יומני רובורצח (כרך 1) - כשל מערכות, התניה מלאכותית

כשל מערכות

1

יכולתי בקלות להפוך למכונת רצח מסוכנת אחרי שפרצתי למודול הראשי שלי, אבל לפני שזה קרה גיליתי שיש לי גישה לפיד המשולב של ערוצי הבידור מכל הלוויינים של החברה. עברו מאז הרבה יותר מ־35,000 שעות שבהן לא רצחתי יותר מדי, אבל כנראה גם, בואו נאמר, קצת פחות מ־35,000 שעות שבהן צרכתי סרטים, סדרות, ספרים, הצגות ומוזיקה. בתפקידי כמכונת הרג חסרת לב, הייתי כישלון איום.

וגם המשכתי לעבוד בעבודה שלי, בחוזה חדש, וקיוויתי שד"ר ווֹלֶסקוּ וד"ר בָּהרדוואג' כבר יסיימו עם בדיקות התסקיר שלהם כדי שנוכל לחזור למתחם המחיה שלנו ואני אוכל לצפות בפרק 397 באופרת הסבון עלייתו ונפילתו של ירח המקלט.

דעתי הייתה מוסחת, יש להודות. עד כה החוזה היה משעמם, והתחלתי לשקול להעביר לאש קטנה את ערוץ עדכוני הכוננות ולנסות להיכנס למוזיקה בפיד הבידור בלי שמערכת המוקד תתעד את הפעילות הלא חוקית הזאת. היה קשה יותר לעשות את זה בשטח מאשר במתחם.

אזור הבדיקות הזה היה רצועה צחיחה של חופי אי, היו בו גבעות נמוכות ועשב עבות בצבע שחור־ירקרק שהגיע עד לגובה הקרסוליים שלי, כמעט בלי בעלי חיים וצמחיה, מלבד יצורים דמויי ציפורים בגדלים שונים ויצורים תְפוחים מרחפים שככל הידוע לנו לא היו מזיקים. החוף היה זרוע מכתשים גדולים וריקים. וולסקו ובהרדוואג' אספו עכשיו דגימות מלועו של אחד מהם. הכוכב היה מוקף טבעת, שמנקודת המבט שלנו מילאה את האופק לכיוון הים. כלפי חוץ הסתכלתי על השמיים ובתוכי שוטטתי בנחת בפיד, עד שקרקעית המכתש התפוצצה פתאום.

לא טרחתי לבצע קריאת חירום מילולית. שלחתי את הפיד הוויזואלי ממצלמת השטח שלי לד"ר מֶנסָה, וקפצתי לתוך המכתש. בזמן שהידרדרתי למטה במדרון החולי, שמעתי את מנסה בערוץ החירום, צועקת על מישהו שירים עכשיו מעבורת לאוויר. הם עבדו בחלק אחר של האי, כעשרה קילומטרים משם, לכן לא היה להם סיכוי להגיע בזמן לעזור.

הפיד שלי התמלא בפקודות סותרות, אבל לא התייחסתי אליהן. אפילו אם המודול הראשי שלי לא היה משובש כולו אחרי הפריצה העצמית, פיד החירום השתלט והיה כאוטי בעצמו, בשל דרישתה של מערכת המוקד האוטומטית לקבל נתונים והניסיון שלה לשלוח לי נתונים שעדיין לא היה לי צורך בהם, והטלמטריה מהמעבורת שמנסה שלחה לי. גם בזה לא היה לי צורך, אבל היה קל יותר להתעלם ממנה לעומת מערכת מוקד שדרשה תשובות וגם ניסתה לספק אותן בו־בזמן.

ובתוך כל זה הגעתי לקרקעית המכתש. יש לי נשק לייזר מובנה בשתי הזרועות, אבל הנשק שבחרתי היה המקלע המחובר לגבי. למפלץ שהגיח בפיצוץ היה פה גדול מאוד, לכן הרגשתי שצריך נשק גדול מאוד.

גררתי את בהרדוואג' מתוך הפה הפעור של החיה ונכנסתי פנימה במקומה. יריתי למטה לגרון וגם למעלה לכיוון שבו היה המוח, כך קיוויתי. לא בטוח שהכול קרה בדיוק בסדר הזה. אצטרך לבדוק אחר כך במצלמת השטח שלי. ידעתי רק שבהרדוואג' הייתה בידיי ולא בידי המפלץ, שנעלם בחזרה למאורה שלו.

היא הייתה מחוסרת הכרה ודיממה דרך החליפה מפצעים גדולים ברגלה הימנית ובצד גופה. החזרתי את הנשק למקומו כדי להרים אותה בשתי זרועותיי. איבדתי את השריון שעל זרועי השמאלית והרבה מהבשר שמתחתיו, אבל האיברים הלא־אורגניים שלי עדיין פעלו. צרור פקודות נוסף הגיע מהמודול הראשי והעברתי אותן להמתנה אפילו לא טרחתי לפתוח אותן. בהרדוואג', שאין לה שום איברים לא אורגניים ואינה קלה לתיקון כמוני, הייתה ללא ספק בעדיפות ראשונה פה ומה שעניין אותי באותו הרגע היה מה שהמערכת הרפואית מנסה לשדר לי בפיד החירום. אבל הדחוף ביותר היה להוציא אותה מהמכתש.

כל אותו הזמן, וולסקו היה מקופל על שברי הסלע, יוצא מדעתו מפחד. לא שלא הבנתי אותו. הוא היה פגיע הרבה יותר ממני בסיטואציה, וגם בשבילי זה לא היה הכי כיף. אמרתי, "ד"ר וולסקו, אתה צריך לבוא איתי עכשיו."

הוא לא הגיב. המערכת הרפואית הציעה לירות בו חץ הרדמה וכו' וכו' וכו', אבל ביד אחת החזקתי את החליפה של ד"ר בהרדוואג' כדי למנוע ממנה לדמם למוות וביד האחרת תמכתי בראשה, ולמרות הכול יש לי רק שתי ידיים. אמרתי לקסדה שלי לסגת כדי שהוא יוכל לראות את הפנים האנושיות שלי. אם המפלץ יחזור עכשיו וינשוך אותי שוב, זאת תהיה טעות קשה כי האיברים האורגניים שבראשי היו נחוצים לי. בחרתי קול נחוש וחמים ועדין ואמרתי, "ד"ר וולסקו, הכול יהיה בסדר, אוקיי? אבל אתה חייב לקום עכשיו ולבוא לעזור לי לחלץ אותה מפה."

זה עבד. הוא קם על רגליו וצלע לכיווני, עדיין רועד. הפניתי אליו את הצד הלא פגוע שלי ואמרתי לו, "תחזיק אותי, בסדר? תחזיק חזק."

הוא הצליח להשחיל את זרועו אל המרפק שלי והתחלתי לטפס החוצה ולגרור אותו איתי, עם בהרדוואג' מחובקת אל החזה שלי. היא לא נשמה טוב ולא הצלחתי למשוך מידע מהחליפה שלה. החליפה שלי נקרעה בחזה אז הגברתי את החימום הגופי שלי בתקווה שזה יעזור. עכשיו הפיד היה שקט. מנסה הצליחה להשתמש בעדיפות שלה כמנהיגת הקבוצה כדי להשתיק הכול מלבד המערכת הרפואית והמעבורת, וכל מה ששמעתי מהפיד של המעבורת היה את כולם משתיקים זה את זה בהיסטריה.

הקרקע של דופן המכתש הייתה חול רך ואבנים, אבל הרגליים שלי לא נפגעו והצלחתי להגיע למעלה עם שני בני האדם שלי בחיים. וולסקו ניסה להתמוטט ומשכתי אותו עוד כמה מטרים מהלוע, רק למקרה שהיצור מלמטה יכול להגיע רחוק יותר ממה שנראה.

לא רציתי להניח את בהרדוואג' כי משהו בבטן שלי ספג נזק קשה ולא ידעתי אם אוכל להרים אותה שוב. הרצתי לאחור את צילומי השטח שלי וראיתי שנדקרתי על־ידי שן, או אולי ריס. התכוונתי ריס או שזה היה משהו אחר? ביחידות רוֹבּוֹרֶצָח לא מתקינים מודולי למידה איכותיים בשום נושא שאינו קשור לרצח עצמו, וגם מה שכבר יש אלה רק הגרסאות הזולות. הייתי באמצע החיפוש במרכז השפה של מערכת המוקד כשהמעבורת נחתה לא רחוק ממני. הקסדה שלי נסגרה בחזרה וחלון הפנים נאטם כשהמעבורת סיימה לנחות על העשב.

היו לנו שתי מעבורות תקניות — אחת גדולה למקרי חירום והקטנה הזאת שנועדה להגיע לאתרי הבדיקות. היו לה שלושה תאים — אחד גדול באמצע לבני האדם ושניים קטנים יותר מכל צד למטען, לאספקה ולי. מנסה הייתה מול לוח המחוונים. התחלתי ללכת לאט מהרגיל כדי לא לאבד את וולסקו. הרמפה התחילה לרדת, פין־לי ואראדה ירדו ושיניתי את קולי כדי לומר, "ד"ר מנסה, אי אפשר לשחרר את החליפה שלה."

אחרי שנייה היא הבינה את כוונתי. היא אמרה בבהילות, "זה בסדר, יחידה. תעלי אותה לתא הצוות."

ליחידות רובורצח אסור לנסוע עם בני אדם, ואסור לי להיכנס בלי אישור מילולי. בשל המודול הראשי הפרוץ שלי לא היה מה שיעצור אותי, אבל היה לי די חשוב שאף אחד, בעיקר לא האנשים שהחוזה שלי היה בידיהם, לא ידע שהשגתי את החופש לעשות ככל העולה על רוחי. כאילו, חשוב ברמה שלא ישמידו את איבריי האורגניים ויבתרו את כל השאר לחלקי חילוף.

העליתי את בהרדוואג' לתא הנוסעים, אוֹבֶרס ורָאתי ניתקו במהירות את המושבים כדי לפנות מקום. הם היו בלי קסדות וכובעי החליפות שלהם היו שמוטים לאחור, אז ראיתי את הבעתה על הפנים שלהם כשהם ראו מה נשאר מפלג גופי העליון דרך החליפה הקרועה. שמחתי שאטמתי את הקסדה.

לכן העדפתי לנסוע עם המטען. בני אדם ובני אדם משודרגים ורובורצחים במקום קטן וסגור זה לא נעים. לכל הפחות, זה לא נעים לרובורצח. התיישבתי על הסיפון עם בהרדוואג' עליי בזמן שפין־לי ואראדה משכו את ווֹלֶסקוּ פנימה.

השארנו שני תרמילים של ציוד שדה וכמה כלי מדידה, שעדיין נחו על העשב במקום שבו וולסקו ובהרדוואג' עבדו לפני שהם ירדו למכתש לאסוף דגימות. בדרך כלל חלק מהתפקיד שלי היה לאסוף הכול, אבל המערכת הרפואית שלי, שניטרה את מצבה של בהרדוואג' דרך מה שנשאר מהחליפה שלה, הבהירה היטב שזה רעיון גרוע מאוד לעזוב אותה עכשיו. אבל אף אחד לא הזכיר בכלל את הציוד. זה נראה אולי מובן מאליו להשאיר מאחור, במצב חירום, כלים שקל למצוא להם תחליף, אבל כבר היו לי חוזים שבהם הלקוחות אמרו לי להניח אנשים מדממים לטובת ציוד.

בחוזה הנוכחי שלי, ד"ר ראתי קפץ ואמר, "אני אביא את הארגזים!"

צעקתי, "לא!" פעולה שאסורה עליי. מצופה ממני לדבר כל הזמן בנימוס ללקוחות, גם כשהם עומדים להתאבד בלי כוונה. מערכת המוקד יכולה לתעד את האירוע וזה עלול לגרור ענישה, דרך המודול הראשי. אם הוא לא פרוץ.

למזלי, שאר בני האדם צעקו "לא!" בו־בזמן, ופין־לי הוסיפה, "מה פאקינג נסגר איתך, ראתי!" ראתי אמר, "נכון, אין זמן, ברור. אני מצטער!" ולחץ על מתג הסגירה־מהירה.

וכך לא איבדנו את הרמפה כשהמפלץ הגיח מתחתיה, עם פה גדול מלא בשיניים או ריסים או מה שזה לא יהיה שמכרסם את האדמה. מצלמות המעבורת נהנו מנקודת תצפית מצוינת, והמערכות שלה שידרו ביעילות רבה ישירות לפיד של כולם. בני האדם צרחו באימה.

מנסה ניווטה אותנו גבוה באוויר מהר וחד כל־כך שכמעט נשענתי הצידה, וכל מי שלא היה קודם על הרצפה היה עליה עכשיו.

בשקט שאחרי, כשהם התנשמו בהקלה, פין־לי אמרה, "ראתי, אם תיהרג —"

"את נורא תכעסי עליי, אני יודע." ראתי החליק עוד קצת על הקיר ונופף אליה חלושות.

"זאת פקודה, ראתי, אל תיהרג," מנסה אמרה מכיסא הטייס. היא נשמעה רגועה, אבל יש לי סיווג ביטחוני וראיתי את קצב הלב המהיר שלה דרך המערכת הרפואית.

אראדה הוציאה ערכת עזרה ראשונה לשעת חירום כדי לעצור את הדימום של בהרדוואג' ולייצב את המערכות שלה. ניסיתי להפגין כמה שיותר יעילות אז סגרתי את הפצעים איפה שאמרו לי, תיעלתי את מערכת טמפרטורת הגוף הכושלת שלי לשמור על חום הגוף שלה, והקפדתי לא לזקוף את הראש כדי לא לראות אותם מסתכלים עליי.

אמינות תפעולית 60%. מגמת ירידה 

מתחם המחיה שלנו נבנה במודל סטנדרטי, שבע כיפות מחוברות ביניהן על שטח מישורי יחסית מעל עמק שזורם בו נהר צר. מערכת החשמל והמחזור שלנו מחוברת בצד אחד. הייתה לנו מערכת בקרת סביבה, אבל בלי תאי ויסות בלחץ אוויר, כי האטמוספרה של הכוכב הייתה טובה לנשימה, אבל בטווח הארוך לא טובה במיוחד לבני אדם. אין לי מושג למה, כי זה עוד משהו שבחוזה אין סעיף שמחייב אותי להתעניין בו.

בחרנו במקום הזה להקמת מתחם המחיה כי הוא בדיוק באמצע תחום המחקר, ואף־על־פי שיש פה ושם עצים, הם לא גבוהים. גובהם כחמישה־עשר מטרים, הם דקים מאוד, צמרתם רחבה ובשכבה אחת, ולכן הם לא סיפקו מסתור לשום דבר שהתקרב. מובן שעובדה זו אינה רלוונטית לדברים שמגיחים ממנהרות.

הדלתות במתחם שלנו מאובטחות, אבל כשהמעבורת נחתה מערכת המוקד אמרה לי שהדלת הראשית כבר פתוחה. ד"ר גוראתין היה מוכן עם אלונקה על גלגלים וניתב אותה לעברנו. אוברס ואראדה הצליחו בינתיים לייצב את מצבה של בהרדוואג', אז יכולתי להניח אותה על האלונקה ולהיכנס עם האחרים למתחם המחיה.

בני האדם הלכו לאגף המרפאה ואני עצרתי כדי לשלוח למעבורת הקטנה פקודה לנעול ולאטום את עצמה, ונעלתי את הדלתות החיצוניות. דרך פיד האבטחה אמרתי לרחפנים להרחיב את רדיוס גבולות הגזרה לסריקה כדי שתהיה לי אזהרה אם משהו גדול יתקוף אותנו. כיוונתי גם חלק מהמוניטורים של המערכת הסיסמית לשלוח לי התראות על כל אנומליה רק למקרה שאותו משהו גדול היפותטי יחליט לחדור דרך מנהרה.

אחרי שווידאתי את אבטחת המתחם חזרתי לחדר שנקרא חדר כוננות ביטחונית, שבו אוחסנו כלי נשק, תחמושת, חיישני התראה, רחפנים וכל דבר אחר הקשור לאבטחה, לרבות אני. הורדתי את מה שנשאר מהשריון ובעצתה של המערכת הרפואית ריססתי חומר איטום על כל הצד הפגוע שלי. לא נטף ממני דם כי העורקים והוורידים שלי נאטמים אוטומטית, אבל המראה לא היה נעים לעין. וכאב לי, למרות האלחוש המסוים שהאיטום סיפק. כבר הפעלתי חסימה ביטחונית בת שמונה שעות דרך מערכת המוקד, כדי שאף אחד לא יוכל לצאת בלעדיי, ועברתי למצב מנוחה. בדקתי את הפיד הראשי אבל אף אחד לא הביע התנגדות.

קפאתי מקור כי בקרת הטמפרטורה שלי קרסה אי־שם בדרך לפה, והעור המגן שהיה לי מתחת לשריון נקרע. היו לי עוד שני עורות חדשים אבל לא יהיה מעשי ללבוש עכשיו עור חדש וזה גם לא דבר קל. הבגדים היחידים שהיו לי מלבד זה הם המדים שעדיין לא לבשתי, וגם אותם לא חשבתי שאצליח ללבוש. (בדרך כלל לא היה לי צורך במדים, כי לא סיירתי בתוך המתחם. אף אחד לא ביקש, כי הם רק שמונה וכולם חברים, אז זה יהיה סתם בזבוז משאבים, ואני משאב.) פשפשתי ביד אחת בארגז הציוד עד שמצאתי את ערכת העזרה הראשונה הנוספת לבני אדם משודרגים שניתן לי אישור להשתמש בה במקרי חירום, פתחתי אותה והוצאתי את שמיכת ההישרדות. התעטפתי בה ונכנסתי למיטת הפלסטיק בקובייה שלי. הדלת נסגרה והאור נדלק בהבהוב קצר.

בפנים לא היה הרבה יותר חם, אבל לפחות היה סגור ועוטף. חיברתי את עצמי לשקעים של חידוש אספקה ותיקונים ונשענתי על הקיר כשכל גופי רועד. אמינות תפעולית 58% ובמגמת ירידה, הודיעה לי המערכת הרפואית התומכת, ולא הפתיעה אותי. יכולתי להגיע לתיקון מלא בשמונה שעות, וכנראה לגדל מחדש את רוב המרכיבים האורגניים שלי שנפגעו, אבל בחמישים ושמונה אחוזים, לא ראיתי איך אוכל גם לבצע אנליזה באותו הזמן. לכן כיוונתי את כל הפידים של האבטחה שיתריעו אם משהו ינסה לאכול את המתחם והתחלתי לפתוח את אספקת המדיה שהורדתי מפיד הבידור. כאב לי מדי לעקוב אחרי משהו עם עלילה, אבל הרעש הידידותי יספק לי חברה נעימה.

ואז מישהו דפק על דלת התא שלי.

בהיתי בדלת ואיבדתי את המקום שהייתי בו במערך המסודר של כל הקלט שלי. בטיפשות גמורה אמרתי, "אה... כן?"

ד"ר מנסה פתחה את הדלת והציצה פנימה. אין לי מושג בגילים של בני אדם, גם לא אחרי צפייה מרובה בבידור ויזואלי. אנשים בסדרות טלוויזיה בדרך כלל לא נראים כמו אנשים במציאות, בסדרות הטובות לפחות. היו לה עור חום כהה ושיער חום בהיר יותר, תספורת קצוצה, ולדעתי היא לא צעירה, אחרת לא הייתה מנהלת המשלחת. היא אמרה, "יחידת אבטחה, הכול בסדר? ראיתי את דוח הסטטוס שלך."

"אה..." פה הבנתי שחבל שעניתי במקום להעמיד פנים שאני במצב הקפאה. הרמתי את השמיכה אל החזה שלי וקיוויתי שהיא לא ראתה את החלקים החסרים. בלי השריון שלי שאמור לחבר ולהחזיק הכול, נראיתי רע. "בסדר."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*