אינלנד

הקדמת המתרגם

למה אני אוהב אותך כל־כך

Azért annyira szeretlek

mert meghaltál évtizedek

őta es elfelejtetted

már a meleg testedet.

אני אוהב אותך ללא מעצורים

כי מתת לפני עשורים

ולא נותר עוד בתוכך

זכר חום גופך.

את השיר הקצר הזה, Azért annyira szeretlek (בתרגום ישיר: למה אני אוהב אותך כל־כך), כתב ג'ראלד מורניין, תתרן מלידה, חלילן חובב ואחד הסופרים הגדולים והמיוחדים שיצאו אי פעם מאוסטרליה, בשפה ההונגרית. השיר מוקדש "לעובדת חווה צעירה בפּוּסטָת רָצֵגרֶש, במחוז טוֹלנָה, בממלכת הונגריה, שנטלה את חייה בשנת 1910."

אינלנד הוא חידה. גם מורניין עצמו, אף שחש "מוּנע באופן בלתי רגיל" בשעה שכתב אותו, העיד בכמה הזדמנויות שבכל פעם שהתבקש "להסביר" את אינלנד, מצא את עצמו ללא מילים.

במשפטי הפתיחה למאמר "למה אני כותב את מה שאני כותב" הוא מציע סוג של הסבר: "אני כותב משפטים. קודם אני כותב משפט אחד, ואז עוד משפט. אני כותב משפט אחרי משפט."

"אף צליל בשפה האנגלית לא תואם את הצליל של המילה המאדיארית (הונגרית) Kút," מצהיר מורניין בספרו האחרון, "מכתב אחרון לקורא" (2021). הדבר נכון גם לגבי השפה העברית. המילה נהגית כמו ההברה השנייה של המילה "ילקוט", עם הצרה נוספת של השפתיים ומשיכת הצליל פי שניים מאורכו המקורי. כך נוצר צליל ארוך ואינטנסיבי. בעברית משמעותו באר.

מורניין מעולם לא העלה על דעתו לבקר בהונגריה, אבל התחיל ללמוד בעצמו הונגרית בגיל 55 (לדבריו, אם יש גן־עדן, המלאכים שם ללא ספק מדברים הונגרית). מה ששלח אותו לעשות את זה, ועוד קודם לכן לכתוב את אינלנד, היה פיסקה אחת מתוך הספר "אנשי הפּוּסטָה" מאת ג'וּלָה אִיֶשׁ, שטלטלה את נפשו עד כדי כך שהיה מוכרח לקרוא אותה בשפת המקור. הפיסקה הזו, שנודדת כרוח רפאים לכל אורך אינלנד, היא שהפגישה אותו עם אותה עובדת חווה צעירה מפּוּסטת רָצגרש, שלילה אחד קמה פתאום ורצה כחץ שלוח היישר אל הבאר.

כשהתחלתי לתרגם את אינלנד, לא העליתי על דעתי שמישהו אי פעם ירצה לפרסם אותו. מדובר באחת היצירות הסבוכות והמשונות שקראתי בחיי, יצירה שהמסתורין שלה ומלאכת הפיענוח שהיא דורשת מהקורא מזכירים לעיתים כתבים קבליים יותר מאשר פרוזה עלילתית מודרנית. העלילה, אם יש כזו, הולכת ומתבהרת בשלבים מאוחרים של הקריאה, וחלקים ממנה ניתנים להבנה רק בקריאה שנייה או שלישית. ועדיין, כמה אובססיות משותפות, קטע אחד על תתרנות ושנת היציאה של הספר (1988), גרמו לי להבין שכנראה נועדתי לתרגם את אינלנד, בין שיגיע בסופו של דבר לקוראות וקוראים נוספים בשפה העברית, ובין שלא. אני אסיר תודה לישראל כרמל, מו"ל הוצאת כרמל, ולדפנה רוזנבליט, העורכת שלי, שסייעו לי בזה.

לאור כל מה שכתבתי עד כאן, הקוראת יכולה להסיק שכתיבת דברי הקדמה לאינלנד היא משימה לא פשוטה בלשון המעטה.

המעט שארשה לעצמי לומר הוא שאנחנו מתחילים את הספר על האַלפֶלד הגדול של הונגריה, יוצאים משם לטיול ארוך במיוחד באמריקה, ולבסוף נוחתים כמובן באוסטרליה, וכל זאת כשאנחנו זוכרים, ומורניין מצפה מאיתנו לזכור, שמי שכתב את הדפים האלה לא עלה אף פעם על מטוס ולא יצא מעולם מאוסטרליה.

לכן חשבתי שראוי לציין שהתרגום העברי של אינלנד נכתב בחלקו בהונגריה, תחת השנדלירים המוזהבים של ספריית ארווין סאבּוֹ, ובעוד מקומות קצת פחות מוארים. במסגרת הביקור שלי נסעתי אל האלפלד הגדול, למקום בשם הוֹרטוֹבּאג', כדי לחזות במו עיניי בבארות הקילון ובפוסטה הגדולה של הונגריה שמורניין ביקר בה רק דרך מכונת הכתיבה שלו. זה היה בינואר והאוויר היה קריר. הייתי לבד בשממה. חציתי את גשר תשע הקשתות, הסתכלתי סביב, צילמתי כמה תמונות, ביקרתי במוזיאון קטן ועליתי על האוטובוס הראשון חזרה לעיר.

הקוראת תמצא לא מעט הערות שוליים לאורך הספר. כל הערות השוליים הללו נכתבו על ידי והן מופיעות במהדורה העברית בלבד. הבחירה להוסיף אותן דורשת הסבר. מורניין מתייחס ללא מעט ספרים, מחברי ספרים ושלל יצירות ודמויות לאורך הספר. על פי רוב הוא בוחר לשמור על בורות מוחלטת בנוגע אליהם, ונמנע מללמוד עליהם כל פיסת מידע נוספת, גם במקרים שבהם יש סיכוי סביר שהקוראת שלו יודעת עליהם הרבה יותר ממנו. הבורות הזו שלו חיונית לעיתים לצורך המסע הספרותי שהוא בוחר להעביר אותה, והסקת מסקנות מסוימות בנוגע לאותן דמויות ולמבנה העולם בכללותו. בהשראת אופיו המיוחד של הספר הזה, וגם למען ההנאה האישית שלי כמי שבילה עם הספר הזה כמה שנים מחייו, בחרתי להוסיף בשולי העמודים כל מידע שחשבתי שעשוי להעשיר את הקריאה, גם אם איננו בהכרח חיוני. לעיתים מוסיפות ההערות רקע על הפרטים שנמסרים בטקסט עצמו, לעיתים מאירות אותם באור אחר, ולעיתים סותרות אותם לחלוטין. בכל אופן השתדלתי לכתוב אותן (כמו את המעין־הקדמה הזו) בסגנון שתואם את רוח הספר ובמידה לא מבוטלת של הומור. הקוראת מוזמנת לבחור אם לקרוא אותן במהלך הקריאה ברומן, בסופה, או כלל לא.

כל דבר הוא יותר מדבר אחד. מי שקורא את המילים האלה הוא גם קורא וגם קוראת, אישה צעירה שחורת שיער שיושבת ליד שולחן עץ רחב וכותבת. והספר הזה הוא גם התרגום העברי לאינלנד, וגם כמה דברי סיכום מבולגנים למכתב ארוך וסבוך שנכתב על גבי ערימת דפים שנמצאים כרגע בנדידתם אל עבר ארץ שבה כולם מדברים הונגרית, ואנשים כותבים זה לזה בחופשיות — ולעולם אינם בודדים.

עמרי שפירא

בודפשט, פברואר 2024

תל־אביב, מרס 2025

פתח דבר

כמעט עשרים וחמש שנים חלפו מאז שקראתי את ההגהות למהדורה הראשונה של אינלנד. לאורך רוב הזמן הזה העדפתי להימנע מלהסתכל בדפי המהדורה הזו או בדפי שש המהדורות שיצאו אחריה. חשתי מוּנע באופן בלתי רגיל כשכתבתי את אינלנד, ולאחר פרסומו הנחתי שהכנסתי לטקסט יותר מעצמי משהיה ראוי לעשות. במהלך הימים האחרונים, כשקראתי את ההגהות למהדורה הנוכחית, הופתעתי והוקל לי כשגיליתי כמה מהטקסט נבע בהכרח לא מהזיכרון של מחברו, אלא ממקורות שונים אחרים שלרוב זוכים לַכינוי הגורף דמיון.

מבקרים ופרשנים העלו הצעות שונות ומגוונות בקריאתם את אינלנד. לעולם לא אתייחס בכתב לקריאה זו או אחרת, אך אני מקווה שאוכל לסייע לקוראים חדשים של הטקסט אם אצהיר כאן שאני מחשיב את הספר כבעל מְסַפֵּר אחד בלבד, ולא כמה מספרים כפי שחלק מהקוראים ככל הנראה סברו. דומני כי אותה ישות או נוכחות גילתה לא רק שכל דבר בעולם הוא יותר מדבר אחד, כשם שבריכת דגים, לדוגמה, יכולה להיות גם באר, אלא גם שכל טקסט הוא יותר מטקסט אחד.

בקריאתי האחרונה הופתעתי גם לגלות שרוב הדברים שעוררו כנראה בלבול בחלק מהקוראים מקבלים למעשה הסבר בטקסט. המבקר שתהה מדוע הצבעים אדום, לבן וירוק מוזכרים לעיתים כה קרובות, לא קרא מן הסתם את ההסבר המפורש המצוי בטקסט עצמו. אפילו המקור למשפט האחרון והמודגש של הטקסט, שאף פרשן כמדומה לא איתר, נרמז בטקסט באופן בולט.

בקיצור, רק לעיתים רחוקות הרגשתי, במהלך קריאתי האחרונה, שאינלנד קשה מדי לקריאה. רק פעמיים חשתי צורך לשכתב את המילים שכתבתי לראשונה לפני כמעט מחצית מחיי. ייתכן שלא הייתי צריך לשים בפי הַאיש מהאחוזה והאורח שלו, הסופר, מילים מאופקות על חזירוֹת ועֲגָלוֹת, אלא לתת להם לדבר בפתיחוּת על עובדות חווה. וייתכן שהיה עליי להסביר כי אף שנדמה כי השפה המאדיארית שונה מכל שפה מוכרת, חוקרים מסוימים מצאו קווי דמיון בינה ובין השפה הפינית, טענה שעשויה, אם תוכח, לגלות שהפינים הם אולי בני דודים רחוקים של ההונגרים.

ג'ראלד מורניין

מרס 2013

אני מאמין שבאופן עקרוני אתה כותב לשני אנשים; לעצמך, כדי שזה יהיה ממש מושלם... וגם בשביל זאת שאתה אוהב, בין שהיא יכולה לקרוא ולכתוב ובין שלא, בין שהיא חיה ובין שמתה.

ארנסט המינגווי

אני כותב בספרייה של אחוזה, בכפר שאת שמו אני מעדיף לא לציין, בסמוך לַעיירה קוּנְמָדָרָשׁ שבמחוז סוֹלְנוֹק.

המילים המסתלסלות מקצה העט שבידי נכתבות בשפת האם שלי. מאדיארית רוויית מועקה, כך העורכת שלי קוראת לה. ייתכן שהיא צודקת. המילים הללו נחות בשלווה על הדף שלפניי, אך ייתכן שהמועקה הרובצת עליי היא משקלן של כל המילים שעדיין לא כתבתי. והמועקה הרובצת עליי היא מה שמלכתחילה דחק בי לכתוב.

או שהמועקה הרובצת עליי עשויה להיות משקלם של כל הימים שעדיין לא חייתי. המועקה שלי תדחק בי בעוד זמן קצר לקום מאחורי השולחן הזה ולגשת אל החלונות; אך אותה מועקה תדחק בי לאחר מכן לשוב ולהתיישב לשולחן הזה. ואז, אם אתחיל לכתוב: "ניגשתי כרגע אל החלונות והשקפתי על אדמותיי..." הקוראת שלי תלמד לדעת כמה מעט אני רואה סביבי, כשהמועקה הזאת רובצת עליי. מכל הנופים הנרחבים הסובבים את אחוזתי, איני מסוגל להעלות בדעתי דבר פרט לשדה הקרוב ביותר ולשורה הארוכה של עצי הצפצפה בקצהו המרוחק.

האם זה באמת הכול? לפעמים אני מודע לקיומם של שדות נוספים מעבר לשדה הראשון, ולערבות שמעבר לכול — שכבה אחידה של ערבות תחת עננים אפורים כבדים. ואני מסוגל לשחזר משפט או שניים מימי בית הספר: "מחוז סולנוק, על האַלְפֶלְד הגדול..."

אני לא זוכר כרגע מה קראתי פעם בספר הלימוד שלי. אבל אני זוכר את באר הקילון בשדה הראשון שמעבר לעצי הצפצפה.

לו יכולת את, הקוראת שלי, לפסוע איתי אל החלונות, היית מבחינה בו בן רגע — במוט הארוך המצביע לשמיים. היית מבחינה במוט־הבאר, אך מדוע שאבחין בו אני? מוט ארוך מצביע אל השמיים בכל נוף שנשקף מכל אחד מחלונות האחוזה הזו, ובכל נוף שנשקף מכל בית אחוזה במחוז סולנוק. אך שוב, סביר להניח שלא את ולא אני נראה את מוט־הבאר שבצד המרוחק של עצי הצפצפה; אחד ממפקחי העבודה שלי קיבל הוראה לאטום את הבאר ולהוריד את המוט בשנה שעברה — או אולי בשנה אחרת.

עכשיו, דבר־מה שאיננו מועקה דוחק בי לעזוב את השולחן ולגשת אל החלונות. אני מוכרח לגשת אל החלונות כדי לבדוק אם נזכרתי, ממש עכשיו, במראֶה של באר מסוימת, או אולי רק חלמתי.

אך אולי אוכל לומר, בלי לקום מהשולחן, שרק חלמתי על מראה הבאר שלי. אם את זוכרת, קוראת, לא קמתי משולחני כשהתחלתי את החקירה הזאת. רק חלמתי שאני קם משולחני ואז חוזר אל שולחני ואז מנסה להיזכר במה שעשוי הייתי לראות מבעד לחלונותיי. חלמתי שאני יושב כאן אל שולחני, ואז תהיתי האם האדם שעליו חלמתי — האם אותו אדם נזכר במראה של באר מסוימת, או האם חלם.

אני לא אוהב את מה שכתבתי כרגע. אני מנחש שגם העורכת שלי לא תאהב את זה כשתקרא את זה. לא התכוונתי לחבר משפט כזה כשהתחלתי לכתוב. אבל המשפט המורכב שלי גרם לי לשכוח לרגע מהמועקה הרובצת עליי. אני אמשיך לכתוב. אני אמשיך לשבת לשולחן. ייתכן שלזמן־מה לא אוכל לומר לך, קוראת, אם מוט ארוך מצביע או לא מצביע אל השמיים בשדה שמעבר לעצי הצפצפה. ייתכן שאפילו אחלום שאני ניגש אל החלונות ואז חוזר אל השולחן ואז כותב שעשיתי את הדברים האלה. אך אם אוסיף לכתוב אודות באר הקילון, אנסה למענך, קוראת, להבחין בין מה שאני רואה, מה שאני זוכר ומה שאני חולם שאני רואה או זוכר.

העורכת שלי חיה ביבשת אמריקה, במדינת דרום דקוטה, במחוז טריפ, בעיירה אָיידיל. (אין הרבה אטלסים שמציינים את העיירה הזו, אך הקוראת עשויה למצוא את המילה "איידיל" מודפסת בבהירות מעט מזרחה לעמק דוֹג אִיר בעמוד 166 של "אטלס העולם של הָמוֹנד", שחברת המונד הוציאה לאור ב־1978 בעבור המגזין "טיים".)

העורכת שלי חיה באמריקה, אבל היא נולדה היכן שנהר השׁיוֹ, הנשפך מאגם בָּלָטוֹן, מוצא לו שותף בלתי צפוי בדמות נהר שַׁרְביז שמגיע מהצפון. הם לא מאחדים כוחות בן רגע, אלא משוטטים זה לצד זה לאורך המחוז כולו, במרחק שניים או שלושה קילומטרים זה מזה, קורצים זה לזה ומפלרטטים כמו נאהבים חולמנים. שני הפלגים חולקים אפיק גדול אחד, שופע ורחב כל־כך עד שניתן לכנותו מיטה זוגית משפחתית. השיפועים המתונים והגבעות השלוות משני עבריהם מעוטרים בצבעים שהיו יכולים להתאים גם לקירות של בית מואר ושלו. זה החלק שלה בעולם. (רוב המשפטים בפיסקה זו מועתקים מ"אנשי הפּוּסטָה", מאת ג'וּלָה אִיֶשׁ, בתרגום ג"פ קושינג, שיצא לאור בהוצאת שאטו וּוינדוס ב־1971.¹ "אנשי הפוסטה" אינו יצירה בדיונית. כל האנשים המוזכרים בספר היו פעם בין החיים. ייתכן שחלקם עדיין חיים.)

העורכת שלי חיה באיידיל, במחוז טריפ, בדרום דקוטה, אך היא נולדה במחוז טוֹלנָה שבטרַנסדָנוּבּיה, ואני רוצה לחשוב שיש לה קצת זיכרונות מהרובע שבו בילתה את השנים הראשונות לחייה.

העורכת שלי היא גם המתרגמת שלי. היא שולטת היטב בשפתי וגם בשפה האמריקאית. היא קוראת לעצמה אן קריסטָלי גוּנָרסֶן. היא נשואה לגוּנָר ט. גוּנַרסֶן, שקומתו גבוהה, שיערו בהיר והוא מדען. הוא ואשתו עובדים שניהם במכון קלווין א. דַהלבֵּרג לחקר הפְּרֶריות² השוכן ליד העיירה איידיל. (קלווין אוטו דהלברג נולד באָרטֶזיָן שבדרום דקוטה ב־1871, ונפטר בפוֹנד דוּ לָק שבוויסקונסין ב־1939. את הונו עשה ממבשלות שיכר ומייצור נייר.)

מעולם לא פגשתי את גונר ט. גונרסן, מדען הפרריות. לא פגשתי אפילו את אשתו, העורכת והמתרגמת שלי. אבל אני יודע שהיא כותבת על שולחן בחדר שקירותיו מכוסים ספרים וחלון רחב משקיף ממנו אל הפרריה.

הפרריה של העורכת שלי איננה פרריה אמיתית. למעשה זהו ישימון נרחב ששייך למכון לחקר הפרריות. מדעני המכון הזריעו את הישימון בזרעים של כל צמח שאי פעם צמח במקום שבו עומדת כרגע העיירה איידיל. מדי קיץ, כשהצמחים מגיעים למלוא גובהם, פוסעים גונר ט. גונרסן ועמיתיו המדענים בזהירות בין הצמחים כדי לִמנות אותם. ככל שזה נשמע לא סביר, מדעני הפרריות כורעים לאורך כל היום כדי לספור ולמדוד, על צלע גבעה זו ובתוך מכתש אחר ועל גדת הבריכה ההיא בעמק דוג אִיר, במישור הגדול של אמריקה. לאחר מכן מחשבים המדענים כמה עוד עליהם לזרוע עד שהישימון ילבש את המראה ואת התחושה של פרריה בתולית.

בינתיים חיים גונר ט. גונרסן, אשתו ובִתם בת השלוש־עשרה בבית גדול בינות לַחלקות הניסיוניות של מכון קלווין א. דהלברג. מדי פעם כותבת לי העורכת שלי כדי לספר שזה עתה קרבה אל החלונות, ושהייתה רוצה להצליח לתאר לי את המראֶה של ישימון שהולך והופך לַפרריה שתמיד היה אמור להיות: המראֶה של פרריית־החלום שלה, כפי שהיא מכנה זאת, הצומחת מתוך האדמה שמסביבה. העורכת שלי כותבת שהיא מרגישה בתוכה ציפייה גדולה יותר לעָבָר מאשר לאיזה עתיד מעורפל. העבר אינו עברה שלה — לא שנות ילדותה. היא רחוקה מילדותה כשם שהייתה מאז ומעולם. אך כשהיא מביטה החוצה ממעמקי הצללים שבחדרה לעבר הערבה שבקרוב תדמה לפרריה אמיתית, היא מרגישה שהיא עומדת על סף חיים חדשים בַּמקום שבו הייתה אמורה לחיות תמיד.

אך אלה רק הסחות דעת מנושא מכתביה. אן קריסטלי גונרסן היא אישה צעירה, אינטליגנטית ומעשית שמטפלת בעניינים חשובים. (לא אכתוב כאן מה אני מרגיש ביני לביני כלפי האישה שלאחר מכן תקרא ותערוך את הדפים האלה. יום אחד אכתוב דפים שאף אחד לא יצטרך לערוך או לתרגם. אכתוב על ימים שבהם ישבתי אחר הצהריים לשולחן הזה והאמנתי שהצליל האחרון שאשמע על פני האדמה יהיה חבטת משקוף החלון ברוח הקיצית או חריקות העט שבידי על הנייר; שהמראה האחרון שאראה על פני האדמה יהיה יריעת שמיים מעל שורה של עצי צפצפה, או שְׁדרות של מאות ספרים שמעולם לא הוצאתי ממדפיהם. אכתוב על אותם ימים שבהם, בשעות אחר הצהריים, הייתי עלול להימחץ תחת מועקה, לולא מצאתי על שולחני כמה דפים כמו אלה שמצויים סביבי עכשיו: דפים מארץ אמריקה, שם אנשים כותבים זה לזה בחופשיות ולעולם אינם בודדים.)

העורכת שלי תרגמה בעבורי למאדיארית את שמות הצמחים שהיא רואה מחלונה. היא דוחקת בי לכתוב את שמות הצמחים האהובים עליה ולקרוא אותם בקול. היא מבטיחה לי שאחווה הנאה יוצאת דופן כשאבטא בשפתי שלי את שמות העשבים והשיחים מפרריית־החלום שלה באמריקה. היא רוצה, לדבריה, שאראה, כאן במחוז סולנוק, את הנהוני הפרחים הזעירים הכחולים והארגמניים; שאשמע במישורים שלי עצמי את הרטט של גבעולי עשבים משונים ברוח. לפעמים העורכת שלי אפילו דוחקת בי להפוך את השדות ואת שטחי המרעה שלי לערבות־חלום, או להקים מכון לחקר האלפלד הגדול על איזו פיסת ישימון בין הרחובות הנידחים של קוּנְמָדָרָשׁ.

כשאן קריסטלי גונרסן כותבת לי בכנות כזאת, אני בקושי חש במועקה שלי. איני מסוגל לעשות את כל הדברים שהיא דוחקת בי לעשות, אך לעיתים אני כותב את שמות הצמחים מפרריית־החלום שלה. ולעיתים אני מדקלם את השמות — לא בדיוק בהנאה, אלא בתערובת משונה של רגשות.

הנה כמה מן השמות שתוכלי לדקלם בעצמך, קוראת. אך ייתכן שתשמעי, בעודך מדקלמת, רק צלילים של מאדיארית רוויית מועקה.

ליטֶל בְּלוּסטֶם; אָיירונְוויד; פְליבֶּיין; בּוֹנֵסֶט; ווּלְפְבֵּרי; צ'וֹקְבֵּרי.

(את כל שמות הצמחים בפִּסקה שמעל ניתן למצוא ב"חיי פרריות ומישורים" מאת דורוונד ל. אלן, שפורסם ב־1967 על ידי הוצאת הספרים מקגרו־היל בשיתוף עם אנציקלופדיית ספר העולם.)

אן קריסטלי גונרסן לא מתרגמת רק שמות של עשבים ושיחים. היא מנהלת המשרד לשיתוף נתונים על ערבות ופרריות. המשרד הוא מחלקה בתוך המכון לחקר הפרריות.

כששמעתי על המשרד לראשונה, חלמתי על בניין אמריקאי גדול עמוס ארונות עם תיקיות ושולחנות, עם פקידים שחובשים מצחיות ירוקות. אך אן קריסטלי גונרסן מדברת בקלות דעת על המשרד. היא אומרת לי שמדובר בלא יותר משולחן — אותו השולחן שממנו היא כותבת אליי. והיא מקטינה את המשרד כשהיא מכנה אותו בראשי התיבות של שמו.

לפעמים אן קריסטלי גונרסן מתארת איך היא יושבת לשולחן וחושבת על ערבות העולם. בכל שעה משעות היום, בארץ זו או אחרת, מרים אדם את מבטו מהתבוננות בצמחים עם שמות כגון איירונוויד או וולפברי. אותו אדם הוא האדם היחיד לכל מלוא האופק. הוא משקיף על הוֵלד או הסטֶפָּה או הפַּמפָּס³ ומתכונן להחשיב את עצמו בודד למדיי. אך הוא לא מסוגל לחשוב על עצמו ועל הדשא סביב ברכיו ועל העננים מעל לראשו ותו לא. הוא חושב על עצמו מדבר עם אישה צעירה או כותב אליה. הוא חושב על עצמו מספר לאישה הצעירה שהוא חושב עליה בכל פעם שהוא מוצא את עצמו לבד בערבות. הוא חושב על עצמו אומר לאישה הצעירה שהוא חושב עליה אומרת לו שהיא חושבת על אדם כמותו בכל פעם שהיא יושבת לשולחנה וחושבת על ערבות העולם.

לדברי העורכת שלי, כל המקומות המישוריים והעשבוניים בעולם מסומנים על מפות ומתוארים בערמות של דפים במשרד לשיתוף נתונים על ערבות ופרריות. מדי יום יושבת מנהלת המשרד לשולחנה וקוראת על מישורי העולם. האנשים הניצבים על הוולדים או הסטפות או הפרריות שלהם חושבים על אן קריסטלי גונרסן במקום שהיא מכנה מֶשנָע"פּ.

מדי לילה בקיץ, משאירה אן קריסטלי גונרסן את חלונות חדר השינה שלה פתוחים לרווחה. הצליל האחרון שהעורכת שלי שומעת לפני שהיא נרדמת הוא אחד משניים: התנגשויותיהם של תרמילי זרעים קטנים במשב הרוח הלילית, או החבטות העמומות וההד החיוור והמתכתי של חיפושית או עש כנגד רשת החלון.

פרריית־החלום של אן קריסטלי גונרסן מתחילה בחלונה. במקום לטפח מדשאות וחצרות סביב בתיהם, מניחים מדעני הפרריות של איידיל לעשבים השוטים השונים לצמוח בחופשיות. כשאן קריסטלי פוקחת את עיניה בלילה, היא רואה בינה לבין הירח והכוכבים צורות־להב וצורות־חנית וצורות־קסדה, או לפעמים צורות של נוצות או פעמונים או מצנפות.

העורכת שלי מעולם לא סיפרה לי, ואני לעולם לא אשאל, אך אני מאמין שהיא ישנה לבד בחדרה. אני חושב שלאורך כל הלילה היא מתעוררת רק בגלל ריחות. מדי יום על פרריית־החלום שלה פורצים לחיים בקצות העשבים אינספור פרחים, זעירים מכדי שהעין תבחין בהם. כל פרח מפיץ חלקיקים וטיפות זעירות לאוויר. מדי לילה נושא האוויר של איידיל את טעם איבריהם הפנימיים של פרחים, וכל הלילה בחדרה שואפת העורכת שלי את האוויר העשיר הזה אל גרונה.

ודאי הבחנת, קוראת, שלא קל לי לכתוב על ריחות של דברים. נולדתי עם נכות משונה: אפּי חסר את היכולת להריח.

הרוח שנושבת על פניי יכולה להגיע אליי הישר מהגבעות והעמקים של גללי הפרות הלחים, שערמו המשרתות בחווה מפסולת הרפתות שלי. והרוח יכולה להגיע מהוורדים שעל שלל הגשרים מעל השבילים המתעקלים המובילים אל גן הנוי. אך איני מקבל מהרוח שום רמז לגללים או לוורדים. אני חש רק במשב האוויר או בתנועתו, וחושב רק על מרחבי האדמה שהאוויר חצה בטרם הגיעוֹ אליי.

לו הייתי כותב לעורכת שלי שנהניתי מניחוחותיו של האלפלד הגדול, הייתי מוליך אותה שולל. אך אני מעמיד פנים שאני מבין אותה כשהיא כותבת שחדרהּ הומתק כל הלילה בניחוח כזה או אחר מפרריית־החלום שלה.

הביטאון הרשמי של מכון קלווין א. דהלברג לחקר הפרריות נקרא "הינטֶרלַנד". הגיליון הראשון של "הינטרלנד" היה אמור להתפרסם לפני זמן רב. אן קריסטלי גונרסן מספרת לי שהגיליון מתעכב מפני שמִשׂרת העורך טרם אוישה, ומפני שמדענים וכותבים לא הגיעו להסכמה בשאלת מטרתו של הביטאון הרשמי של המכון.

איני יודע מי באמת שולט במכון לחקר הפרריות. בעבר סברתי שהעורכת שלי, עם כל אותן ערבות בחלונות וכל אותם ספרים על המדפים, אינה כפופה לאנשים רבים. אבל מדי פעם היא כותבת שעליה להרשים אנשים מסוימים, לחזר אחריהם ולהחמיא להם, מפני שהיא שואפת להיות העורכת של "הינטרלנד".

לעת עתה, אן קריסטלי גונרסן חופשייה להציע מאמרים לפרסום. אני מאמין שבעלה משיג מעמיתיו המדענים חלק ממה שדרוש לה. וכל יום, מאיזו מדינה מרוחקת באמריקה, סטודנט ללימודי פרריות או סופר שהיא מעולם לא פגשה שולח לה חבילה שמנה של דפים מודפסים ותמונות מפתיעות, בתקווה לזכות באהדתה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

1 ג'וּלָה אִיֶשׁ (Gyula Illyés) נולד בשַרסֵנטלוֹרינץ שבמחוז טולנה ב־1902, ונפטר בבודפשט ב־1983. היה משורר, סופר, מתרגם ועורך הונגרי. בשנות השלושים נטל חלק בתנועת היוצרים népi ("של העם"), שחקרה את תנאי החיים העלובים בכפרי הונגריה. ספרו "אנשי הפּוּסטָה" (1936) נחשב לתעודה הספרותית החשובה ביותר של אותה תנועה.

פּוּסטָה היא ערבה רחבת ידיים המשתרעת בהונגריה ובסלובקיה. ידועה גם בשם "המישור ההונגרי הגדול" ו"האַלְפֶלְד הגדול". במידה רבה זוהי הגרסה ההונגרית של המישורים האוסטרליים.

2 פְּרֶריָה היא שטח ערבה רחב ממדים המצוי באמריקה הצפונית, ומשתרע מקנדה בצפון, לאורך מרכז ארצות הברית ועד צפון מקסיקו. ידועה גם בשם "המישורים הגדולים".

3 וֵלד, סטֵפָּה ופַּמפָּס — ערבות מישוריות באפריקה, אירואסיה ודרום אמריקה, בהתאמה.