הפרויקט לסינון גופות

הקדמה

קצת על עצמי

נולדתי במלחמת לבנון הראשונה. בילדותי היה אבי זמן ארוך במילואים. כשחזר הביתה מאימונים הייתי רצה אליו ומחבקת אותו בעודו לבוש במדים. כשאחי נולד הייתי בת תשע וחצי. גם אז היה אבי במילואים, כרגיל. סבי לקח את אמא לבית החולים, ואני נשארתי עם אחי הצעיר ממני בבית. באחריותי היה להתקשר לצבא ולאתר את אבא. תחילה לא האמינו לי, אבל בסופו של דבר הצליחו לדבר עם אבא והוא הגיע בזמן ללידה.

בילדותי ובנערותי היו לי תחביבים מגוונים – קריאה, צפייה בסרטים מכל הז’אנרים (כולל אינדיאנה ג’ונס), עיסוק בספורט, תנועת הנוער הצופים וטיולים, וגם חלמתי להיות טייסת או אסטרונאוטית ולעבוד בנאס”א. בתיכון למדתי במגמה ריאלית, ובצבא ייעדו אותי לטכנאית אלקטרוניקה – קצת משעמם, אבל לא התווכחתי.

אחרי שירותי הצבאי חיפשתי משהו מעניין ללמוד. התלבטתי בין הנדסת מכונות, כמו אבא שלי, ובין הנדסת אווירונאוטיקה וחלל, אבל בסוף נרשמתי לחוג לגיאופיזיקה ומדעים פלנטריים. בשנה שהתחלתי ללמוד היינו המחזור הכי גדול בחוג, בגלל הסרט "ארמגדון” שיצא בשנת 1998, זמן קצר לפני כן. הסרט מספר על צוות קידוח בארות נפט בעומק מתחת לים, שמגויס לנאס”א למשימת קידוח בחלל במטרה להציל את העולם. חבריי ללימודים חשבו שהעבודה תהיה מאתגרת כמו בסרט, אבל כמו ברוב המקצועות המודרניים, התברר שהעבודה היא בעיקר מול מחשב.

בשנה השנייה ללימודיי נחשפתי לחוג לארכיאולוגיה ולתרבויות המזרח הקדום, והחלטתי לשלב תחומים אלה בלימודיי. נהניתי בחפירה הלימודית, והמשכתי לתואר שני בארכיאולוגיה קלאסית. במהלך הלימודים עבדתי כעוזרת מחקר באוניברסיטה וכמאבטחת בנתב”ג, שם הכרתי את אלמוג, בעלי.

בסיום הלימודים לתואר השני התחלתי לעבוד ברשות העתיקות כמפקחת על עבודות פיתוח באתרים ארכיאולוגיים. במהלך השנים נולדו לי שלושה ילדים, וסיימתי תואר שלישי בארכיאולוגיה. ברשות העתיקות ביצעתי תפקידים מגוונים כארכיאולוגית בשטח, למשל: מחקר, עריכה מדעית של דוחות על החפירות הארכיאולוגיות וניהול פרויקטים. ניהלתי חפירות ארכיאולוגיות מגוונות וצוותים מורכבים של מאות עובדים בשטח, בתנאים מאתגרים.

בשנים האחרונות אני מתנדבת כחובשת וכנהגת אמבולנס במגן דוד אדום. לפני שנתיים החלטתי לעשות הסבה מקצועית וללמוד תכנות. אומנם סיימתי את הלימודים, אך בסופו של דבר מנכ”ל רשות העתיקות, אלי אסקוזידו, והמנהל שלי, ד”ר יובל ברוך, סמנכ”ל ארכיאולוגיה, שכנעו אותי להישאר ברשות העתיקות ולקדם פרויקטים משמעותיים במחקר. לפעמים אני חושבת שזאת הייתה טעות, שהייתי צריכה לעזוב ולהתפתח במקום אחר שבו הייתי מרגישה סיפוק רב יותר מהישגיי. כיום אני תוהה אם כל מה שלמדתי והתנסיתי במהלך השנים הכין אותי למשימה של חיי – איתור נעדרי הטבח ב־7 באוקטובר.

מה עשיתי מאז 7 באוקטובר?

אתחיל ביום שלפני – קניתי הרבה שתילים חדשים למרפסת ביתי בראשון לציון, שלחתי את עבודת הדוקטורט שלי לעורך של כתב עת באוקספורד, לאחר שמונה שנים שבמהלכן תרגמתי את הדוקטורט לאנגלית וערכתי אותו כספר. תכננתי לקדם מאמר נוסף שעבדתי עליו עם שותף מהונגריה.

אלמוג לקח את הילדים לקמפינג עם עוד כמה אבות וחברים, ואני נשארתי לבד. התחלתי לראות סדרה חדשה בטלוויזיה, ועשיתי סלפי על הספה. בפעם הראשונה יצאנו, רק הנשים, למסיבה בתל־אביב. רקדנו וחברותיי שתו, אני הייתי נהגת תורנית ולא שתיתי. בדרך הביתה עצרו אותי לבדיקת ינשוף. חזרתי הביתה לצפות בהמשך הסדרה, ובארבע לפנות בוקר נרדמתי.

בשש וחצי בבוקר התעוררתי מפיצוץ. אזעקות ופיצוצים נשמעו בלי הפסקה. אחרי שלוש שעות במקלט התחילו להגיע סרטונים ותמונות של הזוועות. עדיין לא קלטתי את גודל האירוע. באותן שעות לא היה למי לפנות בכוחות הביטחון – כל המערכות קרסו, וכל אחד נותר לדאוג לעצמו.

אלמוג עדיין היה בשטח עם הילדים. בדרך כלל הוא טיפוס פחות לחוץ ממני, ופחות מתרגש מאיומים אפשריים. למזלי הוא הקשיב לי ולא נסע לפארק אשכול כפי שתכננו. גברים אינם מוכנים להודות שהם מפחדים. רק לאחרונה נודע לי ששמעו את היירוטים מעל הראש, דחפו את הילדים למכוניות ונסעו מאה ושמונים קמ”ש, כשהילדים עם הראשים למטה כדי שלא יראו אותם מהחלונות. הם הגיעו הביתה בהפוגה מהאזעקות, שהחזיקה מעמד חצי שעה, פרקו את הציוד ונכנסו לשגרה של ירידה למקלט עם השכנים ועם האורחים. גיסי וגיסתי התארחו אצלנו עם הילדה הקטנה, והיה ממש נחמד. השכנים אירחו את הבת ואת הנכדים, כי בעלה גויס. פתחנו בר במקלט, והכי חשוב – השכן סידר בו אינטרנט.

בימים הבאים נדרשתי להגיע כל יום לעבודה במשרד בירושלים כדי לשמש דוגמה לעובדים. גישתו של המנהל שלי הייתה שצריך לעודד אותם להגיע לעבודה כדי להסיח את דעתם מהמצב. אני לא מסכימה עם הגישה הזאת, לדעתי צריך לאפשר לכל אחד את התנאים המתאימים לו, גם אם מדובר בעבודה מרחוק, כיוון שהילדים נשארו ללא מסגרות או כי היו עובדים שפחדו להיות בדרכים. כמה פעמים חזרתי הביתה מהעבודה וגיליתי שכולם יושבים במקלט סתם, כי נחמד להם יחד – כל הבניין הוא כמו קיבוץ – וכי שמעו קצת פיצוצים בלי אזעקה, והחליטו לרדת ליתר ביטחון.

אני אחראית לעובדים רבים. חלקם גויסו, הצעירים, ורובם מבוגרים שילדיהם גויסו – מצב שהרבה יותר קשה להתמודד עימו. אלמוג נשאר בבית עם הילדים, ואני יצאתי לעבודה.

בימים הראשונים כולם פתחו חדשות בטלוויזיה. אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם הקודמת שצפיתי בחדשות. ראיינו את חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול, ובסוף הריאיון הוא אמר ש”בסופו של דבר החיטה צומחת שוב”. מאז השיר של חוה אלברשטיין לא יוצא לי מהראש. בכל בוקר בדרך לעבודה האזנתי לרדיו עם דמעות בעיניים, כאשר הותרו לפרסום שמות הנרצחים, אף שאני ממש לא רגשנית ולא בוכה בקלות. השירים ברדיו נתנו הרגשה שאנחנו תקועים ביום הזיכרון לנצח. לרוב זה רק ימים קשים אחדים בשנה, הפעם זה לא נגמר. הפסקתי לצפות בטלוויזיה.

במלחמות ובאירועים הקודמים בשנים האחרונות התנדבתי הרבה במגן דוד אדום. במלחמה הקודמת נשארתי בבית לבד עם אמבולנס צמוד, ואלמוג והילדים נשארו באזור ירושלים אצל הסבים, כי שם לא היו אזעקות. הייתי רגילה בזמן אזעקה לרדת לאמבולנס, ואז הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמתי עליי שכפ”ץ^[1] וקסדה, רק אחרי כמה ימים כשהבנתי שיש צורך בכך.

לפני שלוש שנים פנו אליי למלא טופסי התנדבות למילואים במסגרת מגן דוד אדום. אפילו הלכתי לרופאת המשפחה, שאותה לא ביקרתי כעשור, כדי שתחתום על הצהרת בריאות. העברתי את הטפסים כל פעם מחדש כשאירע אסון או אירוע שדרש ממני משמרות רבות כנהגת אמבולנס. קשה לעבוד במשרה מלאה וגם להתנדב במשרה מלאה. בשנתיים האחרונות היה לי עומס גדול בעבודה בתפקיד חדש, ובקושי הצלחתי להתפנות להתנדבות. לא הייתי כשירה לקחת אמבולנס כונן. הפעם לקח לי כמה ימים להתאפס. עשיתי רענון ושתי משמרות של שתים עשרה שעות.

שנה בדיוק לפני התייצבותי למשימה שעליה מסופר בספר זה ביצעתי יום מילואים אחד – מפגש היכרות עם הרשות הלאומית לחירום – שבו הציגו תרחיש אימים לאסון שעלול להתרחש במדינה, וכיצד אנחנו יכולים להתכונן לשעת חירום. כמו כל דבר במדינה ובצבא – הכול נראה לי איטי, לא יעיל, לא הגיוני ולא מְקַדֵּם. בסופו של דבר, למרות כל ההכנות והאימונים, מי שהיו אמורים לנהל את האירוע בשעת המשבר לא תפקדו. המטרה שלי בכתיבה הזאת היא לא לחפש אשמים. אני רק מציינת עובדות, ואת דעתי האישית.

אני עדיין מופתעת מעצמי שאחרי זמן כה רב אני זוכרת כל לוקוס^[2] בדיוק. אני יכולה לצייר אותו ולסמן את המיקום של כל עצם שנמצאה בו. אני זוכרת גם איך נראות כל העצמות, אלפי עצמות. זה כמו בחפירה ארכיאולוגית, שזוכרים את מספרי הלוקוסים, הקירות ואיפה כל ממצא התגלה, גם אחרי שנים רבות שלא נגענו בחומר. כנראה זו שריטה של ארכיאולוגים, ואצלי במיוחד – זיכרון לפרטים קטנים שמתברר בהמשך שהם חשובים.

קיוותי שיבוא יום ואהיה מסוגלת לשבת מול המחשב ולכתוב על כך. חבריי לעבודה טוענים שבעקבות המשימה המפורטת בספר זה כל היתר נראה לי לא חשוב – מאמרים שממתינים להגהות ומחקרים שהתחלתי לכתוב לפני המלחמה שמחכים לקידום. זה לא נכון, אני רק מתעדפת את הדברים בצורה רציונלית ופרופורציונלית.

ב־22 באוקטובר, שבועיים אחרי תחילת המלחמה, כשחזרתי הביתה מהעבודה נשכבתי על הספה, אך לא הספקתי לעצום עיניים כאשר הטלפון שלי צלצל. היה זה המנהל שלי.

"ביקשו לגייס צוות של תשעה ארכיאולוגים הכי טובים למחר בבוקר, לסיוע באיתור נעדרים בזירות שרופות”, הוא אמר.

הגבתי בהפתעה:

"אתה רציני? יש מלחמה וירי בלתי פוסק, איך אני יכולה לבקש מהעובדים שלי, מחברים שלי, להסתכן פיזית ורגשית?”

תוך דקות אחדות הבנתי את המשימה, וידעתי למי אני יכולה לפנות.