מי גנב את הארנב הוורוד?

פרק ראשון

אנה הלכה הביתה מבית הספר עם אלספת, חברתה לכיתה. שלג רב ירד בברלין באותו חורף. הוא לא נמס, ומנקי הרחובות היו צריכים לטאטא אותו לקצה המדרכה, ושם נערם למשך שבועות בערמות עגומות ומאפירות. עתה, בפברואר, נמס השלג — ובכל מקום היו שלוליות. אנה ואלספת דילגו מעליהן בנעליים הגבוהות שלהן.

שתיהן לבשו מעילים עבים וחבשו כומתות צמר שחיממו את אוזניהן, ולאנה היה גם צעיף לצווארה. היא הייתה בת תשע אבל קטנה לגילה, וקצות הצעיף הגיעו כמעט עד ברכיה. הוא גם כיסה את פיה ואפה, כך שרק עיניה הירוקות וציצית משערה הכהה נראו לעין. היא מיהרה בגלל שרצתה לקנות עפרונות צבעוניים בחנות למכשירי כתיבה, ושעת ארוחת הצהריים הייתה קרובה. אבל עכשיו כבר הייתה כל כך קצרת נשימה, ששמחה כשאלספת עצרה כדי להביט על כרזה גדולה ואדומה.

"זאת תמונה נוספת של האיש הזה," ציינה אלספת. "אחותי הקטנה ראתה אחת אתמול, וחשבה שהוא צ'רלי צ'פלין."

אנה הסתכלה על העיניים הלטושות וההבעה הזועפת. "זה בכלל לא כמו צ'רלי צ'פלין חוץ מהשפם," קבעה.

הן קראו את השם מתחת לתצלום אות אחר אות.

אדולף היטלר

"הוא רוצה שכולם יצביעו בעדו בבחירות, ואז הוא מתכונן לעצור את כל היהודים," אמרה אלספת. "את חושבת שהוא מתכונן לעצור גם את רחל לווינשטיין?"

"אף אחד לא יכול לעצור את רחל לווינשטיין," ענתה אנה, "היא ראש כיתה. אולי הוא יעצור אותי. גם אני יהודייה."

"את לא!"

"אני כן! אבא שלי דיבר איתנו על זה רק לפני שבוע. הוא אמר שאנחנו יהודים, ולא חשוב מה שיקרה, אסור לי ולאח שלי לשכוח את זה לעולם."

"אבל אתם לא הולכים לכנסייה מיוחדת ביום שבת כמו רחל לווינשטיין."

"זה בגלל שאנחנו לא דתיים. אנחנו בכלל לא הולכים לכנסייה."

"הלוואי שאבא שלי לא היה דתי," אמרה אלספת. "אנחנו צריכים ללכת כל יום ראשון, ואני מקבלת התכווצות שרירים בישבן." היא הביטה באנה בסקרנות. "חשבתי שליהודים יש אף עקום, אבל האף שלך רגיל לגמרי. לאח שלך יש אף עקום?"

"לא," ענתה אנה, "היחידה בבית שלנו עם אף עקום זאת ברטה המשרתת, וזה בגלל שהוא נשבר לה כשנפלה מהחשמלית."

אלספת התחילה להתרגז. "נו, אז אם את נראית אותו דבר כמו כולם, ואת לא הולכת לכנסייה מיוחדת, איך את יודעת שאת יהודייה? איך את יכולה להיות בטוחה?"

אנה עצרה לרגע.

"אני חושבת..." אמרה, "אני חושבת שזה בגלל שאימא ואבא שלי הם יהודים, ואני חושבת שהאימהות והאבות שלהם היו יהודים. אף פעם לא חשבתי על זה במיוחד עד שאבא התחיל לדבר על זה בשבוע שעבר."

"אז אני חושבת שזה טיפשי!" הכריזה אלספת. "כל הסיפור על אדולף היטלר, ואנשים שהם יהודים וכל זה! הכול טיפשי." היא התחילה לרוץ. אנה רצה בעקבותיה.

הן לא עצרו עד שהגיעו לחנות למכשירי כתיבה. מישהי שוחחה עם האיש שמאחורי הדלפק, וליבה של אנה נפל כשזיהתה את פרולין למבק שגרה בשכנות. פרולין למבק עיוותה את פניה בדומה לכבשה וסיננה, "זמנים נוראים! זמנים נוראים!" בכל פעם שאמרה "זמנים נוראים" נענעה בראשה והעגילים שלה התנודדו.

המוכר בחנות למכשירי כתיבה אמר, "1931 הייתה שנה רעה למדי, 1932 הייתה גרועה עוד יותר, אבל תזכרי מה שאני אומר — 1933 תהיה הגרועה מכולן." ואז ראה את אנה ואלספת ושאל, "מה אני יכול לעשות למענכן, יקירותיי?"

בדיוק כשאנה התכוננה להגיד לו שהיא רוצה עפרונות צבעוניים — גילתה אותן פרולין למבק.

"זאת אנה הקטנה!" קראה פרולין למבק. "מה שלומך, אנה הקטנה? ומה שלום אביך היקר? איזה אדם נהדר! אני קוראת כל מילה שהוא כותב. יש לי את כל הספרים שלו, ואני תמיד מקשיבה לו ברדיו. אבל השבוע לא כתב כלום בעיתון — אני מקווה מאוד שהוא מרגיש טוב. אולי הוא מרצה באיזה שהוא מקום. אוה, אנחנו כל כך זקוקים לו בזמנים נוראים אלה!"

אנה חיכתה עד שפרולין למבק סיימה, ואז אמרה, "יש לו שפעת."

זה גרם להתפרצות נוספת. יכולתם לחשוב כאילו קרוב משפחתה הקרוב והיקר ביותר של פרולין למבק שוכב על ערש דווי. היא הנידה בראשה עד שעגיליה קרקשו. היא הציעה תרופות. היא המליצה על רופאים. היא לא הפסיקה לדבר עד שאנה הבטיחה למסור לאביה את איחוליה הלבביים של פרולין למבק להחלמה מהירה. היא עוד פנתה לאחור בפתח החנות והוסיפה, "אל תגידי איחולים לבביים מפרולין למבק, אנה הקטנה — פשוט אמרי ממעריצה!" — ואז יצאה משם סוף־סוף.

אנה קנתה בחיפזון את העפרונות הצבעוניים. אחר כך עמדו היא ואלספת יחד ברוח הקרה מחוץ לחנות למכשירי כתיבה. שם בדרך כלל נפרדו דרכיהן, אבל אלספת התמהמהה הפעם. זה זמן רב רצתה לשאול את אנה דבר־מה, ועכשיו נראתה השעה מתאימה לכך.

"אנה," שאלה אלספת, "זה נחמד כשיש אבא מפורסם?"

"לא כשאת פוגשת מישהו כמו פרולין למבק," השיבה אנה, ומתוך פיזור דעת החלה ללכת לכיוון ביתה, בעוד אלספת — גם היא מתוך פיזור דעת — הולכת בעקבותיה.

"לא, אבל חוץ מפרולין למבק?"

"אני חושבת שזה די נחמד. קודם כול, אבא עובד בבית, ואנחנו רואים אותו די הרבה. ולפעמים אנחנו מקבלים כרטיסי תיאטרון חינם. ופעם ראיינו אותנו לעיתון ושאלו אותנו איזה ספרים אנחנו אוהבים, ואח שלי אמר זֵין גרי — ולמחרת מישהו שלח לו סדרה שלמה בתור מתנה!"

"הלוואי שאבא שלי היה מפורסם," אמרה אלספת. "אבל אני לא חושבת שהוא יהיה מפורסם אי־פעם. בגלל שהוא עובד בדואר — ואנשים לא נעשים מפורסמים בגלל זה."

"אם אבא שלך לא יהיה מפורסם, אולי את תהיי. דבר אחד לא טוב באבא מפורסם זה שאת כמעט אף פעם לא יכולה להיות מפורסמת גם."

"למה לא?"

"אני לא יודעת, אבל כמעט אף פעם לא שומעים על שני אנשים מפורסמים באותה משפחה. לפעמים זה די מעציב אותי." אנה נאנחה.

בינתיים הגיעו ונעצרו לפני השער הלבן בגדר ביתה של אנה. ובעוד אלספת מנסה בקדחתנות לחשוב על משהו שבו תוכל להתפרסם, פתחה הימפי — שראתה אותן דרך החלון — את דלת הבית.

"אלוהים אדירים!" קראה אלספת, "אני מאחרת לארוחת הצהריים!" ורצה במעלה הרחוב.

"את והאלספת הזאת," רטנה הימפי כשאנה נכנסה. "אתן מסוגלות לדבר יום ולילה!"

השם האמיתי של הימפי היה פרולין הימפל, והיא טיפלה באנה ובאחיה מקס מאז שהיו תינוקות. עכשיו, משגדלו, שימשה כסוכנת בית בשעות הלימודים שלהם, אבל אהבה לטפל בהם כשחזרו הביתה. "בואי ונוריד ממך את כל זה," אמרה והסירה מאנה את הצעיף. "את נראית כמו חבילה שהשרוך שלה ניתק."

בעוד הימפי מקלפת ממנה את הבגדים, שמעה אנה צלילי פסנתר בוקעים מחדר האורחים. אם כך, אימא בבית.

"את בטוחה שהרגליים שלך לא רטובות?" שאלה הימפי, "אז הזדרזי ולכי לרחוץ ידיים. ארוחת הצהריים כמעט מוכנה."

אנה טיפסה במעלה המדרגות המכוסות שטיח עבה. השמש זרחה דרך החלון, ובגן יכלה לראות פה ושם שרידי שלג אחרונים. ניחוח צלי התרנגולת נישא מהמטבח. היה נחמד לחזור הביתה מבית הספר. כשפתחה את דלת חדר האמבטיה, נשמע קול מהומה מבפנים, והיא מצאה עצמה נועצת עיניים באחיה מקס שפניו אדומות תחת שערו הבהיר וידיו אוחזות בדבר־מה מאחורי גבו.

"מה העניינים?" שאלה עוד לפני שהבחינה בחברו גנתר, שנראה אף הוא נבוך מאוד.

"אוה, זאת את!" אמר מקס, וגנתר צחק, "חשבנו שזה מישהו מבוגר!"

"מה יש לך שם?" שאלה אנה.

"זה סמל. הייתה מלחמה רצינית היום בבית הספר — נאצים נגד סוֹצים."

"מה זה נאצים וסוצים?"

"חשבתי שאפילו את בגילך תדעי," אמר מקס, שהיה בן שתים־עשרה. "הנאצים הם האנשים שיצביעו בעד היטלר בבחירות. אנחנו, הסוצים — הסוציאל־דמוקרטים — נצביע נגדו."

"אבל לכם בכלל עוד אסור להצביע," ציינה אנה, "אתם קטנים מדי!"

"אז האבות שלנו, אם כך," ענה מקס ברוגז. "זה אותו דבר."

"איך שלא יהיה, ניצחנו אותם," קבע גנתר.

"היית צריכה לראות את הנאצים האלה בורחים! מקס ואני תפסנו אחד מהם והורדנו ממנו את הסמל שלו. אבל אני לא יודע מה אימא שלי תגיד כשתראה את המכנסיים שלי." הוא הביט בעצב על קרע גדול בבד המרופט. אביו של גנתר היה מחוסר עבודה, ובביתו לא היה כסף לבגדים חדשים.

"אל תדאג, הימפי תתקן את זה," אמרה אנה. "אני יכולה לראות את הסמל?"

הייתה זו חתיכה קטנה של אמייל אדום ועליו צלב שחור שקצות זרועותיו מעוקלים.

"זה נקרא צלב־קרס," ציין גנתר, "לכל הנאצים יש כזה."

"מה אתם מתכוננים לעשות איתו?"

מקס וגנתר הביטו זה על זה.

"אתה רוצה אותו?" שאל מקס.

גנתר הניד בראשו לשלילה. "בכלל לא מרשים לי להתקרב לנאצים. אימא שלי מפחדת שיפתחו לי את הראש."

"הם לא נלחמים בצורה הוגנת," הסכים מקס. "הם משתמשים במקלות ואבנים וכל מיני דברים." הוא הפך בידו את הסמל באי־רצון גובר. "אני בטח לא רוצה את זה."

"אולי נזרוק אותו למה־שמו!" הציע גנתר, וכך עשו. בפעם הראשונה שמשכו בשרשרת והורידו את המים, נשאר הסמל תקוע. אבל בפעם השנייה, בדיוק כשצלצל הפעמון לארוחת הצהריים, הוא נעלם לשביעות רצון כולם.

כשירדו במדרגות, יכלו עדיין לשמוע את הפסנתר, אבל הנגינה פסקה כשהימפי מילאה את צלחותיהם, ואחרי רגע נפתחה הדלת לרווחה ואימא נכנסה.

"שלום ילדים, שלום גנתר," קראה, "איך היה בבית הספר?"

כולם החלו מייד לספר לה, והחדר נמלא לפתע ברעש וצחוק. היא הכירה את שמות כל המורים שלהם, ותמיד זכרה מה סיפרו לה. כך שכשמקס וגנתר סיפרו כיצד התרתח המורה שלהם לגיאוגרפיה, אמרה, "לא פלא, אחרי ההתנהגות שלכם בשבוע שעבר!" וכשאנה סיפרה איך קראו את החיבור שלה בכיתה, העירה, "זה יוצא מהכלל — בגלל שפרולין שמידט כמעט אף פעם לא מקריאה חיבורים, נכון?"

כשהקשיבה, הייתה מסתכלת על המדבר בריכוז הגבוה ביותר. כשדיברה, היה כל המרץ שלה בדיבור. היא עשתה כל דבר בעוצמה כפולה מכל אדם אחר — אפילו צבע עיניה היה כחול עז וזוהר יותר מכל כחול שאנה ראתה אי־פעם.

בדיוק כשהתחילו בקינוח, שהיה עוגת תפוחים, ברטה המשרתת נכנסה כדי להגיד לאימא שמישהו ממתין על קו הטלפון, ולשאול אם להפריע לאבא.

"איזה זמן לצלצולים!" קראה אימא ודחפה את הכיסא שלה אחורה כל כך בחוזקה, עד שהימפי הייתה צריכה לתמוך בו כדי שלא יתהפך. "שאף אחד לא יעז לאכול את עוגת התפוחים שלי!" קראה ומיהרה לצאת.

דומה שהשתרר מין שקט כזה אחרי שיצאה, אף שבאוזניה של אנה עלה קול צעדיה הממהרים לטלפון, ולאחר כמה דקות — ממהרים עוד יותר במעלה המדרגות, לחדרו של אבא. בדממה שהשתררה שאלה, "מה שלום אבא?"

"הוטב לו," אמרה הימפי, "ירד לו קצת החום."

אנה אכלה את הקינוח שלה, מרוצה. מקס וגנתר אכלו שלוש מנות כל אחד, אך אימא לא חזרה עדיין. זה היה מוזר, כיוון שהיא חיבבה עוגת תפוחים יותר מכל קינוח אחר.

ברטה נכנסה לפנות את השולחן, והימפי לקחה את הנערים איתה כדי לטפל במכנסיו של גנתר. "אין טעם לתקן אותם," קבעה, "הם ייקרעו שוב ברגע שתנשום. אבל יש לי זוג שקטן על מקס, והוא בדיוק יתאים לך."

אנה נשארה בחדר האוכל, ותהתה מה תעשה. תחילה עזרה קצת לברטה. הן הכניסו את הצלחות המלוכלכות לחדר הכלים דרך האשנב המיועד לכך, ולאחר מכן בירשו את הפירורים מהשולחן במברשת ויעה קטנים. אז, בעוד הן מקפלות את המפה, נזכרה אנה בפרולין למבק ובהודעה שלה. היא חיכתה עד שברטה לקחה ממנה את המפה, ואז רצה למעלה לחדרו של אבא. היא יכלה לשמוע את אבא ואימא משוחחים בפנים.

"אבא," אמרה אנה כשפתחה את הדלת, "פגשתי את פרולין למבק..."

"לא עכשיו! לא עכשיו!" קראה אימא, "אנחנו משוחחים." היא ישבה על קצה מיטתו של אבא. אבא ישב נתמך בכרים ונראה חיוור למדי. שניהם היו קמוטי מצח.

"אבל אבא, היא ביקשה שאגיד לך..."

אימא התרגזה ממש.

"בשם אלוהים, אנה," צעקה, "אנחנו לא רוצים לשמוע על זה עכשיו! לכי מכאן!"

"חזרי מאוחר יותר," ביקש אבא ביתר רכות. אנה סגרה את הדלת. מה תגידו! בעצם, היא בכלל לא רצתה למסור את ההודעה הטיפשית של פרולין למבק. אבל עכשיו הרגישה לא נוח.

בחדר הילדים לא היה אף אחד. מבחוץ הגיעו לאוזניה צעקות. נראה שמקס וגנתר שיחקו בגן, אבל לא התחשק לה להצטרף אליהם. הילקוט שלה היה תלוי על גב כיסא. היא שלפה את העפרונות הצבעוניים שלה מאריזתם והוציאה אותם מהקופסה. היה שם ורוד טוב אחד וגם כתום די טוב. אבל הכחולים היו הכי טובים. היו שלושה גוונים שונים של כחול, כולם זוהרים ויפים, וגם סגול אחד. פתאום צץ בראשה של אנה רעיון.

בזמן האחרון הוציאה מתחת ידה כמה שירים מעוטרים שזכו להערצה רבה בבית ובבית הספר. אחד היה על שרפה, אחד על רעידת אדמה ואחד על איש שמת בייסורים נוראים לאחר שעובר אורח קילל אותו. אולי תנסה עכשיו אונייה טובעת? כל מיני מילים התחרזו עם ים, ואפשר גם לחרוז "גל" עם "ניצל". והיא תוכל להשתמש בכל שלושת הכחולים החדשים לציור. היא מצאה דף נייר והתחילה.

במהרה הייתה שקועה כל כך במלאכתה, שלא חשה כיצד מתגנבים דמדומי החורף לחדר, והיא קפצה ממקומה בפתיעה כשהימפי נכנסה והדליקה את האור.

"אפיתי עוגות," הודיעה הימפי. "רוצה לעזור לצפות אותן?"

"מותר לי רק להראות את זה במהירות לאבא?" שאלה אנה, ומילאה את הסוף של הים הכחול. הימפי הנהנה בהסכמה.

הפעם דפקה אנה בדלת וחיכתה עד שאבא קרא, "יבוא!" החדר שלו נראה מוזר, מאחר שרק מנורת הקריאה שלו דלקה ואבא ומיטתו היו כמו אי מואר בתוך הצללים. במטושטש ראתה את השולחן שלו עם מכונת הכתיבה וערמות הנייר, שמחוסר מקום גלשו, כרגיל, גם לרצפה. לעיתים קרובות עבד אבא עד שעות הלילה המאוחרות, וכיוון שלא רצה להפריע לאימא, עמדה מיטתו בחדר העבודה שלו.

אבא עצמו לא נראה כמו מישהו שמרגיש טוב יותר. הוא ישב במיטה ולא עשה דבר, רק הביט מולו ועל פניו הרזות מין הבעה מתוחה, אבל כשראה את אנה, חייך. היא הראתה לו את השיר והוא קרא אותו פעמיים ואמר שהוא טוב מאוד. וגם התפעל מהציור. אחר כך סיפרה לו אנה על פרולין למבק, ושניהם צחקו. עכשיו כבר נראה כמעט כמו תמיד, ולכן שאלה אנה, "אבא, השיר באמת מוצא חן בעיניך?"

אבא ענה שכן.

"אתה לא חושב שהוא צריך להיות יותר עליז?"

"לא," ענה אבא, "קשה לומר שאונייה טובעת היא דבר שאפשר להיות עליזים לגביו."

"המורה שלי, פרולין שמידט, חושבת שאני צריכה לכתוב על נושאים עליזים יותר — כמו אביב ופרחים."

"ואת רוצה לכתוב על אביב ופרחים?"

"לא," ענתה אנה בעצב, "אני מצליחה לכתוב רק על אסונות."

אבא חייך מין חיוך קטן הצידה, וציין שאולי היא מתאימה לזמנים.

"אז אתה חושב," שאלה אנה בדאגה, "שזה בסדר לכתוב על אסונות?" אבא חזר מייד להיות רציני.

"כמובן!" ענה, "אם את רוצה לכתוב על אסונות, זה מה שאת צריכה לעשות. אין טעם לנסות ולכתוב מה שאנשים אחרים רוצים. הדרך היחידה לכתוב משהו טוב היא לנסות ולהשביע את רצונך־את."

המילים האלו כל כך עודדו את אנה, שכבר עמדה לשאול את אבא אם במקרה הוא חושב שהיא עשויה להיות מפורסמת יום אחד. אבל הטלפון שליד המיטה צלצל בקול רם והפתיע את שניהם.

ההבעה המתוחה חזרה אל פניו של אבא כשהרים את השפופרת. ומוזר היה, חשבה אנה, עד כמה אפילו הקול שלו נשמע שונה. היא שמעה אותו אומר, "כן... כן..." ומשהו על פראג — לפני שאיבדה כל עניין בדברים. אבל השיחה הסתיימה במהרה.

"כדאי שתלכי עכשיו," אמר אבא. הוא הרים את זרועותיו כאילו לתת לה חיבוק גדול. לאחר מכן הוריד אותן שוב. "לא כדאי שאדביק אותך בשפעת שלי," הוסיף.

אנה עזרה להימפי לצפות את העוגות, ואז היא ומקס וגנתר אכלו אותן — את כולן. מחוץ לשלוש שהימפי שמה בשקית נייר כדי שגנתר ייקח הביתה לאימו. היא גם מצאה עוד בגדים שהיו כבר קטנים על מקס והתאימו לגנתר. כך שהייתה לו חבילה הגונה למדי לקחת איתו כשהלך.

את שארית הערב בילו במשחקים. מקס ואנה קיבלו ספר משחקים במתנה לחג המולד, ועדיין לא חדלו להתפעל ממנו. היו שם דמקה, שח, דומינו, סבלנות, סולמות ונחשים וגם שישה משחקי קלפים שונים — והכול בקופסה יפהפייה אחת. אם התעייפת ממשחק אחד, יכולת תמיד לשחק באחר.

הימפי ישבה איתם בחדר הילדים ותיקנה גרביים, ואפילו הצטרפה אליהם למשחק סבלנות אחד. שעת השינה הגיעה מהר מדי.

למחרת בבוקר, לפני הלימודים, רצה אנה לחדרו של אבא כדי לראותו. שולחן הכתיבה היה מסודר. המיטה הייתה מוצעת.

אבא נעלם.