עיניים רודפות חלום

פרק 1: הרחוב

מוזר. שער מוזר. אני מסתכל עליו, אף פעם לא זז, אפילו הרוחות

החזקות של חורף 69 לא הניעו אותו ממקומו. יציב, איתן ולפעמים נדמה כי מתגרה בי. חלקו העליון היה פתוח כשתי שפתיים לכל אורכו והשפה התחתונה

בלטה החוצה במין עיוות מוגזם כמי שחורצת את קצה לשונה.

מה שאפשר לי להציץ לתוך קרביו.

נהגתי להתרומם על קצות אצבעותיי כדי להגיע לפתח החלוד, מציץ

פנימה, חשוך ומפויח. תוך כדי מאמץ הייתי דוחף את ידי הימנית ומנסה לפנות ניירות ורסיסי עצים שהוכנסו לשם במשך השנים.

הייתי ילד המנסה למצוא דרכם מעבר, אל תוך מרכז השער כדי לדלות סוד כאשר ידי השמאלית תומכת שלא אאבד את שיווי המשקל.

לפתע נוטה מעט אחורה ובמאמץ לא ליפול מחזיק בידי את הפתח החלוד והמחורץ, ידי נשרטת ואז ראיתי את הדם נוזל.

חיש קל עוזב ויורד על כפות רגליי, מתייצב.

ילד בן שמונה מלא דמיון, בטוח שהבטן הזו נוצרת בתוכה סודותיו של המקום.

הרי שער זה הוא הכניסה הראשית לבניין המגורים שלי, ובזמן אחר ורחוק מאוד מאוד היה משכנו של הפאשה התורכי שקבע כאן את ביתו.

ברחבה שמעל לשער היה מגרש המשחקים שלנו, ובימי הפאשה התורכי, מגרש המסדרים בזמן שקיבלו את האורחים רמי המעלה שהגיעו לבקרו ולשאת ולתת אתו בנושאים ברומו של עולם.

רחוב פסטלוצי חמישים ושמונה מלא בסיפורים ובעבר מפואר. הבניין של הפאשה היה בנוי משתי כניסות דומות כאילו הסתכלתם במראה.

שלוש קומות בכל כניסה ועליית גג.

כל חדר בבית עטור ברצפה ציורית שיצרה מין שטיח צבעוני, ופסיפס המספר את סיפורו של המקום.

מרפסות פנימיות הפונות אל חצר המסדרים ומרפסות חיצוניות הצופות לרחובות הסמוכים.

כל חדר היה גבוה שלושה מטרים לפחות, ממנו השתלשלה נברשת מעוטרת ומעוצבת ביד אומן.

בקומה האחרונה ניצבה דלת שהובילה לגג הארמון של הפאשה שם החיילים היו עומדים על המשמר וצופים אל מעבר לחומות, נזהרים מפני אויב.

ברחוב עמדו שני שערי עץ, גובהם שמונה מטרים ורוחבם הכולל מתנשא לגובה של עשרה מטרים.

הדלתות היו בחלקן העליון חצאי עיגול ובדלת ימין הייתה דלת קטנה יותר, קמורה, כמו זו שעוטפת אותה, אשר שימשה לכניסת אנשים שעברו מהעיר לתוך חצרו של הפאשה.

השער הגדול היה נפתח רק בזמן מעבר הסוסים והכרכרות, או בזמן שהיו נשפים ואירועים חגיגיים וניתנה אפשרות לכל מי שרצה לבוא ולראות את ארמונו של השליט.

בשנת אלף תשע מאות ושבע עשרה התחלפו יושבי הבניין ואת מקוומו של השליט העותומני תפס המושל הבריטי של יפו שניהל מבניין זה את ענייני העיר.

הבניין עבר שיפוץ כדי להתאימו לצרכיו של המושל. הכרכרות הרתומות לסוסים הוחלפו בכלי רכב ממונעים והרחוב נפתח לתנועה בשני הכיוונים.

בתי מלאכה החלו לפעול במתחם: מפעל אריזות, נפחיה וחנות ברגים.

חיילים בריטים החליפו את השפה הערבית והתורכית בשפה האנגלית.

בתי הקפה נתמלאו בחיילים עם שיער בלונדיני ועיניים תכולות, מה שגרם לבנות הסביבה לכרכר סביבם במועדוני הריקודים הפזורים בעיר בניסיון למצוא אהבה עם ריח של חוץ לארץ, ואני, אני הרגשתי חשוב לגור במקום היסטורי כזה.

ככה, כמו בכל יום שבו עברתי דרכו, ניסיתי להזיז את השער ולבהות בבניין בו גרתי.

כלום. השער עומד איתן, מעצבן.

בעטתי בו ברגלי הימנית הקטנה 'בם, בם, בם' - יציב.

השעון הגדול צלצל ארבע פעמים צלצול גרוני עבה כצליל בס, ופעם אחת צלצול דקיק. השעה אחת בדיוק.

אני כבר יודע לפי סוג הצלצולים מה השעה, מיומנות שרכשתי עם הזמן.

הרי בכל רבע שעה נתן השעון בקולו, צלצול אחד עבה - רבע שעה, שני צלצולים - חצי שעה, שלושה צלצולים - רבע ל.., ארבעה צלצולים עבים - סוגר שעה עגולה שלמה, צלצולים דקים מאחד עד שתיים-עשרה — כך השעון אומר לך בדיוק מה השעה ומה מספר הדקות.

השעון הוא הוא סימן ההיכר של כנסיית טרה סנטה ובית הספר הנוצרי שבו.

בימים רגילים שימש המקום לתפילות הנוצרים האורתודוכסים, למועדון חברים והיה משכנה של קבוצת הכדורגל אנטוניו יפו שנעה מליגה ב' לליגה ג' וחוזר חלילה.

באחד מחדרי הכנסייה, בימי השבת, הכומר היה הופך את המקום לקולנוע יחד עם המקרין - בוצו, עבור החברים וילדי העיר יפו, בתשלום קטן ושווה לכל נפש.

בכניסה עמדה פיילה גדולה, מחציתה מים ובה שכבו תורמוסים זהובים - חצי קלופים. על המכירה ניצחה השכנה שלנו — ויקטוריה, אישה עגולה וגדולה שכל מילה שניה שלה תובלה בקללה ערבית עסיסית ״חוד, ינעל דינאק״*, שאותי זה תמיד הצחיק. ידעתי שהיא לא ממש כועסת וכשצחקתי גרמתי לה לצחוק בקול רועם בעיניים חצי עצומות ובלחייה השמנמנות, תוך שהיא תוחבת לידי חופן של תורמוסים בשקית.

אהבה אותי ז'רטנה**.

*חוד, ינעל דינאק – קח, לך לעזאזל. **ז'רטנה- השכנה שלנו.

פרק 2: יתום

"בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתו של חיים (אמיל) אזולאי"

דף מלבני הודבק על עמוד בכניסה לבניין שלנו בכניסה לבית ובהמשך הרחוב.

דף לבן עם מסגרת שחורה שסיפר את תולדות האסון שפקד אותי ואת משפחתיבאותה שבת ארורה של חודש אייר, שנת 1968.

השעה שבע בבוקר זה הרגע בו אני מתהפך במיטה לצד השני וחולם את אחד החלומות שלי, שתמיד כשאני מתעורר - אני שוכח, למרות המאמץ לזכור.

בכל זאת זוכר שהיה משהו יפה בחלום, תחושת שלווה כזו שמחזירה אותך לתוך השינה. מנסה לסדר את הכרית שתהיה בתנוחה הנכונה, עוצם עיניים לקראת חלום נוסף או המשך החלום הקודם.

את השקט מפרות שלוש דפיקות בקצב אחיד אך רועמות. כבר חולם?

עוד פעם שלוש דפיקות תואמות ולאחריהן צעקה, יללה ובכי עוצמתי שהקפיץ אותי מהמיטה.

אני הקטן ישנתי בפינת האוכל ליד שולחן השבת. אנחנו תשעה אחים ואחיות, האחות הגדולה הייתה נשואה וגרה בחוץ לארץ. היינו שמונה בבית, אני אחד לפני הבת האחרונה, הלכתי לפתוח את הדלת.

בפתח עמדה, רוכנת על הקיר - סבתא מָמי, לידה אימי ולידה ויקטוריה השכנה שקמה למשמע הצעקות: ״קומו ילדים! אבא שלכם מת! קומו ילדים! אוי על האסון שלנו! חיים מת!״.

ככה צעקו לסירוגין אמא וסבתא מָמי - אימו של אבא שלי.

זו זועקת ״חיים מת!״ וזו עונה; ״הלך הבן שלי!״ כשהן מכות על החזה והראש כמו תיפוף של תוף בס.

אני צריך נעליים, אני מחפש את הנעליים, צריך להתלבש. זה מה שעבר בראש של ילד בן שמונה שעדיין מנסה להבין, האם הוא בחלום או שהוא כבר ער ועד להתרחשות.

בין רגע הפך הבית, שרגע קודם היה שקוע בשנת השבת-מנוחה, למקום רוחש וגועש כאילו היה התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב ביום ראשון כשכולם רצים לתפוס את האוטובוס טרם יצא לדרכו.

השכנים נכנסו ומיד התחלקו לצוותים, כדי לשרת את אימי ואת סבתי שהיו שקועות ביגונן, ומפעם לפעם צווחו את שמו של אבי אמיל, ואת השאלה ללא

התשובה, ״למה?״, ״למה?״.

תנועת הכניסה פנימה לתוך הבית החלה לקראת צאת השבת.

בקבוצות של משפחה משפחה הגיעו המנחמים. ראשונים הגיעו הדודים הקרובים מבחינה גאוגרפית, דודה פאני - אחותה של אימי הצעירה יותר ובעלה דוד ציון. אחריהם הגיעו דודה סימי ודוד אלי, אח של אבא, ועוד ועוד שכנים שעולים ויורדים, ניגשים, מחבקים, מהנהנים בצער ואומרים כמה מילות נחמה.

הנה המשפחה מאשקלון הרחוקה, דודה רשל ודוד שלמה - עוד אח של אבא. עכשיו הבית הקטן היה מלא במנחמים, חלקם ניהלו את המטבח ממנו יצאו כוסות המים, התה, העוגיות ושאר תקרובת.

אנחנו מפוזרים ברחבי הבית, אחותי מימי נשענת על הפונדרה - ארון הבגדים בחדר השינה, אחות אחת במרפסת, אחים ישובים בסלון ואני - מסתכל מסביב, בוחן מבטי אנשים ובכל רגע נתון מישהו מחבק, צובט לי בלחי, מלטף לי את הראש. אני מתחיל להרגיש את גודל האסון.

בזווית העין ראיתי את הכרית שלי ותהיתי, אחרי כמה חלומות נעימים אולי חדר לו איזה חלום רע לשבש את שנתי, אולי עכשיו הזמן לקום לבוקר שבת, ולצאת לשחק עם חברים?

טקס האבלות החזיר אותי למציאות ובתוך זעקות השבר אמר, לא חלום ילד, לא חלום, יתום.

חמש נשים במעגל ספרתי; דודה פאני, דודה סימי, דודה ז'ז'ו, סבתא מָמי ואימא שלי, מרימות רגל ימין וזורקות אותה קדימה ותוך כדי הרקיעה, הנחיתה של הרגל הימנית לרצפה - זועקת דודה ז'זו ״ווהה לי״* והשאר עונות במקהלה אחידה:

״עלא ח'יים״**, ״ווהה לי״, ״עלא ח'יים״, תוך שהן שורטות את פניהם פעם ביד ימין ופעם בשמאל בתנועות עגולות ואז חוזרות לעמדת מוצא.

שוב מתחילים מחדש וחוזר חלילה עד שמגיע אחד הגברים וקורא ״מספיק, די שבו״. ככה בכל פעם מגיעה קבוצת נשים לאמא, הנשים נעמדות במעגל, הנה סיבוב חדש. ההלוויה תצא בשעה שתיים לבית העלמין חולון, אוטובוס יעמוד לרשות המלווים. יושבים שבעה ברחוב חמישים ושמונה מספר ארבע בבית המנוח. המשפחה.

סוף המודעה, ואני קורא אותה שוב להבין שמהיום - אני בן יתום מאב.

יום ראשון היה היום בו נפרדתי מאבי אתו לא זכיתי להיות הרבה, מפאת היותו בבית החולים יותר מאשר בבית. זה הזמן בו התחילו לעלות בדמיוני הבזקי תמונות ספורות כשמבטי תקוע על המודעה;

הנה אבא בחלוק סטן צבעוני, קושר אותו ובא אלינו בהליכה מהירה לכסות אותנו בלילה עם חיוך בקצה הפה.

הנה אבא עומד בפתח הכיתה שלי עם אחותי אניטה הקטנה במשפחה, הוא בא לראות אותי מקבל את ספר התנ"ך, אבל איחר במקצת והגיע כאשר הכל הסתיים, ואני רצתי אליו כדי להראות לו את הספר. הוא רק חיבק אותי ולא אמר מילה. רק הצטער, או שהמחלה כבר לקחה ממנו את שמחת החיים.

הנה תמונה מרגעי הפרידה, בית חולים דונולו, במחלקה המיטות הלבנות מסודרות שורות שורות. איש אחד רועד במיטתו סופו קרב, אמרו לי.

אבא שוכב במיטה לא מדבר. בכלל אין לי זיכרון מאף מילה משפט או דיבור של אבי רק מבטים. מבטים שסיפרו את מה שלא הספיק לעשות אתנו. לראות אותנו גדלים. לראות אותי עולה למצוות, מתגייס, מתחתן, נכדים.

ספר את שנתו הארבעים ושש וזהו - הלך.

מישהו אחז בידי, הולכים בשביל של בית העלמין אחרי האלונקה והציצית השחורה העוטפת את אבי, בדרכו האחרונה. מגיעים אל הבור והצעקות קורעות את השמיים. ניתנת האות לבכי הגדול שלי, וההבנה שהנה, עוד רגע וזהו - לא אראה אותו יותר, ואני שומט את ידי מדוד שלמה, אח של אימא ורץ אל הקבר הפתוח, מבקש להיות עם אבי. יד אוחזת בי רגע לפני הנפילה, מרימה אותי בחיבוק חזק ולוקחת אותי מהמקום שאירגע קצת, ולשתות מים.

טקס הקריעה ״יתגדל ויתקדש שמי רבא בעלמא די ברך..״, ״אמן״ - עונה הקהל.

באופן רשמי ובפני הקהל והקדוש ברוך הוא.

רשמית אני יתום.

*ווהה לי - אוי לי

**עלא ח'יים - על חיים