רק האמיצים

1

כשהגיעה לגיל שמונה־עשרה, בשנת 1937, כבר ידעה סופיה אלכסנדר שהמצב בגרמניה שונה מאוד מזה שהיה ארבע שנים קודם לכן, לפני עליית הנאצים לשלטון. המהפך הזה חולל שינוי גם בחייה שלה, אף שלא השתייכה למשפחה יהודית. כל בני משפחתה נחשבו "ארים" לפי ההגדרות החדשות, ואפילו סביה וסבותיה לא היו יהודים, לא במוצאם ולא על־פי דתם.

שינוי מהותי נוסף חל בחייה האישיים שנתיים קודם לכן, כשהייתה בת שש־עשרה: אמה, מוניקה, חלתה בשחפת. בשנה הראשונה למחלה טופלה האֵם בביתם שבברלין, אבל עכשיו שהתה בבית מרפא לחולי שחפת. סופיה המשיכה לטפל בה במסירות וביקרה אותה כמה פעמים בשבוע. אחותה הצעירה, תרזה, שהייתה בת שש־עשרה עכשיו, לא ביקרה את האֵם לעיתים תכופות, ואביהן, שהיה רופא ובעל בית חולים משלו, היה עסוק עד כדי כך שבקושי היה לו זמן לביקורים. לעומתם, סופיה תמיד מצאה זמן לבקר את אמה, אף שהייתה בשנה האחרונה של בית הספר התיכון והתייחסה ללימודיה ברצינות רבה.

סופיה ותרזה למדו באותו בית ספר. לסופיה נותרו חודשים ספורים עד לתום לימודיה, ואילו לתרזה נותרו עוד שנתיים. תרזה שנאה כל רגע בכיתה, ואילו סופיה הייתה תלמידה מצטיינת.

האֵם, מוניקה אלכסנדר, הייתה אישה עדינה, שבריאותה הייתה רופפת מאז ומתמיד. היא הייתה אישה מלאת חן, שאהבה את בנותיה בכל ליבה. בביקורים בבית המרפא ניהלה איתה סופיה שיחות ארוכות ורציניות, ולפעמים קראה באוזניה מתוך ספר כלשהו, לפי בחירתה. מוניקה שכבה במיטה בעיניים עצומות, עד שנרדמה, ורק אז קמה סופיה והלכה. ביום שאמה עברה לבית המרפא, הבטיחה לה סופיה שתטפל באחותה ובאביה, ואכן קיימה את הבטחתה. היא התבגרה במהירות. כשמלאו לה שמונה־עשרה, מיהרה ללמוד לנהוג. אביה אפשר לה להשתמש במכונית שלו, וכך היה לה קל יותר לבקר את אמה, מאחר שבית המרפא שכן מחוץ לעיר.

אביה של סופיה, תומס אלכסנדר, היה מנתח מפורסם. אנשים הגיעו אל בית החולים שלו מכל רחבי אירופה כדי להיוועץ בו בנוגע להליכים סבוכים. הוא היה מנתח מיומן ומוכשר. חוסר היכולת שלו לרפא את אשתו תסכל אותו מאוד, אך הוא קיווה שתחלים בזכות המנוחה והתרופות. סופיה חששה לאמה, שנראתה שברירית מאוד. האם הרבתה לישון, אך התעוררה בשמחה בכל פעם שבתה הבכורה הגיעה לביקור.

בבית סופיה לקחה פיקוד על אחותה, שנזקקה ליד מנחה. בהיעדרה של האם, ומאחר שהאב היה עסוק מאוד, ניצלה תרזה כל הזדמנות לפלרטט כמעט עם כל גבר שנקרה בדרכה. גברים נפלו שדודים לרגליה — תופעה שהפליאה את אחותה הבכורה.

סופיה הייתה תמיד ביישנית כמו אמה. שערה היה שחור וחלק ועיניה ירוקות וגדולות, פניה היו יפות, אך תמיד נראתה רצינית מאוד. מחזריה של תרזה לא הבחינו כלל באחותה, שלא נהגה לפלרטט. במבט מעמיק היה אפשר לראות שסופיה יפה יותר: תווי פניה היו אציליים ומושלמים, צווארה ארוך וחינני, וגווה דק וזקוף.

אך חזותה של תרזה הייתה ראוותנית יותר ומושכת תשומת לב. שערה הזהוב גלש בגלים סמיכים, עורה היה צח כחרסינה, כמעט שקוף, שפתיה היו אדומות ומלאות, ועיניה הכחולות ברקו בצבע שמי הקיץ. חיוך רחב עלה בקלות על שפתיה, שיניה היו מושלמות וגזרתה חושנית. תמיד נראתה כאילו עוד רגע תפרוץ בצחוק.

סופיה פיקחה בקפדנות על אחותה, כפי שהבטיחה לאמן, אם כי תרזה לא ראתה זאת בעין יפה. היא פעלה בתום לב כשפלרטטה וצחקקה, ולא הייתה מודעת לכך שחושניותה הטבעית היא סם משכר לגברים החושקים בה. אביהן הניח שאין שום סכנה בכך, אבל סופיה לא הייתה בטוחה. אמן חשבה שכדאי שתרזה תתחתן בהקדם. עדיף למצוא לה בן זוג יציב ואמין, לפני שתיפול ברשתו של בחור חלקלק. אבל גיל שש־עשרה היה מוקדם מדי לנישואים, והם העדיפו שתרזה תסיים את לימודיה. לכן תפקדה סופיה ככלב שמירה וחיכתה שאמה תשוב הביתה במהרה.

שנה ארוכה עברה עליהם בלי מוניקה, ובמיוחד התארכה השנה מבחינתה של סופיה. ואילו תרזה המשיכה ליהנות מחייה, אם כי מובן שגם היא התגעגעה לאמה. היא אהבה לצאת למסיבות ולרקוד, אבל בגילה הצעיר היו ההזדמנויות מוגבלות. לפני מחלתה של האם, נערכו בביתם ארוחות ערב מהודרות, שבהן לבשו כולם בגדים חגיגיים. כיום התגנבה תרזה לפעמים לחדר הארונות של האם ומדדה את שמלותיה. באחת הפעמים תפסה אותה סופיה בשעת מעשה ונזפה בה קשות.

"זאת שמלה של אמא! תורידי אותה מייד! את תקרעי אותה."

השמלות היפות האלה נתפרו במיוחד בשביל אמן, חלקן בפריז והשאר בברלין. תומס אלכסנדר היה המנתח המפורסם ביותר בברלין, ובני הזוג הוזמנו לא פעם לאירועים חגיגיים. סופיה אהבה לראות את הוריה רוקדים בארוחות הערב הרשמיות שערכו בביתם לאורחים חשובים.

היא ידעה שאביה אוהב מאוד את אשתו, אבל עבודתו לא אפשרה לו לבקר אותה לעיתים קרובות כפי שרצה. סופיה רצתה לעזור לו, ונוסף על ניהול הבית, עבדה בהתנדבות בבית החולים שלו אחרי שעות הלימודים ובסופי השבוע, לאחר שסיימה את שיעורי הבית. אביה התפעל מיעילותה הרבה, מתבונתה וממסירותה. ניכר בה שהיא מוכשרת בתחום הטיפול באנשים. סופיה אמרה שבעתיד תרצה ללמוד סיעוד, כדי להיות אחות בחדר ניתוח ולסייע לאביה.

תרזה רצתה רק להתחתן ולגדל ילדים. היא עדיין לא פגשה את בעלה לעתיד, אבל נהנתה מתשומת הלב הרבה שגברים הרעיפו עליה, כשחגו סביבה כמו דבורים סביב פרח יפה. איש לא עמד בקסמיה, והיא התענגה על כך. היא לא גילתה עניין בבנים בבית ספרה, ובכל זאת פלרטטה גם איתם ונהגה בהם בקלילות שהקסימה אותם.

ואילו סופיה הייתה רצינית, ודיברה עם אנשים שפגשה על נושאים שברומו של עולם, וכך נדרש מהם להפעיל את מוחם ולא רק להתפעל ממנה. לכן היה להם קשה יותר לדבר איתה. היא דיברה על תגליות רפואיות חדשות, על שיטות הניתוח הנהדרות של אביה, על ספרים שקראה ולא עניינו בדרך כלל את רוב הגברים, או על התסיסה הפוליטית בגרמניה בשנים האחרונות.

אביה הזהיר אותה פעמים רבות לא להיכנס לוויכוחים פוליטיים. הנושא היה רגיש כרגע בגרמניה, עם התחזקות המפלגה הנאצית בארבע השנים האחרונות. אדולף היטלר התמנה לפיהרר שלוש שנים קודם לכן, ב־1934. תומס אלכסנדר לא התפעל מקנאותו של המנהיג, אך את הדעות האלה שמר לעצמו ומיקד את תשומת ליבו בבית החולים שלו. כמה ממטופליו השתייכו לצמרת המפלגה הנאצית, ואף הזדמן לו להיות באירוע שבו נכח גם הפיהרר עצמו, אבל הדבר היחיד שעניין אותו היה תחום הרפואה.

השינויים בגרמניה החלו להטריד את סופיה עוד לפני שאמה חלתה. היא ראתה שאזרחים ממוצא יהודי, ולו חלקי בלבד, מפוטרים ומופלים לרעה. בשנת 1933, כשסופיה הייתה בת ארבע־עשרה, נאסר פתאום על היהודים להיות מורים, מרצים, שופטים ועובדי ציבור, ורבים מהם איבדו את מקום עבודתם. כמה מהמורים בבית ספרה נעלמו בחשאי, בלי כל דברי פרידה, ורק אז הבחינה סופיה במתרחש. כעבור כמה חודשים כבר סולקו יהודים מתחומי האמנות, נאסר עליהם להיות בעלי קרקעות, עיתונאים או עורכי עיתונים. כל זה התרחש במהלך שנה אחת. בסוף 1933 נשלחו מובטלים וחסרי בית למחנות ריכוז שהוקמו ליד מינכן. דכאו הוקם ב־1933; זקסנהאוזן, הסמוך לברלין, ב־1936; ובוכנוואלד כעבור שנה, ב־1937. איש לא דיבר על כך בגלוי, אבל שמועות עברו מפה לאוזן. אחת הנערות בכיתה סיפרה ששמעה את דודה העיתונאי מדבר על כך עם אביה, והם אמרו שהמחנות האלה הם פתרון טוב כדי לסלק מהרחובות גורמים לא רצויים, כפי שביקשו הנאצים לעשות.

בשנה שלאחר מכן, ב־1934, כשסופיה הייתה בת חמש־עשרה, נודע לה שלא מאפשרים ליהודים לרכוש ביטוח בריאות, וגם לא לעסוק בעריכת דין. שנה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, כשסופיה הייתה בת שש־עשרה, נאסר על היהודים לשרת בצבא. אזרחותם נשללה ונאסר עליהם להתחתן עם ארים. כמה חודשים קודם לכן נאסר עליהם גם לעסוק בראיית חשבון וברפואת שיניים. רשימת המקצועות שנאסרו עליהם התארכה מדי יום. אביה של סופיה נאלץ למצוא למשפחה רופא שיניים חדש, כאשר רופא השיניים שלהם עזב את גרמניה, כי אמר שזאת רק ההתחלה, ובקרוב יקרו דברים גרועים יותר. אביה, לעומת זאת, חשב שזאת השקפה קיצונית מדי.

סופיה דיברה על כך עם אמה, שהייתה מנותקת מן המתרחש בעולם. מוניקה הזדעזעה. חלק ממכריהם הרופאים היו יהודים, אבל אביה של סופיה אמר שלא יאונה להם שום רע, כי הם אנשים חשובים ומכובדים, בדיוק כמוהו. לדעתו, רופאים יהיו מוגנים תמיד מפני פעולות פוליטיות, כי הם משכילים ומכובדים, וכישוריהם נחוצים מאוד לחברה. תומס הזהיר את סופיה שוב ושוב לא לדבר על הנושאים האלה מחוץ למשפחה, ונזף בה על כך שהיא מהרהרת בכך בכלל. אמה לא נזפה בה מעולם. היא הייתה שותפה לדאגתה של סופיה בנוגע למפלגת השלטון המחזיקה בדעות אכזריות כאלה.

"עד לאן זה יגיע, לדעתך?" שאלה סופיה את אמה באחד הימים, כשהיו לבדן ויכלו לדבר בחופשיות.

"אני מניחה שהמצב לא יקצין מעבר לכך, אבל אני מרחמת על כל האנשים שאיבדו את משרותיהם, כך שהם לא יכולים לפרנס את משפחותיהם. הנאצים רק רוצים להוכיח לכולם כמה הם חזקים. אני בטוחה שבמשך הזמן הם ירככו את החוקים."

סופיה לא הייתה בטוחה בכך, אבל לא רצתה להפחיד את אמה. היא ראתה שאוספים אנשים בברלין ומגרשים אותם. היא ראתה ילדים בוכים ושוטרים מכים אותם. בכל שנה נעלמו עוד ועוד אנשים שסופיה הכירה, וכולם היו יהודים. חלק מהאבות של חברותיה איבדו את מקום העבודה שלהם. רופא שיניים, רואה חשבון, עיתונאי ידוע — איש מהם לא היה אדם מסוכן, אבל כולם היו יהודים. אפילו כמה מחבריה לכיתה דיברו עכשיו בגנותם של יהודים, אף שלפני כן היו מיודדים איתם. ההתנהגות הזאת נראתה בעיניה מכוערת ומלאת צביעות. איך חברים יכולים להיהפך פתאום לאויבים?

"אל תדברי על זה עם אבא," הזהירה אותה אמה, וסופיה הבטיחה להימנע מכך. אביה התעניין ממילא רק בבית החולים שלו, אך ורק ברפואה. הוא חי בעולם מנותק ומבודד, בחדר הניתוח שלו, שבו הציל את חייהם של אנשים. לא היה אכפת לו בני איזו דת הם. אם היו חולים — עזר להם להחלים. אם נזקקו לניתוח — ניתח אותם. המחלה מחתה כל מאפיין אחר. אביה של סופיה היה בראש ובראשונה מדען, שדאג בכל ליבו למטופליו. ענייני מדיניות ופוליטיקה לא עניינו אותו.

מאז ומעולם הייתה סופיה מוטרדת מאוד מכל גילוי של אי־צדק. היא חשה חמלה כלפי כל מי שמזלם לא שפר עליהם, כמעט כאילו חשה אשמה בגלל תנאי החיים הטובים של בני משפחתה.

תרזה חשבה שתגובתה מגוחכת ולעגה לה על כך. "אז למה את לא נותנת להם את הבגדים שלך?" הקניטה את אחותה. "אבל טוב, הם בכל מקרה לא היו רוצים את הבגדים האלה."

סופיה לבשה בגדים פשוטים, בצבעים כהים, כדי לא לנקר עיניים. ואילו תרזה השתוקקה ללבוש את השמלות הפריזאיות של אמה, ועכשיו, כשאמן לא הייתה בבית, ניצלה כל הזדמנות כדי להעביר חלק מהן אל הארון שלה. היא תכננה להחזיר אותן לשם כשאמן תחזור. סופיה כעסה על אחותה בכל פעם שראתה אותה לובשת בגד של אמן. היא זיהתה מייד את הפריטים — תיקים מהודרים מעור תנין, כפפות עור צרפתיות, סריגים מעוטרים בחרוזים, או מעיל מחויט שלא התאים לגילה של תרזה. אבל תרזה רצתה בכל ליבה להיראות אופנתית ובוגרת. אביהן לא הבחין בדברים כאלה, כך שתרזה הצליחה לא פעם לממש את רצונה ולבזוז את הארון של אמן, בזמן שסופיה עבדה בבית החולים, נסעה לבקר את האם או יצאה לסדר דבר זה או אחר.

הם התגוררו בבית מפואר ונוח מאוד, שמוניקה עיצבה להפליא בפריטי אמנות שהיא ותומס ירשו מהוריהם ובפריטים נוספים שרכשו בעצמם. הם בנו את הבית שנים רבות קודם לכן, כשתומס הקים את בית החולים. הבית היה גדול ויפה, והתאים למעמדו המכובד בקהילה. סופיה הייתה נבוכה מרמת החיים הגבוהה שלהם, וגם תחושה זו נראתה מגוחכת בעיני תרזה. סופיה חשבה שסממני העושר, שנראו מובנים מאליהם בחייהם, מבדילים אותם לרעה מרוב האנשים.

עוד בילדותה נמשכה סופיה אל הדת, ובכך נבדלה משאר בני משפחתה. אביה הודה בגלוי שהוא לא מאמין באלוהים. הוא האמין במדע וברפואה, במיומנותו של המנתח ולא בכוח עליון. תרזה אמרה שמשעמם לה בכנסייה והשתדלה להימנע מביקורים שם. אמונתה של מוניקה התחזקה רק מיום שחלתה. היא וסופיה דיברו על כך לפעמים. סופיה האמינה באלוהים בכל ליבה. אביה ייחס זאת למטפלת שגידלה את סופיה, שאותה פיטר לבסוף, כי מילאה את ראשה של סופיה ברעיונות שנראו לו שטותיים, ובאמונות שלא היו לרוחו ונראו לו מסוכנות. סופיה הצטערה כשהמטפלת עזבה, אבל אמונותיה לא השתנו. הן אפילו התחזקו. היא מעולם לא דיברה עליהן בנוכחות אביה והקפידה לנצור אותן בליבה, אבל הן נותרו בעינן והיו כוח מנחם ורב־עוצמה בחייה. לפעמים ביקרה לבדה בכנסייה והתפללה למען אמה, ולאחר מכן, כשביקרה את אמה, נראה לה שמצבה אכן השתפר.

אבל למרות ההפוגות הקצרות מדי פעם, בריאותה של מוניקה הידרדרה בשנה החולפת. סופיה פחדה שאמה תמות. מוניקה התייחסה לאפשרות הזאת בשלווה פילוסופית ואף השתדלה לעודד את בתה. סופיה רצתה להאמין שאמה תשוב הביתה בקרוב. גם אביה אמר כך, והוא לא שיקר לה מעולם. הוא היה אדם ישר, גם אם לא האמין באלוהים.

לפעמים, כשסיימה לעבוד בבית החולים של אביה, שבו סייעה לאחיות במטלות קטנות, או לאחר שביקרה אצל אמא שהלכה ונחלשה, ניגשה סופיה לכנסייה, ששכנה לא רחוק מביתם. ההליכה הקצרה סייעה לה תמיד לסלק ממוחה את הכאב שראתה. הכנסייה הייתה קטנה ושלווה, וסופיה מצאה בה נחמה. היא לא סיפרה לאיש על הביקורים האלה. ליד הכנסייה היה מנזר, והנזירות שהתגוררו שם היו תמיד חביבות ומסבירות פנים. הן הכירו את סופיה ובירכו אותה או הנהנו אליה בחיוך, כשפגשו אותה בדרכן לתפילת הערב או בחזרה למנזר בתום התפילה. היא סיפרה לכמה מהן על המחלה של אמה, והן הבטיחו להתפלל למענה. המנזר היה שייך למסדר "אחיות החסד", והנזירות תמיד נראו לסופיה שלוות מאוד, חביבות ושופעות חמימות. פעמים רבות הדליקה נרות בכנסייה. היא הייתה מודעת לכך שאביה היה נחרד מכך אילו ידע. הוא עמד על דעתו שאמונה דתית היא נחלת טיפשים. סופיה מעולם לא התווכחה איתו על כך וגם לא הזכירה את הנושא באוזני אחותה. מדי פעם סיפרה לאמה על ביקוריה בכנסייה, אך גם בכך מיעטה. הכנסייה הייתה המקום הסודי שלה — מקור כוח ועידוד.

חלק מהנזירות פעלו פעם במיסיונים באפריקה, וסיפוריהן ריתקו את סופיה. מן השיחות איתן למדה שהן אחיות ומורות, ועושות כמיטב יכולתן לסייע לעניים. לפעמים הרגישה סופיה שהמכנה המשותף בינה לבינן גדול מזה שבינה ובין בני משפחתה, אם כי לא יכלה להגיד זאת לאף אחד. היא סיפרה לחלק מהנזירות על בית החולים של אביה, ועל כך שהיא מסייעת שם לפעמים. בהדרגה התגבשה בה המחשבה ללמוד סיעוד, כדי שתוכל לעבוד בבית החולים של אביה וגם תועיל יותר לאמה. היא חשה שזה הייעוד שלה, והרעיון שתעבוד בבית החולים מצא חן גם בעיני אביה.

אך בשלב זה החמיר המצב של אמה והידרדר עוד ועוד, עד הקץ המר, שהגיע בסופו של דבר בשלהי הקיץ. בשבועות האחרונים לחיי האם ישנה סופיה בחדרה שבבית המרפא, ובזמן שמוניקה מתה, ישבה סופיה לצידה ואחזה בידה. גם תרזה ותומס היו שם בעת פטירתה של האם. כך זכתה מוניקה שאהוביה יהיו לצידה ברגעיה האחרונים.

אך עם מותה של מוניקה, חשו שלושתם כאילו הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם. עד עתה לא עלה על דעתה של תרזה שאמה תמות, ותומס התעקש לדבוק באמונתו שהיא תחזור הביתה. העובדה שלא הצליח להציל אותה הייתה מהלומה אישית מבחינתו. רק סופיה הבינה שהסוף קרב, והתפללה למענה בלי הרף בשעות האחרונות. אך הפעם, תפילותיה לא נענו.

לאחר מות אמה, ניגשה סופיה אל חברותיה במנזר, והן ניחמו אותה ואמרו לה שאמה נחה בשלום על משכבה, ורוחה תמשיך ללוות אותה בכל אשר תלך. דבריהן לא שיככו את צערה על אובדן אמה האהובה, אך לפחות ידעה שעשתה כמיטב יכולתה כדי להקל על אמה בימיה האחרונים.

סופיה הייתה צעירה מאוד כשאיבדה את אמה. בת שמונה־עשרה בסך הכול. אך כל הדברים הקשים האלה גיבשו בה את ההחלטה ללמוד סיעוד, ואביה היה מרוצה כשנרשמה ללימודים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*