מוסר כליות

1

ברור היה לו שהפעם לא יוכל להתחמק עוד. הפעם זה סופי. "איש אותנו לא ישיב מבור תחתית אפל", התפזם בעצב השיר בראשו. צמרמורת אחזה בו. "בור תחתית אפל". כל אלה שלעגו לי וקראו לי היפוכונדר יאכלו עכשיו את הכובע, חשב מאיר, אבל המחשבה לא ניחמה אותו.

מאיר נזכר בהרגשה דומה מילדותו. לפעמים, כשכעס על אביו, חשב שהנקמה הכי טובה תהיה אם הוא, כילד קטן, ימות וייטמן באדמה, ואז אביו יתחרט על מעשיו, על העונשים שהשית עליו בלי הצדקה. כבר בגיל צעיר שנא מאיר אי־צדק. והוא ניסה למות כדי להסב לאביו ייסורי מצפון. בלילה, במיטה, התכסה עד מעל לראשו, עצם עיניים בחוזקה וביקש מאלוהים שייקח אותו אליו. הוא הפסיק לנשום עד שתקפה אותו סחרחורת, ואז החל בבהלה לבלוע אוויר ולהשתנק. אביו הטיל צל כבד על ילדותו, ומאיר היה מאוכזב שלא יוכל לגמול לו, להצליח למות לפניו ולגרום לו להתחרט ולהרגיש אשמה. ועכשיו, חשב, כל חבריו ומכריו יתחרטו שלא התייחסו ברצינות לתלונות על התסמינים שלו, שלעגו למה שהחשיבו להיפוכונדריה שלו. אבל איזו נחמה מטופשת היא זאת? כמו הילד שהיה, הוא לא חשב עד הסוף – הרי לא יוכל ליהנות מהבושה ורגשי האשמה שיעטו פניהם של חבריו האבלים. הוא לא יוכל להגיד להם בארשת ניצחון "אמרתי לכם!" אבל אולי בכל זאת יוכל. לא אחת קרא על "חוויות קרובות למוות", כאשר אלה שמתו מוות קליני סיפרו שריחפו מעל גופם וראו הכול מלמעלה. כמה מהם סיפרו על אור גדול, חם ומפתה שקרא להם אליו. כאדם רציונלי, מאיר לא ידע אם להאמין לסיפורים, למרות שרבים כאלה התפרסמו, אבל גם אם הם נכונים, מדובר באנשים שחזרו בסופו של דבר לחיים. ואני כבר אהיה גופה קרה וצפודה. המחשבה הזאת גרמה לעורו להתברווז. בעתה שבה ואחזה בו. אני לא רוצה למות! לא רוצה בור תחתית אפל. לא מעניין אותי שכל החיים מתו כבר או ימותו. אני לא רוצה. עוד לא.

כאבים בבטן התחתונה וגם העליונה, מעל הטבור, בתריסריון, צריבה חזקה בצד שמאל, הרגשת מלאות, ירידה במשקל... עצירות ושלשול, אובדן תיאבון, וכך הלאה וכך הלאה, הכול הצביע חד־משמעית שהפעם זה באמת רציני. הקאות לא היו לו וגם לא דם בצואה. הוא מישש את בטנו בזהירות. כן, כאן, כואב, וגם כאן, וכשהתכופף חש כאבים עזים במרום הבטן. וזה לא עובר כבר כמה שבועות. ובלילות היה מתעורר מכאבים. זהו. הפעם זה זה! סרטן. סרטן קיבה. חד־משמעית! כמו סטונר שמת מזה, נזכר בספר שקרא לאחרונה. הוא שב לאינטרנט וקרא שוב ושוב על התסמינים וידע שזה הסוף. גוּגל לא משקר. הפעם זו לא איזו שפעת שהמיר בדלקת ריאות. לא הפעם. עננה התיישבה עליו, רבצה על כתפיו והוא הרגיש זקן ומובס. האופק התקצר. אין טעם לערוך תוכניות ארוכות טווח. הפעם זה סופי. זהו. סרטן! איזו מילה ארורה. אני נכנס לסטטיסטיקה הממאירה.

"אז תלך כבר לרופא!" אמר לו יאיר, חברו מילדות, שהכיר אותו ואת קובלנותיו.

"אין טעם", אמר מאיר, "מאוחר מדי. מה כבר יוכל הרופא להועיל? אי אפשר לטפל בסרטן קיבה. זהו זה. פיניטו. 'היה היה איש וראו איננו עוד ושירת חייו באמצע נפסקה'. ולי לא נותר אפילו מזמור אחד מאחוריי, משהו שיזכרו אותי. הייתי, הלכתי וזהו. לא השארתי כלום אחריי. פשששש... כמו ענן שבא, חלף, נמוג. זהו. מי יזכור אותי?" פניו התכרכמו.

יאיר צחק. ספל הקפה רקד בידו והקפה איים להישפך.

"מה אתה צוחק? אני גוסס והוא צוחק לו. מה, אני לא חבר שלך? איך אתה יכול?..."

"אתה חבר שלי, בטח שאתה חבר שלי", אמר יאיר, "ודווקא בגלל זה אני צוחק. אתה וההיפוכונדריה שלך. אתה יותר גרוע מההוא, נו, הגיבור של 'שלושה בסירה אחת'. אתה עוד תקבור את כולנו בסוף... עכשיו יש לו סרטן..." הוא צחק שוב. "תראה את מנחם," המשיך, "הוא היה בריא כמו שור, אף פעם לא התלונן, לא לקח יום אחד של חופשת מחלה, ואתה לא מפסיק להתלונן כל החיים – נו, ומה? מי חי ומי נמצא שבע אמות באדמה?"

הם נזכרו בעצב בחברם שמת צעיר כל כך מדום־לב והשאיר אחריו אלמנה ושתי בנות קטנות. דום־לב, חשב מאיר, זה מוות טוב. במיוחד אם הוא קורה כשישנים ואז אין פחד מוות. אלמנתו של מנחם, ורד, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, טובת־לב ויפת מראה, נותרה לבדה ולא מצאה לעצמה בן־זוג קבוע. מאיר לא יכול היה להבין את זה. איך זה יכול להיות, חשב, שאישה כל כך איכותית נשארת לבד כשכל תרח זקן מוצא לו בת־זוג? הגברים עיוורים או מטומטמים, סיכם לעצמו. הוא לא היה עיוור וגם לא חשב שהוא מטומטם (למרות שהוא גבר) והוא יצא איתה כמה פעמים אחרי גירושיו, והיא מצאה חן בעיניו. מאוד. הוא כמעט התאהב בה, אבל נרתע בכל פעם שהיחסים ביניהם התחממו. לא היה מסוגל להיכנס איתה למיטה שבה שכבה עם מנחם ובטח לא כשתמונה שלו על השידה בחדר השינה. ובכל זאת המשיך לצאת איתה פה ושם לקפה או לסרט או להופעה, ותמיד נהנה מחברתה, ונדמה היה לו שזה הדדי. פעם אחת היא הסכימה לבוא אליו והוא התגבר על העכבות שלו והם נכנסו למיטה. הג'וינט ניער ממוחו את מנחם, חברו שוכן העפר, והוא נוכח כי גם במיטה היה לו טוב עם ורד. אבל אני לא יכול, פשוט לא יכול. ועכשיו מנחם מת, ואני נותרתי כאן לגסוס מסרטן קיבה – אז למי טוב יותר? אין צדק בעולם.

"טוב, המקרה של מנחם הוא לא הוכחה", אמר מאיר אחרי שתיקה. "הוא בסך הכול מקרה אחד, יוצא דופן, אני מדבר על סטטיסטיקה".

"הוכחה למה?" יאיר הרים גבה. "על מה אתה מדבר? אבל עזוב, לא הוכחה כן הוכחה. אתה משעמם לי את התחת. די, מאיר. ברצינות. אתה כל הזמן צועק זאב זאב. תתחיל ליהנות סוף־סוף מהחיים לפני שבאמת יהיה מאוחר מדי, אנחנו כבר לא ילדים. הנה, תתחיל מהעוגה שלא נגעת בה בכלל".

"תאכל אתה", אמר מאיר, "לי אין תיאבון".

יאיר חתך לעצמו חתיכה ונגס בה בהנאה.

"ליהנות מהחיים... ליהנות מהחיים... איך אפשר ליהנות מהחיים?" מלמל מאיר. "אתה חושב שאני לא רוצה? אבל זה הגורל שלי, מה אני יכול לעשות. אני לא יכול..."

"הגורל שלך?! מה הגורל שלך?" יאיר עיווה את פניו. "מה אתה מבלבל את המוח? הגורל שלך... החיים שלך דבש... דבש. תסתכל מסביב מה קורה. הגורל שלך... למרות שאתה מקטר בלי הפסקה אתה בריא כמו שור, אני לא זוכר מתי היית חולה באמת. תזכיר לי? ויש לך ילדים טובים, שאני לא מבין איך הם בכלל סובלים אותך אחרי כל מה שעוללת להם... ויש לך עבודה שכולם יכולים רק לחלום עליה. דירה במרכז תל־אביב..." הוא רצה להמשיך למנות את דבש חייו של מאיר, אבל מאיר קטע אותו בהינף יד. "מה ילדים? מה עוללתי לילדים? מה אתה מכניס אותם כאן פתאום?"

"כי התגרשת", אמר יאיר.

"נו אז?" תמה מאיר.

"לא מתגרשים כשיש ילדים", אמר יאיר.

מאיר נפנף בידו. "איפה אתה חי, יאיר? מה אנחנו במאה ה־19? לא מתגרשים כשיש ילדים... פרימיטיבי שכמוך".

"לא, לא מתגרשים", חזר יאיר בהחלטיות. "זה מזיק להם... אתה הרי אלוף באתיקה, לא? לא מתגרשים. לוקחים מאהבת ולא מתגרשים". יאיר לגם עוד לגימה מהקפה שכבר התקרר.

מאיר לא רצה להמשיך בוויכוח. אין טעם, הוא לא ישכנע את יאיר, וגם אם יצליח, מה זה כבר משנה כשנותרו לו כמה שבועות, או לכל היותר כמה חודשים לחיות... אחר כך התנחם קצת וחשב שאולי בכל זאת יישאר משהו אחריו. אולי הילדים יזכרו אותי לטובה, חשב. הוא ערך מאזן של יחסיו עם הילדים והוא היה ביתרת זכות. הם באמת יצטערו כשאני אלך. הוא דימה את הלוויה שלו וליבו נכמר כשראה את ילדיו אדומי עיניים בוכים בכי מר אחרי ארונו. הוא לא רצה להמשיך לחשוב על כך. מסכנים היתומים. מזל שגרושתו עמליה חיה. היא תדאג להם.

"רוצה ללכת לסרט הערב?" העיר אותו יאיר משרעפיו. מאיר בהה בו בבלבול. "סרט, סרט, רוצה לבוא בערב?"

"מה סרט, איזה סרט כשנשארו לי כמה שבועות לחיות? לבזבז את הזמן על סרט?"

יאיר טלטל את ראשו. "אוף... אתה באמת מעייף! בוא נצא לסרט, מספיק עם השטויות שלך. נמצא לנו איזו קומדיה נחמדה... יאללה, צא מזה כבר!"

"טוב, אני אחשוב על זה", אמר מאיר. "מה השעה? אה, מאוחר. טוב נהיה בקשר יותר מאוחר". הם קמו אחרי שמאיר התעקש לשלם את החשבון. אחרי הכול בעולם הבא אף אחד לא ירדוף אותו על אוברדרפט.

הבטן כאבה לו. לא הייתי צריך לשתות את הקפה הזה, חשב, קפאין לא טוב לקיבה, זה היה כתוב בגוגל. הייתי צריך לשתות תה קמומיל, זה טוב לקיבה ומרגיע, גם אם זה לא יכול לרפא סרטן קיבה. המילה "סרטן" שוב ביעתה אותו, והוא השתופף, נפרד מיאיר וכיוון את צעדיו הביתה. אולי אם אשכב קצת הכאב ישכך. למה מגיע לי כל הסבל הזה? איזה חטא חטאתי? הוא העביר במחשבתו את אירועי חייו. כמו כולם גם אני חטאתי פה ושם חטאים קטנים, אבל בשביל זה כזה סבל? הוא רצה לבוא חשבון עם אלוהים, עד שנזכר שהוא אתאיסט נאור והתבייש במחשבתו.

2

סניף קופת־חולים מכבי ברחוב השל"ה בתל־אביב היה מלא אדם. מה קורה פה? חשב מאיר והתבונן באנשים. אה, חורף, נזכר, רק יורד פה גשם וכולם חולים, עם אפים אדומים. הייתי מעדיף שפעת, חשב בעצב ובכל זאת הוציא ממחטת נייר וכיסה את פיו ואפו. אני לא נשאר כאן, הזכיר לעצמו, אני הולך לגסטרולוג. בסופו של דבר שכנע אותו יאיר לראות רופא. היה עליו להמתין לתור כמעט חודש והכאבים בבטן רק החריפו ובלילות התקשה להירדם, במיוחד אם אכל בשעה מאוחרת. הבטן העליונה התנפחה והעיקה. הוא נרדם בעזרת כדורי שינה. חודש נאלץ לחכות, חודש! ומי יודע אם זה לא היה החודש הקריטי שבו אולי אפשר היה עוד לטפל בזה. הייתי צריך לעשות ביטוח פרטי, חשב. למה אני מתקמצן על עצמי? מה אעשה עם הכסף בקבר? אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. האחות לקחה ממנו את כרטיס המכבי־זהב שלו וּוידאה שהפרטים מעודכנים. "פעם ראשונה פה?" שאלה.

"כן", ענה מאיר. וכנראה גם אחרונה, חשב בעצב.

"ד"ר פיינגולד לא מקבל היום", אמרה האחות.

"מה? אז למה לא הודעתם לי? הרי השארתי את מספר הנייד שלי..."

"אל תדאג", אמרה האחות, "במקומו מקבלת היום ד"ר גולן".

"מקבלת?"

"כן, ענת גולן, ד"ר ענת גולן".

"שיהיה", אמר מאיר. איזה מספר נכנס עכשיו? הוא התיישב, שלף חוברת "לאישה" מסל העיתונים וניסה לשקוע ברכילויות, אבל לא הצליח להתרכז ורק דפדף ועצר פה ושם כשראה תמונה של יפהפייה בבגד־ים. גם לזה לא יכול היה להתמכר עכשיו. מי שחולה יודע שהמחלה מכבה את הכול. "כל מי שחולה רוצה את האימא שלו”, נזכר במשפט שקרא פעם אצל פיליפ רות. אבל אימא שלי כבר מתה, נזכר בגעגוע.

תורו הגיע והוא נכנס לחדר. הרופאה הרימה את מבטה ממקלדת המחשב שבה כתבה משהו והשפילה את משקפיה. "כן, מר..."

"שרון, מאיר שרון". מאיר התיישב והושיט את ידו לרופאה. "אני שרון ואת גולן, את גבוהה יותר" אמר בחיוך. תמיד רצה להרשים אנשים בחוש ההומור שלו, בעיקר נשים. "כפי שאת רואה", המשיך כשמבטו נעוץ בפניה של הרופאה, "משיעורי מולדת וגאוגרפיה לא הברזתי".

הרופאה חייכה. "ומאילו שיעורים הברזת?" קול נמוך. מאיר אהב קול אלט של נשים ולא סופרנים צווחניים.

"אה", אמר מאיר, "כמעט מכל השאר. את בעצם מדברת עם אוטודידקט, למרות התעודות שצברתי. במיוחד בגלל אימא שלי".

"אימא שלך?" הרופאה זקרה גבה.

"כן, היא אהבה להשוויץ בתארים שלי. היא הייתה פולנייה". הוא התבונן ברופאה בריכוז. אישה נאה, חשב לעצמו. בסביבות החמישים, חמישים פלוס, לא מנסה להסתיר את הגיל. קמטים משוכים משפתיה אבל כלפי מעלה, כמו מעטים על פניה חיוך תמידי, נעים. שיער חום מעורב בשערות שיבה. העיניים חומות בהירות, גדולות. אף חמוד, לא ארוך מדי ולא סולד, שעליו ישבו בטח המשקפיים. את הגוף שהיה עטוי חלוק לבן לא יכול היה להעריך אבל הוא היה מלא.

"תן לי בבקשה את הכרטיס שלך", אמרה.

מאיר פתח את הארנק והושיט לה כרטיס.

"אני לא מקבלת ויזה, רק מאסטרקרד", צחקה הרופאה.

"אה, סליחה", אמר מאיר במבוכה, הכניס את כרטיס הוויזה לארנק והוציא את כרטיס מכבי.

הרופאה העבירה את הכרטיס במחשב. "אתה לא מבקר הרבה אצל רופאים", מלמלה.

"לא, אני מפחד מרופאים, הם תמיד מוצאים משהו..."

"ובדיקות אתה לא עושה כמעט, חוץ מכולסטרול, אני רואה".

"אותו כנ"ל", אמר מאיר.

"תמיד אפשר למצוא משהו... אבל בגילך כדאי לעשות בדיקות פעם בשנה".

מניין היא יודעת את גילי? מאיר כבר עבר את החמישים. אה, זה בכרטיס... היום אי אפשר להסתיר שום דבר.

"טוב, אז למה באת אליי?" שאלה הרופאה עניינית.

"לא באתי אלייך, באתי לד"ר פיינגולד (שוב אני וההומור הדפוק שלי, סנט בעצמו). אבל אני לא מאוכזב", הוסיף. כן, הוא הצליח לסחוט ממנה עוד חיוך קטן. היה רווח גדול בין שתי השיניים הקדמיות שלה, למעלה, איך קוראים לשיניים האלה? חותכות? הוא נזכר בשמואל מור מהכיתה שלו, שגם לו היה רווח כזה, והוא היה מצליח לירוק דרכו למרחק גדול, קילוח רוק דק. זאת בטח לא יורקת, חשב, כי היא דוקטורית.

"יש לי כבר כמה זמן כאבים בבטן, כאן וכאן". מאיר הצביע על בטנו. "הבטן מתנפחת כשאני אוכל בערב, ואין לי תיאבון". הוא המשיך לתאר בפרוטרוט את התסמינים, בהנאה של היפוכונדר שמישהו מתייחס אליו ברצינות. "אני חושש", אמר והביט בפניה של הרופאה, "מאוד חושש. את יודעת מ... במיוחד מזה שירדתי במשקל".

"כמה ירדת במשקל?" שאלה הרופאה.

"בערך קילו, קילו וחצי".

"במשך כמה זמן?"

"שישה שבועות".

"אמרת שאין לך תיאבון, נכון? מי שאוכל פחות יורד במשקל", אמרה. מאיר רצה לענות אבל הרופאה הפסיקה אותו. "בוא, שכב כאן על המיטה ותסיר את החולצה".

מאיר בירך בליבו את העובדה שהתרחץ לפני שהלך לקופת־חולים, שהחליף את הגופייה ושהשתמש בדאודורנט. הוא נשכב על המיטה שכוסתה נייר ספוגי דק ולבן.

"גם את הגופייה", אמרה הרופאה. היא הסירה את משקפיה וקמה.

באמת גבוהה, אישר לעצמו. אולי אפילו גבוהה ממני. היא גולן ואני שרון. אני חבצלת השרון, התנגנה המנגינה בליבו, והוא לא ידע איך נחה עליו הרוח הטובה כשהוא חולה אנוש. אבל תמיד הרגיעה אותו נוכחות נשית. מאיר העריץ נשים, שקיומן הוא אולי ההוכחה היחידה לקיומו של אלוהים, אבל אז נזכר בגברים וחזר להיות אתאיסט.

"בוא נראה מה יש לנו כאן, אמרה הרופאה עניינית", ומאיר קצת התאכזב שלא גילתה אליו יותר אמפתיה, במיוחד כשחשף בפניה את פחדיו. היא ניגשה אליו והוא משך את בטנו פנימה להסתיר את הכרס הקטנה, שגם בשכיבה בלטה קצת. מזל שהורדתי במשקל, חשב. את צלקת ניתוח השבר לא יכול היה להסתיר, אבל אי אפשר לדעת שזה היה סתם קילֶע, אחרי הכול זה יכול היה להיות כתוצאה מפציעה בקרב.

"תרפה", אמרה הרופאה והניחה כף יד על כף יד, מיששה ולחצה במקומות שונים על בטנו. ידיה היו חמות, מבטה מוטה כלפי התקרה, מהורהר, מרוכז. מאיר ניסה לפענח את הבעתה. "קח אוויר". הוא מילא את בטנו אוויר. היא מיששה. "כעת תוציא כמה שאתה יכול". היא לחצה שוב, מיששה בצדדים וזה קצת דגדג והוא חייך על כורחו. הרופאה החזירה חיוך.

"אתה יכול להתלבש", אמרה והלכה לשטוף את ידיה. התיישבה, הרכיבה את משקפיה והקלידה משהו במקלדת המחשב. מאיר התלבש והתיישב מולה מתוח.

"אני אחיה?" שאל בחיוך מאולץ, מסווה את חרדתו.

"יש סיכוי לא רע", אמרה הרופאה. "אני לא רואה סיבה לדאגה, אני לא חושבת שזה משהו חמור, כל האיברים בגודל נורמלי, עד כמה שאני יכולה לשפוט ולא הרגשתי בשום דבר חריג".

"אז זה לא זה?" אמר מאיר והביט בתחינה בעיניה של הרופאה.

היא לא הגיבה והמשיכה, "אבל בכל זאת צריך לבדוק ממה נובעים הכאבים. אני מציעה שנעשה כמה בדיקות (מאיר אהב את גוף ראשון רבים שלה וכבר החל לחבב אותה, למרות שלא אהב את רעיון הבדיקות).

"בדיקות? איזה בדיקות? למה בדיקות? זה מסוכן?"

הרופאה הרימה אליו מבט ושוב חייכה. "אל תדאג, אלה בדיקות שגרתיות. אפילו היפוכונדרים עושים אותן". היא חייכה שוב, וחיוכה היה עטור שיניים וקמטים של גיל העמידה.

הפנים שלה יפות ונעימות, אמר מאיר לעצמו. הוא כבר עמד לספר לה את הבדיחה על ההיפוכונדרים ולמה הם מאהבים גרועים (כי הם מחכים שהנפיחות תרד), אבל החליט שזה מוקדם מדי למצב היחסים ביניהם. הוא שב ונזכר בבדיקות שיצטרך לעבור. "אילו בדיקות אלה בדיוק?" שאל.

"אנדוסקופיה שזה דרך הפה וקולונוסקופיה שזה מהצד השני". הרופאה הסבירה לו בפירוט איך זה ייעשה, ועל הסיכונים המזעריים – רק בערך חצי פרומיל מהנבדקים נפגעים. זה אחד לאלפיים, חישב מאיר במהירות – וגם אז זה בדרך כלל לא מסוכן.

"אני חייב לעבור את הבדיקות?" שאל בחרדה.

"אני לא יכולה להכריח אותך, אתה ילד גדול, אבל אני ממליצה, אחרת לא תהיה לנו דיאגנוזה מדויקת". היא החתימה אותו על כרטיס הסכמה לניתוח.

"ניתוח? איזה ניתוח?"

"כך מוגדרות הבדיקות", אמרה, "כי זו בדיקה פולשנית וזה נעשה באִלחוש, בהרדמה קלה".

"ואין אפשרות אחרת?"

"לא", ענתה הרופאה ונראתה כמתחילה לאבד את סבלנותה. היא פתחה יומן וקבעה לו תור לעוד שלושה שבועות, במרכז מכבי ברחוב אחוזה ברעננה.

"רעננה? למה לא בתל־אביב? שאל".

"כי אני עובדת ברעננה", אמרה, "אלא אם כן אתה רוצה שדוקטור פיינגולד יעשה את הבדיקות. במקרה כזה..."

"לא לא", אמר מאיר, "אני מעדיף שאת תעשי, שתכירי אותי גם מבפנים (שוב ההומור הדפוק שלי)".

לשמחתו הרופאה קיבלה את הבדיחה ברוח טובה. "אני לא בטוחה אפילו שאני מכירה אותך מבחוץ", צחקה.

"אה", אמר מאיר, "ראית לי חצי גוף עירום, או כמו ששייקה אופיר היה אומר, חצי גוּם ערוף... ולא הרבה נשים זכו לזה..."

"טוב, אני אחרי הכול רופאה", אמרה ד"ר גולן. היא נתנה לו מרשם של חומרים משלשלים והסבירה לו בקצרה מה הוא צריך לעשות משלושה ימים לפני הבדיקה והלאה, ולאחר מכן קמה ולחצה את ידו המושטת של מאיר.

"אוקיי, אז יש לנו דייט בעוד שלושה שבועות, ד"ר גולן... ענת", העז. "ענת, זה שם של אלה כנענית", המשיך. אולי אחר כך נשתה קפה..."

שוב חייכה. "נראה", אמרה, "בינתיים תרגיש טוב". הוא חש הקלה גדולה.

מאיר יצא, צלצל ליאיר והזמין אותו ואת אשתו לארוחת ערב אצלו בבית, בערב שבת, יחד עם הילדים. התיאבון חזר לי, חשב. הוא הציץ במראת המכונית וראה שלחייו סמקו מעט, אבל אז ראה איזו שומה בצד שמאל מתחת לאף. מה זה? חשב. אוי, רק לא מלנומה. לא עכשיו כשהעתיד פתאום מתבהר ואולי יש גם איזו ענת גולן, דוקטור, בעתידו, שתבדוק אותו מלמטה ומלמעלה. הוא גיגל באייפון שלו "מלנומה, תמונות", והשווה את הצילומים לשומה שצמחה לו. לא, זה סתם כתם שמש או כבד. אחר כך הוא נזכר שנחתך בגילוח הבוקר. שוב ניצלתי.