טענה
הביטו בארץ אָלַאגֵייזִיָה. רחבת ידיים וירוקה, מלאת מסתורין. כאן מתנשאים הרים שפסגתם נוגעת בכוכבים, כאן משתרעים יערות עמוקים לאין חקר כמו האוקיינוס, מִדבריות חרוכים לכדי שממה עקרה, ועוד. בכל רחבי הארץ ישנם עמים ויצורים מגוונים, מבני אדם חסונים ועד אֶלפים מאריכי ימים, מגמדים שוכני מעמקים ועד אוּרגָלים שוחרי מלחמות. ומעל לכול, דרקונים — בוהקים וזוהרים ומבעיתים בתפארתם הקדומה.
במשך מאה השנים האחרונות שלט המלך גאלבָּטוֹריקס כעריץ ברוב הארצות שבני אדם מתגוררים בהן והפיל את חיתתו גם על בני הגזעים האחרים. בהוראתו הושמדו הדרקונים ומספרם הצטמצם מאוד עד שנותרו רק מעטים.
אותם אנשים אמיצים שהתנגדו לגאלבָּטוֹריקס ברחו אל קצוות הארץ והחלו לכנות את עצמם "הוַוארדֶן". הם התגוררו שם, כמעט בלי תקווה לניצחון, עד שהדרקונית סַאפִירָה בקעה למען בן האנוש אֶראגון.
יחד, בהנהגתה הנבונה של ליידי נסוּאדה, הם תקפו את האימפריה של גאלבָּטוֹריקס.
עכשיו המלך נהרג, המלחמה להפלתו הסתיימה ועידן של התחדשות החל בארץ.
ואף על פי כן, גם בשלום הזה מתנועעים צללים, ויש שמועות על התרחשויות מוזרות בקצותיה של אלאגייזיה, ואדם אחד שואף לדעת את האמת על הדברים הללו...
לְהִשָּׁאֵר יַצִּיב בְּתוֹךְ סוּפָה,
שַׁסַּע, אֱחֹז אוֹ תְּפֹס בַּדֶּגֶל?
זוֹהִי שְׁאֵלָה הַמַּטְרִידָה גַּם
מֹחַ רְחַב אֳפָקִים בְּיוֹתֵר.
חֻרְשַׁת צַפְצָפוֹת גְּבוֹהָה, חֲזָקָה
כְּמוֹ אַלּוֹן בּוֹדֵד. כָּבוֹד דּוֹרֵשׁ,
חוֹבָה כּוֹפָה, אַהֲבָה מַפְצִירָה,
אַךְ הָעַצְמִי מִתְעַקֵּשׁ.
— התלבטויות 20-14
אַטֶן האדום
חלק 1:
סיוּנוֹן
1. חג המַאדֶן
תלך לבד?
מֶרטאג הביט בעוקץ בתהייה. הדרקון האדום רבץ לצידו בראש הגבעה הסלעית שנחתו עליה. באור הדמדומים היה ברק קשקשיו של הדרקון עמום, כמו גחלים מכוסות באפר באש שהושארה לבעור לאיטה והיא ממתינה למשב רוח קל כדי להתלקח שוב באור זוהר.
"מה? אתה רוצה לבוא איתי?"
לסתותיו של עוקץ נפערו בחיוך זאבי וחשפו טורים של שיניים לבנות חדות, כל אחת מהן ארוכה כפגיון. למה לא? הם כבר פוחדים מאיתנו. שיצרחו ויברחו כשנגיע.
מחשבותיו של הדרקון הדהדו כמו פעמון במוחו של מֶרטאג. הוא הניד בראשו בשעה שהתיר ממותניו את חרבו, זאר'רוק. "אתה תיהנה מזה, מה?"
לסתותיו של עוקץ נפערו עוד יותר ולשונו המחוספסת חלפה על שיניו. אולי.
מֶרטאג רק יכול היה לדמיין את עוקץ פוסע ברחוב צר, משפשף את קירות הבתים בכתפיו המשוריינות, מנפץ קורות ותריסים בשעה שאנשים נמלטים מפניו. מֶרטאג ידע איך זה ייגמר, באש ובדם ובמעגל של הריסות משוטחות.
"נראה לי נכון יותר שתחכה כאן."
עוקץ ניענע את כנפי הקטיפה שלו והשתעל מעומק גרונו. זאת היתה דרכו לצחוק. אז אולי אתה צריך להשתמש בקסמים כדי לשנות את צבע הקשקשים שלי, ונוכל להעמיד פנים שאנחנו אראגון וסאפירה. זה לא יהיה משעשע?
מֶרטאג פלט נחרת צחוק כשהניח את זאר'רוק על חלקת עשב יבש. הוא הופתע לגלות שלעוקץ יש חוש הומור שנון. זה לא היה מובן מאליו כשהם רק נקשרו זה לזה, חלקית בגלל גילו הצעיר של עוקץ וחלקית בגלל... הנסיבות באותו הזמן.
לרגע אחד, מצב רוחו של מֶרטאג נעכר.
לא? טוב, אם תשנה את דעתך —
"אתה תהיה הראשון שישמע על זה."
המממ. עוקץ נגע בחרב בקצה חוטמו. הלוואי שהיית לוקח איתך את הניב שלך. את הטופר שלך. את המכשיר המייסר המחודד שלך.
מֶרטאג ידע שעוקץ מתוח. הוא תמיד היה מתוח כשמֶרטאג עזב אותו, גם אם רק לזמן קצר. "אל תדאג. אני אהיה בסדר גמור."
עננת עשן חיוור היתמרה מנחיריו המורחבים של הדרקון. אני לא סומך על האורב הזה עם פֶּה הכריש.
"אני לא סומך על אף אחד. חוץ ממך."
וממנה.
מֶרטאג היסס רגע בדרכו אל אחד מתיקי האוכף שהיו תלויים על צד גופו של עוקץ. תמונה של עיני השקד של נסוּאדה הבזיקה בעיני רוחו. עצמות לחיים. שיניים. פיסות וחלקים שלא הצליחו להתחבר לשלם. זיכרון הניחוח שלה, מלווה בכמיהה ובצער, היעדר כואב של מה שהיה עשוי להיות ועכשיו אבד.
"כן." הוא לא היה יכול לשקר לעוקץ גם אילו היה רוצה. הקשר ביניהם היה הדוק מדי בשביל זה.
הדרקון היה אדיב דיו להחזיר את השיחה לקרקע בטוחה יותר. נראה לך שסַארוֹס הריח משהו מעניין?
"יהיה עדיף אם לא." מֶרטאג נבר בתיק האוכף ושלף כדור חום של חוט משיחה.
אבל מה אם כן? נעוף לעבר הסערה או נתרחק ממנה?
שפתיו של מֶרטאג התעקלו בחיוך דקיק. "תלוי עד כמה הסערה אלימה."
ייתכן שזה לא יהיה ברור. הרוח יכולה לשקר.
הוא מדד חתיכת חוט. "אז נמשיך לרחרח מסביבה עד שזה יתברר."
המממ. כל עוד עדיין נוכל לשנות כיוון אם יהיה צורך בכך.
"יש לקוות."
עינו הקרובה של עוקץ, אבן אודם שקועה שבהקה באור פנימי עז, נשארה נעוצה במֶרטאג כשחתך את החוט והשתמש בו לקשור את שמורת הניצב של זאר'רוק לחגורה ולנדן כדי שהחרב הארגמנית לא תחליק החוצה. אחר כך הוא הניח את זאר'רוק בתוך תיק האוכף, שם תהיה מוגנת ונסתרת, וחזר לעמוד מול עוקץ.
"אחזור לפני עלות השחר."
הדרקון השתופף על ירכיו כאילו הוא מתכונן לספוג מכה. הוא לש את האדמה בטפריו המעוקלים, כמו חתול ענקי שלש שמיכה, ואבנים קטנות התנפצו ונסדקו בכוח האדיר שיצרו טפריו. מחזהו בקע המהום נמוך, כמעט יללה.
מֶרטאג הניח יד על מצחו המשונן של עוקץ והשתדל להשרות עליו רוגע וביטחון. אקורדים אפלים של מצוקה הידהדו במעמקי נפשו של עוקץ.
"אני אהיה בסדר גמור."
אם תצטרך אותי —
"אתה תגיע. אני יודע."
עוקץ הרכין את צווארו וטפריו דממו. מֶרטאג חש נחישות קשוחה, גם אם שברירית, נובעת מתודעתו.
הם הבינו זה את זה.
"היזהר. שים לב אם מישהו ינסה להתגנב אליך."
עוד המהום מטלטל עצמות בקע ממרכז חזהו של עוקץ.
ואז מֶרטאג משך את ברדס הגלימה על ראשו והתחיל לפלס לו דרך במורד הגבעה, בין זיזי סלעים פזורים ובין סבכי שיחים עבותים וקוצניים.
הוא שלח מבט אחד לאחור וראה את עוקץ עדיין משתופף על ראש הגבעה וצופה בו בעיניים מצומצמות.
***
אדם עם דרקון אף פעם לא נשאר באמת לבדו.
כך חשב מֶרטאג כשפנה מערבה בצעדים ארוכים וגמישים. לא משנה כמה קילומטרים יפרידו בינו לבין עוקץ, חלק מהם עדיין יישאר מקושר, גם אם המרחק ימנע מהם לשמוע זה את מחשבותיו של זה ולהרגיש זה את רגשותיו של זה. הקשר ביניהם התבסס על קסם מן הסוג העתיק ביותר, והם לעולם לא ישתחררו ממנו אלא אם כן אחד מהם ימות.
אבל קסם לא היה הדבר היחיד שקשר אותם יחד. החוויות שהוא ועוקץ חלקו — המצוקות, המתקפות הנפשיות, העינויים — היו עזות כל כך, ייחודיות כל כך בטבען, עד שמֶרטאג חשב שאף אחד אחר לא יוכל באמת להבין מה הם עברו.
היתה בכך מידה מסוימת של נחמה. לא משנה לאן ילך, לא משנה מה יעשה, עוקץ תמיד יתמוך בו. ומעבר לזה, עוקץ יבין. הוא אולי יביע מדי פעם מורת רוח, אבל גם את זה הוא יעשה בהזדהות ובחמלה. ואותו הדבר נכון גם בכיוון ההפוך.
הידיעה היתה כרוכה גם בתחושת כבילה. הם לעולם לא יוכלו להימלט זה מזה באמת. אבל זה לא הפריע למֶרטאג. נמאס לו לגמרי להיות לבדו.
הקרקע השתפלה מתחתיו, וכעבור קילומטרים אחדים הוא הגיע למפרץ פַאנדוֹר. שם, על גדת המים, ניצבה העיר סיוּנוֹן: אוסף של בניינים שקירותיהם מחוספסים והם אפופי צללים מלבד עששית או נר פה ושם, שהיו כמעין אבני חן חמימות כנגד הלילה המתקרב. טורים של סירות דייגים עם מפרשים מקופלים צפו במים לצד רציפי האבן, ואיתן שלושה כלי שיט שנועדו למים עמוקים, עם תרנים גבוהים וגופים רחבים, ספינות המסוגלות לשרוד את המעבר סביב הקצה הצפוני של חצי האי שהפריד בין המפרץ לאוקיינוס הפתוח.
מעבר למפרץ התנשאו פסגותיו המשוננות של רכס הרי הַשִּׁדְרָה מאחורי מסך ערפילי מטשטש, ומי המלח שבדרך נראו עמוקים וקרים ולא מזמינים.
עננים אפורים רבצו בגובה נמוך מעל המפרץ והיבשה כאחד, ודממה עמומה ריככה את צליל צעדיו של מֶרטאג.
משהו קר נגע בידו והוא הרים את מבטו.
פתיתי שלג עבים ריחפו מטה. השלג הראשון של השנה. הוא פתח את פיו ותפס פתית על לשונו. הפתית נמס כמו זיכרון נעים, חמקמק ולא ממשי.
אפילו רחוק כל כך צפונה השלג היה מוקדם לעונה זו של השנה. חלפו יומיים מאז חג המַאדֶן שסימן את הגל הראשון של הבֶּרגֶנהֶד, אותם דגים כסופים, קשֵי־קשקשים, שפלשו למפרץ מדי סתיו. הלהקות היו גדולות וצפופות עד כדי כך שכמעט אפשר היה ללכת עליהן, ומֶרטאג שמע שבשיא העונה הדגים מטילים את עצמם על סיפוני הספינות כאשר דחף הרבייה מוציא אותם מדעתם.
הוא הרגיש שיש בזה איזה לקח.
השלג הגיע בדרך כלל רק כחודש או חודשיים אחרי חג המאדן. משמעות העובדה שהגיע מוקדם כל כך היא שצפוי חורף מר וקשה.
אבל מֶרטאג בכל זאת נהנה מנפילתם הרכה של הפתיתים והעריך את קרירותו של האוויר. זאת היתה הטמפרטורה המושלמת להליכה, לריצה או ללחימה.
אין הרבה דברים גרועים יותר מאשר להילחם על החיים כשעומדים להתעלף מרוב חום.
הדופק שלו האיץ והוא השליך לאחור את הברדס ופרץ בריצה מהירה, כי הרגיש צורך לנוע מהר יותר.
הוא המשיך בקצב יציב כשחצה בריצה את המישורים שהקיפו את סיוּנוֹן, על פני נחלים וחורשות, מעל גדרות אבן ודרך שדות שעורה ושיפון בשלים לקציר. איש לא הבחין בו עובר פרט לכלב בשער של חווה שפלט לעברו יללה חפוזה.
אותו הדבר לך, חשב מֶרטאג.
הקשר שלו עם עוקץ נחלש כשרץ, אבל אף פעם לא נעלם. התחושה היתה מנחמת עבור מֶרטאג. הוא היה מתוח כמו עוקץ כשנפרדו, אבל התאמץ להסתיר את רגשותיו כי לא רצה להחמיר את דאגתו של הדרקון.
מֶרטאג היה מעדיף לנחות קרוב יותר לסיוּנוֹן. אם יזדקק לעזרה, כל שנייה תהיה חשובה. אבל הסכנה שמישהו יבחין בעוקץ היתה גדולה מדי. עדיף לשמור על מרחק ולהימנע מעימות אפשרי עם כוחות מקומיים.
מֶרטאג מתח את צווארו לכל הכיוונים. הוא הרגיש מעולה כשעמד על רגליו, עם ריאות מלאות באוויר צח ורענן ודופק פועם בקצב מהיר אבל יציב, אחרי רכיבה שנמשכה רוב היום על גבו של הדרקון. ברכיו וירכיו כאבו מעט. רגליו לא היו עקומות כמו רגליהם של רבים כל כך מחיל הפרשים של גאלבָּטוֹריקס, אבל זה עוד עלול לקרות אם ימשיך לרכוב רוב הזמן של גבו של עוקץ. האם זה חלק בלתי נמנע מלהיות רוכב דרקונים?
הוא חייך חיוך עקמומי.
המחשבה על רוכבים מפורסמים, ובמיוחד האֶלפים שביניהם, מסתובבים עם רגליים עקומות כמו של פרש נושא רומח עם ותק של עשרים שנה היתה משעשעת. אבל הוא התקשה להאמין שאכן כך היה. סביר להניח שלרוכבים היתה דרך לנטרל את ההשפעה של הישיבה באוכף, ובכל מקרה, ברגע שדרקון הגיע לגודל מספיק לא היתה עוד אפשרות לשבת עליו כמו על גבו של סוס. שׁרוּקִין — הדרקון העצום של גאלבָּטוֹריקס — היה כזה. במקום אוכף, המלך התקין ביתן קטן על גבנון כתפיו העצומות של שׁרוּקִין.
מֶרטאג נרעד ועצר ליד עץ שנפגע מברק. צמרמורת פתאומית חלפה בזרועותיו וברגליו.
הוא נשם נשימה עמוקה. ועוד אחת. גאלבָּטוֹריקס מת. שׁרוּקִין מת. כבר לא היה להם כוח לפגוע באף אחד שעדיין בחיים.
"אנחנו חופשיים," הוא לחש.
תחושת חמימות מנחמת הגיעה מעוקץ, כמו חיבוק מרחוק.
הוא שב ומשך את הברדס על ראשו והמשיך ללכת.
***
כאשר מֶרטאג הגיע אל דרך החוף שמדרום לסיוּנוֹן, הוא עצר מאחורי גדר שיחים בקרבת מקום והציץ מעליה. להקלתו, הדרך היתה ריקה.
הוא נדחק דרך הגדר ומיהר צפונה, לכיוון המסה הרחבה והנמוכה של העיר. האור הקלוש שחדר מבעד לעננים כמעט נעלם, והוא רצה להגיע לסיוּנוֹן לפני רדת החשכה.
הדרך הרמוסה היתה מחורצת בעקבות עמוקים של עגלות, וגושים של גללי פרות אילצו אותו להחליף נתיב מדי כמה צעדים. השלג הצטבר על הקרקע בשכבה דקה ורכה שהזכירה לו את קישוטי התחרה שגברות נהגו ללבוש באירועים חשובים בחצר המלכות.
הוא האט כשהתקרב לחומה החיצונית של סיוּנוֹן. הביצורים היו איתנים ובנויים היטב, אם כי לא גבוהים כמו אלה של טִירְם ושל דְרַאס־לִיאוֹנָה. האבנים השחורות הגסות היו מטויחות היטב ללא מרווחים, ובתחתית החומה היה חלק משופע בזווית הנכונה, שהוא הבחין בו והינהן באישור.
לא שמשהו מכל זה חשוב כשמתמודדים עם דרקון או עם רוכב.
שני שומרים נשענו על הרמחים שלהם משני צידי השער הדרומי של סיוּנוֹן. מֶרטאג העיף מבט בחומה ובחרכי הירי שמעליהם. על שביל ההליכה שבראש החומה לא הוצבו קשתים. רשלני.
השומרים הזדקפו כשהתקרב, ומֶרטאג הניח לגלימה שלו להיפתח כדי להראות להם שהוא לא חמוש.
נקישה נשמעה כאשר השומרים הצליבו את הרמחים. "מי שם?" שאל השומר שמשמאל. היה לו פרצוף שהזכיר כרוב חורפי, עם אף שמן מכוסה ברשת של כלי דם שהתבקעו וחבּורה צהובה מתחת לעין הימנית.
"רק עובר אורח בחג המאדֶן," אמר מֶרטאג בנימה קלילה. "שבא לקנות בֶּרגֶנהֶד מעושן בשביל אדונו."
השומר שמימין סקר אותו במבטו בחשדנות. הוא נראה כאילו הוא עשוי להיות בן דודו של אף־שמן. "כך אתה אומר. מאין באת, עובר אורח? ובאיזה שם אתה משתמש?"
"טוֹרְנַאק בן טֶרֶת, ואני בא מאִילִירֵיאָה."
גבם של השומרים התקשח מעט לשמע אזכור עיר הבירה. הם העיפו מבט זה בזה, ואז אף־שמן כיחכח בגרונו וירק על הקרקע. גוש הליחה הפשיר חלקת קרח. "זאתי דרך ארוכה נורא ברגל בלי תרמיל ובלי סוס בשביל כמה חבילות של דגים."
"זה נכון," הסכים מֶרטאג, "אבל הסוסה שלי שברה את הרגל אתמול בלילה. דרכה בתוך מאורה של גירית, מסכנה."
"והשארת שם את האוכף שלך?" שאל השומר שמימין.
מֶרטאג משך בכתפיו. "האדון שלי משלם טוב, אבל הוא לא משלם לי שאני אלך ברגל חצי מאָלַאגֵייזִיָה כשאני סוחב אוכף ותיקים, אם אתם מבינים מה אני אומר."
השומרים גיחכו ואף־שמן אמר, "אנחנו מבינים. יש לך מקום לישון? כסף למיטה?"
"מספיק כסף."
אף־שמן הינהן. "אז בסדר. אנחנו לא רוצים שאנשים זרים יישנו לנו ברחובות. אם נגלה שאתה שמה בחוץ, אנחנו נראה לך את הדרך החוצה. אם נגלה שאתה עושה צרות, אתה עף מפה. מחצות עד המשמרת הרביעית השערים סגורים, והם לא ייפתחו בשביל אף אחד חוץ מהמלכה נסוּאדה בעצמה."
"נשמע סביר," אמר מֶרטאג.
אף־שמן נהם, והשומרים הזיזו את הרמחים. מֶרטאג הינהן לעברם הנהון רוחש כבוד ואז עבר ביניהם ונכנס לעיר.
***
מֶרטאג גירד את סנטרו כשהתקדם לתוך סיוּנוֹן.
הוא גידל זקן בתחילת השנה כדי להסתיר את זהותו וחשב שזה עובד; עד כה איש לא התעמת איתו. אבל הזקן גירד והוא לא היה מוכן להניח לו להתארך עד כדי כך שהשיער יהיה רך וגמיש. חוסר סדר הטריד אותו.
התברר לו שלא מעשי לקצוץ את הזקן בעזרת פגיון, והוא היסס מלהשתמש בקסמים מאחר שעיצוב הזקן אך ורק באמצעות מילה ומראֶה מדומיין לא הבטיח תוצאה ודאית. נוסף על כך, הוא לא בטח מספיק בלחש הקסם וחשש שהוא עלול להסיר גם את עורו ולא רק את השערות, והיה סיפוק אומנותי בטיפול במשימה בצורה ידנית.
הוא קנה זוג מספרי שיער מברזל מרוכל מחוץ לנַארדָה. הם עבדו די טוב כל עוד דאג שיהיו חדים, משומנים ונקיים מחלודה. למרות זאת הוא גילה שתחזוקת הזקן היא טרחה לא פחות מאשר גילוח.
אולי הוא יגלח אותו אחרי שיצא מסיוּנוֹן.
הרחוב הראשי היה דרך בוצית ברוחב כפול מהדרך הדרומית. לבניינים היו מסגרות עץ עם קשתות עץ מעוקלות וציפוי של לוחות עץ חופפים בין הקורות. הקורות עצמן היו צבועות בשחור של זפת אורן שהגנה עליהן מפני המלח מהמפרץ, ורבות מהן היו מעוטרות בתגליפים של נחשי ים, ציפורים וסְוָרְטְלִינְגִים. שבשבות מתכת חסרות תנועה ניצבו על ראש כל גג רעפים משופע בתלילות, ופסגות רוב הבתים היו מעוטרות בראש דרקון מגולף.
מֶרטאג הכריח את עצמו להפסיק להתגרד.
הוא היה יכול לדקלם את תולדות העיר מאז הקמתה ועד היום. הוא ידע שהתגליפים הם בסגנון המכונה "קִיסְק", שהמציא אומן אלמוני לפני יותר ממאה שנים. שהאבן השחורה שבחומות החיצוניות מקורה ממחצבה הנמצאת במרחק של פחות מארבעים קילומטרים לכיוון צפון־מזרח. ושתושבי סיוּנוֹן הטובים פוחדים פחד מוות מפני יער האֶלפים, דוּ וֶלדֶנְוַארְדֶן, ועושים מאמצים רבים למנוע משורות עצי האורן כהי המחטים לפלוש לשדותיהם. כל זאת ועוד הוא ידע.
אבל לשם מה? הוא זכה לחינוך הטוב ביותר בממלכה ואף מעבר לכך, ואף על פי כן חייו כעת היו חיים של נדודים קשים, שבהם שמיעה חדה ויד מהירה היו חשובות יותר מכל ידע נרכש. נוסף על כך, ההבנה מה יש וההבנה מה אדם צריך לעשות הן שני דברים שונים לגמרי. הוא ראה את זה אצל גאלבָּטוֹריקס. המלך ידע יותר מרוב האנשים, אפילו יותר מכמה מהאֶלפים ומהדרקונים הזקנים ביותר, אבל בסופו של דבר הידע שלו לא הביא עמו שום חוכמה.
רק אנשים מעטים היו ברחובות. השעה היתה מאוחרת, והימים שאחרי חג המאדֶן היו מלאים בחגיגות, כך שרוב התושבים היו בבתים וחגגו יבול מוצלח נוסף של בֶּרגֶנהֶד.
שלושה פועלים חלפו על פניו בצעדים כושלים, מסריחים מבירה זולה ומקרביים של דגים. מֶרטאג המשיך ללכת ישר והם סטו הצידה ועקפו אותו. אחרי שפנו בפינת הרחוב שוב נפלה דממה על הרחוב הראשי והוא לא ראה שום אדם נוסף עד שחצה את כיכר השוק של העיר ושני סוחרים שהתהדרו בכובעים מעוטרים בנוצות פרצו החוצה מדלת של מחסן תוך ויכוח צעקני. מישהו נמוך ומזוקן יצא אחריהם לכיכר וקולו היה נמוך יותר משל כולם.
גמד! מֶרטאג הרכין את ראשו. מאז מותו של גאלבָּטוֹריקס ונפילת האימפריה נעשתה נוכחותם של גמדים נפוצה יותר ויותר בכל הארצות שבני אדם מתגוררים בהן. רובם היו סוחרים שמכרו אבנים ומתכות וכלי נשק, אבל הוא גם ראה גמדים שעבדו כשומרים חמושים (אף שהיו נמוכים, אסור היה לזלזל במיומנותם הקרבית). מֶרטאג לא היה יכול שלא לתהות כמה מהם משמשים כעיניים וכאוזניים בשירות מלכם, אוֹרִיק, שישב על כס השיש בעיר־ההר טְרוֹנג'הים.
הגמד היה מואר מאחור ונראה כאילו הוא מביט לעברו, ומֶרטאג התנודד קלות — עוד שיכור מחג המאדֶן בדרכו הביתה.
התחבולה הצליחה, והגמד החזיר את תשומת ליבו לסוחרים המתקוטטים.
מֶרטאג מיהר הלאה. ריבוי הגמדים הקשה עוד יותר עליו ועל עוקץ במסעותיהם. לא היה למֶרטאג שום דבר נגד הגמדים כגזע או כתרבות — למעשה הוא די חיבב את אוריק, ומבצעי האדריכלות שלהם היו מדהימים. אבל הם חשו כלפיו שנאה עמוקה ותמידית על כך שהרג את המלך הְרוֹתגאר, קודמו של אוריק... ודודו. וגמדים היו ידועים בעקשנותם כששמרו טינה למישהו.
האם יש ביכולתו לכפר על מעשיו ולפייס את אוריק, את השבט שלו ואת הגמדים בכללותם? אם זה אפשרי, מֶרטאג עדיין לא מצא את הדרך לעשות זאת.
למרבה הצער, מצבו מול הגמדים לא היה ייחודי. גם האֶלפים חשו עוינות דומה כלפיו וכלפי עוקץ בגלל התפקיד שמילאו בהריגתם של אורומיס וגלֵיידְר, הרוכב והדרקון האחרונים ששרדו עוד מלפני עלייתו של גאלבָּטוֹריקס לשלטון.
מֶרטאג לא האשים אותם על כך.
גם רוב בני האדם לא חיבבו אותם במיוחד, מאחר שרבים האמינו כי הוא בגד בווארדֶן והסגיר אותם לידי גאלבָּטוֹריקס במהלך המלחמה. בוגדים זכו אך ורק לבוז משני הצדדים במהלך עימות, ובצדק — גם מֶרטאג עצמו לא חש שום אהדה כלפי מפירי שבועה צבועים כמו אביו — אבל זה לא הקל את התחושה שהוא סומן בטעות כבוגד.
אין לנו שום נמל מבטחים, חשב מֶרטאג וחייך חיוך קשוח וחסר הומור. כך זה היה במשך כל חייו. למה שהמצב יהיה שונה עכשיו?
צחנת הדגים, האצות והמלח התגברה כשהלך לאורך הרציפים וחלף על פני טורים של מתקני ייבוש שהוצבו לצד הרחוב.
הוא הרים את מבטו. נשארו עוד שלוש או ארבע שעות עד חצות. שפע של זמן לסיים את ענייניו ולעזוב את סיוּנוֹן. אחרי זמן רב כל כך שהעביר בשטח הפתוח, במרחבי הארץ הפראיים, צפיפותם של הבניינים עוררה בו תחושה של הגבלה לא נעימה. במובן הזה הוא נעשה דומה יותר ויותר לעוקץ.
מוזיקה וקולות נשמעו מלפניו, והוא ראה את הפונדק שאליו היו מועדות פניו: שלל השפע. בקיר החזיתי של הבניין הנמוך בעל הקורות הכהות היו קבועים חלונות בדולח — מותרות נדירים בחלק זה של העולם — ואור צהוב בדוגמת עלי כותרת התפשט על אבני הריצוף של הרחוב: הזמנה מסבירת פנים להיכנס, לנוח ולחגוג.
סַארוֹס בחר את המקום הזה כמקום המפגש הבא שלהם, וזה כשלעצמו עורר במֶרטאג חשד. ואף על פי כן, שלל השפע נראה תמים למדי — סתם עוד מוסד מרושל שנאבק על קיומו כמו רבים אחרים. פרט לחלונות הבדולח, הפונדק היה יכול להימצא בכל עיירת חוף או כפר ברחבי הארץ. אבל מֶרטאג למד זה מכבר שרק לעיתים נדירות אפשר לתת אמון במראה חיצוני.
הוא חישל את עצמו כנגד הרעש הצפוי ופתח את הדלת.
2. שלל השפע
הפונדק היה מקום חמים וביתי, מסודר ומטופח. הרצפה היתה מכוסה בסוּף טרי, השולחנות היו נקיים והחביות, הבקבוקים והספלים שמאחורי הדלפק המצוחצח היו מסודרים בשורות מסוגננות. אש מתפצחת בערה באח אבן שחורה, נקייה מפיח וחיממה את החדר הגדול, וליד האש פרט על קתרוס גבר בעל זקן תיש, בבגד מפואר עם שרוולים מסולסלים.
היה קשה לשמוע מה הוא שר מעל להמולת קולות השיחה שעלתה מהחדר המלא עד אפס מקום. חג המאדֶן עבר, ותושבי סיוּנוֹן שמחו על כך.
בעל הפונדק היה גבר נמוך ומקריח עם סינר מלוכלך ומצח מיוזע, שמיהר משולחן לשולחן והגיש משקאות וצלחות של הרינג מעושן. לא בֶּרגֶנהֶד מעושן, הבחין מֶרטאג.
הם בטח אכלו מספיק בֶּרגֶנהֶד מעושן לכל השנה, הוא חשב.
הוא ניער מגלימתו חופן של שלג והתקדם לעבר השולחן הפנוי היחיד לצד האש. כשהתיישב מיהר אליו בעל הפונדק ואמר, "סִיגְלִינְג בן אוֹרֶפְס לשירותך, אדון..."
"טוֹרְנַאק בן טֶרֶת."
סיגלינג ניגב את ידיו בסינר שלו. "לכבוד הוא לי, בהחלט. ומה אני יכול להגיש לך?"
"משהו חם מהמטבח שלך. הבטן שלי נדבקה לגב." מֶרטאג לא התכוון להחמיץ הזדמנות לאכול ארוחה חמה שלא הוא בישל, לשם שינוי.
"ולשתות?"
"ספל שיכר. לא חזק מדי, בבקשה." ומֶרטאג נתן שלושה מטבעות נחושת בידו של בעל הפונדק.
סיגלינג כבר פנה ללכת לחדר האחורי. "זה לא ייקח יותר זמן משני טלטולים של זנב של טלה, אדון טוֹרנאק."
אדון טוֹרנאק. בכל פעם שמישהו פנה אליו בשם הזה, מֶרטאג נאלץ לעצור לרגע כדי לחשוב. הוא קיווה שהשימוש שלו בַּשם לא יפריע למדריך הלחימה הוותיק שלו, בהתחשב בעובדה שהמוניטין של מֶרטאג היה מוכתם מאוד כרגע. הוא רק התכוון לכבד את זכרו של טוֹרנאק, בדיוק כפי שהעניק את השם לסוסו אחרי מותו של טוֹרנאק במהלך הבריחה שלהם מאוּרוּ'בֵּיין...
גבותיו של מֶרטאג התכווצו ברוגז. מעולם לא נודע לו מה קרה לסוס אחרי שגאלבָּטוֹריקס אירגן את המארב ואת החטיפה שלו בטְרונג'הים.
הוא העביר מבט סביב החדר. פועלי הנמל, הדייגים ושאר תושבי סיוּנוֹן היו חבורה רועשת. אבות רבים שנעדרו שבועות בספינה ובים חזרו כדי לחגוג את שפע חג המאדֶן. הם נראו ידידותיים למדי. ואף על פי כן מֶרטאג הקפיד לבדוק מהי הדרך הקצרה ביותר אל דלת הכניסה והדלת האחורית.
אף פעם לא מזיק להיות מוכן.
סארוס לא נראה בשום מקום, אבל מֶרטאג לא היה מודאג. הסוחר היה זה שקבע את יום המפגש שלהם, ומֶרטאג ידע שסארוס יעדיף לכרות לעצמו יד מאשר להחמיץ הזדמנות להרוויח עוד מכספו של מֶרטאג.
שני פועלים — בנאים, אם לשפוט על פי סינרי העור שלהם וזרועותיהם החסונות, המוכתמות במלט — נתקלו בכיסאות מצידו האחר של השולחן של מֶרטאג. הם משכו החוצה את הכיסאות כדי לקחת אותם, והוא אמר, "מצטער, אני מחכה לחבר." והוא חייך באופן שקיווה שלא נראה פוגעני.
אחד הבנאים נראה כאילו הוא רוצה להתווכח, אבל האחר כנראה ראה בפניו של מֶרטאג משהו שלא מצא חן בעיניו. הוא משך את זרועו של חברו. "בוא, הֶרְק. אני אזמין אותך לבירה בדלפק."
"אה, נו. בסדר. תוריד ת'יד." אבל החבר המשיך למשוך את זרועו עד שהאיש הלך אחריו לעבר הדלפק.
מֶרטאג נרגע מעט. הוא באמת לא רצה להסתבך בקטטה חסרת משמעות.
ואז זינק לעברו שֵם מתוך ההמולה הכללית של טרקלין האירוח: "— אראגון —"
מֶרטאג התקשח, הסתובב בכיסאו וחיפש את מקור המילה. שָׁם. הזמר הנודד עם זקן התיש שפרט על הקתרוס. בהתחלה הוא התקשה לפענח את מילות השיר, אבל לאחר מכן התבונן בשפתיו של האיש והתרכז, ועד מהרה הבין אותן.
והזמר הנודד שר:
— וָהָלְאָה אֶל אוּרוּ'בֵּיין הַנּוֹרָאָה.
הֵידָד! הֵידָד! הָרוֹכֵב הָאַמִּיץ עָף אֱלֵי קְרָב,
לִגְאֹל אָרֶץ מִסַּכָּנָה וּמִפַּחַד רַב.
אָז אֶרָאגוֹן הָאַדִּיר עִם הַמֶּלֶךְ הִתְגּוֹשֵׁשׁ,
בִּקְרַב דָּמִים נוֹרָא הוּא הִתְכַּתֵּשׁ.
בְּלַהַב יוֹקֵד, מְסַמֵּא וְחַד,
הִשְׁמִיד עָרִיץ נִצְחִי, פֶּגַע נִפְסַד,
גַאלְבָּטוֹרִיקְס, אוֹיֵב דְּרָקוֹנִים וְרוֹכְבִים כְּאֶחָד.
שפתיו של מֶרטאג התעקלו והתעורר בו דחף לזרוק נעל על האיש. לא זו בלבד שהלחן היה גרוע והשירה היתה גרועה — שום זמר נודד לא היה מעז לזייף כך בחצר המלכות מחשש שילקו אותו — המילים לא היו נכונות.
"הוא היה מפסיד בלעדי," רטן מֶרטאג במחשבה על אראגון. ואף על פי כן, פרט לאלה שהיו נוכחים באולם הכס בסוף, איש לא ידע ולאיש לא היה אכפת. הוא ועוקץ עזבו את עיר הבירה אחרי מותו של המלך, כי העדיפו להרחיק את עצמם מהחברה מאשר להתמודד עם עוינותו של ציבור נבער.
זאת היתה ההחלטה הנכונה. מֶרטאג עדיין האמין בזה. אבל משמעות הדבר היתה שהם איבדו את ההזדמנות להגן על עצמם בבית המשפט של דעת הקהל. ואם אראגון או נסוּאדה או מלכת האֶלפים, אָריָה, הגנו עליו או על עוקץ בדבריהם והסבירו איזה תפקיד מילאו בהריגתם של גאלבָּטוֹריקס ושׁרוּקִין, השמועה על כך עדיין לא הגיעה לאוזניו של מֶרטאג. העובדה הזאת הציקה לו. אולי לאמת היה נחוץ עוד זמן כדי להתפשט בקרב פשוטי העם. ואולי אראגון, נסוּאדה ואריָה הניחו לעולם לחשוב עליו את הרע ביותר והשתמשו בו כשעיר לעזאזל נוח, כמפלצת בעלטה שעשויה למשוך אליה את פחדיהם של בני העם ולאפשר לשלושתם למשול כרצונם.
בטנו התהפכה בתגובה למחשבה על כך.
בכל מקרה, בעיני רוב האנשים אראגון היה הגיבור הגדול ביותר שחי אי־פעם ואיש לא יכול לעמוד בפניו.
מֶרטאג פלט נחרה חרישית. ממש לא. אבל אין שום דרך להילחם בשיר או בסיפור אחרי שהם צוברים פופולריות. לעיתים קרובות האמת מתכופפת בפני מה שמעורר תחושה שהוא נכון. לפחות הזמר הנודד לא טרח לתאר איך אראגון ניצח כביכול את מֶרטאג ואת עוקץ. מֶרטאג חשב שאילו היה שומע דבר כזה, הוא היה זורק עליו נעל.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
