הזיכוי - המסע אל החופש של רומן זדורוב

פרק 1

הייתה לי ילדות מסעירה. אהבתי לדוג, לצוד, להתבודד. רדפתי אחרי פרפרים, לא רדפתי צדק. פעם הצלתי ארנב מלפיתת נחש, בפעם אחרת גאלתי חיפושיות שהסתבכו בקרקפת העצבּוניות. כמה פשוט וקל היה לכתוב על עצמי במונחים של ״נועד לגדולות״ — כזה שכבר בילדותו ניכר היה שלא יוכל לעמוד בבוא היום מול זעקת החפות של זדורוב. אבל האמת פשוטה וסתמית הרבה יותר: הייתי ילד פרא, שד משחת ומחמיץ לימודים סדרתי. ברחתי, קיללתי, פילחתי. לא ידעתי גבולות. לא ידעתי בושה. ייתכן שתיק זדורוב יושב אצלי בדיוק על ההפך ממה שהייתי: תיקון, או אולי גאולה.

הייתה לי ילדות יפה, אבל לא כזו שמזקיפה את קומתה של המורה שלי. השבעתי אותה מרורים. פעם נתקלנו בה ברחוב. אימא עם רנן אחי הבכור ואיתי, ילד בכל יד. עד היום אני זוכר איך נפערו עיניה, איך שאלה את אימי בחוסר אמון מוחלט: השניים האלה אחים? כי הרי לא ייתכן שרנן המוצלח וירום הסורר גדלו באותו בית וקיבלו אותו חינוך.

נולדתי בהולנד, לשם נסע אבי להתמחות בהנדסת אוניות. נוף ילדותי הקדומה נותר מעומעם ומעורפל: קור, נהר קפוא וילדים בלונדינים. חזרנו לישראל והתמקמנו בשכונת כרמליה בחיפה. גדלתי על ההר. הכרמל היה אז ירוק, עוצמתי ופרוע כמוני. רק בתים אחדים ניקדו אותו, מפוזרים על ההר כמו נמשים שצצו פה ושם על פניו. כביש אספלט צר הסתיים בקצה ההר, אל מול תהום פעורה של ואדי וים בסופו, במקום שכינינו "סוף העולם". הטבע רחש חיים מכל הסוגים והגוונים, ולמדתי להכיר את מנעד הקולות הדקים דרך הרגליים; אחרי שעות בית הספר, במקום בית הספר, לפעמים לבד, לפעמים עם חברים; היינו ארבעה פלוס אחד, שקט ומופנם, חבורה פרועה ותוססת שלא ידעה פחד: הצצנו לזוגות אוהבים ב"סוף העולם" ובפינות טבע חבויות, הצקנו לעוברים ושבים, ברחנו מהמשטרה, נתפסנו בניידת, ביקשנו יפה ״סליחה״ וחזרנו לפלח אגסים. היינו שליטי ההר בלי כתר, בלי גבול.

ביום הולדתי, הייתי אז בן 11, לקחתי יום חופש וגם את החבר המופנם. ירדנו לוואדי. הקיץ חולל בו שמות, הפך את הפלומה הירוקה־שעירה לטלאי טרשים קירח. הנוף היה צהוב וסדוק ופתאום מצאנו שועל. חברי ראה אותו ראשון. הצביע עליו והתקרבנו. השועל היה מת אבל גופתו הקטנה עדיין חמה ורפויה, פרוותו נוצצת בשמש ועיניו מבריקות, פקוחות לרווחה. הרבה גופות יצא לי לראות בחיי. עורך דין בתחום הפלילי לומד לתת בהן סימנים — כמה זמן עבר מאז הפסיק הלב לפעום, אם זה רצח אכזר או מוות שקט. אצל השועל ראינו מוות שקט ולא מכוער, אף על פי שעם השנים למדתי שאין מוות יפה וששום תיאור אינו יכול להסתיר את העליבות והעלבון הסופיים, את צפידת האיברים, את עכירות העיניים, את צהבהבות העור וסירחונו — כל מה שהיה והסתיים סיום מוחלט ובלתי ניתן לערעור.

אבל באותו הבוקר היה השועל משובב נפש במותו מפואר הפרווה. החבר שלי אמר: הזנב שלי, אני מצאתי אותו. ואני אמרתי: אתה מצאת את השועל, אבל אני הבאתי אותך אל המקום הזה ובלעדיי לא היית רואה אותו. לא היה מסובך כל כך לריב איתו. הוא היה רכרוכי ומהוסס, ואני — עורך דין שיודע לטעון. אבל הפעם הוא גילה פתאום עמוד שדרה ונלחם על הזנב. טען והתעקש כאילו חייו תלויים בזה. הוא הוציא אולר מהכיס, חתך את הזנב והסתלק איתו.

חזרתי הביתה וסיפרתי על דבר השועל להוריי. אימי נחרדה.

״איפה ישמור החבר שלך את חתיכת הנבלה הזאת?״

זיהיתי הזדמנות. ״הוא שם אותו במגירה בחדרו״, אמרתי בשלווה.

״ואימא שלו יודעת?״

״ברור שלא, אסור. אם תדע, היא תיקח את הזנב ותזרוק אותו״.

ההמשך התנהל כפי שצפיתי בדיוק: אימי התקשרה לאימו, וזו הקימה מהומה. גם אני התקשרתי וסיפרתי לחבר הנזוף שדוד רחוק במשפחתי נגע בזנב שועל וחטף כלבת; שערו נשר והוא התחרש; אם לא היה מקבל טיפול חירום, היה גם מתעוור; מזל שלקחו את הזנב וקברו עמוק באדמה. על כן הצעתי באבירות לסייע בקבורת הזנב בגינת הבית. למחרת התגנבתי לשם בשנית ושלפתי את האוצר השעיר מתוך הבור.

כמה שבועות טובים הייתי יקיר השכונה. באו לראות את הזנב, לקנא, לשלם כדי לגעת. גם החבר שלי הגיע. התבונן בזנב בדממה ולא אמר מילה. אפילו לא טרחתי להמציא סיפור כיסוי, כל כך זחוח הייתי. בסוף אימא גילתה את הזנב וזרקה אותו לפח. בינתיים החבר נעלם. גם מהחבורה התנתק.

נהפכתי ממזר יותר ואכזר יותר. נתתי מכות. השחזתי מילים. היה בי דחף בלתי נשלט לפרוץ מסגרות. בגיל 12 גנבתי קישוטים מהסוכות בשכונה. משהו בניירות הזהב המנצנצים הוציא ממני איזה שד. הייתי היזם, המבצע וגם האחראי לשלל. כששוטרים רדפו אחריי, השקית הייתה אצלי ביד. תוך כדי ריצה זרקתי אותה והעלמתי ראיות. הייתי זריז וקל רגליים, ובכל זאת הפעם תפסו אותי והכניסו לניידת. נלקחתי אחר כבוד לחקירת משטרה בעיר התחתית, ובחצות הלילה החזירו אותי הביתה — שני שוטרים וירום הקטן — דפקו על הדלת, ואימא מודאגת ומבוהלת כמעט התעלפה. זה היה השלב שבו הדודה החליטה שצריך לקחת אותי אל הרופא. ריטלין עוד לא היה אז באופנה והציונים שלי היו טובים — מקרה של ״ראש טוב, ישבן רע״, כמו שנהגו לומר בזמנים ההם. הרופא הציץ בתעודות שלי, שאל כמה שאלות ואמר לדודה: ״גברת, הילד בריא, שההורים שלו יחנכו אותו״.

לא הוצע לי דבר, אבל באורח פלא נרפאתי בתיכון. הפסקתי לקלל, להרביץ, להשתולל ולפלח, אבל המשכתי לקבל ציונים טובים וגם לברוח לפעמים כדי לרדת אל הוואדי ולהתמזג בטבע. אלו היו רגעים של אושר מזוכך. רציתי להיות צלם טבע כשאגדל, אבל כל מי שהכיר אותי ייעד אותי לתחום המשפט. היה בזה משהו. ידעתי להסביר, לשכנע. לשכך את הזעם. להוציא ציונים טובים, אבל גם להוציא את המורים מדעתם בטיעונים מאתגרים. כבר לא הייתי פגע רע. אימא זכתה סוף־סוף להפוגה בסערות.

ייתכן שכבר אז נבט החיבור שלי לעולם הפלילי כמגן ולא כמבצע. ראיתי בנאשמים משהו מניצוץ נשמתי. אולי הזדהיתי עם פריצת הגבולות שלהם, עם האומץ ללכת נגד החוקים והמוסכמות. עזרתי להם בתנאי שלא פגעו בקשישים, בילדים, בנשים או בבעלי חיים. לא היה לזה קשר לזדורוב. האיש שהואשם ברצח הנתעב ביותר לא היה אמיץ ולא פרץ גבולות. הוא היה שקט, פשוט ותמים ובעיקר חף מפשע. בכל ליבי האמנתי שזדורוב נוצל על ידי משטרה לחוצה ופרקליטות תאבת הרשעה בתיק הדרמטי הזה, כדי לגעת בקו הסיום מהר ובכל מחיר.

אבל בגיל 18 עוד לא ידעתי שאגן עליו. עמדתי בפני גיוס והיה ברור שאבחר בחיל הים. הטבע היה לא רק ואדיות ובעלי חיים, אלא גם גלי ים ואדוות קצף. שלחו אותי לקורס לוחמה אלקטרונית בבת גלים בחיפה, ממש למרגלות הכרמל. למדנו להטעות את טילי ספינות מצרים וסוריה במסגרת קשה ותובענית. דרשו מאיתנו ״ראש גדול״ ומשמעת ברזל, והבטיחו שמצטיין הקורס יוכל לבחור בעצמו את הבסיס שבו ישרת. באותם ימים כבר הייתה לי חברה, יעל. היא הייתה ילדת טבע כמוני, יפה כמו מלאך, חכמה ומלאת חיים. הייתי הבחור הכי בר מזל בחיפה. יעל התגייסה לפניי ושובצה בתפקיד שרטטת, בבסיס חיל הים בשארם א־שייח', בדרום סיני. הימים היו טרם פינוי סיני והמקום גן עדן. דיונות פראיות, חול קדומים, ים טורקיז. רציתי להצטרף אליה ולכן השקעתי בקורס. אימא שלי אמרה תמיד שאני מוציא ציונים טובים בקלות רבה מדי, ואם רק אתאמץ — אגיע לירח. אז התאמצתי מאוד. סיימתי כמצטיין הקורס ואף העליתי את שיא ממוצע הציונים למצטיין הקורס מ־89 ל־94.

חזרתי הביתה מאושר ונסעתי ליעל. חלמנו על שירות משמעותי משותף. תכננו לארגן לעצמנו זולה אינטימית בפאתי הבסיס בחוף ים סוף. אבל כשחזרתי לבת גלים לשיבוצים, אמרו לי שאין אפשרות לבסיס בשארם כי הסכם השלום עם מצרים הקפיא את כל התקנים. שלחו אותי לבסיס בחיפה, לספינה אחרת. קראו לה ״עצמאות״. והיא אכן גילתה עצמאות, שטה כבדה ומכוערת במים שחורים, מזוהמים, מוכתמים בשלוליות ושמן.

הגעתי אליה משארם, מספינות טילים מוקפות מים צלולים, זהרורי השמש, דגים צבעוניים משייטים בהם, וחיילים וחיילות שזופים משחקים במטקות על החול. לא היה גבול לדיכאוני. הרגשתי מרומה. רציתי לעזוב וללכת. אבל כלל ברזל היה נהוג בחיל הים: אין לרדת מהספינות. מי שעולה עליהן יכול לרדת רק על אלונקה, פצוע או מת. לא הסכמתי להישאר. הם הבטיחו בחירה, אני הבטחתי ליעל, היא לא המתינה לי, והם ישלמו על זה. לא סלחתי. קוצי ילדותי נפתחו ופרחו מחדש. פצחתי בשביתה איטלקית בספינה, והגעתי לכלא צבאי.

בדרך לשם קרא לי מפקד הספינה לשיחה ואמר לי: "חבל עליך, ירום, אתה מצטיין הקורס, לא מתאים לך. קח את השבועיים בכלא לחשוב על העתיד. אם תתעקש לעזוב לא אמנע בעדך, אבל אם תחליט להישאר, תעשה את זה כמו שצריך ותפסיק לעשות בעיות". צחקתי במרירות. יעל כבר הייתה בזרועות אחר והמים סביב הסטי״ל היו שחורים ועמוקים.

בכלא הזמן עבר לאט. ביום צבעתי אבנים, בלילה שנתי נטרפה. סיימתי לרצות את עונשי וחזרתי אל הבסיס עייף אך נחוש. פגשתי את המפקד ונפרדתי מספינת הטילים עוד באותו היום. למרות הכול הצלחתי לרדת ממנה על שתי רגליי, חי לגמרי. חזרתי לבסיס ההדרכה בחיפה כמדריך בקורס לוחמה אלקטרונית והמשכתי בו עד סוף השירות.

בגיל עשרים נשארתי לבד בארץ. אחי הגדול היגר לארצות הברית, והוריי עזבו את ישראל ונסעו לאנגליה כדי שאבי יוכל להמשיך לעבוד שם כמהנדס אוניות. הייתי עצמאי ומאושר. גרתי בדירת ילדותי על הכרמל ותכננתי את עתידי כצלם ציפורים.

המשפחה לא הייתה מרוצה. ״אין פרנסה בצילום של מקור וזנב״, אמרו לי מהעבר השני של הים. אבא היה ספציפי הרבה יותר: ״אתה עורך דין, ירום, מגיל קטן ידעתי שתהיה פרקליט צמרת. שום דבר אחר לא יושב עליך בול כמו משפטן״. גם אחי הפציר בי שאתחיל ללמוד, באופן זמני לפחות. היה בזה משהו. התחלתי ללמוד משפטים בד בבד עם תוכניות הצילום, ונשאבתי. אין דבר קבוע יותר מזמני.

את תקופת ההתמחות החלטתי לפתוח במשפט אזרחי אצל השופט עדי אזר, שלימים נרצח, אולם השתעממתי עד מוות מהתחום. עברתי לפרקליטות מחוז מרכז פלילי, ונפתחו עיניי. הוטל עליי להכין כתבי אישום, ועולם אפל של דם, יצרים וזיעה התערבל מול עיניי. קפצתי פנימה נלהב ומסוחרר. סיימתי את ההתמחות במשרדו של סנגור הצמרת דוד יפתח. לימים, כשאוציא את רומן זדורוב לחופשי, יאמר לי: ״עשית היסטוריה, ירום, וגם לי יש חלק בזה״.

26 שנים, עד פגישתי עם רומן זדורוב, ייצגתי עבריינים כבדים ואזרחים מן השורה, צווארון לבן וצווארון שחור, סרבל כתום וחליפה שחורה; היו לי גנבים קטנים אך גם פושעים בעלי שיעור קומה; חפים מפשע אך גם חפים מעול מוסר; צעירים בלי עתיד לצד מבוגרים בלי חרטה; לכל אלה שלא חצו את הקווים האדומים שלי נתתי הזדמנות. לפעמים הזדהיתי עם החוצפה, עם המרד בממסד או עם החשיבה מחוץ לקופסה. קינאתי ביכולת לתת דרור ליצרים שלפחות על פני השטח צריך להחביא ולרסן. הערכתי את היכולת של העבריינים המנוסים לעמוד במילתם ולצקת בה משמעות. גם המילה שלי קדושה — אם אני מבטיח, אני מקיים. למדתי שמי מאלו שנשלחו לתקופות מאסר ארוכות לא מפחדים מהכלא, מבחינתם הוא סוג של תאונת עבודה. דרך הייצוג הפלילי התחברתי לסנגור שבי. גם אני רציתי פעם לחיות בלי עכבות, בלי כללים, עם מצפן אישי נתון לפרשנות. גם אני לא רציתי להיתפס.

אני מאמין שכל אדם ראוי לייצוג, אבל מתעב עברייני מין. אין בי שום חמלה כלפיהם; אפילו ייצגתי אסירים שהכו עברייני מין מכות רצח. לא נפלתי מהכיסא. את רומן זדורוב ייצגתי מתוך ידיעה פנימית עמוקה שהוא לא פגע בתאיר ראדה, זיכרונה לברכה, לא מינית ולא בשום דרך אחרת. מישהו אחר שחט אותה. ובכל זאת, כשפגשתי את אולגה, אשתו, אמרתי לה שאני מסכים לייצגו ״על תנאי״, ולפני כן עליי להשתכנע בכל מאודי שהוא חף מפשע. זה היה אחרי שכבר צפיתי בסרטון השחזור שביצע זדורוב אל מול מצלמות החוקרים — ראיתי את ניסיונו הנואש לנחש כיצד בוצע הרצח וראיתי את החוקרים מכוונים אותו לחדר שירותי הבנות בקומת הביניים כשניסה להמשיך לעלות אל הקומה העליונה; זה היה אחרי שכבר התוודעתי לשלוש עקבות הנעל שטיפסו על מכסה האסלה, על מְכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין תא השירותים הנעול, שבו מצאה תאיר את מותה, לתא השירותים הסמוך. עקבות הנעל הברורות הללו, מתבוססות בדמה של הנרצחת, לא היו שייכות לזדורוב, והן הסיבה שהסכמתי לפגוש את אשתו.

באתי אליה בלב פתוח. כבר היה לי איזה סנטימנט קטן כי מי שהמליץ עליי למשפחת זדורוב שיתף אותי בפרטים הראשוניים שהעידו על חפותו. אחרי כמה שבועות היה לי ברור ש״תפרו״ לו תיק. ועדיין, כשהודעתי לו שאני מתנדב לייצג אותו חינם, לא שיערתי שהמלחמה על חפותו תימשך שבע שנים. אך אני מאמין שגם אילו ידעתי מראש, בכל זאת הייתי לוקח את התיק. אני אוהב אתגרים, ואף על פי שכמעט בכל שבע השנים הבאות ירקתי דם, ידעתי שהצדק בידיי.

אכן, התיק נבנה לאט וביגיעה. עוד סימני שאלה, עוד ראיות שהופרכו, עוד ועוד סדקים בחומת ההרשעה וספקות שכרסמו בה. זה גזל זמן, כוחות וכסף ובא על חשבון הקריירה הפרטית. הפסדתי הרבה תיקים שמהם יכולתי להשתכר מצוין מפני שנשאבתי לתיק זדורוב. היום אני יודע: לולא התיק של זדורוב הייתי עשיר יותר, אבל שלם הרבה פחות.

פעמיים ערער זדורוב על עונשו ונדחה. למרות זאת, בעזרתי הוא זכה למשפט חוזר ולצדק מאוחר. נפלה בידיי הזכות לשחרר אדם חף מפשע שאיבד תקווה ולהחזיר אותו לאשתו, לילדיו, לביתו, לחלומותיו. ביום שיצא לחופשי חיכיתי לו מאחורי שערי הכלא. הוא יצא עם שקית גדולה בידו ונעצר לרגע. התבוננתי בו וחשבתי על נשיא מצרים אנואר סאדאת, שהגיע לארץ ב־1977 לעשות שלום עם השכנה היריבה. הוא עמד על מדרגות המטוס, בנמל התעופה בן־גוריון, שטיח אדום פרוס לרגליו. אמנם איש לא פרס שטיח אדום לזדורוב, אבל גם הוא וגם סאדאת נחשבו אויבי הציבור המרים ביותר בישראל, שלבסוף זכו להכרה; האחד — רוצח המוני חיילים במלחמת יום כיפור, שנהפך למנהיג לגיטימי ולבעל ברית; והאחר — חשוד לשווא כרוצח ילדה תמימה בבית ספר, שעלה מהשאול לארץ החיים.