הליקון 146 - עד אפס אור

נורית זרחי

המועדון

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֵיךְ הֵקַמְנוּ לָנוּ מוֹעֲדוֹן סִפּוּרִים?

בְּמִפְרַץ הָאֶקָלִיפְּטִים,

לֹא תַּחַת עֲצֵי הַגַּלְמוּשִׁים כְּמוֹ הַמְּקוֹרִי,

עַל תַּלְמֵי אוֹתִיּוֹת הָעִבְרִית הַמִּתְחַדֶּשֶׁת,

עִם רֶגֶל אַחַת עַל הָאֲדָמָה הָרְגָבִית,

הַשְּׁחֹרָה, כְּשֶׁהַשְּׁנִיָּה בָּאֲוִיר וְהָלְאָה מִכָּאן.

אִם נִקְבַּעְנוּ לְנַקּוֹת אֶת בֵּית הַזִּכָּרוֹן,

לְמַעֲשֶׂה הָיִינוּ יוֹשְׁבוֹת עַל הַמַּדְרֵגָה וְקוֹרְאוֹת,

וְרַק לְקוֹל צַעֲדֵי הַמִּתְקָרֵב

הָיִינוּ נֶחְפָּזוֹת לְהַעֲמִיד פְּנֵי מְנַקּוֹת.

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת הַשְּׁאֵלָה הַתְּקֵפָה עַד עֶצֶם הַיּוֹם:

מִנַּיִן לָקַחְנוּ אֶת הַחֹמֶר?

עַל הַמִּרְפֶּסֶת מִנֶּגֶד תְּלוּיִים

מִכְנָסַיִם קְטַנִּים, סְדִינִים, גַּרְבַּיִם,

חֲצָאִית מְרַפְרֶפֶת וּבִגְדֵי צָבָא.

לְאָן נֶעֶלְמָה הַזִּקְנָה שֶׁגָּרָה שָׁם

עַד אֶמֶשׁ?

הַקָּרוּי מְצִיאוּת, מַצִּיעָה מְצִיאָה,

הַמִּתְרַחֵשׁ,

הַאִם הוּא עוֹבֵר דַּרְכִּי אוֹ אֲנִי דַּרְכּוֹ?

אַהֲבָה הִיא צִיר

מִבְּלִי שֶׁאִישׁ מְנַחֵשׁ מַהִי.

הוּא רָצָה לִבְנוֹת לָהּ אַרְמוֹן עַל הַגִּלְבּוֹעַ,

וְאִתִּי הִשְׁתַּדֵּל לְהַחְלִיף אַהֲבָה גְּדוֹלָה בְּבֵינוֹנִית.

הָיָה אִי תֹּאַם בֵּינֵינוּ לְבֵין

אוֹכְלֵי הַמָּרָק הַשָּׁחֹר.

וּכְשֶׁמְּכוֹנַת אִסּוּף תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה הִתְקָרְבָה

וְהִמְהִירָה אֶת הָאוֹסְפִים,

נוֹכַחְנוּ שֶׁזּוֹ לֹא עֵת לְהִתְבּוֹנֵן בָּעֲנָנִים

הַנְּפוּחִים עַל גְּבוּל הָאֹפֶק.

רַק דִּמִּינוּ שֶׁזֹּאת הָיְתָה הֲגַנָּה בִּדְמוּת הַתְקָפָה.

מַדְהִימָה יְכֹלֶת הַמְצָאַת הַטָּעוּת,

אַתָּה מִתְכַּוֵּן לְדָבָר אֶחָד כְּשֶׁמִּתְגַּלֶּה אַחֵר.

לִכְאוֹרָה הַמַּשְׂדֵּדָה מְהַפֶּכֶת אֶת הָרְגָבִים,

שִׂים לֵב שֶׁהִיא נְטוּלַת כָּל רָצוֹן עַצְמִי.

חָרַב הַיָּם, נִסְגַּר מוֹעֲדוֹן הַקֶּצֶף.

הַאִם הָאוֹתִיּוֹת מֵתוּ?

לֹא, רַק נִדַּקְּקוּ.

בֵּין שְׂדֵרוֹת הַמִּלִּים פָּלַשׁ בִּקְלִילוּת הַכְּאֵב.

מֵת הַגָּן,

נֶעֶלְמוּ הַצּוּפִיּוֹת הַמִּתְחַזּוֹת לִפְרָחִים,

מֵתוּ הֶעָלִים,

מֵתוּ גָּלְמֵי הַפְּרָחִים,

מֵת הַסֵּמֶל,

מֵתוּ קוֹלוֹת הָעוֹרְבִים,

נִצְחוֹן הַבָּתִּים,

עַצְמוֹת הַסִּיד וְהַמֶּלֶט.

מֵת הַחִזָּיוֹן שֶׁמַּסְתִּיר אֶת אִי הַחִזָּיוֹן.

אִי אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר אֶת לִפְנֵי,

וְהָאֳנִיָּה שֶׁלָּנוּ נִשְׁאֲרָה

תְּקוּעָה עַל הַחוֹף.

כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתָךְ אֵיךְ אַתְּ עוֹמֶדֶת בָּזֶה,

עָנִית מִסְתּוֹרִית וַעֲלוּמָה:

שְׁרִירֵי הַחַיִּים.

אווזים

מֵרֹב יְשִׁיבַת בַּיִת, הַחוּץ

נֶהֱפַךְ דִּמְיוֹן. רָאִיתִי מַה סַּךְ הָעוֹלָם.

מַה נִּשְׁאָר, אִם גַּם הַזִּכָּרוֹן מִתְהַפֵּךְ?

עַל גְּדוֹת הַתֶּמְז אֶפְרוֹחֵי הַבָּר

נִתָּקִים בִּכְבֵדוּת מִמְּשִׁיכַת הֶעָפָר,

מְצַיְּרִים מְשֻׁלַּשׁ אֲוִיר, וּבְרֹאשָׁם

מַלְכַּת הַגְּבָהִים, הָאֲוָזָה סֶלְמָה.

מִתַּחַת נִפְרָשִׂים רִבּוּעֵי הַדָּגָן הַיְרֻקִּים,

מַכְחִילָה רְצוּעַת הַנָּהָר,

בְּרִשְׁרוּשׁ מַצְדִּיעוֹת הַשִּׁבֳּלִים

לַאֲחֻזַּת מוּרְבֶּקָה, לֵדַת הַקּוֹל.

בְּכִוּוּן הַחַלּוֹן הַשְּׂמָאלִי מְטַגֵּן הָעֶרֶב פֵּרוּרֵי

שֶׁמֶשׁ, לְהַבְלִיעַ תַּעֲלוּמָה בְּפִי הַחֲשֵׁכָה.

חֲבוּיָה הָעַלְמָה שֶׁלְדוֹן,

בּוֹלֶשֶׁת אַחַר מַפְתֵּחַ.

גַּם אִם תִּמְצָא אֶת הַסַּכִּין הַמְדַמֵּם,

תְּגַלֶּה רַק רֶמֶז לַחִידָה הַגְּדוֹלָה - הַחַיִּים.

לִכְבוֹדָם מְחוֹלֶלֶת אֶלֵיאוֹנוֹרָה דוּזֶה, יְחֵפָה

בְּעִקְבוֹת הַהֶגְמוֹנְיָה הַיְּוָנִית,

הַגּוּף, הַתְּנוּעָה, הָרֶצֶף.

נֶפֶשׁ בְּרִיאָה, עַל רִגְבֵי הָאֲדָמָה הַחַמִּים

מִתְהַלְּכִים יְחֵפִים הַיְלָדִים,

נִזְהָרִים שֶׁלֹּא לִדְרֹס נְמָלִים.

הֲרֵי בְּקַלּוּת נִתָּן לְדַמְיֵן

שֶׁהַכֹּל אֵינָם אֶלָּא נְפָשׁוֹת הָרְאוּיוֹת לְהַכְחָדָה.

מַה שֶּׁנִּשְׁכָּח לִזְמַן קָצָר, נִשְׁכָּח

לִזְמַן אָרֹךְ,

פָּנַיִךְ כְּפָנָיו.

השליח

עַכְשָׁו, אַחֲרֵי שֶׁגָּדַשְׁתִּי אֶת הַנָּהָר בְּשׁוֹשַׁנּוֹת הַמַּיִם,

אֵין לִי דָּבָר לַעֲשׂוֹת מִלְּבַד לְהִשָּׁאֵר

אֲרֻכּוֹת בַּמִּטָּה.

הַהֲלִיכָה עַל שְׁתַּיִם נִרְאֵית הַמְצָאָה מְאַמֶּצֶת,

אֵין פֶּלֶא שֶׁהַחַיּוֹת מַעֲדִיפוֹת הִתְנַהֲלוּת אַחֶרֶת.

רֵיק מִמַּחְשָׁבָה אוֹ תְּשׁוּקָה, אֲנִי שׁוֹאֵל עַצְמִי,

מֶה הָיָה לְנֶגֶד עֵינַי שֶׁהִתְיַצַּבְתִּי מוּל כַּן הַצִּיּוּר,

לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה מַה צִּיַּרְתִּי,

הֲרֵי לֹא יָדַעְתִּי מָה אֲנִי רוֹאֶה?

אֲנִי מִתְבּוֹנֵן בְּשׁוֹשַׁנּוֹת הַמַּיִם שֶׁבַּנָּהָר,

לִפְנֵי הֵן נָהֲגוּ לְדַבֵּר אִתִּי.

עַכְשָׁו הֵן שׁוֹתְקוֹת, הַצִּיּוּר בָּלַע אוֹתָן.

רַק אֵלֶּה שֶׁלֹּא עָלוּ יָפֶה מַחְזִירוֹת לִי מַבָּט זוֹעֵם,

הָאֲחֵרוֹת זוֹרְמוֹת לָהֶן בַּנָּהָר הָלְאָה, "גְּבָרוֹת,

תַּגִּידוּ מִלָּה", וְהֵן כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא עָבְרוּ דַּרְכִּי.

מָה אֲנִי, שָׁלִיחַ? מִי גִּיֵּס אוֹתִי לַתַּפְקִיד?

מוּטָב שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל מַה שֶּׁאֵין לוֹ תְּשׁוּבָה.

עֵינַי תּוֹפְסוֹת פְּעִימָה שֶׁל אָדֹם,

קְצוֹת אֶצְבְּעוֹת הַשִּׂיחִים הַיְרֻקִּים הֶאֱדִימוּ

בֵּין הַצֹּרֶךְ לְהֵאָחֵז בַּחַיִּים בְּכָל הַכֹּחַ

לְבֵין הַיְדִיעָה שֶׁצָּרִיךְ לְוַתֵּר.

זֶה מֵקִים אוֹתִי עַל רַגְלַי. אֲנִי מֻכְרָח

לְבָרֵר אִם בִּזְבַּזְתִּי אֶת חַיַּי.

מָה הַתְּשׁוּבָה? אֵיךְ אֵדַע אוֹתָהּ בִּלְתִּי אִם

אֲצַיֵּר אוֹתָהּ לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַבַּד.