סיפור חוזר אבל אחר

ויהי חושך

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ."

ערב חג סוכות תשע"ה. הטלפון מצלצל בביתנו, בצד השני נשמע קול מוכר והססני, "מדברת ורד, כרגע נחתנו בארץ בחזרה מאומן. עמית במצב לא טוב."

נשימתי נעתקה לרגע. בתוכי ידעתי שדבר גדול ומשנה חיים מתרחש. "מה קרה? הוא פצוע? חולה?"

"לא יודעת, זה כמה ימים שהוא לא מתקשר איתנו, הלך להתפלל בקבר של רבי נחמן ימים ולילות, לא רוצה לאכול ובקושי שותה."

"הוא יכול לדבר? אפשר לדבר איתו?"

"לא, הוא כל הזמן ממלמל מילים לא מובנות."

מייד קראתי לשרה להצטרף לשיחה, וביקשתי מוורד לספר ולפרט מה קרה. הייתי מבולבל ובלחץ פנימי שהלך וגבר. שרה החלה לבכות תוך שהיא ממלמלת, "מה קרה לבן האהוב שלנו? מה עשו לו?"

לאחר כמה שניות שבהן ניסינו לנשום עמוקות ולהתעשת, ביקשתי שיגיעו היא ועמית לביתנו. הייתי חייב לראות את בני, להבין מה קורה לו ולהחזיר לעצמי סוג של שליטה על המצב.

בדקות הארוכות עד שהם הגיעו אלינו הביתה, הרגשתי שרוח חזקה מפילה אותי מצמרת עץ גבוה, ובדרכי מטה אני נפצע מהענפים הצדדיים, מנסה להיאחז בהם בכל כוחי, ובמאמץ עילאי אני מצליח בקושי להחזיק בענף רופף לפני התרסקותי.

ורד ועמית הגיעו. רצתי למונית לעזור להוליך אותו הביתה. בחור חיוור, רזה בצורה קיצונית, בקושי עומד על רגליו, מביט בנו במבט מנותק, מחייך באופן מוזר ואטום. אני מנסה לדבר איתו, אפילו נראה לי שהוא לא מזהה אותי. הוא ממלמל באופן בלתי מובן, יותר מדבר אל עצמו. אני יודע שתסמינים אלה מתאימים למצב פסיכוטי, אבל אני מסרב להאמין, ממאן להפנים את מה שקורה.

שרה מסתכלת על עמית, מבוהלת היא פורצת בבכי ושואלת את ורד, "מה קרה? כמה זמן הוא במצב הזה?"

ורד לא מצליחה להשיב לה באופן קוהרנטי. ניכר שהייתה בהלם.

מתוך דברים מקוטעים שהצליחה לאסוף מעמית ומהתנהגותו באותן שעות, היא הצליחה לחבר את השתלשלות האירועים: בשעות הדמדומים, ליד קברו של הרב נחמן מברסלב, בעת שהתפלל, הוא חווה מראה של הילת אור חזקה שעלתה מהקבר. ככל שעוצמת האור גברה, הוא ניסה להתקרב אליה ולחדור לתוכה דרך מבטו, אך בכל פעם נתקל במחסום בלתי נראה. לאחר זמן ממושך הוא נותר בתחושה עזה של טומאה. בניסיון להיטהר הוא מצא את דרכו לאגם בפארק שבמרכז העיר, שם פשט את בגדיו וטבל בו שוב ושוב. מדבריו המקוטעים עלה כי חש שהיה קרוב כל כך להגשמת חלומו, ובן רגע הוא נגוז ממנו.

כשחזר למגורי הקבוצה בשעות הערב המאוחרות, הבחינה ורד כי בעלה כמו מנותק מסביבתו. הוא לא הגיב לאיש, כולל אליה, ורק נשמע ממלמל, לעיתים בתפילה ולעיתים מילים שלא ניתן היה להבינן.

יומיים נוספים חלפו ומצבו של עמית לא השתנה. במבט לאחור נראה כי שמעון וורד לא תפסו את עומק המשבר שפקד אותו, שכן הם לא מיהרו לשוב ארצה או ליצור קשר עם גורם רפואי ואף לא עדכנו אותנו במתרחש.

לאחר התדהמה הראשונית ומתוך הבנה שזהו ערב חג וכל התארגנות חייבת להיעשות בתוך זמן קצר, התחלנו לבנות תוכנית פעולה. למרות הבלבול הרגשי, הבנו שעמית במצב דיסוציאטיבי, אצל עמית זה נראה כמו רגעים שבהם הוא לא היה נוכח - מבטו התרוקן, מחשבותיו התרחקו, והוא כאילו נעלם אל מקום אחר. היה ברור שזקוק לעזרה מקצועית בדחיפות.

כאחות פסיכיאטרית בעלת ניסיון, שרה החלה בחיפוש אחר מענה רפואי, ונרתמה בניסיון להתייעץ עם רופאים שעלו מזיכרונה כאחת המכירה את התחום. הרגשנו בדחיפות לברר לגבי פסיכיאטר שיכול לקבל את בננו בהתראה קצרה, בטרם כניסת החג.

אני הייתי בפניקה, נע בין הצורך לפעול ביעילות, לבין חוסר היכולת לארגן מחשבות ורגשות שהציפו אותי כמערבולת. אני, שמטבעי אדם אנליטי הרגיל לפתור בעיות, הייתי חסר אונים מול מצב דוחק בלתי צפוי שכמותו לא ידענו.

***

זיכרונות מתקופות שעברו עלינו הדהדו בראשי.

כאשר עמית שב מברלין לפני כשנה, הוא סיפר על חוויה שטלטלה אותו ונותרה חרוטה בזיכרונו:

"אור הפציע משמיים וחדר דרך החלון, תחילה כחוטים דקיקים שבירים ולא מפוענחים, לאט הוא התגבר בעוצמתו ושטף את כל גופי. תחושה של חום עלתה בי מהולה בהתרגשות, תחושה שונה מכל מה שהכרתי וחוויתי עד כה. כן, עכשיו זה מתבהר. הוא שלח אליי סימן."

חיברתי את הדברים למה שהכרנו - חיפושו של עמית אחר משמעות רוחנית לחייו, התעניינותו בנסתר מהעין ולמה שמעבר לחיים הגשמיים. הוא חש לא שלם, לא מצליח למצוא פשר לקיומו.

האם כבר אז לא השכלנו לזהות את הסימנים הראשוניים למה שעתיד להתרחש?

***

כאשר עמית נולד, סיוון ומעיין היו בתחילת גיל התבגרות. היינו הורים מנוסים, מאושרים בתינוק חיוני ויפהפה שעשה את הכול מוקדם לגילו. שתי אחיותיו היו כשתי אימהות קטנות, גאות בו ודואגות לו במסירות.

עיניו היפות והסקרניות כבשו את המשפחה כולה, ובהגיעו לכיתה א' מורתו כינתה אותו "ילד שוקולד" בשל עורו השחום.

שנהב, שנולד אחריו, ראה בעמית חבר ושותף לשובבות, ויחד הם פיתחו אהבה לג'ודו. החברות ביניהם ריגשה אותנו. עד היום יש ביניהם שפה משלהם וקשר מיוחד.

עמית היה ילד בנוי היטב, חזק וספורטיבי. בגיל שמונה טולטלה השגרה. הבחנו שאצלו מתפתחים טיקים, שאליהם נוספו תנועות ידיים חוזרות. רופא נוירולוג קבע אבחנה של תסמונת טורט. חשנו עצב ודאגה, אך הדבר נשלט כאשר עסק בג'ודו, ולא דווח שזה מגביל אותו.

הרבה תחרויות והישגים הושגו, ואנחנו היינו מלווים אותו וצופים בו בהנאה רבה.

פיתוח הגוף נמשך והחליף כל עיסוק אחר, תוך התמדתו בנטילת תוספי מזון. דיברנו איתו על כך שהוא מגזים, ושאנחנו דואגים לבריאותו, אך דבר לא מנע ממנו להגיע לשרירים מפותחים ולממדי גוף ששינו אותו.

זמן הגיוס הגיע. למרות חוסר התלהבותו תחילה, שולב עמית ביחידה נבחרת כחובש, רכש בה חברים והיה מרוצה.

עמית השתחרר משירותו הצבאי ופרץ אל עולם חדש, כשהחליט ללמוד במכללה נחשבת המתמחה בעיסוי רפואי. הבחירה עוררה בו התלהבות כנה, ובנוסף ליבו נשבה כאשר נחשף לכלי נגינה חדש, ה"פאנטם", כלי הקשה מלודי וייחודי, שצליליו השמיימיים מילאו את ביתנו בכל פעם שידו נגעה בו, והקסימו אותנו עד עומק נשמתנו. הוא טרח להגיע ליצרן ברוסיה, שם חווה את החיבור לטבע ובילה עם חברים חדשים.

המשפחה כולה נהנתה מנגינתו בכל מפגש, והוא הפגין כישרון מרשים.

מסיבות טבע עניינו אותו. הוא הגיע אליהן לעיתים קרובות ואז התנסה בעישון קנביס ובסמים נוספים.

יום אחד הוא הודיע לנו שבכוונתו לנגן ברחובות גרמניה והולנד. הנגינה ברחוב סקרנה אותו, והוא נסע לכמה שבועות. כשחזר, שיתף עד כמה נהנה לפגוש אנשים מתרבויות וממדינות שונות, ושקרו שם אירועים משמעותיים עבורו.

הוא סיפר לנו שבאחד הערבים הצטרף לחבורה תימהונית שהזמינה אותו להתארח בסוג של ארמון בפאתי ברלין.

עמית ועוד שלושה מחבריו יצאו לדרך במכונית ישנה, במרחק נסיעה של כשעה בדרכים עקלקלות בכביש לא סלול, עם לא מעט בורות, כאשר יושבי הרכב מתעלמים מחוסר הנוחות, להוטים להגיע ליעדם.

עם הגעתם נוכחו לדעת שהם נמצאים מול מבצר עזוב. הם הבחינו בשלטי אזהרה שמתריעים שהמקום מסוכן ולא מומלץ להיכנס אליו.

חבורת הבחורים הנלהבת החליטה להיכנס למבנה ויהי־מה, והם עשו צעדיהם פנימה והתמקמו בקומה העליונה, בטרסה הפונה לעמק.

התברר שכאן, במקום המרוחק והעזוב כל כך, עמית קיבל את הסימן שחיכה לו, סוג של אות עבורו מישות עליונה, הארה ובשורה המיועדת לו, ולו בלבד.

בדיעבד, עוד בתקופה זו, הבנו שמשהו בנפש של הילד שלנו היה לא רגוע. אך לא ייחסנו לכך חשיבות יתרה ולא נתנו את דעתנו עד סופה למה שחש כריקנות וחוסר שלמות עם עצמו. האם היו אלה סימנים המבשרים שמצוקה נפשית תוקפת את עמית במינונים ובאיתותים משתנים, שלא קיבלו פשר נכון אצלנו? האם בחרנו לראות את מה שהיה לנו נוח וזנחנו את כל היתר? היום אנחנו יכולים לומר שהתעלמנו מהתנהגויות חריגות, ולא קל לנו להשלים עם עובדה זו.

***

לאחר כמה ניסיונות לקבוע פגישה דחופה עם רופאים שונים שאיתרנו, קיבלנו המלצה על רופאה פסיכיאטרית בגבעת שמואל שנענתה לקבל אותנו כבר בשעה הקרובה.

אני ושרה לא בזבזנו זמן ומייד התארגנו לצאת לדרך עם עמית, יעדנו - מרפאתה של דוקטור וינאי, הממוקמת כשעה ממקום מגורינו. לאורך הנסיעה עמית המשיך ומלמל מילים לא מובנות או לחלופין שתק. עלתה בנו תחושה של בלבול וכעס, למה לעזאזל לא הביאו אותו מוקדם יותר מאומן? למה לא הודיעו לנו על מצבו במשך כל הזמן ששהו שם? דאגה גדולה אחזה בנו. איך נצליח להתגבר על המשבר שפוקד אותנו? איך נוכל להבין מה נכון לעשות?

חוסר הביטחון שמשהו לא צפוי עוד עלול להתרחש החל לעטוף אותנו, כשחשש כבד החל להדהד לתוכנו מהאבחנה האפשרית. אלה הציפו אותנו והיו קשים להכלה. איתם עלתה השאלה האם יכול להיות שיש לנו בן מתמודד נפש, והאם יצא ממצב זה? שרה ואני הבטנו זה בזה, מדברים את מצוקותינו דרך העיניים. המתח במכונית היה עצום, השתיקה כבדה וטעונת רגשות ומחשבות, וסערה התחוללה בנפשנו.

נסיעה שנחוותה כיום שלם הביאה אותנו למרפאה של דוקטור וינאי, הנמצאת במרתף של ביתה - וילה בשכונה מבוססת. ירדנו במדרגות המובילות ליחידה תת־קרקעית, סלון עם תמונות שכמו צוירו על־ידי מטופליה נראו על קירות לבנים תחת תאורת פלורסנט, וחלונות קטנים נצפו בחלק עליון של הקירות בחדר ההמתנה. ישבנו שם דרוכים, ממתינים בשקט, ערים לכל גירוי סביבנו, שמים לב לחוברות ולספרי דת המונחים על שולחן, שלצידו יושבת מזכירה מאחורי דלפק. זו פנתה אלינו וביקשה שנרשום פרטים הקשורים לעמית. ואז הוזמנו להיכנס לחדרה של הרופאה.

דוקטור וינאי קיבלה אותנו. היא הייתה אישה בשנות החמישים לחייה, מלאת גוף, לבושה בשמלה ארוכה ובכיסוי ראש. חשבתי לעצמי שעובדת היותה דתייה עשויה לעודד את עמית להיפתח ושהיא תוכל להבין את התכנים הדתיים של דיבורו.

היא ביקשה שנספר איך הדברים התגלגלו לאחרונה, עד פריצת המשבר, ולאחר כעשר דקות ביקשה לשוחח עם עמית ביחידות. המתנו בחוץ בקוצר רוח. לאחר זמן קצר שהרגיש לנו כנצח, היא קראה לנו להיכנס שוב לחדר הבדיקה.

בפסקנות וללא מילים מקדימות שיכלו להכין אותנו לתוכן ההודעה סיכמה הרופאה, "עמית סובל מהתקף פסיכוטי חריף, כנראה כתוצאה ממחלה אפקטיבית. ארשום לו טיפול באמצעות כדור בשם זיפרקסה, כדי להוציא אותו במהרה ממצבו הסוער, אבל אני ממליצה לאשפזו במחלקה פסיכיאטרית, לביטחון כולכם."

עם סיומו של המפגש היא הזמינה אותנו להגיע לביקורת למוחרת, בצאת החג, כדי להתרשם שוב ולשקול המשך טיפול.

היינו מופתעים ונסערים מהסגנון היבש שבו מסרה את התרשמותה מהמצב, בעיקר כשידעה שזוהי הפעם הראשונה שאנחנו מצויים בהתמודדות כה מורכבת, מנסים להסתגל למצב המשברי ומגששים באפלה. היינו כה זקוקים למעט חמימות ולקבלת תחושה של אכפתיות ומחויבות לתמוך בנו. אך היינו צריכים להסתפק במה שקיבלנו, תולים את כל התקוות שהטיפול ישנה את מצבו של עמית ויחזיר לנו את הילד שהכרנו.

יצאנו ממנה באי־שקט ובבלבול, בתחושה שהכול קורה במהירות ובצורך לפעול ביעילות כדי להיות ממוקדים. ועל אף הרגשות שהציפו אותנו, היינו נחושים לרכוש את התרופה.

עבר עלינו חג קשה ומאתגר. התארגנו כדי להשגיח על עמית ולעקוב אחר התנהגותו, ובייחוד לשכנע אותו לאכול ולשתות, ולו מעט, אבל נתקלנו בהתנגדותו הקיצונית. עמדנו לידו וכוס מים בידינו, מתחננים שיסכים ללגום.

"מה את חושבת? אנחנו יכולים להתמודד עם זה בבית? אני מפחד... במצב כזה עלולים לקרות דברים, הוא יכול לעשות משהו לעצמו או לנו, גם בלי שהוא מתכוון. איך נוכל לעבור את הלילה?"

שרה השיבה בעצב וניכר שגם היא חוששת, "אני יודעת שיש סיכונים בלהשאיר אותו בבית. אבל אם נעבוד ביחד, אתה ואני, ונתייעץ עם אנשי מקצוע, אני מאמינה שנוכל לעשות את זה. אני פשוט..." היא עצרה לרגע, "אני לא מסוגלת לשלוח אותו לאשפוז!"

רציתי להסכים עם שרה, אבל הצעתי שנתייעץ עם הרופאה טרם קבלת החלטה.

בצאת החג עלינו שוב לגבעת שמואל, כפי שקבענו עם הרופאה ביום הקודם. לאחר פחות משעה היינו בביתה של דוקטור וינאי. הכניסה למרפאה הייתה סגורה, ולא הייתה תשובה לצלצול הפעמון. לאחר כמה ניסיונות חוזרים פנינו לכניסה הפרטית של ביתה, מנסים את מזלנו בעקשנות, מתקשרים לטלפון של המרפאה. לא היה מענה. לאחר המתנה של כרבע שעה, כשאנחנו מתעקשים לחזור על צלצולים ועל דפיקות בדלת, אפופים בהרגשת חוסר אונים, שבר קול גברי את השקט שאפף את הבית וענה באינטרקום: "במה אפשר לעזור?"

"דוקטור וינאי הזמינה אותנו לביקור בצאת החג, אנחנו עם הבן שלנו במצב נפשי לא טוב."

האיש פתח לנו את הדלת באדישות, מכוון אותנו לסלון הבית. איש דתי, מזוקן, בעל כיפה שחורה, לבוש בבגדים שחורים ובחולצה לבנה.

"שבו, אני הולך לקרוא לה. אני לא יודע מה קרה שלא הגיעה לפגישה איתכם."

ישבנו בסלון. בלטה לעינינו ויטרינה עתיקה, שמתוכה נראה אוסף של ספרי קודש, רובם בלויים. שולחן עץ תאם לאווירה, ועליו הונחו חוברות של הבעל שם טוב. אלה תפסו את תשומת ליבו של עמית, שלקח לידיו כמה מהם לעיון, אם כי לא היה מסוגל להתרכז בקריאתם, והוא עזב אותן.

לאחר המתנה של כרבע שעה נוספת הופיעה דוקטור וינאי לבושה בסוג של כותונת לילה. פניה העידו על מי שהרגע קמה משינה, וללא התנצלות או הסבר, שאלה איך עברה עלינו היממה האחרונה עם עמית.

"יותר רגוע, וברוב הזמן הוא ישן. הוא בקושי שותה, והוא לא מסכים לאכול."

והיא, שלא "בזבזה" זמן בהפגנת אמפתיה, השיבה, "לוקח זמן עד השפעתם של הכדורים, בין שבועיים לשלושה שבועות. צריך לדאוג לשתייה ולנסות להאכיל אותו."

"מה דעתך שנחזיק אותו אצלנו בבית, מובן שתחת השגחה צמודה?"

"אכן הוא זקוק להשגחה צמודה. אם אתם יכולים לדאוג לכך, אפשר להחזיקו בבית."

אחרי פגישה שנמשכה כרבע שעה יצאנו לדרכנו חזרה. הפליא אותנו שהיא הורתה למזכירתה לשלוח לנו דרישה לתשלום עבור "הביקור" הנוסף, זאת נוסף לסכום המכובד ששילמנו יום קודם לכן. במצב הרגשי שבו היינו לא חשנו כל אנרגייה להיכנס לדיונים על כך, ושילמתי בהכנעה.

***

בשלב זה של החיים היו לנו תוכניות אחרות לעצמנו. לאחר שנים של עבודה במערכת הבריאות חסכנו מספיק כדי לבלות בנחת את שנות הפנסיה שלנו. אני, כחובב צילום מושבע, תכננתי נסיעות למקומות אקזוטיים סביב העולם. שרה יצאה לגמלאות אף היא, זמן קצר לפניי, לאחר שנים רבות בהנהלת בית החולים "נס הרים" המטפל במתמודדי נפש, והיא תכננה לעשות הסבה מקצועית והחלה ללמוד הנחיית קבוצות והדרכת הורים. אך נדרשנו לתכנן את מסלולנו מחדש מול המציאות שנכפתה עלינו. הבנו שעלינו להקפיא תוכניות ולשנות את סדר העדיפויות. לא הייתה לנו את הפריווילגיה להצטער על כך. כל מה שחפצנו היה לעזור לעמית למצוא מרגוע לסערת הנפש שהתרחשה אצלו.

לאחר כשלושה ימים שבהם היה שרוי בערפול חושים, מסרב לאכול ולשתות, רדום בגלל התרופות, התעורר עמית למציאות חדשה. הוא לא הרבה לדבר, אך הבנו שחווה כישלון, בלבול רב ופחדים. הוא תירץ את אי האכילה באופן מוזר ולא ברור, הוא חש שלא הגשים את חלומו שאליו היה כל כך קרוב, שהוא מתחיל לקלוט איפה הוא נמצא, שחזר לבית הוריו ללא אשתו, ללא שמעון - המנטור הנערץ שלו שאליו היה קשור, שחייו מצומצמים ולא ברורים. גירויים פנימיים שעמית חווה באו לידי ביטוי במשפטים שאמר פה ושם. הקשבנו, מפגינים נוכחות שמשתדלת להיות מיטיבה, מציעים אוכל ושתייה, מחבקים ועוקבים אחריו סביב השעון.