מאוחר מדי

קוראים יקרים,

הספר הזה החל להיכתב ב־2012 כפרויקט שהתכוונתי לעבוד עליו בעת שחוויתי מחסום כתיבה. מעולם לא התכוונתי להוציאו לאור מפני שהוא שונה בתכלית משאר הסיפורים שאני כותבת. הוא וולגרי ומורבידי, אבל סיפק לי בריחה מהנה כל אימת שמצאתי את עצמי תקועה עם החומרים המתוקים יותר שכתבתי.

הזכרתי את הפרויקט הלא־גמור הזה לפני כמה שנים, וקוראים אחדים ביקשו לקרוא את מה שכתבתי. העליתי את הפרקים לאתר אינטרנט פתוח לכול, ומדי פעם בפעם במרוצת השנים מאז הוספתי טקסטים. מה שהחל כמשהו שמעולם לא היה אמור להיחשף, צמח לכדי ספר שהשתוקקתי לסיים, תודות לאלה מכם שקראו אותו במהלך כתיבתו. כתבתי את הפרקים והעליתי אותם לאתר לעתים תכופות, כך שהסיפור נכתב בזמן אמת, בשונה משאר הרומנים שלי. הפרסום והמשוב המיידיים של כל פרק ופרק הפכו לסוג של התמכרות לי ולקוראים שאהבו את העלילה ונקשרו אליה. לבסוף, כשהיצירה הושלמה, פירסמתי את הספר בשלמותו, חינם אין כסף, באמצעות אמזון קינדל, אך מעולם לא הוצאתי אותו לאור באופן רשמי.

עכשיו, כשהספר עומד להיות מוצג על מדפיהן של חנויות ספרים ממשיות באמצעות הוצאת "גרנד סנטרל פבלישיניג", החלטתי לעבור עליו מחדש ולשכתב אי־אלו תכנים. בשל האופן שבו הספר נכתב ופורסם, יש בו דברים שהייתי משנה אילו היה עובר עריכה מקצועית. השתדלתי כמיטב יכולתי להשאיר את הדמויות והעלילה המקוריות בשלמותן, אבל נטלתי את החירות לשנות סצנות אחדות, למחוק כמה אחרות, ואפילו לכתוב כמה תוספות.

אם טרם נחשפתם לפרקי הספר, אני מקווה שתיהנו ממנו חרף היותו שונה בתכלית משאר הרומנים שלי. לאחדים מכם זו תהיה קריאה מבדרת. לאחרים היא אולי תהיה קשה לעיכול. לא משנה לאיזה מחנה אתם משתייכים, אני מודה לכם על היותכם חלק מכל אחד מספריי, בין שהם רומנים שעבדתי עליהם חודשים ושנים, ובין שהם סיפורים כמו זה, שנכתבו בספונטניות ושייקראו, יש לקוות, על ידי מבוגרים בלבד. הספר הזה אינו הולם בשום צורה ואופן ילדים או בני נוער. ראו הוזהרתם.

שלכם,

קולין הובר

אזהרות טריגר כוללות שפה גסה, תיאורים מפורשים של סצנות מיניות, רצח, תקיפות מיניות ושימוש בסמים.

1.

סלוֹאן

אצבעות חמימות נשזרות באצבעותיי, לוחצות את ידיי עמוק לתוך המזרן. העפעפיים שלי מסרבים להיפתח, כבדים מחוסר שינה מצטבר במשך שבוע. בעצם, כבר חודש שאיני ישֵנה כמו שצריך.

חודש...? כל ה שנה המחורבנת הזו.

אני נאנקת בניסיון להצמיד את הרגליים, אבל לא מסוגלת. לחץ מופעל עליי מכל כיוון. על החזה, כנגד הלחי, בין רגליי. נדרשות לי כמה שניות עד שההכרה שלי מתאוששת מהטשטוש הישנוני שבו הייתה שרויה, אבל אני ערה מספיק כדי לדעת מה הוא עושה.

"אָסָה," אני ממלמלת בעצבנות. "רֵד ממני."

הוא בוטש כנגדי שוב ושוב עם כל משקל גופו, גונח לתוך האוזן שלי, זיפי הבוקר שלו שורטים את לחיי. "אני תכף גומר, בֵּייבּ," הוא מתנשף לתוך הצוואר שלי.

אני מנסה למשוך את ידיי ולחלץ אותן מידיו, אבל הוא מהדק את אחיזתו בהן, מזכיר לי שאני לא יותר מאסירה במיטה שלי, והוא הסוהֵר של חדר השינה. אסה תמיד ידע לגרום לי להרגיש, שהגוף שלי לרשותו. הוא אף פעם לא עושה את זה ברשעות או באלימות; הוא פשוט תובעני — ומבחינתי זאת הטרדה מעצבנת ממש.

כמו עכשיו.

בשש בבוקר, לעזאזל.

אני מנחשת את השעה לפי אור השמש שחודר מתחת לדלת, ומכך שאסה הגיע רק עכשיו למיטה אחרי המסיבה בלילה. אבל יש לי שיעור בעוד פחות משעתיים. לא ככה הייתי בוחרת להיעקר מהשינה, בקושי שלוש שעות אחרי שנרדמתי.

אני כורכת את רגליי סביב המותניים שלו ולוחצת בתקווה שיחשוב שאני בעניין. כשאני עושה את עצמי חצי מעוניינת, הוא גומר יותר מהר.

הוא חופן את השד הימני שלי, ואני פולטת את האנחה המצופה. בתוך שנייה כל הגוף שלו מתחיל לרעוד. "פאק," הוא גונח, קובר את הפנים בשיער שלי ונדחק לתוכי בתנועות אגן ירכיים איטיות. אחרי כמה שניות הוא מתמוטט עליי, מתנשם בכבדות, ואז מנשק אותי על הלחי ומתגלגל לצד המיטה שלו. הוא קם, מקלף את הקונדום ומשליך אותו לפח, ואז לוקח בקבוק מים מארונית המיטה. הוא מרים את הבקבוק אל שפתיו, העיניים שלו סורקות את בשרי החשוף. שפתיו נמתחות בחיוך עצל. הוא עומד עירום לצד המיטה, כולו ביטחון של בעל הבית, גומע את שארית המים.

למרות שהוא נראה טוב, לא חסרות לו מגרעות. למעשה, המראֶה שלו זה הדבר היחיד בו ש אין לי בעיה איתו. הוא שחצן, חמום מוח, ולפעמים מתנהג בצורה מגעילה. אבל הוא אוהב אותי. אוהב בטירוף. ואשקר אם אומר שאני לא אוהבת אותו בכלל. יש המון דברים שהייתי משנה בו אילו יכולתי, אבל כרגע הוא כל מה שיש לי, אז אני מתמודדת עם זה. הוא נתן לי קורת גג כשלא היה לי מקום מגורים. כשלא היה לי אל מי לפנות. רק בגלל זה אני סובלת אותו.

אין לי שום ברירה אחרת.

הוא מנגב את הפה בידו וזורק את הבקבוק הריק לפח, מעביר יד בשיער החום השופע שלו וקורץ אליי, ואז צונח בחזרה על המיטה, רוכן מעליי ומנשק אותי ברכּוּת על השפתיים. "לילה טוב, בֵּייבּ," הוא אומר ומתהפך על הגב.

"אתה מתכוון בוקר טוב," אני אומרת, ובאי־רצון מקימה את עצמי מהמיטה. הטישרט שלי מעוכה סביב מותניי, אז אני מושכת אותה מטה ולוקחת מכנסיים וחולצה אחרת. אני יוצאת למסדרון והולכת אל המקלחת, רואה בהקלה שאף אחד מאינספור השותפים שלנו לדירה לא תפס את חדר הרחצה של הקומה הראשונה.

למראה השעה בטלפון אני מתכווצת — אין לי זמן אפילו לקפה. זה השיעור הראשון בסמסטר, ואני כבר מתכננת לנצל אותו להשלמת שעות שינה. זה לא מבשר טובות.

זה לא יכול להימשך ככה. אסה אף פעם לא הולך לשיעורים ואיכשהו תמיד עובר את המבחנים בציונים כמעט מושלמים. אני נאבקת להשאיר את הראש מעל המים, ולא פיספסתי שיעור אחד בסמסטר הקודם. טוב, בגופי, לא בנשמתי. למרבה הצער, גרים איתנו המון אנשים בדירה, ואף פעם אין בה שקט. אין כמעט שיעור שאני לא תופסת את עצמי מנקרת או נרדמת ממש; זה הזמן היחיד שיש לי שקט ושלווה. האווירה בבית היא של מסיבה בלתי נגמרת שנמשכת כל שעות היום והלילה, ולא משנה מי צריך לקום ללימודים למחרת. אין אצלנו הבדל בין ימי חול וסופי שבוע, ואין קשר בין תשלום שכר דירה לבין מי שגר פה.

רוב הזמן אני בכלל לא יודעת מי גר פה ומי לא. הבית שייך לאסה, אבל הוא אוהב להיות מוקף באנשים, אז הוא זורם עם סגנון הדלת־המסתובבת באווירת חופשי־על־הבר. אם היו לי האמצעים, הייתי מתארגנת בלי שום היסוס על דירה משלי. אבל אין לי. וזה אומר עוד שנה של גיהינום צרוּף עד שאסיים את התואר.

עוד שנה אחת עד שאהיה חופשייה.

אני פושטת את החולצה, שומטת אותה על הרצפה ואז פותחת את וילון המקלחת. בעודי מושיטה יד אל ידית הברז, אני פולטת צרחה. באמבטיה, מעולף ולבוש לגמרי, שוכב הדייר הקבוע החדש ביותר שלנו, דלטון.

הוא מתעורר בבהלה, מזדקף, חובט את המצח בברז שמעליו, ופולט צווחת כאב. אני מתכופפת וחוטפת את החולצה שלי מהרצפה בדיוק כשהדלת נפתחת, ואסה פורץ פנימה.

"סלואן, את בסדר?" הוא צורח כמו מטורף ומסובב אותי בחיפוש אחר פציעות. אני מהנהנת בתזזיתיות ומצביעה על דלטון באמבטיה.

דלטון נאנח. "אני מרגיש רע." הוא שם יד על הפצע במצחו ומנסה לזחול החוצה מהאמבטיה.

אסה מסתכל עליי, מבטו יורד לאורך גופי העירום שמכוסה רק בחולצה שאני מחזיקה בשתי ידיי, ואז מסיט את מבטו אל דלטון. אני פוחדת שייכנסו לו כל מיני רעיונות לראש ומתחילה להסביר, אבל הוא קוטע אותי בפרץ צחוק קולני, לא צפוי.

"את עשית לו את זה?" הוא מצביע על הראש של דלטון.

אני מנענעת בראשי. "הוא דפק את הראש בברז כשצרחתי."

אסה צוחק בפראות, מושיט יד לדלטון ועוזר לו לצאת מהאמבטיה. "בוא, גבר. מה שאתה צריך זה בירה. זאת התרופה להנגאובר." הוא דוחף את דלטון אל מחוץ לחדר הרחצה ויוצא בעקבותיו, סוגר את הדלת מאחוריו.

אני עומדת קפואה, עדיין לופתת את החולצה צמוד לחזה. הקטע העצוב הוא שזו הפעם השלישית שזה קורה. אידיוט אחר בכל פעם שוכב מעולף באמבטיה. אני מנסה לחרוט במוחי תזכורת, לבדוק תמיד את האמבטיה לפני שאני מתפשטת.

2.

קרטר

אני מוציא את מערכת השעות מהכיס ומאתר את מספר הכיתה. "זה פשוט הזוי," אני אומר בטלפון. "סיימתי תואר לפני שלוש שנים. לא התגייסתי לחרא הזה כדי לעשות שיעורי בית."

דלטון צוחק בקול רם מדי, מאלץ אותי להרחיק את הטלפון מהאוזן. "אוי־יוי־יוי, מי ישמע," הוא אומר. "אני ישנתי הלילה באמבטיה מזדיינת. תתמודד, אח שלי. לשחק את התפקיד זה חלק מהעבודה."

"קל לך לומר. אתה רשום לשיעור אחד בשבוע. לי יש שלושה. למה יאנג נתן לך רק אחד?"

"אולי אני מוצץ יותר טוב," דלטון אומר.

אני מסתכל במערכת השעות ואז על מספר הדלת שמולי. בינגו.

"טוב, אני נכנס. La clase de Espanol."¹

"קרטר, חכה." הטון של דלטון נעשה רציני, והוא מכחכח בגרון. זה מבשר על שיחת המוטיבציה הקבועה שלו. אני סובל את השיחות האלה על בסיס יומי מאז שהתחלנו לעבוד יחד. הוא לא צריך להזכיר לי למה אנחנו פה. ברור לי שיש לי תפקיד; שאני מחויב להשלים את העבודה שמשלמים לי לעשות... והיא לחסל את רשת הסמים האוניברסיטאית הגדולה בהיסטוריה. בעיית הסמים באוניברסיטה המקומית הוכפלה פי עשרה בשלוש השנים האחרונות. לפי השמועות, הסיבה היחידה לגידול הזה היא אסה ג'קסון. אסה וחבר מרעיו, ולכן דלטון ואני נמצאים כאן — כדי לזהות את שחקני המפתח. אנחנו רק חלק קטן ממבצע העוקץ הזה, אבל החלקים הקטנים הם אלה שמרכיבים שלם עצום, וכל אחד מהתפקידים שלנו חיוני. אפילו להעמיד פנים שאני סטודנט באוניברסיטה. שוב. הייתי שמח להתחיל את הסמסטר לפני שבוע כמו כל שאר הסטודנטים בשיעור הזה, אבל לקח למשטרה ים של זמן להכניס אותי למערכת.

"תנסה להעביר את זה בכיף," דלטון אומר. "אנחנו ממש קרובים להשיג כל מה שאנחנו צריכים... אתה תהיה פה חודשיים, גג. תמצא לך איזה תחת־פצצה לשבת לידו; זה יעביר את הזמן יותר מהר."

אני מסתכל מבעד לחלון שבדלת הכיתה. האולם מלא כמעט עד אפס מקום, יש רק שלושה מקומות פנויים. מבטי מתביית מיד על בחורה שיושבת בסוף האולם ליד אחד הכיסאות הריקים. שיער כהה ארוך גולש על הפנים, ראש שעון על שתי הזרועות. היא ישֵנה. אני יכול לשבת ליד ישֵנים; פטפטנים הם אלה שאני לא יכול לסבול. "תראה מה זה, כבר מצאתי לי תחת־פצצה לשבת לידו. נדבר אחרי צהריים." אני מנתק את השיחה, פותח את הדלת ושם את הטלפון על שקט. אני תולה את רצועת תיק הגב על הכתף ועושה את דרכי במעלה המדרגות אל אחורי האולם. אני נדחק מלפניה אל הכיסא הריק, שומט את התיק על הרצפה ואת הטלפון על השולחן. הוא נוחת עליו בקול שמעיר את הבחורה משנתה. היא מזדקפת באחת, פוערת עיניים. היא מביטה סביב האולם, מוטרדת ומבולבלת, ואז למטה על המחברת שלה. אני מתיישב על הכיסא לצדה. היא תוקעת מבט נוקב בטלפון שלי שמונח על השולחן לפנינו, ואז מסתכלת עליי.

השיער שלה פרוע לגמרי, ושובל ריר נמתח מזווית פיה עד לסנטר. היא מסתכלת עליי בזעם, כאילו הרסתי לה את דקת השינה היחידה שהייתה לה אי־פעם.

"חגגתְּ עד מאוחר?" אני שואל, רוכן הצדה ופותח את תיק הגב, מוציא את ספר לימוד הספרדית שאותו אני יכול פחות או יותר לדקלם מהזיכרון.

"השיעור נגמר?" היא שואלת, מלכסנת עיניים מצומצמות אל הספר שאני מניח על השולחן לפניי.

"תלוי."

"במה?"

"בכמה זמן לא היית בהכרה," אני אומר. "אני לא יודע לאיזה שיעור באת, בכל אופן זה שיעור ספרדית של עשר בבוקר."

היא רוכנת לפנים, נועצת את המרפקים בשולחן ומעבירה באנחה את שתי ידיה לאורך פניה. "ישנתי חמש דקות? זה הכול?" היא נשענת לאחור, הגוף שלה נרפה, הראש שעון על אחורי הכיסא. "תעיר אותי כשזה ייגמר, טוב?"

היא מביטה בי, מחכה לאישור. אני טופח באצבע על הסנטר שלי. "יש לך שם משהו."

היא מנגבת את הפה ומרחיקה את היד כדי לבחון אותה. אני מצפה שהיא תהיה נבוכה מכך שנזל לה ריר על הפנים, אבל היא רק מגלגלת עיניים, תופסת קצה שרוול בין אצבע ואגודל ומנגבת בו את הרוק מהשולחן, ואז חוזרת להתפרקד על הכיסא ועוצמת עיניים.

הייתי סטודנט. חוויתי את החיים האלה. אני יודע איך זה ללכת לישון מאוחר, הבילויים, הלימודים, אף פעם אין זמן להספיק הכול. אבל הבחורה הזאת נראית גמורה. מתוחה עד הקצה. אני תוהה אם זה מפני שעבדה משמרת לילה או הגזימה בחגיגות.

אני רוכן לתיק שלי ומוציא את משקה האנרגיה שקניתי בדרך לשיעור. נראה לי שהיא זקוקה לו יותר ממני.

"קחי." אני מניח אותו על השולחן לפניה. "תשתי."

היא פוקחת עיניים באיטיות כאילו העפעפיים שלה שוקלים חצי טון. היא מסתכלת על הפחית, ואז חוטפת אותה וחולצת את הלשונית. היא גומעת את התכולה בשקיקה, כאילו זה המשקה הראשון שהיא שותה זה ימים.

"על לא דבר," אני צוחק.

היא מסיימת את המשקה ומניחה את הפחית על השולחן, ואז מנגבת את הפה באותו שרוול שבו ניגבה קודם את הרוק. לא אשקר, ההתנהגות המרושלת שלה מחרמנת אותי בטירוף.

"תודה," היא אומרת, מסיטה את השיער מהעיניים. היא מסתכלת עליי בחיוך, ואז מותחת את הזרועות לאחור ומפהקת. דלת האולם נפתחת, וכולם זעים במקומותיהם, סימן לכניסת המרצה — אבל אני לא מסוגל להוריד ממנה את העיניים כדי לוודא.

היא מסרקת באצבעותיה קווצות שיער. הוא עדיין לח קצת, ובאפי עולה ניחוח הפרחים של השמפו שלה, כשהיא מחליקה את שֹערה מאחורי כתפיה. השיער שלה ארוך וכהה וסמיך, ממש כמו הריסים שתוחמים את עיניה. היא מעיפה מבט אל קדמת האולם ופותחת את המחברת שלה, אז אני עושה כמותה.

המרצה מברך אותנו לשלום בספרדית, ואנחנו — קהל הסטודנטים — משיבים לו ברכות מגומגמות. כשהוא מתחיל להסביר על תרגיל שנידרש לעשות — הטלפון שלי, שמונח על השולחן בינינו, מהבהב. אני משפיל מבט אל ההודעה הנכנסת מדלטון.

לתחת־פצצה הזאת שיושבת לידך יש שֵם?

אני הופך מיד את הטלפון בתקווה שהיא לא קראה את זה. היא שולחת יד ומכסה את פיה, מסתירה את הצחוק.

לעזאזל. היא קראה את זה.

"תחת־פצצה, הא?" היא אומרת.

"אני מצטער. חבר שלי... הוא חושב שזה מצחיק. וגם אוהב להציק לי."

היא פונה אליי, מקשיתה גבה. "אז אתה לא חושב שאני תחת־פצצה?"

היא מסתכלת עליי פנים אל פנים, וזו ההזדמנות הראשונה שלי לראות אותה כמו שצריך. בואו נאמר רק שעכשיו אני מאוהב רשמית בשיעור הזה. אני מושך בכתפיים. "עם כל הכבוד הראוי, ישבת כל הזמן מרגע שנפגשנו. עוד לא ראיתי את התחת שלך."

היא צוחקת שוב. "סלואן," היא אומרת, מושיטה לי יד. אני לוחץ את ידה. על האגודל שלה יש צלקת קטנה בצורת סהרון. אני מעביר את האגודל שלי לאורכה ומסובב את כף ידה מצד לצד כדי לבחון את הצלקת.

"סלואן," אני חוזר אחריה, מניח לשֵם להתגלגל לי על קצה הלשון.

"זה בדרך כלל השלב בהיכרות שבו אדם אומר את שמו שלו," היא מציינת.

אני מרים מבט אל פניה, והיא מושכת את ידה מידי ותולה בי מבט שואל.

"קרטר," אני אומר, נצמד לדמות שאני אמור לגלם. היה מספיק קשה לקרוא לראיין דלטון בחודש וחצי האחרונים, אבל התרגלתי. לקרוא לעצמי קרטר — זה כבר סיפור אחר. יותר מפעם אחת כמעט נפלט לי שמי האמיתי.

"Mucho gusto",² היא אומרת במבטא כמעט מושלם, מַפנה את פניה אל קדמת האולם.

לא, העונג הוא שלי. תאמיני לי.

המרצה מבקש מהסטודנטים לפנות אל היושבים לצדם ולומר שלוש עובדות זה על זה בספרדית. זו השנה הרביעית שלי בספרדית, אז אני נותן לסלואן להתחיל כדי שלא תרגיש מאוימת. אנחנו פונים זה אל זה, ואני מסמן לה בניד ראש. ״Las señoras primera",³ אני אומר.

"לא, נעשה את זה בתורות," היא אומרת. "תתחיל אתה. קדימה, תגיד לי עובדה על עצמי."

"בסדר," אני אומר, צוחק מהמהירות שבה היא תפסה שליטה. ״Usted es madona".⁴

"זאת דעה, לא עובדה," היא קובעת. "אבל אחשיב לך את זה."

אני מטה את ראשי בתמיהה. "הבנת מה שאמרתי?"

היא מהנהנת. "אם התכוונת לכנות אותי שתלטנית, אז כן." היא מצמצמת עיניים, אבל חיוך זעיר חומק החוצה. "תורי," היא אומרת. "Su companera de class es bella."⁵

אני צוחק. היא הרגע החמיאה לעצמה, שהשותפה שלי לשיעור יפה? אני מהנהן ללא בושה. ״Mi companera de class esta correcta".⁶

סומק מזדחל על לחייה, למרות העור השזוף. "בן כמה אתה?" היא שואלת.

"זו שאלה, לא עובדה. ועוד באנגלית."

"אני צריכה לשאול שאלה כדי להגיע לעובדה. אתה נראה קצת מבוגר מרוב תלמידי שנה שנייה בספרדית."

"בן כמה את חושבת שאני?"

"עשרים ושלוש? עשרים וארבע?" היא אומרת.

היא לא רחוקה. אני בן עשרים וחמש, אבל היא לא חייבת לדעת את זה. "עשרים ושתיים," אני אומר.

״Tiene veintidos anos",⁷ היא אומרת, קובעת את העובדה השנייה שלה עליי.

"את מרמה," אני עונה.

"אתה צריך לומר את זה בספרדית, אם זאת אחת העובדות שלך עליי."

״Usted engana".⁸

הקשתת הגבה שלה מעידה, שהיא לא ציפתה שאדע לומר את זה בספרדית.

"אז אלה השלוש שלך," היא אומרת.

"עדיין חסרה לך אחת."

״Usted es un perro".⁹

אני צוחק. "קראת לי בטעות כלב."

היא מנענעת בראשה. "זה לא היה בטעות."

הטלפון שלה רוטט, והיא מוציאה אותו מהכיס. כל תשומת לבה עוברת אליו. אני נשען לאחור ומרים את הטלפון שלי, מעמיד פנים שאני מתמקד בו. אנחנו יושבים בשקט בזמן ששאר הכיתה מסיימת את המטלה. אני צופה בה מזווית העין, מסמסת, אגודלים מתעופפים במהירות על מסך הטלפון. היא חמודה. אני אוהב את זה, שעכשיו אני מצפה לשיעור הזה בכיליון עיניים. פתאום שלושה ימים בשבוע לא נראים מספיק.

נשארה בערך רבע שעה לסוף השיעור, ואני עושה כל מה שאני יכול כדי לא לבהות בה. היא לא אמרה מילה מאז שכינתה אותי כלב. אני מביט בה משרבטת במחברת, שקועה לגמרי בעולמה. אני רוכן לפנים בניסיון לראות מה היא כותבת. אני מרגיש שאני דוחף את האף, אבל מצד שני — היא קראה קודם את ההודעה שקיבלתי, אז אני מרגיש שיש לי זכות.

העט שלה נע בתזזיתיות על פני הדף, אולי בהשפעת משקה האנרגיה ששתתה. אני קורא את המשפטים בעודם נכתבים. הם נראים לי חסרי כל היגיון, לא משנה כמה פעמים אני חוזר וקורא אותם.

רכבות ואוטובוסים גנבו את נעליי, ועכשיו אני צריכה לאכול דיונון נא.

אני צוחק מהמשפטים האקראיים שכתבה, והיא תולה בי מבט. מבטינו מצטלבים, והיא מחייכת בשובבות.

היא מסתכלת על המחברת שלה ונוקשת עליה בעט שבידה. "אני משתעממת," היא לוחשת. "אין לי טווח קשב רחב במיוחד."

טווח הקשב שלי מעולה בדרך כלל, אבל כנראה לא בזמן שאני יושב לידה.

"לפעמים גם לי אין," אני רוכן לעברה ומצביע על המילים שלה. "אז מה זה? צופן סודי?"

היא מושכת בכתפיה ומניחה את העט, ואז מקרבת את המחברת אליי. "זה סתם משהו טיפשי שאני עושה כשמשעמם לי. אני אוהבת לראות כמה דברים רנדומליים אני יכולה להעלות בראש בלי לחשוב ממש. ככל שהם יותר חסרי פשר, ככה אני מנצחת יותר."

"ככה את מנצחת יותר?" אני שואל בתקווה לקבל הבהרה. הבחורה הזאת חידתית. "איך את יכולה להפסיד, אם את היחידה שמשחקת?"

החיוך שלה נמוג, והיא מחזירה את מבטה אל המחברת ובוהה בה. היא עוברת בתנועת אצבע עדינה על האותיות של אחת המילים. אני תוהה מה לעזאזל אמרתי, שגרם שינוי כזה קיצוני בהתנהגות שלה. היא לוקחת בידה את העט ומושיטה לי אותו, מתנערת מכל מחשבה שהעכירה לפני רגע את מצב רוחה.

"תנסה בעצמך," היא אומרת. "זה ממש ממכר."

אני לוקח את העט מידה ובוחר קטע ריק בדף שלה. "אז סתם לכתוב משהו? כל מה שעולה בדעתי?"

"לא," היא אומרת. "בדיוק להפך. תנסה לא לחשוב. תנסה לא לתת ל שום דבר לעלות בדעתך. פשוט תכתוב."

אני מצמיד את חוד העט לנייר ועושה בדיוק מה שהיא אמרה. פשוט כותב.

זרקתי פחית תירס לפּיר הכביסה עכשיו אמא שלי בוכה קשתות בענן.

אני מניח את העט על השולחן בתחושה קצת מטופשת. היא מכסה את פיה להחניק צחוק, אחרי שקראה מה שכתבתי. היא הופכת דף וכותבת, יש לך כישרון טבעי, ואז מושיטה לי שוב את העט.

תודה. מיץ חד־קרן עוזר לי לנשום כשאני מקשיב לדיסקו.

היא שוב צוחקת ולוקחת את העט מידי, בדיוק כשהמרצה משחרר את הכיתה. כולם מכניסים את הספרים והמחברות לתיקים וממהרים לקום ממושביהם ולעשות את דרכם החוצה.

כולם מלבדנו. שנינו מביטים בדף שלפנינו, מחייכים, לא זזים.

היא מניחה יד על המחברת וסוגרת אותה באיטיות, ואז דוחפת אותה אל שפת השולחן ולתוך תיק הגב שלה. היא מסתכלת עליי. "עדיין אל תקום," היא אומרת וקמה.

"למה לא?"

"ככה. שֵב במקומך ותסתכל עליי מתרחקת כדי שתוכל לקבוע אם אני באמת תחת־פצצה או לא." היא קורצת ומסתובבת.

אוי אלוהים. אני עושה בדיוק מה שהיא אומרת, לוטש עיניים ישירות אל התחת שלה. ועם המזל שלי, הוא מושלם. כל סנטימטר בגוף שלה מושלם. אני יושב בלי ניע וצופה בה יורדת במדרגות.

מאיפה הילדה הזאת צצה, לעזאזל? ואיפה, לעזאזל, היא הייתה כל חיי? אני מקלל את זה, שמה שקרה בינינו עכשיו זה כל מה שיכול לקרות אי־פעם. מערכות יחסים שמבוססות על שקרים לא יכולות להצליח. במיוחד שקרים כמו שלי.

שנייה לפני שהיא מגיעה לדלת היא מסובבת את הראש ומסתכלת עליי, ואני מרים את המבט בחזרה אל עיניה. אני זוקף אגודל לאישור. היא צוחקת ונעלמת מעבר לדלת הכיתה.

אני אוסף את הדברים שלי ומנסה להוציא אותה מהראש. הלילה אני צריך להיות ממוקד. הדברים שמונחים על הכף חשובים מכדי שדעתי תהיה מוסחת בגלל תחת מושלם ויפה כל כך.

1 שיעור ספרדית

2 נעים מאוד

3 קודם הגברת

4 את שתלטנית

5 השותפה שלך לשיעור יפה

6 השותפה שלי לשיעור צודקת

7 הוא בן עשרים ושתיים

8 את שקרנית

9 אתה כלב