תולדות מלחמת היהודים ברומאים

ספר ראשון

פתיחה

מפני שגדלה המלחמה, שקמה בין היהודים ובין הרומאים, מכל מלחמות דורנו, ולא מהן בלבד, כי אם גם כמעט מכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם כפי שנודעו לנו – ואלה הסופרים, שלא ראו את המעשים בעיניהם ורק אספו את ידיעותיהם מן השמועה, כתבו עליה דברי דמיונות וסיפורים סותרים זה את זה, כדרך הסופיסטים– ואולם חבריהם, שהיו באותו מעמד, זייפו את המעשים בתוך משוא פנים (לרומאים) או מתוך שנאה (ליהודים) וכתביהם כוללים שטנה מזה ותשבחות מזה ואין בהם דברי הימים לאמיתתם, – על כן שמתי את לבי לתרגם יוונית למען יושבי ארצות ממשלת הרומאים את הדברים, אשר חיברתי לפני זה בשפת אבותינו, ושלחתי אותם אל הברברים היושבים בארצות העליונות – אני יוסף בן מתתיהו מכהני ירושלים, אשר נלחמתי לראשונה ברומאים ואחרי כן הייתי עד ראייה למעשים בעל כרחי.

כשפרצה התנועה הכבירה הזאת פשו נגעים בממשלת הרומאים מבַּית ואוהבי התמורות שבקרב היהודים הרימו ראש בעת השערורייה ההיא וגם גדלו במספרם ועשו חיל רב, והמהומה הלכה וגדלה, עד אשר קיוו היהודים להשתרר על כל ארצות הקדם, ולעומת זאת פחדו הרומאים, פן תאבדנה להם המדינות האלה.

היהודים שמו מבטחם באחיהם היושבים מעבר לנהר פרת¹ כי יצאו במלחמותיהם, בעוד אשר חלו הרומאים ממרד שכניהם הגליים, וגם הקֶלטים² לא שקטו תחתם. – כי אחרי מות נירון מלאה כל הארץ מהומה ורבים ראו אז שעת הכושר לקחת להם את המלוכה, ואנשי הצבא שמחו לקראת התמורות בקוותם למצוא שלל רב. ואני חושב, כי לא יתכן להעלים עין למראה האמת הנעדרת בדברים חשובים אלה.

הן הפרתים והבבלים והערבים הרחוקים ואחינו היושבים מעבר לנהר פרת ובני חַדַּיב – כולם יודעים מפורשות מתוך עמל ידי את שורש המלחמה ואת כל פגעיה הרבים והנוראים ואת פרשת אחריתה, – ורק מעיני היוונים והרומאים, אשר לא לקחו חלק במלחמה, נעלם דבר אמת, כי הם מוצאים לפניהם דברי חנופה או דברי דיבה בלבד.

ועדין הם מעזים בנפשם לקרוא בשם "היסטוריות" (קורות הימים) לספריהם, שאין בהם שום דברים של טעם, ולפי ראות עיני הם גם מחטיאים את מטרתם. הם מתכוונים להראות את גדולת הרומאים ואת היהודים הם מגנים ומשפילים תמיד. ואין אני מבין במה יחשבו לגדולים אלה שנצחו את הקטנים, – וגם לא יבושו הסופרים האלה מפני אורך המלחמה ולא מפני המספר העצום של הרומאים, אשר נשאו את סבלה, ולא מפני גדולת שרי הצבא, אשר צרו בזיעת אפם על ירושלים. – ואני חושב, כי לא לכבוד הוא לאלה, כשבאים להוריד ערך ניצחונם!

אין בדעתי להתקנא בסופרים המפריזים במעשי הרומאים ולהאדיר את מעשי אחיי; רק אעביר בדיוק את מעשי שני הצדדים ובראש סיפורי המעשים אקדיש דברים להלך נפשי, ואתן לליבי הכואב לבכות על אסונות מולדתי. כי החריבה אותה מלחמה מחוץ, ועריצי היהודים משכו לשם את צבאות הרומאים בעל כרחם, ויחד איתם את האש, שאכלה את ההיכל, כאשר יעיד על זה מחריב ירושלים בעצמו הקיסר טיטוס, אשר כל ימי המלחמה לא חדל מלחמול על העם הסגור בידי המורדים, ופעמים רבות דחה בכוונה את כיבוש העיר והאריך את המצור לתת זמן לחייבים לשוב בתשובה.

ואם יבוא איש ללמד חובה עלי, כי הפרזתי בגנות העריצים ומעשי הרצח אשר עשו, או גדשתי את הסאה בקינותיי על אסונות מולדתי, יישא נא פנים למכאוביי, אשר קלקלו את שורת ההיסטוריה. כי נפלאה עירנו לפנים מכל ערי ממשלת הרומאים וזכתה לעלות למרום ההצלחה, ועתה הגיעה שעתה ליפול אל תהום היגון. ואם יישקלו כל האסונות שהיו מימות עולם כנגד הפורענות אשר עברה על היהודים, תכריע את כולם. וגם לא ידי עם נוכרי הביאו עלינו את כל הצרות האלה – ועל כן קצר כוחי להבליג על אנחותיי. ואם יימצא שופט אכזרי, אשר יקשיח ליבו מחמלה, הנה עליו לחשוב את סיפורי המעשים לדברי הימים ואת הקינות לדברי הכותב.

והן גם אני אוכל לייסר בצדק את סופרי היוונים, שקרו בזמנם מעשים גדולים כאלה, המכריעים בכף מאזנים את כל מלחמות ימי קדומים – כי הם יושבים לכיסא משפט ומשפילים את ערך הסופרים הראשונים, ולו גם יעלו על הסופרים ההם במליצת לשונם, הנה נופלים הם הרבה מהם ביושר לבם. הם כותבים בידיהם דברי ימי אשור ומדי, כאילו לא הצליחו הסופרים העתיקים למסור אותם כמשפט. והם רחוקים מאלה בכישרון כתיבתם ובידיעותיהם. הן כל אחד מהסופרים הראשונים השתדל לכתוב את מאורעות זמנו בלבד, וקרבתם אל המעשים הביאה לידי ישרת כתיבתם, כי לא לכבוד נחשב בעיניהם לשקר במעמד עדי המאורעות.

סופר המשאיר לזיכרון את הדברים אשר לא נכתבו לפניו, המוסר לדורות עולם את פרשת דברי ימי זמנו – הוא ראוי לשבח ועומד למופת, ולא כל המשנה את התוכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי אם המספר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההיסטוריה בנין משלו.

ואני, אף כי נכרי הנני, לא חסתי על הוצאותיי ועל יגיעותיי להקדיש ליוונים ולרומאים את זכר הגבורות ההן. כי אמנם סופריהם מקרב אחיהם ממהרים לפעור פיהם ולשלח לשונם כדי לקבל פרס או להתערב במחלוקת, אבל בפרשת דברי הימים, כאשר הוטל עליהם לספר את האמת בלבד וללקט את פרטי המעשים בעמל רב, הנה הם נאלמים מיד ונותנים לחלשים ולחסרי הדעה שבהם לכתוב על מפעלי שרי הצבא. על כן עלינו לקנא לכבוד האמת שבדברי הימים, אשר לא נמצא לה דורש בקרב היוונים.

ואני חושב, כי לא פה המקום לכתוב על קדמות היהודים ומוצאם ולא על יציאתם ממצרים ועל ארצות נדודיהם וגם על הארץ אשר כבשו ואחרי כן גלו ממנה. כי הרבו כבר יהודים לפניי לכתוב את דברי ימי אבותינו היטב, ואחדים מן היוונים תרגמו את הדבר בשפת אבותיהם ולא נטו הרבה מהאמת. על כן אחל את חיבורי זה מן הזמן, אשר בו פסקו דברי הסופרים האלה ונחתמו דברי נביאינו, ומכל המעשים האלה אבחר את מאורעות זמני לדבר עליהם בפירוט ובדיוק ככל אשר יש בכוחי, ועל כל הדברים אשר קרו לפני אעבור בקצרה ואספּר:

כי אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס כבש בחוזק יד את ירושלים ומשל בה שלוש שנים ושישה חודשים עד אשר גורש מן הארץ על ידי החשמונאים, – ואחרי זמן רבו יוצאי חלציהם של אלה (החשמונאים) ביניהם בדבר הממשלה ומשכו אל העניין את הרומאים ואת פומפיוס; וכי הורדוס בן אנטיפטרוס שם קץ לשלטון המשפחה הזאת בעזרת סוֹסִיּוּס. ואספר על מרד העם אחרי מות הורדוס בימי מלכות אוגוסטוס ברומא ונציבות קְוינְטִילִיּוּס וַרוּס בסוריה; ואחרי כן על ראשית המלחמה בשנת שתים עשרה למלכות נירון ועל כל הקורות בזמן צֶסְטִיּוּס, ועל המקומות אשר כבשו היהודים בחרבם בשעת הקרבות הראשונים.

ועוד אדבר על המצודות, שהקיפו בהן היהודים את הערים מסביב, ואחרי כן על הפחד אשר נפל על נירון לשֵׁמע מפלת צֶסטיוס, כי חרד לשלום מלכותו, ועל כן הפקיד את אספסינוס על המלחמה, והוא פרץ עם בנו הבכור אל ארץ יהודה; – ועל תכונת הצבא הרומאי, אשר היה בידי אספסינוס, ועל מספר בעלי בריתו בעת החריבו את ארץ הגליל, ועל הערים אשר כבש בחוזק יד וברעש מלחמה, ועל הערים אשר לקח בברית שלום; – ואחרי כן על דבר התכסיסים הטובים של הרומאים במלחמה ועל חינוך הקרב בלגיונות; ועל מידות שתי ארצות הגליל וטבע הארץ, על גבולות ארץ יהודה וסגולותיה ועל הנהרות והמעיינות שבה. ואחרי כן אספר בפרוטרוט על הצרות אשר מצאה כל עיר ועיר. כי הייתי עד ראייה, או נמצאתי גם אני בצרה. וגם לא אכסה על פגעי, כי אני רוצה לדבר גם אל יודעי המעשה.

ואחרי כן – כי בזמן שהיו כבר עניני היהודים יגעים, מת נירון, ואספסינוס, אשר מיהר לעלות על ירושלים, נלקח משם אחר כבוד לעמוד בראש הממשלה. וגם אדבר על האותות והמופתים, אשר קדמו לדבר, ועל דבר המהפכות ברומא, וכי הפך אספסינוס לקיסר בעל כורחו על ידי אנשי הצבא; ועל דבר מריבות האחים, שקמו בין היהודים אחרי צאתו אל ארץ מצרים להכין את השלטון בידו, ועל העריצים אשר השתררו עליהם ועל המחלוקת בין העריצים האלה.

ואוסיף לדבר על טיטוס, אשר עלה מארץ מצרים ופרץ אל הארץ שנית, ואיך ואיפה הזעיק את צבאו ומה היה מספר הצבא ומה הדבר אשר מצא את העיר בגלל המריבה, כאשר קרב טיטוס אליה; וכמה פעמים הרעיש את חומות העיר וכמה סוללות שפך עליה; וגם על גבולות שלושת החומות המקיפות את העיר ומידותיהן; וחוזק העיר ותכונת הר הבית וההיכל וגם מידותיהם ומידת המזבח – כל אלה אבאר היטב. ועוד אדבר על מקצת מנהגי המועדים ועל שבע הטהרות ועל עבודת הכוהנים המשרתים בקודש, וגם על בגדי הכהונה ותלבושת הכהן הגדול ועל תבנית קודשי ההיכל, ולא אכסה דבר וגם לא אוסיף על הדברים אשר ידעתי כחוק.

ואחרי כן אספר על אכזריות מעשי העריצים לאחיהם ועל רחמי הרומאים לעמים זרים, וכמה פעמים גילה טיטוס את רצונו להציל את העיר וההיכל וקרא את המורדים לשלום. ואתאר גם את צרות העם וייסוריו ואת כל הנוראות אשר עברו עליו מחרב המלחמה ומאש המחלוקת ומזלעפות הרעב עד קץ מפלתו.

ולא אמנע מלדבר על תלאות הפליטים ועל עינויי השבויים. ועוד אספר על שרפת ההיכל שלא ברצון הקיסר ועל כלי הקודש, אשר נצלו מן האש והיו לביזה, ועל חורבן ירושלים כולה ועל האותות והמופתים אשר בישרו את הפורענות מראש; ועל שבי העריצים והמון הנמכרים לעבדים ועל הפקודה אשר מצאה את כל אחד ואחד. ואיך כבשו הרומאים את שארית הפליטה אשר ניצלה מן המלחמה והרסו את מבצרי הארץ; ואיך עבר טיטוס בכל הארץ והקים בה סדרים ושב אחרי כן אל איטליה וקידש את חג הניצחון.

את כל הדברים האלה כללתי בשבעה ספרים ולא השארתי מקום לאיש מיודעי הדבר הזה ומאשר לקחו חלק במלחמה להתרעם עלי או ללמד עלי חובה. כי כתבתי את הדברים למען אוהבי האמת ולא למקרא שעשועים. ועתה אחל את סיפורי מן המקום, אשר קבעתי בראש סדר הפרקים.

1 יהודי ארם נהרים, בבל וחדיב.

2 הכוונה, כנראה, למרד הבַּטַּבִים.

פרק ראשון

על כיבוש ירושלים ועושק ההיכל ועל מעשי המכבים מתתיהו ויהודה ועל מות יהודה.

בעת מלחמות אנטיוכוס הנקרא אֶפִּיפַנֶּס עם תלמי השישי על דבר השלטון בכל ארץ סוריה נפלה מריבה בין מנהיגי היהודים, כי שלטה קנאה ביניהם בדבר שלטון עם וכל אחד מאנשי המשרה לא רצה להיכנע לפני חבריו.

חוֹניוֹ, אחד הכהנים הגדולים, התחזק וגירש מן העיר את בני טוביה, ואלה ברחו אל אנטיוכוס והתחננו לפניו להתנפל על ארץ יהודה והבטיחוהו להיות לו לעיניים. המלך נעתר להם, כי זה מכבר זמם לעשות כדבר הזה, ומיהר בעצמו לעלות על העיר בראש חיל גדול וכבש אותה בחוזק יד והמית המון גדול מאנשי שלומו של תלמי ונתן רשות לאנשי הצבא לבזוז את העיר באין מעצור, והוא בעצמו בזז את היכל ה' והשבית את עבודת התמיד שלוש שנים ושישה חודשים. והכהן הגדול חוֹניוֹ ברח אל תלמי וקיבל ממנו נחלה במחוז הֶלִיּוֹפּוֹלִיס ושם ייסד עיר קטנה כדמות ירושלים ובנה בה היכל לה' כתבנית בית המקדש. ועל־זה עוד נשוב לדבר במקום הראוי.

ועוד לא שב אף אנטיוכוס אחרי כבשו את העיר מבלי שקיווה לדבר מראש, וגם לא מצא סיפוקו במעשי השוד וברצח הגדול, כי בזדון יצרו הרע ובזכרו את התלאות אשר מצאוהו בשעת המצור, אילץ את היהודים לעזוב את חוקי אבותיהם, להשאיר את ילדיהם ערלים ולהקריב בשר חזיר על המזבח. וכאשר סירבו כל היהודים למלא את מצוותו, נמסרו החשובים אשר בהם לטבח. ובַכחידֶס ראש המצב, שנשלח בידי אנטיוכוס, הוסיף באכזריות יצרו הרע מעשי רשע על פקידות המלך הזֵד ולא נבצרה ממנו כל תועבה. הוא צווה לדוש את בשר היהודים נשואי הפנים אחד אחד וחידש בכל יום לעיני השמש את מחזה כיבוש העיר, עד אשר עורר בעוצמת רשעותו את הסובלים להתאזר עוז ולעמוד על נפשם.

ומתתיהו בן חשמונאי מן הכוהנים אשר בכפר מודיעין חגר נשק יחד עם בני ביתו – כי חמישה בנים היו לו – והמית את בכחידס במאכלת,³ ובפחדו מהמון חיל המצב מיהר לברוח אל ההרים. שם התלקטו אליו רבים מבני העם ויחד איתם התחזק וירד מן ההר ויצא לקרב על שרי צבא אנטיוכוס והכה אותם וגרשם מארץ יהודה. במעשה נצחונו זה הגיע לשלטון, כי אחרי שגירשו את הנוכרים קיבלו אחיו היהודים את ממשלתו ברצון. ובמותו עזב את השלטון ליהודה בכור בניו.

ויהודה הבין, כי לא ישב אנטיוכוס בחיבוק ידיים, ולכן אסף את צבאות אחיו וגם כרת לראשונה ברית עם הרומאים, וכאשר הוסיף אנטיוכוס להתנפל בחיל גדול על ארץ יהודה, הוכה מכה רבה ופנה עורף. אחרי הניצחון מיהר יהודה לעלות על חיל המצב השוכן בעיר, כי לא שומד עוד, ונלחם בו ודחף אותו מן העיר העליונה אל התחתונה, וחלק העיר הזה נקרא בשם חַקרא (אקרה – מצודה). ואחריכן כבש יהודה את הר הבית וטיהר את המקום כולו ובנה עליו חומה והכין כלים חדשים לעבודת השרת והביאם אל ההיכל, כי נטמאו כלי הקודש הישנים. גם בנה מזבח חדש והשיב את עבודת הקורבנות על כנה. וכאשר קיבלה העיר מחדש את מעמד הקדושה, מת אנטיוכוס ואת כיסא מלכותו ואת שנאתו ליהודים יחד ירש אנטיוכוס (החמישי) בנו.

והוא אסף צבא רגלים חמישים אלף וחמשת אלפים רוכבים ושמונים פילים ופרץ בגבול יהודה אל ארץ ההרים וכבש את העיר בית צור ועל יד המקום הנקרא בית זכריה פגש אותו יהודה עם חילו במעבר צר. עוד טרם יצאו שתי המערכות לקרב, ראה אלעזר אחי יהודה את הגדול מכל הפילים המקשט במגדל גבוה ובמגנים מצופים זהב, וחשב כי הרוכב על הפיל הוא המלך אנטיוכוס, ועל כן מיהר לרוץ מתוך מחנה אחיו וביקע לו דרך בין שורות האויבים והגיע עד הפיל.

בראות אלעזר כי נבצר ממנו, מפני גובה הפיל, להשיג את האיש, אשר היה כאנטיוכוס בעיניו, דקר את החיה בבטנה, עד אשר נהפכה עליו, והוא נחנק תחת משאה ומת, ושכר לא היה למעשהו, מלבד זכרו הטוב, כי נשא את לבו לגדולות ובחר בשם תהִילה מחיים. כי הרוכב על הפיל היה הדיוט (ולא המלך), ואלו היה זה אנטיוכוס בעצמו, גם אז לא הצליח אלעזר בעוז נפשו רק להראות, כי בחר לו דרך מוות מתקווה קלה לניצחון גדול. והדבר הזה היה אות מבשר רעה לאחיו על תוצאות הקרב כולו כי היהודים נלחמו בגבורה זמן רב, אבל אנשי חיל המלך עלו עליהם במספר וגם השעה שיחקה להם. ואחרי שנפלו רבים מן היהודים במלחמה נמלט יהודה בראש שרידי צבאו אל נקפַת גוֹפְנָא. ואנטיוכוס נכנס אל ירושלים ונשאר שם ימים מספר, ואחרי כן עלה משם, מפני מחסור הלחם והשאיר בעיר חיל מצב, אשר היה בו די הצורך לדעתו, ואת יתר הצבא הוליך אל ארץ סוריה לימי החורף.

אחרי צאת המלך מן הארץ לא ישב יהודה בחיבוק ידיים, כי נספחו עליו רבים מן העם וגם פליטי המלחמה נאספו אליו ובראשם התנפל על יד הכפר חֲדָשָׁה⁴ על שרי צבאות אנטיוכוס, ואחרי אשר הפליא להראות את גבורתו במלחמה וגם המית מן השונאים, נפל חלל; וכעבור ימים אחדים מת גם יוחנן אחיו, כי נלכד בפח אשר טמנו לו אוהבי אנטיוכוס.

3 במקור: בקופיץ, ĸοπίσιν.

4 כּן הוא בתרגום הרומאי ובספר המכבים (אַדַסָּה); בּמקור ברב כה"י אַקֵדַסָּה. וכל הדבר טעות, כי על יד חדשה לא נהרג יהודה המכבי, רק ניצח את נקנור. ובכלל כל פרשת המעשה היא משובשת כאן. לעומת זאת ב"קדמוניות" היא מתאימה יותר לדברי ספר המכבים.