הסכמי כורש

ידידי היקר ארש,

אני כותב לך היום מתוך המקלט בביתי בישראל. לפני שתי דקות הופעלו ההתראות שדיווחו על שיגור טילים בליסטיים כבדים מאיראן, ארצך, לעברנו. אני יודע שליבך איתי כאן.

בקרוב נשמע את יללת הסירנות, המבשרות על טילים מתקרבים, ואחריהן יופעלו מערכות היירוט האווירי המתקדמות שנועדו לשמור עלינו. אם הן ייכשלו, וחס וחלילה טיל יפגע בביתי, לפחות יש לנו מקלט. אני ומשפחתי יכולים לקוות שהוא יציל את חיינו.

זה נשמע מעורר דאגה, אבל אל תדאג, ידידי היקר. אנחנו רגועים ואיננו מודאגים במיוחד. בקרוב נצא מהמקלט ונמשיך הלאה את חיינו, בעוד כמה ימים כבר לא נזכור את האזעקה הזו. אנחנו, הישראלים, התרגלנו לאזעקות ולירי טילים על בתינו. האוסטרלים רגילים לעכבישים ארסיים, התאילנדים התרגלו לחיות עם סכנת הנפילה של אגוז קוקוס על ראשיהם, יש אזורים בעולם שחיים בהם על שפת הר געש. בני ארצך, האיראנים, התרגלו לחיות עם החדשות על פעילי זכויות אדם המוצאים להורג ע"י המשטר האיראני. אנחנו התרגלנו לחיות עם האזעקות והטילים.

מאז 2008, אנו חיים תחת איום הטילים של חמאס, שנורו במשך שנים מרצועת עזה לעבר ביתי בדרום ישראל. שמעתי אלפי אזעקות, זאת איננה הגזמה. ישבתי במקלט הזה אלפי פעמים. היו לנו ימים, בשיאי המלחמות הקודמות, שהיו לנו אזעקות רבות מדי שעה. היינו נכנסים למקלט, יוצאים ממנו לאחר ששמענו את נפילות הטילים באזור, ואז נכנסים שוב — כי אזעקה חדשה בישרה על מטח נוסף. משפחתי רואה בזה שגרה. בתי, כיום בת 15, גדלה עם האזעקות האלה מאז שהייתה תינוקת. טיל שחולף בשמיים מעלינו כבר לא מטריד אותנו — זה חלק מהחיים בישראל.