רחוקה מהבית

לפעמים אני פותחת את מגירת הממתקים הפנימית שלי.

בשקט, בלילה, בזהירות — שלא יתעוררו.

אני מאירה בפנס של הטלפון ומתלבטת. אבל זה רק משחק מטומטם, כי אני והמרובע החלול שבו אני אוחזת יודעים מה אני מחפשת. וכשאושיט יד בהתרגשות אשהה רגע במתיקות שלפני, זו שמחזיקה בתוכה גם משהו מהמתיקות שעוד רגע תגיע.

כל האפשרויות פתוחות, עוד לא מאוחר.

אני רוצה ללחוץ "פאוז" ולקפוא בו במקום, בתוך עטיפה מרשרשת. אוקיינוס שלם נח בכף ידי.

לפעמים למגירת הממתקים יש חיים משל עצמה. היא מתפרצת לכיווני, עמוסה בממתקיה ובסודותיי הכמוסים ביותר. אני נבהלת ועוצמת חזק את העיניים ואת הזיכרונות שלא הזמנתי. אתמול היא נחבטה החוצה בפראות והשתוללה לרגע במקומה. סוד אחרון ביקש לצאת. עטיפתו זהרה, קראה לי להושיט יד. הסוד, זוהר בלובנו, הזכיר לי את יום הכיפורים בבית הכנסת. איך כולנו צעדנו לתפילה באחדות, מעבירים את השעות בתחינה ובחרטה. מרוקנים את ליבנו, מפנים מקום לחטאים שעוד יבואו, נאחזים באשליית הניקיון הנצחי. הבטן שלי מתהפכת. זה עונש. זה מה שמגיע לאישה כמוך, סוררת.

כדור עתידות שחור מתגלגל לכיווני, והנה הוא יציג את גורלי. אולי הוא יגריל "כן", אולי "לא", ואולי "מאוחר מדי".

העיניים נחלשות מול עוצמת הסוד והממתק. אני חשה כמו זבוב שנכנע לזוג הכפיים שנסגרות עליו, מבין שמאוחר מדי. אני מושיטה יד, פושטת ומגלה —

פרק 1

"את לא יוצאת ככה מהבית."

היא מסתכלת עליי באותו התיעוב שתופס אותי לא מוכנה בכל פעם מחדש.

"מתי תצאי לי מהחיים? ומהבגדים?" דקלה נוהמת אליי, וחותמת באנחת תסכול.

אני האשמה.

בכורתי עומדת מולי במכנסי ג'ינס בהירים. הם חובקים את רגליה כמעטפת שרירים נאמנה. אפשר לקפוץ איתם ממרחק קילומטרים ולנחות בבטחה. חולצתה רחוקה מעט מהפופיק, כמעט מגיעה, כמו ילדה מטה לנפול שמותחת את ידה בתחינה לחברתה. חולצתה פתוחה מדי, מגלה מדי, והמראה בכללותו הוא "מדי".

מילים נוראות קופצות בראשי כפעוטות על טרמפולינה — זונה. קלה להשגה. טיפשה. כמה סטיגמות אישה, לכאורה פמיניסטית, יכולה להחזיק? הלוא מול כל אלו אני נלחמת מאז ימי האולפנה שלי?

ובמבט שני, זה לא כזה נורא. היא בסך הכול נראית כמו נערה מתבגרת חמודה. אין ספק שיש יותר מדי שחור שם, בעיניים. אבל במה התמונה הזו שונה מזו שלי, לפני עשרים וחמש שנה? צלליות סגולות, ליפ־גלוס רטוב ודביק. אלו הבגדים. מעולם לא העזתי לצאת ככה לעולם, בטוחה וחשופה. יותר מדי משקל שמו לי על הגוף. הבגדים הסתירו את הסכנה שבבשר החשוף. שמיכת כובד החונקת את האש, לבל יישרף העולם.

דפיקה רמה בדלת קוטעת את השיח ביני לבין דקלה, ואת זה הפנימי, ושתינו פונות לעבר הדלת. "זה בשבילי, זה בטח גל."

"גל?"

מבטה מצמית אותי, מסמן לי שלא אעז, ושגם ככה חציתי את הגבול. מתי היפוך התפקידים הזה ישוב על מקומו? אני ההורה השקול, ואילו היא ילדתי האבודה, שרק זקוקה לחיבוק והנחיה מאמא.

גל הוא נער גבוה וגמלוני. הם הכירו במתנ"ס, בחלון שבין חוג מחול לג'אז שלה. גל מלמד גיטרה בבית הספר למוזיקה הצמוד, ונכנס כדי למלא את הבקבוק שלו במים קרים מהתמי4. זה שלהם שבק חיים והמתין למישהו שאכפת לו מספיק כדי להחיותו. וככה, ללא בושה, הוא התחיל איתה, והיא מצידה הלכה שבי אחרי חיוכו המתוק והביישני. איך עוד תכיר בחורה דתית נער חילוני אם לא כך, משום שלאף אחד לא היה מספיק חשוב לתקן את התמי4 במרכז המוזיקה? אני חושבת על כך בכל פעם שהוא מולי, מחייך חיוך רחוק מתוק והפוך מביישני. משהו בחיוך ובתנועות גופו מייצרים מולי את התחושה שעלם חסון ובטוח ניצב לפניי. אולי הוא כמו זיקית? חיוכו הופך למה שנדמה שהסביבה מצפה ממנו? אני מנערת ממני את הרוע הטהור שהוטמן בי מאז שהוא בחייה. בחיי. תני לו צ'אנס!

"שלום לאמא מספר אחת!" הוא צוהל כהרגלו, ואני מתכווצת. ואז שוב. בפעם הראשונה מטעם הלוואי שעולה בי מול עודף החן שהוא משפריץ, ובפעם השנייה בגלל האשמה. אמא מספר אחת? אני נדקרת חזק עם כל מילה.

"אז לאן אתם יוצאים היום?" אני שואלת, לא מפספסת את המבט הרעב שהוא מגניב לעברה. מבט חטוף לשעון מסמן לי שהוא כבר נגס בחציו של אחר הצהריים.

"אני חושב שנפגוש את החבר'ה שלי בים," הוא מתקרב אליה, כמעט אף אל אף. היא מאשרת. למה היא לא אומרת כלום כשהיא לידו? אבודה במעטה הקסם. ואולי גם האפטרשייב מאלחש אותה לתרדמת מוחית.

"נהדר!" אני מסמנת לדקלה להתקרב ולוחשת, "יש לך את האינסולין? משהו למקרה של היפו?"

"אמא, תרדי ממני," היא מסננת מבין שיניים חשוקות, והדופק שלי כבר נוסק עד אלוהים.

הם סוגרים את הדלת. השקט ממלא את החלל.

אני לא סובלת את השקט. הבית שלנו לרוב קצבי ותוסס. אני רודפת אחרי רשימת משימות וילדות ולא צריכה לשמוע את עצמי. אך לאחרונה המשימות פוחתות והשקט מתעצם, ותכף ייבקע כביצה וממנו ייוולדו מחדש כל המחשבות שקברתי.

אני מוציאה מהר דף ומתחילה לרשום —

בת מצווה של מאיה: קריאת תורה בבית כנסת? קייטרינג לקידוש. שמלה.

קניות: חלב, לחם, קרקרים ללא גלוטן, אבוקדו, ליצ'י.

סוכרת יימח שמה: אינסולין, לוודא תוקף גלוקגון.

ינון: אתה זוכר מי אני? מתי לאחרונה הסתכלת לי בעיניים? אתה אוהב אותי לא משנה מה?

את זה האחרון אני רושמת בפתק פנימי, מקפלת צפוף־צפוף ודוחפת במעמקי המגירה שבלב, עם יתר סודותיי הכמוסים.

הכותל הזה מחזיק שאלות רבות, והן מופנות לזה שבשמיים. לזה שבשמו חינכו אותי וסיפרו לי מה חשוב לו, ובעיקר איך חשוב לו שאתעצב כאישה בעולם מלא פיתויים. סיפרו לי עליו והעבירו לי את תורתו כל כך הרבה, עד שאני לא בטוחה מי הוא בכלל. אולי מרוב יועצים וחכמים אין בשמיים דבר? מלבד טבע כמובן. טבע גחמני שלא ניתן לרצותו. מי הוא אותו האל שאני מעניינת אותו עד כדי כך שהוא יעניש אותי על חולצה חושפת מרפק? על כך שהמרתי את פי הוריי? מי הוא האל שחמתו כה בוערת בו, ואפו ניחר?

אם זר ייתקל בי ברחוב, הוא יראה אישה יראת שמיים. עטויה מטפחת, לבושה כיאות, ובשקיה נחים, לצד האורז והתפוחים, גם מצוות. שמורות כפנינים יקרות, קרובות לחזה, לבל תשמיטן.

אך עבור אישה מאמינה, מצוות אמורות להיות כשרשרת פנינים על צווארה. עניין המרחק הזה, שרק אני משגיחה בו, מתפספס אפילו בקרב האנשים הקרובים אליי ביותר.

בליפ. אני מציצה בנייד ורואה הודעה ממנו. אריק, יו"ר ועדת בית הכנסת, או כמו שאוהבים הגברים לברכו, מר גבאי.

"לצערנו בקשתך לקיים את קריאת הנשים עם כלל חברי הקהילה נדחתה. עייַנו במידע שצירפת, לגבי ההיתרים שרבנים אורתודוקסיים נתנו ועליהם את מסתמכת, והחלטנו שזוהי פרצה שאנו לא מעוניינים להרחיב עוד".

ידיי נענות לי בנס, ובין רעידות הכעס אני מצליחה לכתוב:

"לצערי אני לא מוותרת. קבע לנו פגישה לערעור בהקדם. ואל תנסה להתחמק! אני חברת קהילה, שווה בין שווים ושוות".

כעבור דקה שנדמית כמו נצח הוא מסמן לי אוקיי בעזרת אימוג'י.

אני נזכרת בחוויה אחת שונה. כשביקרתי את גפן בשבתות בהן שירתה בשירות לאומי בירושלים, הייתי הולכת להתפלל בתפילות השוויוניות בבית הכנסת "שירו רינה". הרגשה חתרנית ונועזת. הלכתי נרגשת עם סידור ביד אל עבר התפילה. במניין עצמו התרגשתי עד דמעות מהיופי הקולקטיבי הנוצר משבת אחים ואחיות גם יחד. אישה הובילה את קבלת השבת, קולה היפהפה מלווה בקול קהל המתפללים והמתפללות. למרות מה שלימדו אותי, כי ערבוב נשים וגברים בתפילה מוביל להגברת פיתוי הגוף על פני התמקדות ברוח, התפלאתי לגלות תפילה מלאת כוונה. ידעתי שבביתי ובסביבתי זו לא נחשבת תפילה כהלכתה, ובלחישה יגידו שכבר עדיף ללכת להתפלל אצל הרפורמים, לפחות הם לא מסתירים מה הם באמת. אך מאז עברו כל כך הרבה שנים ובציבור שלנו יש התקדמויות. לכן בשנה האחרונה אני מנסה לקדם קריאת נשים בתורה, בקשה צנועה, ביחס להתקדמות השוויוניוּת בבתי כנסת אורתודוקסיים אחרים, אך אני נתקלת בחומה אחר חומה.

קריאה עמומה מגיעה מהדלת.

ינון בעבודה, מאיה עסוקה בבניית מצגת לשיעור בת מצווה עם אופיר חברתה. ליבי, בת הזקונים, שעל אף שמונה שנותיה שבהן בגרה ורכשה עצמאות טרם למדה להעסיק את עצמה, יושבת מול הטלוויזיה. בשונה מאימהוּתי לַגדולות, איתן ישבתי שעות אחרי המסגרות — מדביקה גזירי נייר צבעוניים ומכינה חיות מבצק — עייפתי לאחרונה.

אני מציצה בעינית הדלת הממוקמת מעט גבוה, "גלית?" לא יכולתי להיות מופתעת יותר גם אילו אליהו הנביא היה מופיע כאן, על סף דלתי.

"גלית? מה את עושה כאן?"

"אודיוש! מאמוש. כמה את חסרה לנו. בואי הנה," היא אומרת, ואני נמחצת תחת חיבוקה הגמלוני, בעודי מתאמצת לא להפיל את העציץ העצום שהיא מחזיקה בידיה. מה מביא אותה פתאום, דווקא עכשיו, ליישוב שום־כלום הזה, מתל אביב הרחוקה?

"איזו מטפחת יפה... את חייבת לשלוח לי אחר כך קישור לחנות," היא אומרת. מתחשק לי להעביר את האצבע, סווייפ, וכמו בטלפון — להחליף מסך. שבמקומה יופיע אתר מתכונים עם סלט סלק רענן. או אתר הטיסות שבו אני משתעשעת בשאלה לאן אטוס מחר.

איך אני סוגרת את האירוע הזה ומהר? "תודה על העציץ! לא היית צריכה." אני מניחה אותו אחר כבוד בחלל שבין הספה לוויטרינה. השמש מפנה את קרניה, בול עליו, ואני חייבת להודות שעכשיו שהוא כאן — אני מבינה כמה הוא היה חסר. "זה מסוג מונסטרה, ועוד מעורב. תראי איזה גורג'ס, והוא עמיד בטירוף. צריך ממש להתאמץ כדי להרוג אותו! ואחרי מה שקרה עם הפרויקט... אמרתי לא ניקח סיכונים. קפה?"

כבר למדתי להיות רכה מול גלית ומול משפטיה האומללים. יש לה לב זהב, הוא פשוט נטול פילטרים. לרוב היא לא יודעת מה לומר, והיא מעוניינת להצביע על הפיל שבחדר, בבדיחוּת. אני אישית תמיד מעדיפה ישירוּת על פני הלצה שעליי לגחך בעקבותיה או להשוות ולהעלות. שתי אופציות גרועות במידה שווה. "בטח, קפסולת וניל, נכון?" גלית מתרווחת על הספה. "עם הרבה קצף. חמודה שאת זוכרת."

למה לעזאזל היא פה? היינו מיודדות בעבודה, כן. יצאנו כמה פעמים לריצות יחד בחמישי בערב, בתום שבוע העבודה. פעמיים קיימנו פה, בביתי, מפגש גיבוש צוות — פעם ערב יין וגבינות ופעם תיאטרון פלייבק ששאב השראה מדינמיקת המשרד (כולנו התכווצנו כשהשחקנים קלעו לאישיות האנאלית של יאיר, הבוס).

גלית היא אישה נעימה בסך הכול, אין איתה רגע של שקט, ובסביבת עבודה שבה דרושה אנרגיה גבוהה ושיווקית היא בונוס רציני. אפשר לומר שבעבודה היינו אפילו קרובות. אבל החברוּת המשרדית ששרתה בינינו אינה ברמה שמצדיקה ביקור בתזמון הזה, אחרי שפוטרתי.

"אני חייבת לומר שאני עצובה שאת כבר לא איתנו," היא פותחת. "וגם איך שיאיר עשה את מה שעשה... חשוב לי שתדעי שהיית הרבה מעבר לפשלה הזאת."

"תודה, גלית. אני מעריכה את זה, באמת."

"איך את מאז? כמה את שבורה מאחת עד עשר?" היא מסדרת את הפאה שמתפזרת על כתפיה בליטוף עדין, שרק מי שמגיעה מהרקע שלנו יכולה לזהות.

"לא שבורה. זה כָּאַב, לא אכחיש. אבל הוא עשה לי טובה, באמת," אני מחליטה לא לשפוך בפניה יותר מדי, לתת טעימה קטנה ולעבור לנושא שונה, ומהר. "אז שמעתי שעינת מתחתנת?"

"אוֹדֶיָה, אני מתגרשת."

הקפה נשאר בחלל הפה ואני לא מצליחה לבלוע אותו. טיפה מתחילה לצאת מבין שפתיי, ואני מתנצלת, קמה להביא מפית.

"מה?"

"כן. הוא סוף־סוף עזב אותי. נמאס לו ממני. יותר נכון נמאס לו מזה שנמאס לי. מזה שמשעמם לי. מזה שאני רוצה יותר מהחיים," היא מחווה על הפאה והחצאית. "מזה שאני שבויה בתוך דמות שהיא לא אני. אני בכלל גלית שרוצה לנסוע בשישי לים ולקבל את השבת מול השקיעה עם עיתון ועם רוזה צונן, לצד אהובי. אני לא גלית שמבשלת על הרגליים עד צאת הנשמה, מדליקה נרות כדי לקבל שבת שבה ארכיב פאזלים, אסדר שולחן ואפנה שולחן ואחכה שיעבור הזמן עד מוצאי שבת."

אני שומעת את מאיה וליבי פותחות וסוגרות מגירות. בטח מחפשות את הטאבלט, אף שהן יודעות שאסור. אני חייבת לאפס את שגרת המסך בבית. מחשבה נוספת זולגת — מה תאמר אמא של הילית? אני כבר מדמיינת אותה לוחשת, אצל משפחת גולד אין משמעת ואין ממש אמא. בעצם זאת לחישה שלי.

"ובאמת, יום לפני שהוא נפרד ממני, צעקתי, הפעם בקול, שאם אצטרך לטגן קילו שניצלים עוד שישי אחד... ושאשת חיל והעם הנבחר ושבת — הם השקרים גדול שאי פעם מכרו לנו," קולה של גלית מקרקע אותי חזרה.

מחשבה רודפנית נכנסת אליי, באלימות. היא משחקת בי? מדברת כמוני, מקלפת סודות, כדי לגלות עליי פיסה רכילותית? די, אודיה, זה ממש מוגזם, אפילו בשבילך. למה שהיא בכלל תדע את כל הדברים הללו עלייך? היא באה לשתף אותך.

"את יודעת מה, אודיה? תמיד הרגשתי שאת אחת שיכולה להבין את מה שאני מתארת."

אני מרגישה ערומה, ודחף עז להתכסות עולה בי. אני מקנאה בה. על החופש המחכה לה. על הרשות לבדוק, עכשיו שבעלה עוזב אותה... תחושת השעמום שתיארה מתחברת במחשבתי לתחושה עמומה שאני סוחבת, כמו זנב שלא ברור מהיכן הופיע. עכשיו הוא מתגלה בכלל כמחשבת לב כמוסה.

אני באמת כמו גלית?

"אני ממש לא מעוניינת להתגרש, גלית."

שקרנית! מאיפה זה הגיע?

"לא, זה לא מה שהתכוונתי. פשוט תמיד נראית לי נפש חופשייה כזו. אחת שרוצה יותר. לא בתלם. מבינה?"

מה יש לה, עיני רנטגן? או שאני כזו שקופה, ורק נדמה לי שלא רואים? גלית פוכרת אצבעות ומבטה מזכיר לי כלבלב עזוב. ליבי יוצא אליה. זה לא פשוט להתגרש באמצע החיים. אני מנסה להעביר נושא. "את יודעת, מאיה, השנייה שלי, חוגגת בסוף הקיץ בת מצווה. ואני כל כך רוצה שהיא תקרא בתורה בבית הכנסת, ממש כמו הבנים. אבל זאת פנטזיה הרי, אז ניסיתי לבקש קריאה לנשים ואת לא תאמיני. מתנגדים לזה. ו..." היא מחכה להמשך, המתח פרוש על פרצופה וממשיך לכתפיה המכווצות מעלה. "אני לא יודעת מה אני מרגישה בדיוק. כי זה לא רק כעס. זה משהו עמוק יותר. מהותי."

היא מתלבטת אם לומר את מה שהיא מאוד רוצה לומר. "אני חושבת שנשבר לך, אודיה. אולי נראה לך שתורת האמת שמכרו לך היא יותר כמו תורת נוחות חברתית, לטובת מגדר מאוד מסוים."

אנחנו משוחחות עוד קצת, אני מעודדת אותה שיהיה בסדר ושכל זה קורה לטובה, ואנחנו נפרדות. גלית קובעת לנו ריצה בנמל, "מול הים אפשר לנשום," ושולחת זימון כדי שלא אעז להבריז. "יש לנו מלא על מה לדבר!" אני מודה לה על העציץ. כשהדלת נסגרת מאחוריה אני מרגישה שהיא שכחה משהו, פצצה מתקתקת, ושעליי לרוץ אחריה ולדרוש שתיקח אותה. עד שאני פותחת את הדלת, הרכב מתרחק.

מאוחר מדי.