אני ישראל הראשונה

מבוא:

הכול אפשרי, הכול עוד ייתכן

הגעתי לישראל ממרוקו, ילד בן עשר שמדבר עברית תנ"כית, בן להורים שלא יודעים קרוא וכתוב. נשלחנו למעברה ואחר כך לצריף שבו גרתי עם הוריי עד יום חתונתי, גם לאחר שכבר הייתי ראש מועצה מצליח.

חמש־עשרה שנה בלבד חלפו מהיום שבו הגעתי לארץ ועד שנבחרתי לראשונה לראש מועצת יבנה. בזמן הזה הספקתי לסיים תואר באוניברסיטה ושירות בצבא כראש ענף קצינים בחיל רפואה. כל קורס שעברתי סיימתי בהצטיינות. הייתי השני מיבנה והראשון ממשפחתי הגדולה שסיים תואר באוניברסיטה. אחרי למדו כל אחייניי הרבים. הוכחתי להם שזה אפשרי.

הספר הזה נכתב מדם ליבי מתוך רצון לומר לכולם, דרך הסיפור שלי: הכול אפשרי והכול תלוי בנו ולא משנה מאיפה באנו, מי הורינו ומה תנאי הפתיחה שלנו. אנחנו לא זקוקים לחסד מאף אחד אחר. אל תצפו שמישהו יעשה בשבילכם את העבודה. זה לא יקרה. ההצלחה שלכם תלויה רק בכם. אדם שמוכן ללמוד, להתפתח ולהקדיש את מה שצריך להשגת מטרותיו — יצליח, ומה שתקראו בספרי מוכיח את זה. אם אני, שלא גדלתי עם כפית של זהב בפי, נהפוך הוא, הצלחתי והגעתי לכול מטרה שהצבתי לי — גם אתם יכולים.

מדויק יותר יהיה לומר, שהגעתי כמעט לכל מטרה שהצבתי לי. מאותו יום שבו העליתי את יבנה, שהייתה עיירת פיתוח נחשלת, על דרך המלך והפכתי אותה לעיר מצליחה ומבוקשת בזכות החינוך הטוב שהנהגנו בה ואיכות החיים שהבטחנו לתושביה, ידעתי שאני לא יכול להסתפק בדלת אמותיי. את מה שהצלחתי לעשות ביבנה, רציתי לעשות בכל המדינה ואני מאמין שהייתי מצליח במשימה אם הייתי נבחר לראשות הממשלה. פעמיים התמודדתי, כי הבנתי שיש לי את הכישורים והיכולות לחולל שינויים במדינה, ופעמיים נכשלתי, פעם אחת בגלל טעות גורלית שאני עשיתי.

למזלי, יש לי תכונה אחת חשובה: אי אפשר לדכא אותי. אני מתעקש תמיד לראות את האור, גם בימים הקשים שבהם נכתב הספר הזה, לאחר ה־7.10.2023 וכשבישראל עדיין שולטת ממשלה רעה.

***

41 שנה שירתי את הציבור ביבנה, בכנסת ובסוכנות היהודית, וכיהנתי כשר בשישה משרדים. ראיתי פוליטיקה אחרת. פוליטיקה שבה אפשר היה לעמוד בלי פחד על דעתך, גם כשהיא הייתה מנוגדת לזו של מפלגתך, ובה אפשר היה לפעול בנחישות להשגת היעדים שהצבת לעצמך, בלי לדרוס אף אחד, בלי לפגוע באף אחד ובלי לחמוס קרדיט שלא שייך לך. בעולם הפוליטי שאני הכרתי היה ברור שהחוק מעל הכול ואין אדם שלא כפוף לו, מאחרון הפועלים ועד ראש הממשלה. זו המשמעות של דמוקרטיה. הליכוד שלי — מפלגה שהאמינה בשלום, בחוק, בשוויון זכויות — אינו הליכוד של היום. רק שמו נשמר. זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין ודאי מתהפכים בקברם. לצערי אנחנו נתונים היום בידיה של הנהגה שעושה דברים בלתי ייאמנו ומקבלת החלטות איומות מתוך ניסיון להפוך את ישראל מדמוקרטיה לדיקטטורה. אני מתפלל שלא נגיע לשם. ואומר זאת פוליטיקאי שהגיע מהצד הימני של המפה.

מיומי הראשון בפוליטיקה הישראלית האמנתי שעלינו לחתור לשלום, ואני מאמין בזה היום עוד יותר מתמיד, על אף ולמרות אירועי ה־7 באוקטובר. לא הצלחנו להגיע לשלום ואנחנו ממשיכים לחיות על החרב גם בגלל טעויות שישראל עשתה במהלך השנים. אני מאמין שאפשר להגיע לשלום כולל עם כל מדינות ערב על בסיס היוזמה הסעודית. צריך רק מנהיג אמיץ אחד, חזק ואנושי — מימין, מהמרכז או משמאל — שיהיה מוכן לשלם את המחיר: להחזיר את רוב השטחים הכבושים ולהקים מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67'. בלי זה לא יהיה שלום וכדי לעשות זאת צריך לנהל משא ומתן עם שכנינו הערבים לא בכוח, אלא ביצירת קשר אמיתי וחם בין מנהיגים.

הפוטנציאל הטמון בשלום הוא פנטסטי לכל הצדדים, למדינת ישראל ולמדינות ערב. את המיליארדים שאנחנו משקיעים בביטחון נוכל להקדיש לחינוך ולהפוך את ישראל למדינה שתהיה אחד המקומות הטובים בעולם לחיות בו. את הדרך האחרת כבר ניסינו: 77 שנה, מיום שקמה מדינת ישראל, אנחנו חיים במלחמה. שערו בנפשכם מה יכולנו לעשות בשנים האלה אם היה כאן שלום. היינו בונים עולם אחר, ואנחנו עדיין יכולים לעשות זאת. זה תלוי רק ברצון של ההנהגה הישראלית להגיע לשם. אני יודע שזה אפשרי ומתפלל שעוד אזכה לראות זאת בחיי.

ההנהגה הנוכחית המיטה עלינו, בחטא היוהרה שלה, אסון בלתי נסלח שהופך אותה לבלתי ראויה ובלתי לגיטימית. במקום לדאוג ראשית לשחרור החטופים, בכל תנאי, היא פתחה במלחמה והתעקשה להמשיך בה גם במחיר סיכון חיי החטופים. אני לא מבין איך השרים שאחראים לכך ישנו בלילה, שלא לומר חגגו ובילו חופשות בחו"ל, בזמן שחטופים ישראלים עברו עינויי גוף ונפש במנהרות עזה. זה מחזק עוד יותר את אמונתי שיש לשנות את שיטת הבחירות, כך שהאזרחים יבחרו אישית את חברי הכנסת באזור שלהם. דרך זו תבטיח שאף נבחר לא יעז להתנהג כמו שמתנהגים חברי הקואליציה הנוכחית, שמתעלמים מהאזרחים ומהחוק. השינוי הדרסטי הזה הכרחי, כי הוא יכול לשנות את פני המדינה.

אני מאמין שהציבור — שחזק, חכם וטוב יותר מההנהגה שלו — יתעורר ויביא למהפך בקלפי, כך שהממשלה הרעה הזו תעבור מהעולם ותעלה הנהגה חדשה, שתוביל את המדינה לימים טובים ולעולם פוליטי אחר, העולם שאני הכרתי. עוד נשוב לחיות בדמוקרטיה אמיתית, שתמנע מעבריינים להיות ח"כים ושרים, שתקבע חוקה לישראל ושתגן על זכויות האזרח.

כבר אמרתי: אני מתעקש להישאר אופטימי. אני באמת מאמין שהטוב ינצח. העם זה ראוי לו.

1.

ילדוּת בפתח הסהרה

בן עשר הייתי כשהשארתי מאחור את ילדותי המתוקה במרוקו ויצאתי נרגש עם בני משפחתי לארץ החדשה שחיכתה לנו, גן העדן שעליו חלמנו כל השנים. עשרים ושבע שנים לאחר מכן עשיתי את הדרך ההפוכה, מישראל למרוקו. כחבר כנסת במדינת ישראל, שכבר ידעתי שהיא לא גן עדן אבל היא ביתי, הייתי אורחו של המלך. הייתה זו הפעם הראשונה שמלך מרוקו הזמין חברי כנסת מישראל להשתתף בקונגרס העולמי של יהודי מרוקו. למשלחת, שמנתה שישה חברי כנסת, הצטרפו בכירי עולם התקשורת, ביניהם נח מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", שמואל שניצר, עורך "מעריב", וחנה זמר, עורכת "דבר".

כשהסתיים הקונגרס, נסעתי לעיר שבה נולדתי וגדלתי, קְסַר אַ־סּוּק, כפר השוק (היום היא נקראת אַ־רַּשִׁידִיַּה), שעל פתח מדבר הסהרה. בבית העלמין היהודי נפגשתי עם יקוט תורג'מן, בת לאחת משתי המשפחות היהודיות היחידות שנותרו בעיר. אמי אמרה לי שבני משפחתה, משפחת לסרי, קבורים בחלקה מיוחדת, קרוב לקברי הצדיקים, אבל כשהגעתי למקום מצאתי רק אבנים המפוזרות בשטח. יקוט הסבירה לי, שבעבר עשו מצבות מחמרה שעליהן הניחו אבן עם שם הנפטר, אבל עם השנים הגשם שטף את החמרה והאבנים התפזרו. החלטתי לחפש בכל זאת את הקברים, ולמרבה הפלא לא נדרשו לי יותר מחמש דקות כדי למצוא את הקבר של סבי משה לסרי, אביה של אמי, ואת קבריהם של אביו וסבו. השארתי ליקוט כסף כדי שתדאג לבניית מצבות חדשות, ממלט, וכשחזרתי כעבור שנה שמחתי לגלות שהיא מילאה את בקשתי.

בביתה של יקוט נפגשתי, לבקשתי, עם באחמן, בחור ערבי שהיה חברו הטוב של אחי הבכור יצחק ובן־בית בביתנו. כילד הרדים אותי באחמן מדי לילה כשהוא מתופף על סינייה, מגש נחושת עגול. דמעות זלגו מעיני שנינו כשאחז בידיו את הסינייה והעלה ממנה את הצלילים שליוו אותי בילדותי לשנתי. לימים לקחתי את כל בני משפחתי — אחיי, אחיותיי וילדיי — לטיול במרוקו ובילינו שלושה ימים בקסר א־סוק. אחיותיי פשטו על מטבח המלון והכשירו אותו. הזמנו את באחמן להצטרף אלינו, ובמוצאי שבת, כשהוא ואחי ניגנו ושרו יחד, חזרנו כולנו במנהרת הזמן, הנושאת איתה זיכרונות של מראות, ריחות וצלילים, לילדותנו במרוקו.

את רוב שנות ילדותו העביר אבי, דוד שטרית, בקרב שודדים שחטפו אותו כשהיה בן שבע ודרשו כופר תמורתו. להוריו לא היה כסף לשלם את דמי הכופר, וכך חי אבי כמה שנים עם השודדים עד שהקהילה היהודית הצליחה בכוחותיה המשותפים לפדות אותו.

מהשודדים למד אבי אומץ לב ושימוש בנשק — הוא שלט ברובה שנקרא מחומש, כי היו לו רק חמישה כדורים — וגם רפואה
עממית. כל חייו היה מומחה לטיפול בנקעים, שברים וכאבי שרירים. בארץ, כששב מעבודת הדחק שבה עסק באותה עת — סלילת כבישים או קטיף פירות — טיפל אבי בגינת ביתנו באנשים שעלו אליו לרגל — חבש, משח, נגע ועיסה. הוא הכין תחבושת מחתיכת בד שמרח בעיסת מרפא והניח בה קני סוף, קשר אותה סביב
השבר והורה למטופל להשאיר אותה קשורה שם בהתאם לגילו — אם היה בן 20, נשארה התחבושת על האיבר השבור במשך 20 יום. זה תמיד עבד. בי טיפל כשנקעתי אצבע. במשך כל הלילה צרחתי
עד השמיים מכאבים, ובבוקר הייתה האצבע בריאה לחלוטין. לפעמים נעזר אבי ב"מחוואר", מקל שבתוכו מוט ברזל שהקצה שלו פחוס. הוא הניח את המקל באש עד שהקצה הפך למלובן,
הכה במהירות על המקום התפוס, עיסה את המקום הכואב
במשך חמש דקות, והאדם שבו טיפל קם ממקומו בריא ומשוחרר מכאבים.

מומחיות נוספת של אבי הייתה הקזת דם לסובלים מלחץ דם גבוה וממיגרנות. הוא גילח את שערו של המטופל מאחור, שרט חתכים עם סכין, הצמיד לראשו משני הצדדים שפופרות שהקצה שלהן עטוף במעי פרה ודרכן ינק כליטר דם מתוך החתכים לתוך קערה. על הדם שפך מלח וקבר באדמה. גינת ביתנו בשיכון ביבנה הייתה, ככל הנראה, המקום הקרבי ביותר בארץ. מדי חודש הלך אבי לבאבא סאלי, כדי להקיז לו דם בדרך זו.

לא בקלות הסכים סבי, משה לסרי, להיענות לבקשתו של אבי לשאת את בתו מרים לאישה. משפחת לסרי הייתה משפחה מרובת יוחסין כמו גם רבנים, צדיקים ומקובלים. כזה היה גם סבי משה, מקובל עם כוחות יוצאי דופן. מספרים עליו, שבהיותו תינוק נעלם באחד מלילות הקיץ החמים מהסוכה בגג הבית שבה ישנה משפחתו. אמו חיפשה אחריו, מבוהלת, ומצאה אותו במדרגות הבית כשכולו זוהר. הילד אמר לה שאליהו הנביא לקח אותו, נתן לו כוס לשתות ממנה ולימד אותו את כל התורה. ואכן, סבי, שמעולם לא למד, ידע הכול. אם נגנב דבר מה, היו באים אליו, הוא סרטט עם מקלו בחול ואמר מי גנב ואיפה נמצאים הדברים. אם התרגז וקילל מישהו, ביקש לפני השינה מריבונו של עולם שיבטל את הגזירה, כדי שאיש לא ייפגע. באחד המקרים כנראה שכח לבקש, כי אישה שרב איתה והטיח בה שלא תקום מחר, מתה באותו לילה.

גם שלושת בניו — רבי אברהם, רבי מכלוף ורבי רחמים — היו מקובלים. רבי מכלוף לסרי, המקובל מבית שאן, היה המקובל החזק ביותר בישראל. מרחבי הארץ והעולם הגיעו אליו, כדי לקבל ממנו מזור, ברכה או קמע, והוא מעולם לא גבה תשלום ולא הקים סביבו חצר. כל חייו עבד כשוחט, בניו שירתו בצבא ובנותיו עשו שירות לאומי. הייתי קרוב אליו מאוד וכשהתגלה הגידול בבטנה של בתנו מירי, הוא היה הראשון שפניתי אליו. רבי מכלוף, כדרכו, לא ניסה לייפות את המציאות ולא ברח מהאמת. כשרבנים אחרים הבטיחו לי שעוד ארקוד בחתונה של מירי, הוא אמר: "הילדה תגיע עד שערי מוות", ולצערי צדק כתמיד.

לא פעם הייתי עד מקרוב לכוחותיו. באחד הימים, כשהייתי גזבר הסוכנות היהודית, צלצל אלי נציב מס הכנסה ואמר שהוא מגיע אלי יחד עם נציב מע"מ. כבר חששתי שמא מצאו פגם בעבודת הסוכנות, אבל כשהגיעו התברר שלא מסיבות מקצועיות באו — הם ביקשו שאקח אותם לדודי, רבי מכלוף. נציב מע"מ סיפר לי שבנו חולה במחלה מוזרה: פעם בחודש הוא קודח מחום במשך שלושה ימים ואז שב לאיתנו. אף לא אחד מהרופאים הרבים שאליהם פנו הצליח לאבחן את המחלה ולטפל בה. רבי מכלוף הזמין אותנו לביתו בבית שאן. כשהגענו, רשם את שם הילד ואמו, חישב חישובים בעזרת ספר הגורלות והבטיח שיהיה בסדר. הוא לקח צלחת לבנה ובעזרת קנה סוף מחודד כתב עליה מילים בכתב רש"י. אחר כך נתן לאב עשב כלשהו והורה לו למחוק באמצעותו ובעזרת מים את הכתוב על הצלחת, את המים שאיתם מחק לשים בבקבוק, ולהוסיף מים נוספים עד שהבקבוק יתמלא. עם המים האלה, כך הסביר, יש להרטיב את גופו של הילד, מכף רגל ועד ראש, במשך שבוע. לזה הוסיף קמע. האיש עשה כמצוות דודי והילד החלים לחלוטין. שוב ושוב פנה אלי נציב מע"מ ושאל מה יוכל לעשות למען המקובל, אבל דודי התעקש שלא לקבל תמורה. לכל היותר הסכים שיתרמו לבית הכנסת שבו התפלל.

דודי היה מומחה גם בטקס "מחאלה", שאף צולם לתוכנית ששודרה בערוץ היחיד שהיה אז בטלוויזיה. הוא הזמין ילד או ילדה בלונדינים (ואל תשאלו אותי למה בלונדינים דווקא) בני פחות משתים־עשרה, הניח בפניהם כוס מלאה במים שעליהם טפטף שמן, כתב את השם המפורש על קלף והניח אותו מתחת לכוס. אחר כך ביקש מהילד להביט לתוך הכוס ולתאר לו מה הוא רואה. כולם תיארו דמויות כלשהן — אנשים, שדים או מלאכים. הוא ביקש מהילד שיזמן דמויות נוספות עד שיתקבצו עשר, להורות להן לשחוט כבש, לבשל ולאכול אותו ולהישבע על ספר התורה של שלמה המלך. אז החביא בידו דבר מה, מטבע למשל, וביקש מהילד לשאול את האנשים מה יש בידו. הם תמיד ידעו להשיב. בטקס שבו נכחתי, תיארו במפורט מה יש בארנקי. לצלם הטלוויזיה אמרו את השעה המדויקת שאותה כיוון בשעונו.

למרבה המזל נעתר לבסוף סבי משה לסרי לבקשתו של דוד שטרית, שהבטיח שיפרנס את בתו בכבוד. הוריי הביאו לעולם תשעה ילדים: יצחק, זוהרה, זינה־אסתר, יקוט (פנינה), עזיזה, רחמה־רוחמה, שרה, משה ואני, בן הזקונים. כעשרים שנה מפרידות ביני ובין אחי הבכור. נולדתי חצי שנה לאחר חתונתו של יצחק, ב־10.10.1948, בין ראש השנה ליום כיפור. בתעודת הזהות שלי רשום כי נולדתי ב־1947, כי כשהוצאתי תעודת זהות, בגיל חמש־עשרה, רציתי להחיש את המועד שבו אקבל רישיון נהיגה. זו אחת הפעמים הבודדות בחיי שבהן לא אמרתי אמת.

חיינו במרוקו היו טובים ופשוטים. אבי היה סוחר שהסתובב, רכוב על חמור, בין הכפרים, קנה ומכר סחורה — שמן, קמח, סוכר ודברים אחרים — וטיפל באנשים שסבלו ממחושים שונים. לפעמים שב הביתה רק בסוף השבוע. אחי יצחק היה צורף שייצר תכשיטים ודברים מפח, כמו מנורות נפט. הוא גר עם משפחתו בביתנו, כמקובל. בלילה נפרסה מחצלת על הרצפה וכולנו ישנו יחד. בקיץ עלינו לישון בסוכות שנבנו על הגגות, כמפלט מהבתים הלוהטים, ומהגגות התנהלו שיחות קולניות בין השכנים. כמו כל הנשים באזור שבו גרנו הייתה אמי עקרת בית, שניהלה את הבית הגדול גם בעזרת פקודות שירדו במורד האחים, עד שהגיעו אליי.

הקהילה היהודית מנתה כ־500 משפחות. לא הייתה חלוקה לדתיים וחילונים: כולם שמרו על המסורת, חגגו את החגים, הקפידו על כשרות (ההפרדה בין חלב ובשר לא הייתה משימה קשה במיוחד, כי לא היו כמעט דברי חלב במרוקו ועד היום אני לא נוגע במוצרי חלב, להוציא פיצה וגלידה) — בשבת התפללו באחד משלושת בתי הכנסת בעיר ואחר הצהריים שחו בנהר זיז, הנשפך מהרי האטלס הגבוהים, או ב"פיסין", הבריכה המקומית. לשחות ממש למדתי, אגב, רק שנים אחר כך בוואדי ביבנה, שהתמלא בחורף וקפצנו אליו עירומים. ביום כיפור צמנו, בליל הסדר חגגנו פעמיים, כמנהג הגולה. ב"שבת השחורה" שלפני תשעה באב, שבת אלכחל (בערבית: השבת השחורה), קראנו את הקינות — קצת חנה, קצת סידנא איוב, קצת עשרה הרוגי מלכות, קצת בלערבייא, קצת ירושלים חין דכלהא נבוזראדן — ובכינו בקול גדול. עד כדי כך האמונה הייתה חזקה. עד היום אני יודע לשיר את הקינות במרוקאית. כל הקהילה הוזמנה לחגיגות משפחתיות — בריתות, בר מצווה וחתונות — שנפרסו על פני שבעה ימי משתה. הדת הייתה קלה ונגישה, קירבה בין אנשים, בניגוד לדת שסיבכו הרבנים והמפלגות הדתיות בארץ, דת שמסכסכת, מרחיקה ומפלגת.

גם עם שכנינו הערבים, שבתוכם חיינו — לא הייתה בקסר א־סוק שכונה יהודית נפרדת — ניהלנו חיי שיתוף ושלום. מרוקו הייתה אז קולוניה צרפתית — בעיר היו מחנות של הצבא הצרפתי — והיהודים לא סבלו מרדיפות או מאפליה. הכרנו זה את חגי זה, הזמנו את הערבים לחגיגות שלנו והוזמנו אנחנו לשמחות שלהם. כשאמי יצאה לסידורים והפקידה אותנו בידי השכנה הערבייה, הקפידה השכנה שלא ייכנס לפינו חלילה דבר מאכל לא כשר. כל הנשים, יהודיות וערביות, נפגשו בחצרות המשותפות ליד ה"פרנה", התנור שבו נאפה הלחם וסביבו הועברה רכילות שכונתית מפה לאוזן.

רוב שעות היום שלי היו מלאות בלימודים. בבוקר למדנו בצרפתית בבית הספר "אליאנס". לאחר ארוחת הצהריים בבית, למדנו לימודי תורה וקודש בבית הכנסת עם הרב, דודי רחמים, אחיה של אמי, שלא חסך את שבטו מתלמידים סוררים. ההורים אז, בניגוד להיום, לא התגייסו לעזרתנו. שיננו ושיננו בעל פה ומי שלא ידע לקרוא — קיבל מכות עד שידע. מכות היו חלק בלתי נפרד משיטת הלימודים. בבית הספר היכו עם סרגל רחב על קצה האצבעות שלוש־עשרה מכות בזמן שהתלמידים מלמלו בקצב המכות את הפסוק בן שלוש־עשרה המילים מספר תהילים: "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". בכינו ולא הזזנו את היד, כי אם מישהו משך את ידו, התחילה הספירה מחדש. דודי הרביץ גם עם שוט ולפעמים סטר או צבט. לא ריחמו על תלמידים. כולם חטפו, גם אני.

הייתי תלמיד טוב מאוד — מאז ומתמיד היה לי קל ללמוד — אבל ברדקיסט. כשאחד הילדים קילל אותי, שרטתי את צווארו באולר ועד היום אני זוכר את המכות שדודי החטיף לי ואת סירובי לחזור לבית הכנסת עד שבא לביתנו והתחנן שאשוב. שבתי, אבל חיכיתי לשעת הנקמה, וזו הגיעה. כשדודי שלח אותי למלא מים בכד שממנו שתה, מילאתי אותו בשתן. העוזר המסכן שלו, הוא ששתה מהמים. שוב חטפתי, שוב ברחתי הביתה, שוב התחנן דודי ושוב חזרתי ללמוד.

קלטתי במהירות את חומר הלימודים. הספיק לי לקרוא טקסט בן כמה עמודים פעם אחת כדי לזכור אותו בעל פה. באחד הימים הביא דודי מחברת מארץ ישראל, ואמר שמי שידע את שיר השירים בעל פה, יקבל אותה במתנה. הייתה זו חוברת תווים אדומה שעל צד אחד שלה היה כתוב "מחברת" ועל השני — "ארץ ישראל". לא הייתי צריך יותר מזה כדי להחליט שהמחברת הזו תהיה שלי. למחרת כבר ידעתי את כל מגילת שיר השירים בעל פה. דודי, שהתקשה להאמין, בחן אותי בכל דרך — מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה — וגילה שאני דובר אמת. קיבלתי את המחברת. שמרתי אותה כדי להביא אותה איתי לארץ ישראל, אבל המחברת האדומה אבדה אי־שם בדרך, כמו כל המטען ששלחנו לארץ ממרוקו. גם את הזיכרון הטוב, שבזכותו זכיתי במחברת ושעזר לי לאורך כל חיי, איבדתי במשך השנים.

לאחר ארוחת הערב בבית, שבנו לבית הכנסת כדי ללמוד עברית וסיפורים על ארץ ישראל. בגיל חמש כבר ידעתי לשיר את "שיר העמק", שכתב נתן אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי ("באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל, לילה חיוור משתרע, על שדות עמק יזרעאל"), ואת "אל ארצי" של רחל (״לא שרתי לך ארצי ולא פיארתי שמך בעלילות גבורה בשלל קרבות״). כשעזבתי את מרוקו, ידעתי צרפתית, עברית, ערבית ספרותית ומרוקאית. בארץ, העברית שויפה עד שהייתה לעברית צברית מלווה במבטא נצחי, הערבית נמחקה, הצרפתית השתמרה מעט, ומרוקאית אני זוכר ומדבר היטב. ניסיתי לשכנע את חברי הכנסת הערבים בארץ שילמדו בבתי הספר את השפה העברית כבר מכיתה א' — "הראש של הילדים הוא כמו ספוג", אמרתי להם, "כילד למדתי ארבע שפות" — אך ללא הועיל.

למרות סדר היום העמוס מצאנו זמן גם לשחק. שיחקנו "מדרכות" — שתי קבוצות התחרו ביניהן במעבר מצד אחד לצידה השני של המדרכה בלי שייתפסו וייפלו בשבי — בעטנו בכדור שהכנו מגרב ישנה שמילאנו בסמרטוטים, גלגלנו חישוק אופניים בעזרת מקל, רצנו כשבידינו שבשבות שהכנו מנייר והרוח סובבה, נהנינו מקִינֵה, הגרסה המרוקאית למשחק הקפות. החיים, כבר אמרתי, היו פשוטים וטובים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*