גיבורי משפט בעל כורחם

מבוא

אני עורך דין שמתמחה בליטיגציה זה שלושה עשורים וחצי. בתקופה זו טיפלתי בתיקים גדולים ומסועפים, ורבים מהם היו מרתקים מן הבחינה המשפטית והאינטלקטואלית. העבודה עליהם אפשרה לי לעשות את הדבר האהוב עליי ביותר במקצוע — הופעות בבתי משפט וחקירות נגדיות של עדים ומומחים. חשתי שזהו מקומי הטבעי. העבודה כליטיגטור זימנה לי דבר־מה נוסף: צפייה בבני אדם ברגעים לא פשוטים עבורם, ובפרץ הרגשות שעולה מהנפש האנושית ברגעים שכאלה.

עניינם של רבים מהתיקים שבהם השתתפתי היה מוגבל לצדדים המתדיינים. תוצאתם הייתה בדרך כלל העברת כסף (לעיתים קרובות, הרבה מאוד) מצד אחד לצד האחר, שליטה בתאגידים או בישויות משפטיות אחרות, או פסקי דין שמכריעים בבעלות בקניין רוחני, בתובענות ייצוגיות ועוד. אבל היו גם תיקים אחרים, והם שהציתו בי עניין מיוחד. כאלה שעיקרם אינו דווקא התוצאה הכספית, אלא משמעות ערכית, ציבורית או אנושית. תיקים אלה חשפו לעיתים את הכוח הטמון במפגש שבין המשפט לבין האדם.

המשפט כולו עוסק באדם — ביחסים בין בני אדם, במעשיהם זה כלפי זה, בהצבת גבולות וחצייתם, ובהפיכת נורמות מעולמות המוסר והצדק לכללים משפטיים מחייבים. ובמקום שיש אנשים, יש עולם שלם של רגשות ותכונות: חיבה, שנאה, קמצנות, תאוות נקם, קנאה וקטנוניות. כן, סכסוכים משפטיים מגלים לעיתים קרובות את הצדדים היפים פחות באישיותם של בני אדם. אלה צדדים שלא נחשפים בדרך כלל בחיי היום־יום, ומבט אליהם תמיד הזכיר לי את דמויותיו של חנוך לוין, שאת מחזותיו אני כה אוהב. בני האדם, מניעיהם והדרמה שנקלעו אליה מבחירה או מכורח הם שעניינו אותי והפליאו אותי שוב ושוב.

ובכל זאת, המשפט אינו נוכח בתרבות הישראלית כמו למשל בזו האמריקאית. אין־ספור סרטים, סדרות וספרים אמריקאיים עסקו בדרמת בית המשפט, בעוד שבישראל, למעט יצירות מעטות, התחום נזנח. פרופ' יורם שחר מאוניברסיטת רייכמן מציע תזה מעניינת לכך: דרמות בתי המשפט כה נוכחות בארצות הברית משום שהמשפט שם בנוי על שיטת המושבעים, שבה העם מכריע בשאלות של טוב ורע, זכאי או אשם; ואילו בתרבות האירופית, וכך בישראל, המשפט מתנהל אל מול שופט מקצועי, והוא מכריע על פי לשונו היבשה של החוק, ולאו דווקא לפי רגשות ואמונות של ״אנשים רגילים״, או הערכים הגדולים של האומה. באופן טבעי, משפט של בירוקרטים מצית פחות את הדמיון ממשפט שבו העם מכריע בשאלות הרות גורל. ״דרמת בית־המשפט נוכחת בתרבות האמריקאית בשכיחות גבוהה מאוד״, שחר כותב,

המשפט האמריקאי אכן מתנהל כקרב גיבורים עממי על הטוב והרע, משום שכך בנו אותו האמריקאים מבחירתם. כל אלה הפוכים בתרבות האירופית [...] סיפור זה משעמם משום שכך הוא ההליך המשפטי האירופי, והוא כך משום שכך בחרו האירופים להבנותו. המשפט בכללותו וההליך השיפוטי מסורים שם לנושאי תפקיד מקצוענים, ואת הדרמות הגדולות ממקמים יוצרי התרבות האירופים בזירות אחרות לחלוטין [...] ספרים, מחזות ויצירות מקור טלוויזיוניות וקולנועיות ממקמים את הדרמות הישראליות הגדולות שעליהן נבנים סיפורי המוסר בבתי מגורים ובשדות־הקרב, ולא באולמות משפט. משפטנים באים ויוצאים פה ושם ממיצגי הבדיון הישראליים, אך מקצועם תורם אך מעט לאפיונם, והם פועלים בזירות הרגילות שבהן פועלות דמויות אחרות.¹

מאחר שהמשפט בישראל אינו מונגש לציבור הרחב דרך עולמות הספרות, הטלוויזיה והקולנוע, כשישראלי מן היישוב פוגש את המשפט הוא עומד נבוך. הלא כלליו המדויקים של העולם הזה מוכרים רק ליודעי ח״ן — עורכי הדין והשופטים העוטים חליפות שחורות, ענובים בעניבות, אומרים זה לזה אף את הדברים הקשים ביותר בגוף שלישי ותוך כדי קידה. לעומת זאת, האדם שעניינו שלו ניצב במרכז המחלוקת חש עצמו אבוד וזר, שחקן משנה בהליך משפטי שהוא אמור להיות גיבורו.

ספר זה אינו יצירה ספרותית בדיונית, ובכל זאת אני מקווה שירים תרומה צנועה לשורת הספרים העבריים העוסקים במשפט. קיבצתי בו שורה של פרשות משפטיות שונות שהיה לי חלק בהן, ושיש בהן מן הדרמה האנושית במשפט. לאורך השנים סיפרתי עליהן מפעם לפעם למשפחתי, לשותפיי ולחבריי הצעירים לעבודה. הם שדחקו בי להעלות את הדברים על הכתב.

התלבטתי אילו מהפרשות הרבות שנתקלתי בהן מתאימות להיות מסופרות בספר זה, והחלטתי לבסוף לכלול בו רק פרשות שיש בהן עניין ציבורי או ערך מוסף על האירוע הפרטי בין הצדדים, או כאלה שממחישות את הדרמה שבמפגש בין אדם למשפט. כמו כן, היה לי חשוב להתמקד בעיקר בפרשות שעשויות לעורר עניין לא רק אצל משפטנים, אלא גם אצל קוראים סקרנים שמתעניינים בבני אדם באשר הם.

על כן, לא תמצאו בספר סיפורים שעוסקים בסכסוכים משפטיים מסחריים, גם אם הם גדולים ודרמטיים. נמנעתי גם מהכללת חוויות מפרשות ביטחוניות רגישות וייצוג בפני ועדות חקירה ממלכתיות — שעוד טרם הגיע זמנן להתפרסם. מובן שלא יסופר גם על תיקים שעדיין מתנהלים וטרם ניתן בהם פסק דין. אם הפרטים המזהים של הצדדים לא פורסמו במקורות פומביים (פסקי דין, תקשורת), וכדי לשמור על חסיון עורך דין־לקוח, בחרתי לטשטש את זהות המעורבים בכמה מן הפרקים. החלטות אלה הותירו על רצפת חדר העריכה סיפורים מעניינים רבים. אולי יום אחד ימצאו את דרכם לספר ההמשך, אם יהיה.

הספר מחולק לשני חלקים. החלק הראשון מתמקד בקשר המרתק בין משפט לתקשורת, ובו פרשות מוכרות שבהן ייצגתי את אחד הצדדים, ושזכו לעניין רב בישראל. בין השאר, המשפט שניהל משה סבוראי נגד העיתון מעריב, אחורי הקלעים של פרסום התחקיר על יוסי גנוסר, התקדים שנולד מתביעתו של ארנון מוזס נגד יואב יצחק ומעריב ופרשת ליאורה גלט־ברקוביץ'.

החלק השני מתמקד בסיפורים שממחישים את הדרמה האנושית במשפט. בחלק זה יש סיפור על שופטת שמצאה את עצמה יום בהיר אחד ניצבת מול המערכת שבתוכה צמחה, על קבלן מצליח שההליך המשפטי שחק אותו עד שהחליט להימלט הכי רחוק שאפשר, על סופרת מסתורית שכתבה יצירות מוערכות וזהותה התגלתה רק אחרי מותה המפתיע, ועוד כמה סיפורים מעניינים שאספתי לאורך הדרך.

מכל הדברים בעולם, אין מורכב, מסתורי, רב־פנים ומעניין כאדם ונפשו. הם שנתנו לי טעם וריגוש בדרכי בעולם המשפט, והם שגרמו לי לכתוב את הספר הזה. אם תמצאו בו עניין — דייני.

חלק ראשון

פרקי משפט ועיתונות

1. המקור שנשרף

בית הדר דפנה בתל אביב אינו בניין מרשים במיוחד. במבט עכשווי, בית המשרדים האפרפר והברוטליסטי נראה כשריד מדור אחר. ואכן, כל קיר מקירות הבניין ספוג בהיסטוריה הלאומית. בעברו היה מעונו החשאי של המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, והשנים הפכו אותו לביתם של גופים ממשלתיים אחרים, ובהם פרקליטות מחוז תל אביב ופרקליטות מחוז מרכז.

ביום ראשון 5 בינואר 2003 יצאה מהבניין ליאורה גלט־ברקוביץ', אז בת 49, וצעדה לבית החולים איכילוב הסמוך. רוח חורפית ליוותה את צעדיה הנחפזים וליבה הלם בחוזקה. מדי פעם הגניבה מבט לצדדים וקיוותה שלא להיתקל באיש ממכריה הרבים. אחרי הכול, היא דמות מוכרת במיליה המשפטי של תל אביב, פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז מרכז.

בדרכה אל היעד חשבה לעצמה הפרקליטה באיזו מהירות קרו הדברים. רק באותו בוקר התקשרה למערכת עיתון הארץ וביקשה את מספר הטלפון של כתב המשפט ברוך קרא, והנה היא בדרכה לפגוש אותו באזור חדר המיון של איכילוב — זירת מפגש קרובה מספיק למשרדי הפרקליטות, ובכל זאת בטוחה יחסית למפגש בין עיתונאי למקור. הרי אם מישהו ייתקל בה שם, תמיד תוכל להמציא סיפור כיסוי רפואי.

כשנכנסה לאזור הקבלה של חדר המיון, כפי שקבעו, העיתונאי כבר חיכה לה. הוא לא ידע כיצד היא נראית, אבל היא זיהתה אותו מיד. גבוה וגבעולי, צעיר ממנה בכמעט שני עשורים ועל ראשו כיפה סרוגה. הם לחצו ידיים והתיישבו בפינה צדדית לפגישה שתימשך בסך הכול עשרים דקות, אבל תשפיע עמוקות על שארית חייה.

באותן עשרים דקות סיפרה גלט־ברקוביץ' שהיא הפרקליטה המלווה של חקירה חסויה שמתנהלת נגד ראש הממשלה אריאל שרון, שנולדה בעקבות ממצאים של מבקר המדינה. שרון היה אז ראש ממשלה עוצמתי, ועתיד היה לנצח בבחירות לכנסת ה־16 שייערכו שלושה שבועות אחר כך. בפגישתם באיכילוב סיפרה לעיתונאי שמי שהטילו איפול מלא על החקירה נגד שרון הם היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל. גלט־ברקוביץ', כפרקליטה המלווה, ניסתה להתקומם. לא יעלה על הדעת, חשבה, שערב בחירות הציבור לא יֵדע שהמועמד המוביל לראשות הממשלה נמצא בחקירה חמורה.

״אני מבטיח לך״, קרא אמר, ״שהשיחה הזו היא אך ורק בינינו. תוכלי לספר לי על הממצאים בחקירה?״

גלט־ברקוביץ' שתקה לרגע, הביטה ימינה ושמאלה והתחילה לדבר. היא סיפרה ששרון נחשד שקיבל שוחד של מיליוני דולרים מהמיליארדר האוסטרי מרטין שלאף, וזה הוסווה, בין היתר, כהלוואה בסך מיליון וחצי דולר מידידו של שרון, איש העסקים הדרום־אפריקאי סיריל קרן. קרן שימש על פי החשד איש קש של שלאף, ובניו של שרון, עמרי וגלעד, עמדו בינו לבין אביהם.

כתב המשפט, שהלסת שלו נשמטה בזמן שהקשיב לדברים, שאל אם יש איזשהו מסמך שיוכל לראות כדי לבסס את הדברים החמורים שהיא סיפרה לו. היא שלפה מהתיק שלה צרור דפים: המסמך הראשון, שכלל 11 עמודים, היה טיוטת בקשה לחיקור דין בדרום אפריקה, והשני היה עותק ממכתב אישי ששלחה לעדנה ארבל, שבו גוללה את רשמיה מחיקור דין אחר, שנערך באוקטובר 2002 בארצות הברית ובמרכזו אחד העדים בפרשה. גלט־ברקוביץ' הביעה באותו מכתב את התרשמותה כי שני עורכי הדין שנכחו בעת חיקור הדין, האחד מארצות הברית והאחר מישראל, הורו לעד לשמור על זכות השתיקה, וכי הם בעצם נשכרו על ידי מקורביו של שרון.

קרא היה מרותק אל המסמכים והבין שיש בידיו סקופ אדיר, מהסוג שבונה קריירות. הוא ביקש לקבל לידיו עותק מהם כדי שיוכל לשכנע את עורכיו שהסיפור מבוסס. גלט־ברקוביץ' היססה, רצתה־לא רצתה. היא פחדה שזהותה כמקור תדלוף, אבל הייתה להוטה שהעניין יתפרסם. היא הייתה שייכת לדור שהאמין בעיתונות ובכוחה להשפיע, וחשה שאין לה יכולת לשתוק כאשר הציבור אינו מודע לחקירה מהותית בעניינו של ראש ממשלה ערב בחירות.

הדבר שבסופו של דבר שכנע אותה היה דבריו של קרא, שהבטיח לה שהמסמכים יוכנסו אל ״הכספת של שוקן״, ויוצאו משם רק במקרה חריג ביותר (לימים קרא הכחיש שאמר זאת).

השניים מצאו מכונת צילום בבית החולים. גלט־ברקוביץ' צילמה ארבעה עמודים מתוך טיוטת חיקור הדין, שהיו ארבעת העמודים היחידים שכתב ידה לא הופיע עליהם, ועותק מהמכתב ששלחה לעדנה ארבל. לפני פרידתם ביקשה ממנו לשמור עליה והזכירה לו שביחס למכתב ששלחה לארבל עליו להיות זהיר במיוחד. ״יש את המכתב הזה רק לי ולה״, אמרה לו, ״ואם תצטט ממנו, ידעו שזו אני״. היא גם הדגישה שהיא אם יחידנית לשני ילדים והמפרנסת היחידה שלהם, וכי גורלה המקצועי תלוי בדיסקרטיות שלו.

בתום הפגישה הקצרה מיהר קרא למערכת. ליאורה צעדה בחזרה למשרדי הפרקליטות וקיוותה שהכתבה תתפרסם כבר למחרת. זה לא קרה, בין היתר משום שכמה שעות אחרי הפגישה באיכילוב אירעו שני פיגועים קשים באזור התחנה המרכזית בתל אביב. למחרת היום תפסו אירועי הטרור את הקשב הציבורי, אבל יומיים לאחר פגישתם של קרא וברקוביץ' התפרסמה החשיפה בעיתון הארץ. כפי שאפשר היה לצפות, היא הכתה גלים.

ביום הפרסום גלט־ברקוביץ' ריחפה באופוריה. במו ידיה, כך חשבה, השפיעה על המציאות בישראל. היא קיוותה, על יסוד חומר החקירה שאליו נחשפה, שהכתבה תשפיע בסופו של יום על דעת הקהל בבחירות. קרא התקשר אליה ביום הפרסום ואמר שהוא עומד לפרסם למחרת כתבת המשך שתעסוק במכתב ששלחה לעדנה ארבל. גלט־ברקוביץ' תמכה בפרסום הנוסף, אבל ביקשה שלא יפרסם צילום של המכתב בכתבה.

באותו הערב, נישאת על גלי ההתרגשות, ישבה ליאורה בסלון עם בן זוגה, שאיתו ניהלה זוגיות פרק ב'. הם צפו בחדשות בערוץ 2 בזמן שכתב המשטרה הוותיק משה נוסבאום הכריז על החקירה נגד ראש הממשלה, והציג כמה עמודים מחיקור הדין.

גלט־ברקוביץ' הייתה מופתעת ונרגשת, אבל לא מוטרדת במיוחד.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*