זר בארצי- יומן מסע

מבוא

לא חשבתי שאכתוב ספר נוסף. הייתי בטוח שכתיבת הספר הראשון שלי הייתה אירוע חד־פעמי, אבל המציאות חשבה אחרת, כמעט הכריחה אותי לשבת ולכתוב.

המילים הללו נכתבות בימי מלחמה, המלחמה הקשה ביותר שמדינת ישראל ידעה. בשבעה באוקטובר 2023 התקיים הטבח הנורא שחמאס ביצע ביישובי עוטף עזה, טבח בו נרצחו למעלה מ־1,200 גברים, נשים, ילדים וקשישים. מייד לאחר הטבח ישראל הכריזה מלחמה על חמאס ויצאה למבצע צבאי אדיר ממדים ברצועת עזה. כשנה לאחר אותו טבח מזעזע, ולאחר ירי טילים בלתי פוסק של חיזבאללה על מדינת ישראל, פתח צה"ל בחזית נוספת, תמרון קרקעי רחב היקף בדרום לבנון. בנוסף, לראשונה בתולדות המדינה, איראן וגרורותיה בתימן ועיראק תקפו את ישראל באופן ישיר, על ידי ירי טילים וכטב"מים לעבר המדינה. אין מקום בישראל שלא חווה את האלימות המשתוללת.

במקום מושבי במושב אלמגור, מושב קטנטן בצפון הכינרת, נשמעות אזעקות, נצפים יירוטים ואף חווינו נפילות טילים, בתדירות יום־יומית. זו מציאות שנמשכת למעלה משנה. לצערי, כבר כמעט התרגלנו. אין ילד ישראלי שלא התרגל למציאות המטורפת של מלחמה המכסה את כל שטחי המדינה. מחיר החיים נעשה זול מתמיד, כל יום נהרגים אזרחים וחיילים. מרוב שהמוות נוכח ורחב, אין זמן לאבל ציבורי על כל אחד ואחת שאיבדו את חייהם, כפי שהיה נהוג כאן בעבר. אותם הרוגים מקבלים שורה בעיתון, בדרך למוות הבא שכבר ממתין מעבר לפינה.

בימים אלו של רשתות חברתיות, של משפיעני רשת, יותר מהמסר עצמו, חשובה כמות האנשים אליהם מגיע אותו המסר. כל כך הרבה מילים חכמות ונכונות נכתבות בכל כך מעט מקומות בישראל. כל כך הרבה מילים טובות מגיעות לכל כך מעט ישראלים. לעומת זאת, סיסמאות קצרות ופופוליסטיות נכתבות בכמויות מסחריות, גורפות מיליוני לייקים, ומשרתות נרטיב מסוים, כזה שהוא ימני, לאומני, גזעני, מתנחלי ודתי. כל ההגדרות הללו מתחברות לכדי תמונה של 'ישראליות רעה' אשר הפכה את הבית שלי, את ישראל, למקום שרע לחיות בו, רע לכולם. מקום שקודם כול רע למיעוטים ולקבוצות אוכלוסייה חלשות, ומקום שרע לבני אדם שוחרי שוויון, דוגלי זכויות אדם ואהבת האדם באשר הוא אדם.

כבר שנים רבות ישראל היא מדינה שמתחזה לדמוקרטיה, מדינה שמתחזה לקיים את ערכי הדמוקרטיה. אבל בשנים האחרונות ההתחזות הפכה שקופה יותר ויותר. עם קריסת עמודי הדמוקרטיה האחרונים שעוד היו קיימים בישראל, המדינה שלי נעשתה מסוכנת לכל מי שחי פה. אני מנסה לחשוב על טקסט אחד מוצלח שנער או נערה יכולים לקרוא ולהתחבר בו לנרטיב השמאלני, הדמוקרטי, ולצערי אני לא מצליח. ישנם טקסטים נהדרים, חכמים, חשובים שנכתבו על ידי אנשים חכמים ומלומדים, אבל לצערי הם לא נגישים. הם כתובים בשפה גבוהה, עד כדי לא מובנת, כך שהם בוודאי שלא 'מדברים' אל אנשים צעירים. וזוהי אולי הטרגדיה של מחנה השמאל בישראל. נכשלנו בצורה בה אנחנו מנגישים את ערכינו לדורות הבאים. בזמן שהדמוקרטיה הולכת ומצטמקת, אנחנו מתגאים בעוד טור מוצלח בעיתון של השמאל. ואומנם מדובר במילים מעולות, אך הן מגיעות לאנשים שרובם הגדול כבר מזמן לא יכולים להיקרא 'צעירים' או 'הדורות הבאים'.

אף אחד לא צפה את מה שיקרה בשבעה באוקטובר 2023, אבל מבט על השנים האחרונות חושף תמונה מבהילה על קריסתה של המדינה. כמו כדור שלג שמטר אחרי מטר אוסף עוד ועוד שלג, עד שהוא נהיה כבד ומסוכן, כך ניתן להבחין אחורה בסכנה שהלכה והתקרבה למדינת ישראל הדמוקרטית. כל כך הרבה סימני אזהרה, כל כך הרבה דגלים אדומים ושחורים, עד שהכול התפוצץ ונשרף, בהמון מובנים. בספר הזה אני מנסה לבחון אירועים מרכזיים שהתרחשו בישראל בשנים האחרונות מתוך הפרספקטיבה האישית שלי. אני לא מתיימר לייצג אף אחד, אלא את עצמי בלבד. רצף החוויות האישיות שלי בשנים האחרונות, כאזרח במדינת ישראל, מספרות איך אני חוויתי את קריסתה של ישראל הדמוקרטית, ובנוסף חידדו אצלי כמה תובנות משמעותיות, אותן אני פורש בדפים הבאים.

באחד הימים, בזמן כתיבת שורות אלה, התהלכתי בתל אביב בדרכי לפגוש לקפה חברה ותיקה וטובה. לפתע ניגש אליי בחור צעיר על אופניים. הוא שאל אם הוא יכול לגנוב כמה דקות מזמני, והציע ללוות אותי למחוז חפצי. עברו כבר יותר מחמש שנים מאז השתתפותי בתוכנית הריאליטי 'האח הגדול' ועדיין פרצופי מוכר להרבה מאוד ישראלים. אצל רבים אני מזוהה כ'שמאלני', ההוא שמאמין בשלום. הבחור הצעיר ציין ששמו דניאל ושהוא משתוקק לשוחח איתי כבר זמן רב. כמובן שנעניתי בשמחה, אני תמיד שמח לפגוש אנשים חדשים ולשוחח איתם.

תוך כדי הליכה ברחוב תל אביבי מרכזי, הוא סיפר לי שהוא בן עשרים ושבע, הומו ומגדיר עצמו כשמאלן ו"אפילו מאוד". דניאל סיפר שמאז שבעה באוקטובר יש לו תהיות ושאלות שהוא לא מצליח למצוא להן תשובות בשום מקום. השיחה התארכה לכדי כמעט חצי שעה, דיברנו על הרבה נושאים, אבל מעל הכול ריחפה שאלה מרכזית אחת — איך אני מסביר את מה שהתרחש בשבעה באוקטובר, על רקע דעותיי השמאלניות. דניאל הרגיש שאין לו מספיק תשובות להתמודד עם הסביבה שלו, זו שהופכת ימנית ולאומנית מיום ליום. הוא דיבר על הקושי שלו להמשיך לראות כאן את חייו, וביקש ממני כמה מילים של תקווה.

אותו צעיר מייצג ציבור לא קטן של ישראלים שצמאים לתשובות, כמהים לבסס את האמונות שלהם, אבל כאשר הם פותחים את האינסטגרם ואת הטיקטוק שלהם, הם נתקלים בעיקר בדעות הפוכות לשלהם. הבנתי אותו לחלוטין, הדעות של מחנה השמאל כבר כמעט שאינן מיוצגות בתקשורת הממוסדת ובוודאי לא ברשתות החברתיות. פעם, לפני יותר מעשרים שנה, היו בישראל אומנים שידעו להדהד היטב את האג'נדות הדמוקרטיות, אבל הזמנים השתנו. הזמרים והשחקנים של היום, אותם 'סלבריטאים', יודעים שאם הם יוציאו מילה אחת בכיוון הלא נכון של המפה הפוליטית, הפרנסה שלהם תיפגע מיידית וישירות. המיינסטרים הישראלי היום מלא בהתבטאויות גזעניות ואלימות נגד ערבים ושמאלנים על ידי ידוענים שרוכבים על כנפי הפשיזם, תוך שהם ממלאים את כיסם בלייקים ובכסף.

מאין מגיעים התכנים אותם צורכים צעירות וצעירים? רובם צורכים תכנים דרך אתרי החדשות הפופולריים ודרך משפיעני רשת, אלה עם עשרות או מאות אלפי העוקבים באינסטגרם או בטיקטוק. הרוב המכריע של אותם תכנים ישרת את הגישה האנטי־דמוקרטית, זו שהביאה את ישראל לתחתית הבור הדמוקרטי בו אנחנו נמצאים כיום. אני מנסה ללא הצלחה לחשוב על אדם שנחשב 'משפיען רשת', כזה עם לפחות עשרות אלפי עוקבים, שמקדם בעקביות אג'נדה דמוקרטית, בוודאי בראי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בחברה הישראלית אין אפילו אחד כזה. לעומת זאת, אני יכול לחשוב על עשרות רבות של 'משפיענים' ישראלים שמהדהדים מסרים אנטי־דמוקרטיים, גזעניים ואלימים. אותם 'משפיענים' צוחקים כל הדרך אל בנק הלייקים, ופעמים רבות אף גורפים סכומי כסף גדולים משיתופי פעולה מסחריים שהם עושים על גבי אותם מסרים רעילים ומסוכנים.

לצערי, מחנה השלום הדמוקרטי, המחנה שאליו אני משתייך, אינו עושה חשבון נפש, אינו מנסה דרכים חדשות, אלא דבק בשלו. כמעט כולם עושים עוד מאותו הדבר. אל מול מכונת ההסתה של הימין כמעט שלא ניצבים שחקנים משמעותיים מהשמאל. התוצאה היא הרסנית, גדלים פה דורות שלמים שחיים תחת מידע כוזב, מידע שדן אותנו לחיים לא טובים במדינה הזו. מדינה שהפכה רעילה לנשים, רעה לערבים, רעילה למזרחים, לאשכנזים, רעילה ללהט"בים. מדינה שרעילה לעניים, למיעוטים, לפריפריה, לעובדים הזרים. לעומת זאת, זוהי מדינה שהפכה להיות טובה ומתגמלת לדתיים ולמתנחלים, ובעיקר לשילוב של שתי קבוצות אלה, מתנחלים־דתיים. באופן מעוות מן היסוד, רבים ממנהיגי הציבור ה'מתנחלי־דתי' רואים בתקופה האחרונה כתקופה הטובה ביותר של מדינת ישראל, חלקם אף מדברים במונחים של תקופת תקומה ואף גאולה.

הימים שאחרי שבעה באוקטובר מאפשרים לאותה קבוצה משיחית קיצונית להגשים את חלומותיה הפרועים ביותר. המלחמה טובה לה. זו האליטה הנוכחית בישראל, אפשר לראות זאת בשליטה על כל משאבי המדינה. החל מהתקשורת, דרך הצבא והמשטרה, ועד לכל משרדי הממשלה — הדת השתלטה על כל חלקה טובה במדינה הזו. הזרם הדתי הקיצוני הלך ופורר את החברה הישראלית ועשה ממנה עיסה רעילה של חברה לאומנית, גזענית ודתית קיצונית.

יש כל כך הרבה ישראלים שגדלו על הנרטיב שטוען כי להיות שמאלני משמע להיות שונא ישראל ולצאת כנגד המדינה. המשוואה בה שמאלנים הם בוגדים, נוצרה על ידי מכונת הסתה שהחלה בשנות התשעים והביאה לרצח ראש ממשלה. אותה מכונה שמאז לא הפסיקה לעבוד, הפכה להיות מכונה משוכללת ומשומנת. מכונת הסתה שהדלק המרכזי שלה מגיע מרבנים יהודים, כאלה שחיים בהתנחלויות. אותם רבנים מסתכלים בקנאה על איראן ומנסים להפוך את ישראל למקום דתי ושמרני כמוה.

גדלתי בסביבה ובתקופה שבה להיות שמאלני היה לאהוב את המדינה הזו. כך התחנכתי. ה'ישראלי היפה' היה זה שמצד אחד שירת כחייל קרבי בצבא ומנגד הצביע למפלגות השמאל, מתוך הבנה שכדי שיהיה פה טוב יותר חייבים לעשות שלום. התפיסה הייתה שחייבים להגיע להסדר מדיני עם כל שכנינו, ובראשיתם הפלסטינים. במובנים רבים לא הבנתי את הסתירה שאותה אני מבין היום. אז, לפני שהתגייסתי, לא הבנתי שלא משנה כמה הומני וערכי אהיה כאדם, שירותי כחייל בשטחים הכבושים, משמעותו להיות חלק מפשעי המלחמה שישראל מבצעת בשטחים הכבושים כנגד הפלסטינים.

במבט לאחור, עולה בי מחשבה כי מה ששינה את המשוואה שכל מי שמשרת בצבא הוא פטריוט ואוהב את ישראל, היה דווקא ארגון 'שוברים שתיקה'. ליתר דיוק, מכונת ההסתה שפעלה על טורבו נגד אותו ארגון של אוהבי ישראל. בשנת 2004 השתחררה קבוצת חיילים מגדוד 50 של הנח"ל אחרי שירות קשה ומורכב בשטחים, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. אותה קבוצת חיילים הרגישה שיש פער בין מה שהם עשו כחיילים לוחמים בשטחים, לבין מה שהמשפחות והחברים שלהם חשבו שהם עשו. השירות המשמעותי של אותה קבוצת חיילים היה בעיר הפלסטינית חברון בה מתגוררים כרבע מיליון פלסטינים, לצד התנחלות יהודית קטנטנה שמונה כמה מאות יהודים וממוקמת בלב העיר הפלסטינית. זמן קצר לאחר השחרור של אותה קבוצת חיילים הם הציגו תערוכה עם תמונות מהשירות הצבאי שלהם בחברון. התמונות הציגו כיצד הם כשהיו חיילים, בשם ההגנה על אותם מאות יהודים משיחיים, שיבשו את חייהם של עיר שלמה. תמונות המתארות כיצד נראית השליטה הצבאית על אוכלוסייה אזרחית פלסטינית דרך העיניים שלהם, חיילים שזה עתה השתחררו משירות צבאי כלוחמים.

התערוכה כונתה 'שוברים שתיקה' בשל קשר השתיקה הקיים בחברה הישראלית על מה שמתרחש מעבר לקו הירוק, קו שרובו המכריע של העם מעולם לא חצה. כלומר רוב הישראלים מעולם לא ביקרו בשטחי הגדה המערבית ואינם יודעים מהי המציאות שם ומה חיילי צה"ל עושים שם בשמם. כדאי לציין כי מה שהיה נכון בשנת 2004 מבחינת הידע של הישראלים על המתרחש בשטחים, נכון גם לשנת 2025.

התערוכה של החיילים האמיצים העבירה מסר חד וברור שרוב עיסוקו של צה"ל בשטחים הכבושים הוא שליטה על האוכלוסייה הפלסטינית, וכלל אינו נוגע בעיסוק ביטחוני אמיתי, בהגנה על גבולותיה של ישראל, או בניסיון לסכל פעילויות של אלה הרוצים לפגוע באזרחי המדינה. בנוסף, העבירה התערוכה מסר חד־משמעי שמטרת השהייה של צה"ל בשטחים היא בעיקר כדי לקיים את מפעל ההתנחלויות. כלומר לאפשר למאות אלפי יהודים להגשים את החלומות המשיחיים של הציונות הדתית.

התערוכה המדוברת עוררה עניין רב בחברה הישראלית ואף הוצגה בכנסת ישראל. בפעם הראשונה זה שנים הצליחו אותם חיילים לשעבר לעורר שיח בחברה הישראלית על אודות הצורך בשליטה הצבאית הישראלית בשטחים, ומה המחירים שהישראלים משלמים בגין שליטה זו.

מהר מאוד הבינו ראשי המתנחלים ופוליטיקאים ערמומיים מהימין הפוליטי, את הנזק שעושים אותם חיילים לשעבר להנחלת האידאולוגיה המשיחית בקרב החברה הישראלית. הרי אותם 'שוברי שתיקה' הם מה שהחברה הישראלית מכנה 'טובי בנינו', אלה שהלכו והתנדבו להיות לוחמים בצה"ל כדי להגן על מדינת ישראל. במסע הסתה שקרי שהיה ממומן ומחושב היטב, הפכו את אנשי 'שוברים שתיקה' ודומיהם, כלומר את כל מי שמתנגד לכיבוש ובעד השלום, לבוגדים הגדולים ביותר בחברה הישראלית.

הרמן גרינג, שהיה מראשי המשטר הנאצי בגרמניה, אמר בריאיון מתא כלאו בשנת 1946 כחלק ממשפטי נירנברג ש"אפשר תמיד לגרום לאנשים ללכת אחרי המנהיגים. זה קל. כל מה שאתה צריך להגיד להם זה שהם מותקפים ולהאשים את הפציפיסטים בחוסר פטריוטיות ובחשיפת המדינה לסכנה. זה עובד אותו דבר בכל מדינה". זהו בדיוק התהליך שהתרחש בישראל. אין לי ספק שהאנשים בחברה הישראלית המחזקים ומלבים את ההסתה נגד אנשי השלום, שואבים את משנתם גם מהאידאולוגיה ומהפרקטיות הנאציות האלה. בשנים האחרונות אף ניתן לראות שפוליטיקאים מהימין בישראל מנהלים מערכת יחסים הדוקה עם פוליטיקאים באירופה האוחזים באידאולוגיות בעלות מאפיינים פשיסטיים ולמרבה האירוניה אף מאפיינים נאציים של ממש.

זה לא יקרה בקרוב, אני מאמין שזה ייקח עשרות שנים, אך יבוא יום והחברה הישראלית תערוך עם עצמה חשבון נפש אמיתי על התנהלותה בעשורים הראשונים של שנות האלפיים. אחד מחשבונות הנפש האלה יהיה היחס של הישראלים כחברה אל פעילי השלום וזכויות האדם בתקופת כתיבת ספר זה. אני שייך למחנה קטן, אפילו קטן מאוד בישראל, אשר נחוש בדעתו כי דרך השלום עם שכנינו היא הדרך הנכונה. לא רק שזו הדרך הנכונה, אלא השלום עם שכנינו אפשרי בהחלט, ושלום זה חייב להתחיל דרך סיום השליטה הצבאית הישראלית בשטחים הכבושים ולהמשיך בהקמה של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*