות שתי דלתות ירוקות לשירותי הנשים ולשירותי גברים. בקיר אחר, עומדות שתי דלתות נוספות; ז' 1 ו-ז' 2. על הקיר החזיתי יש חלון שמשקיף אל החצר האחורית של בית הספר, ובה עוד דשא, ספסלים ושולחנות, אבל גם שביל חצץ רטוב שעובר דרך שער נוסף ומוביל אל חלקת יער קטנה, עם, איך לא, ספסלים ושולחנות. ארונות לוקרים כחולים מפוזרים בחלל, עם כמה ילדים מפוחדים למראה.

בית ספר קטן. מאוד. כיילב עולה במדרגות הלבנות, לאט במיוחד כדי לא להיתקל בבנות לפניו. הן מדברות חזק, אך כיילב לחוץ מדי מכדי להקשיב, מה שרק גורם לפחד להתגבר כי מה אם הן מדברות עליו? הן אפילו לא ראו אותך. תסתום כבר. הבניין קפוא. הקומה השנייה נראית בדיוק אותו הדבר כמו הקומה הראשונה, רק שט' על הדלתות במקום ז'. כשהוא מגיע לקומה הרביעית, הוא כבר מתנשף וליבו דופק במהירות. הוא נעמד מול י״א 1. רוב תלמידי הכיתה מכירים אחד את השני כבר כמה שנים טובות – איך הוא יצליח להשתלב? כלומר, הוא יודע שיש עוד תלמידים חדשים, אבל סביר להניח שלא יצליח להתחבר אליהם כי בחברת אנשים הוא אבוד. אף פעם לא מוצא את המילים הנכונות, לא את המבט המתאים. וכשהוא כן, אחרי המפגש הוא משחזר ללא הרף את מה שאמר ועשה ומתכווץ מכל דבר קטן.

באנחה מפוהקת הוא מניח את ידו על הידית, ולוחץ. הדלת נפתחת באיטיות, וכיילב מרגיש כאילו בכל רגע מפלצת עלולה לזנק עליו.

הוא נרעד.

שמונה־עשר שולחנות ירוקים עומדים בכיתה, כמעט כולם מלאים בנערים. שלושים ומשהו תלמידים בכיתה, כנראה.

כיילב מסתכל על השולחן הריק מאחור, מתכונן ללכת אליו. במקום זה, הוא קופא. הוא מנסה להעמיד פנים שהוא בוחן את הכיתה, הקיר האחורי מלא בפוסטרים צבעוניים וכותרות אקטואליות מהקיץ האחרון. בצד שמאל יש קולבים, על חלקם כבר תלויים מעילים ספוגי גשם. בצד ימין יש חלונות שנופם מוסתר מאחורי וילונות כבדים. דומה מאוד לכיתתו הקודמת. כעת הקיפאון שלו מתחיל להיראות מוזר. תזוז, חתיכת אידיוט! הוא אבוד. הוא נמנע מכל מבט עם נער אחר. הוא מרגיש את העיניים הנעוצות בו, שופטות. הוא יודע שהם חושבים עליו, מבקרים אותו בליבם, והוא שומע לחישה, והוא כמעט בטוח שהוא יכול לשמוע את שמו, אבל אז הוא נזכר שהם בכלל לא יודעים את השם שלו.

תפסיק כבר. מי מכיר אותך בכלל? למי אכפת ממך?

דלת הכיתה נפתחת מאחוריו וכיילב מסתובב. אישה גבוהה, שערה אסוף לפקעת אפורה ומהודקת מעל ראשה, משקפיים נחות על גשר אפה, מביטה בו בעיניים חמימות. כיילב תוהה כמה זמן ייקח להן להפוך לשיפוטיות. ואז; "תלמיד חדש, הא?" קולה נמוך יחסית.

כיילב מהנהן. הוא מפחד שאם יפתח את פיו, לא ייצא קול או יותר גרוע, ציוץ צורמני ולחוץ.

חיוך חמים מכסה את פניה של המורה. "אני מניחה שלא אמרו לך. יש לתלמידים החדשים פעילות בחדר המורים, מאחורי בניין הכיתות. יש שם התאספות של כל התלמידים החדשים. לא עדכנו אותך?" היא לא מחכה לתשובה, ופונה לכיתה. "מישהו מוכן ללוות את... אה, מה השם, תזכיר לי?"

כיילב מרגיש שוב מיליוני זוגות עיניים נעוצים בו. הוא פותח את פיו, וסוגר.

גיחוך מהכיתה. לחישה. אבל בעיקר שתיקה.

"כ..." קולו צרוד. הוא משתעל. "כיילב."

"בסדר, כיילב. אני בנדת'י." היא מרימה את ידה, ועד שכיילב קולט שהוא צריך ללחוץ אותה בנדת'י כבר מורידה אותה. עכשיו נשמע צחוק ברור מהכיתה.

אלוהים אדירים. היום הזה עומד לרדוף אותו עוד הרבה זמן. כעת בנדת'י מניחה את ידה בעדינות על כתפו, וכיילב משקיע את כל כוחו בלא להתכווץ תחת מגעה. היא שוב שואלת את הכיתה מי מוכן ללוות אותו. נהדר. פשוט נהדר.

שני זוגות ידיים מתרוממים לאוויר. כיילב בוחן את בעלי הידיים במהירות. אחת ג'ינג'ית עם נמשים, שערה הגלי פזור על גבה. השני עם שיער בלונדיני, ככל הנראה צבוע, ושיער מגולח בצידי ראשו. הוא, הוא מסוג הילדים שהתרחקתי מהם תמיד. רק לא אותו, בבקשה.

איכשהו, עם בנים תמיד הלך לו עוד גרוע יותר מאשר עם בנות. הוא תמיד הרגיש שבבנים יש משהו שיפוטי ומנוכר, בעוד שלבנות יש, או בעצם, פשוט אין. בנות הן יותר אנושיות.

"אליסון, בבקשה."

יופי, זה לא הנער. אליסון זה שם של בת. אבל הנער קם על רגליו. קורע. אבל בנדת'י לא אומרת דבר ואף אחד לא צוחק. אין סיכוי שאליסון הוא בן, נכון?

"קדימה, בוא נלך." ברור. ברור שזה הוא. כיילב נועץ מבט אחד אחרון בכיתה, והולך אחרי אליסון, שנעצר ליד המדרגות. כיילב נועץ בנער הבלונדיני מבט. אולי השיער שלו לא צבוע בעצם. והוא חתיך. לא, לא חתיך. יפה. נאה? יש לו פנים חלקות כאלה, שמצד אחד נראות ילדותיות ומצד שני נראות מאוד בוגרות, הרבה יותר מגילו. אימה מציפה את כיילב לרגע, ומתחלפת באימה אחרת כשאליסון אומר בטון לא מסגיר; "קוראים לך כיילב, נכון?" הקול שלו נשמע כמו שהפנים שלו נראות. תמים כזה, עדין, אך ללא ספק של גבר. כאילו, כשהוא מזמין פיצה השליח לא חושב שאישה מדברת איתו.

כיילב, אל תגיד דברים מביכים. שלא ילך לספר אחר כך לחברים שלו איזה "הומו" אתה – ככה הילדים בבית הספר הקודם שלו כינו אותו – תנסה לדבר כמה שפחות. רק אם אתה חייב. הוא מביט שוב באליסון. קדימה, תגיד את השם. "אה, מה שאלת?" הוא מוצא את עצמו שואל לבסוף. אידיוט, אידיוט, אידיוט, אידיוט...

"אם קוראים לך כיילב." אליסון מסתכל קדימה בזמן שהם יורדים במדרגות. הוא מחייך חיוך מלא שיניים צחורות וישרות כשנער חולף על פניהם, טופח לו קלות על הגב בעוברו. הלב של כיילב נצבט קצת, כמו תמיד ליד סוג הנערים האידאלי הזה. הסוג החופשי, סוג הקוביות בבטן למרות השוקולד, סוג הבלי חולצה כשמושלג בחוץ. "אה, כן. ולך אליסון, נכון?" יפה. אמרת יותר מאת השם שלך. אתה מתקדם.

אליסון מהנהן, "ב־1880 מאה אחוז מהאליסונים היו בנים, שתדע." עד שכיילב מחליט אם זאת הייתה התגוננות או בדיחה או סתם נושא שיחה מעניין עובר כבר יותר מדי זמן בשביל להגיב. רוח קפואה מצליפה בפניו של כיילב כשהם יוצאים החוצה. השמיים נעשו איכשהו עוד יותר אפורים ממקודם, כל כך אפורים שאפשר לחשוב שלילה. רוח חזקה גורמת לעצים לנטות לזוויות שנראות לא טבעיות. כל זה לא מונע מחבורת נערים אחרת ממוקדם יותר לעשן בכניסה. הפעם הם צעירים יותר. אליסון מוציא את היד מכיס הקפוצ׳ון כדי ללחוץ את היד של כל אחד מהם, כמובן. הוא וכיילב עוקפים את הבניין, שמוקף עצים גבוהים. "שם," אליסון מצביע על בית בודד, חדש יותר מבניין הכיתות, נראה כמעט חמים. "תודה" כיילב ממלמל ומנסה ליצור קשר עין עם אליסון, אך בוהה לו במקום בחזה. אליסון מגחך וטופח לכיילב קלות על הכתף. מבלי להוסיף דבר, הוא מסתובב ורץ לכיוון בניין הכיתות.

זה היה נורא. כיילב מסכם, ומטפס במדרגות שמובילות אל מרפסת הכניסה. בבית הספר בשיקגו היה אסור להיכנס לחדר המורים ללא אישור מיוחד, לכן מוזר לכיילב לפתוח את הדלת ללא פתק 'מחלה' בידו. החדר חם. כל הרהיטים בחלל המרכזי נדחקו הצידה, כך שיש די מקום בשביל התלמידים שעומדים במעגל, כל אחד נבוך ברמה שונה. זה דבר טוב, כי אין מצב שכיילב יהיה היחיד שיתנהג מוזר.

אלא אם כן יהיה את המשחק הדבילי ההוא עם הכדור והשמות. במקרה כזה, כיילב ללא ספק יהיה יותר מוזר מכולם ביחד.

הוא נושם עמוק.

מורה עם משקפיים עגולים וחיוך חמים מהול ברחמים קלים מסתכל על כיילב. "היי כיילב, אני ג'ורג'." כיילב תוהה איך ג'ורג' יודע את השם שלו, אבל אז רואה את הטבלה שאחוזה בידו של המורה - "ברוך הבא לבית ספרנו הצנוע. אני בטוח שהוא עלוב לעומת בית הספר בשיקגו, אבל כולי תקווה שתמצא כאן בית." זה נשמע כאילו הוא מקריא מדף.

כיילב לא עונה, ושוב חש בעיני התלמידים נעוצות בו. הוא משפיל עיניים לרגליו.

ג'ורג' מסתכל על כיילב בגבות מורמות, מנסה להבין מה לא בסדר. אחרי כמה שניות של שתיקה, המורה מסמל באצבעו לכיוון המעגל.

כיילב מתמהמה כמה שניות נוספות, ואז שולח את עצמו אל המעגל. הוא נדחס בין שתי בנות, אחת עם פרצוף זועף להפליא ושיער בלונדיני חלק, השנייה כהה עם שיער שחור גלי, מדיפה ריח חזק של בושם מתוק.

כיילב מתפלל שהוא זכר לשים דיאודורנט כי כרגע הוא ממש לא בטוח. מפלי הזעה שנוצרו בהליכה עם אליסון בלבד עדיין לא התייבשו.

לפחות אף אחת מהן לא אומרת לו כלום. למען האמת, הן אפילו לא מביטות בו. נראה שלאף אחד מהתלמידים החדשים אין טיפת סבלנות לאירוע שכביכול אמור להיות מרגש, אך בפועל מביך להחריד.

"אוקיי, עכשיו כשכולם כאן," ג'ורג' מסתנן אל אמצע המעגל ומביט בחיוך רחב בתלמידים, "יש לי פה כדור!"

אבן נופלת על ליבו של כיילב. כמובן. משחק הכדור המטופש.