כדי לחיות צריך למות קודם

האבולוציה של המחשבה

המשמעות הרבה שאנו, בני האדם, מעניקים לתהליך, שמכונה "אבולוציה", נובעת מהאמונה שנוצרנו לתכלית אחרת משאר המינים בטבע, משום שנטען בה כי יש תהליך של התקדמות ושינוי, הקשור לזמן. היינו מין נחות בעבר וככל שהזמן עבר התפתחנו והפכנו להיות נעלים יותר. עניין האבולוציה משרת את האדם, משום שזהו תהליך של התהוות בזמן, הכולל עבר, הווה ועתיד. הדבר נותן תוקף לאמונתו של האדם, שהוא שונה ונועד למטרה נעלה יותר משאר המינים בטבע, בגלל התהליך הקשור לאבולוציה, כאשר הוא מייחס זאת ל"תודעה", שניחן בה ואינה קיימת אצל שאר המינים. תהליך זה, הקשור לשינוי בזמן, הוא תהליך ליניארי הכולל סיבה ותוצאה, ולכן מתאים למבנה הכלי הזה – מחשבה, שהיא כלי של זמן, בו האדם משתמש כדי ליצור עבורו את מציאות הזמן, בה הוא חי.
הכלי של הזמן המציא את "האבולוציה", שהיא תהליך בזמן משום שהוא יכול לתפוס רק את מה שכרוך בו. אין לנו שום אפשרות אחרת לבדוק אם תהליך זה בכלל קיים, הכלי היחיד בו אנו משתמשים מתקשר לזמן עבר, שיוצר עבורנו את כל המציאות שלנו. הבעיה היא שהוא יכול להמציא רק את העבר שלנו. אין לנו שום אפשרות לבדוק או לאמת האם כל מה שהכלי הזה ממציא נכון, משום שאין מישהו, הנפרד מהכלי הזה ועומד בפני עצמו, שיכול לייצג את ה"דבר" שהומצא או לסתור את מה שהמחקר או התצפית מתבצעים עליו. "החוקר", שמבצע את מחקריו על עצמו והעולם סביבו, הוא התוצר של אותו כלי, שיכול להמציא רק את מה שהוא מכיר ויודע, משום שכל מה שאנו רואים, חווים או מתנסים בו חד צדדי, ויוצא רק מתוך נקודת המבט המוגבלת שלו.
איננו יכולים לדעת משהו קיומי משום שהוא דבר חי שאינו נפרד מאתנו. כל דבר קיומי עומד בפני עצמו ואינו קשור לתודעת חלל וזמן, כפי שאנו מבינים ותופסים. היות שאנו משתמשים בכלי – זמן, אנו יכולים לדעת רק את מה שנמצא בתחומו. כל מה שקיים בתחום הזמן נחשב למת כיוון שהוא תמיד העבר. אנו מניחים, על פי ידע שאספנו (שאינו שונה מהזמן), שהתרחש תהליך בזמן, אשר אנו מכנים "אבולוציה". "החוקר" את תהליך ה"אבולוציה" אינו נפרד מהכלי שהמציא את התהליך ומהידע הקיים עליו – כולם נובעים מאותו מקור – המחשבה. כך גם לגבי כל המצאה אחרת שהמצאנו או כל ידע אחר, שאספנו וצברנו על עצמנו ועל העולם סביבנו.
אנו מפרידים את עצמנו מהקיום בעזרת אותה תודעת זמן ויוצרים את המציאות שלנו, אשר אנו מכירים, היא היחידה שקיימת מבחינתנו. מציאות זו אינה קשורה לחיים, אלא נפרדת מהם, כפי שרק אנו רואים דרך הידע שיש לנו עליה, שאינו שונה ממנה. היא הומצאה רק על פי ידע שתודעת הזמן שלנו יצרה, אנו יכולים לדעת רק אותה. כל דיבור על מציאות אחרת של "עולמות מקבילים", "אינסוף" או "מעבר", יהיה רק ידע נוסף שיצרנו על הדברים האלה ולא יהיה שונה מזו שבה אנו חיים.
כשאנו מגדירים משהו, כך או אחרת, אנו יוצרים מבנה של ידע (נקודת התייחסות) לגביו ואז יש דיון תמידי לגבי קיומו. הדיון הזה מקיים רק את תודעת הזמן שלנו. ברגע שאנו מצהירים על משהו שהוא בעל קיימות, אנו למעשה יוצרים נקודת התייחסות לגביו, שהיא מבנה של ידע עליו. כל עוד יצרנו מבנה של ידע עליו, אנו למעשה בוראים אותו ועקב כך פרידים את עצמנו ממנו באמצעות חלל זמן. כאשר אין לנו שום נקודת התייחסות לגבי משהו איננו נפרדים ממנו, ולכן איננו יכולים להכיר אותו, לא כל שכן לחוות אותו. לכן ברגע שאנו אוספים ידע על "החיים", "האמת", "עולמות מקבילים", "האינסוף" וכו', אנו בעצם יוצרים את "המשהו" הזה. הוא קיים בתודעת החלל זמן שלנו, אנו מפרידים אותו מעצמנו והופכים אותו ל"אובייקט", וכך מונעים מעצמנו להיות חלק ממנו. אם לא היינו יודעים עליו, הוא היה חלק בלתי נפרד מאתנו ואז לא היינו יכולים להכיר אותו. כל מה שאנו יכולים להמציא הוא רק תיאור של התצפיות שלנו על מה שאנו חוקרים, אשר מוגבל מבחינת התפיסה שלו, משום שהוא יוצא מתוך ראייה מוגבלת של כלי מוגבל. מציאות הטבע והיקום אינה מוגבלת ואינה מחויבת לשום תצפית או מחקר מצדנו. נקודת המבט של האדם צרה מאוד ואילו זו של היקום אין סופית. כל מה שהאדם חוקר, צופה או מגלה יוצא מתוך תודעה של זמן העבר המוגבלת שלו. כל חקירה שלו תגלה רק את העבר ואף כל מה שיחקור ויגלה נתון לסתירה, משום שאין מישהו שעומד מחוץ לתודעה זו כדי לאמת או להוכיח אותה.
אין לנו כלי אחר שבאמצעותו נוכל לאמת את מה שהכלי הזה – מחשבה – ממציא. אנו למעשה חיים בתוך בועת ידע שהיא מציאות של זמן העבר ומאמינים שזורמים עם החיים, הם אינם קשורים למציאות הזמן חלל שיצרנו עליהם ואינם קיימים בחלל או בזמן. המצאת האבולוציה היא חלק מהמציאות הזו ומהבועה הזו.
הכלי הזה חשוב לשם הישרדות והתרבות הגוף החי בלבד, אבל אנו הפכנו אותו לדבר מפלצתי ומשתמשים בו למטרות אחרות לחלוטין מאלה שהוא אמור לשרת. בכך נעוצה כל הטרגדיה האנושית – השימוש בו למטרה אחרת – היא הסיבה לסבל בו שרויה האנושות כולה, שבגללו האדם המציא את אלוהיו ואת כל ההמצאות שלו, שרק מחשבתו יכולה לכך. המצאת האבולוציה נותנת תוקף והצדקה לכל מעשיו, משום שהוא מניח כי בתור מין נעלה מגיעות לו זכויות קניין ובעלות על הטבע והעולם סביבו, ולכן אפשר לנצלו עד תום.
 
המצאת האבולוציה והמצאת האלוהים משרתות את האדם, משום שבשמן הוא מכחיד בני אדם ויצורים אחרים בעולם.
המצאת האלוהים היא האליבי של האדם לבצע את כל פשעי האנושות והמצאת המוסר שלו באה לחפות על מעשים אלו. במשך אלפי שנים האדם הכחיד מאות מיליוני בני אדם אחרים בשם האלוהים, הדת והמוסר, והוא ממשיך לעשות זאת עד היום ומצדיק זאת, כדי להגן על דרך החיים שהוא בחר בה ועל דרך מחשבתו. המצאת המוסר, בה הוא מתפאר, מונעת ממנו להיות חלק מכל הטבע הסובב אותו. כל עוד האדם ידבק במוסר הצבוע שלו, הדורש ממנו להיות "טוב יותר", הוא ימשיך לבצע פשעים נגד בני אדם כמוהו. האדם האכזר והאלים המציא את המוסר שלו, כדי לחפות על מה שהוא גורם לעצמו, לבני אדם אחרים ולסביבתו. הדחקת הכעס על ידי המוסר גורמת לאלימות הזו להתפרץ, בין שעל ידי יחידים או בין שעל ידי האומות.
עצם קיומו של אלוהים, או האמונה של האדם בו, לא משנה כלל את עובדת החיים, הם זורמים אתו או בלעדיו. קיומו של אלוהים מהווה רק נחמה לאדם הסובל והאומלל, שיצר את הגיהינום לעצמו ולעולם סביבו ומצפה שאלוהים יגאל אותו מכל ייסוריו ויגרום לו להיות מאושר.
האדם המציא את האמונה שלו לאלוהים, לדת ולרוחניות רק מפני שהוא אינו חי, אחרת הוא לא היה ממציא אותם, אלא היה חלק בלתי נפרד מהם. עצם פרידתו מהחיים ומהטבע גורמת לו להמציא המצאות כאלה, כדי לנחם אותו בסבל ובבדידות שלו. כל הבעיות הקיומיות שהוא יוצר לעצמו ולעולם סביבו קשורות לכך שהוא מנותק מזרם החיים.
כדי להבין מדוע האדם מאמין באבולוציה, באלוהים ובדת ואיך הוא יצר לעצמו את המציאות, בה הוא חי, יש להבין את מבנה מחשבתו ואת דרך הפעולה שלה.
בשלב מסוים בתחילת ההיסטוריה של האדם, הוא גילה את מה שהוא מכנה "תודעה עצמית". מאז, הוא החל בתהליך של התנתקות מהטוטליות של הטבע האופפת אותו, תהליך בלתי הפיך אל עבר הכחדתו. נראה כי תהליך זה מהווה את האבולוציה היחידה שהתרחשה בטבע, אבל זה לא יצר מין של יצורים נעלה יותר אלא נחות יותר דווקא. האדם, אשר יצא ממקורו ומטבעו, נהיה בודד ומפוחד וכדי לצאת מהמצב הזה המציא המצאות, כמו: אלוהים, דת, רוחניות, גן עדן ועוד, שהביאוהו לבנות אימפריות בעלות ידע רב, אבל לא רק שהן לא עזרו לו לצאת ממצבו המבודד אלא אף החמירו אותו.
"תודעה עצמית" היא למעשה המחשבה, שהיא תמיד העבר, ולכן אינה יכולה להיות חדשה, מקורית, אלא תמיד תהיה "הגיונית", ליניארית. האתמול הוא הסיבה והיום הוא התוצאה, תמיד יש סיבה ואחריה תבוא תוצאה. מחשבה ליניארית מאפיינת את האדם ותמיד מחפשת סיבה לכל דבר, אולם בטבע כל דבר עומד בפני עצמו, מתהווה בו זמנית וללא שום סיבתיות. רק האדם מחפש תמיד סיבה להתהוות העולם ולהתהוות האדם, כי הוא אינו יכול לדעת משהו שאין בו סיבתיות ושאינו קשור לזמן, משום שהכלי שהוא משתמש בו הוא הזמן.
המחשבה היא כלי שעוזר לאדם לשרוד ולהתרבות בטבע, כלי הכרחי שנועד למטרות אלה בלבד. כל חיה נעזרת בכלי הזה, אבל האדם הוא החיה היחידה שמשתמשת בו למטרות אחרות, הזרות לחלוטין למה שקיים – האורגניזם החי שכל עיסוקו הוא הישרדות והתרבות. מאז שהאדם החל להשתמש בו לכל דבר והפך אותו לכלי דומיננטי בחייו, הוא נהיה תלוי בו באופן כפייתי, ככל שהוא השתמש בו יותר כך התנתק יותר ויותר מהטבע סביבו. למעשה הכלי הזה השתלט עליו ועושה בו ככל העולה על רוחו. הסיבה לאמונתו של האדם בתהליך הזמן, בעל הסיבה והתוצאה, היא השימוש הטוטלי בכלי הזה לכל מטרה.
כיוון שמחשבה זמנית וארעית ואינה שייכת למשהו או מישהו, תמיד תרצה להיות זו השולטת בעניינים. היא "יודעת" שאין לה כל תוקף של חיים, ולכן תרצה להיות נוכחת תמיד וכדי לעשות זאת תצטרך להגן על עצמה. מחשבה היא מנגנון תפקודי המגיב לגירויי הגוף כדי לעזור לו בהישרדות, אשר עם הזמן הפך למנגנון הגנתי, המגן על עצמו באופן אנוכי ותובעני גם במחיר פגיעה בגוף. כדי להנציח את עצמה, היא בונה שריון סביבה על ידי יצירת מבנים מורכבים ומסובכים, כמו "האני", "העצמי", "תודעה", "תת תודעה", "הכרה" ועוד. כל המבנים האלה מונעים מהאדם את מה שכל חיה זוכה לו באופן טבעי – החיים. הם כל כך מורכבים שאינם מסוגלים לקבל את הדבר הפשוט כל כך, שנקרא חיים, והם הסיבה לכל ייסוריו של האדם לאורך כל ההיסטוריה שלו. קשה לו לקבל שכל המבנים האלה הם מבית היוצר של המחשבה ובלעדיה אינם קיימים.
מחשבה היא נקודת התייחסות שניתנת למדידה, היוצרת חלל וזמן, אשר כפי שאנו מכירים הוא פקטור ליניארי, ולכן נחשב לתהליך. בגלל מבנה המחשבה, האדם תמיד חושב באופן ליניארי של זמן – מה שהוא מכנה עבר, הווה ועתיד – אבל כל מה שקיים בעצם זה רק העבר, לא קיים זמן הווה ובעיקר לא זמן עתיד, הם רק רעיונות שיש לנו על הזמן. יתרה מזו, ללא מחשבה גם אין זמן עבר משום שהיא מייצגת רק אותו, אבל מוכרת לנו את הרעיון של זמן הווה וזמן עתיד. אם כן, זמן לא יכול להיות ליניארי, כפי שאנו חושבים ומאמינים, הוא רק גורם לנו לחוש את התהליך הליניארי מהעבר לעתיד. זה קורה בגלל הידע שיש לנו על הזמן.
מחשבה ליניארית מתאימה לאדם משום שהיא כוללת עקביות וסדר. הגירוי והתגובה אליו בטבע הם תנועה אחת בו זמנית, רצופה ובלתי ידועה. בגלל השימוש התמידי במחשבה אצל האדם יש הפרדה בין הגירוי לתגובה, שהופכים לשתי פעולות נפרדות, משום שתמיד תהיה ביניהם מחשבה. אם כן, המחשבה, כנקודת התייחסות שממנה אפשר למדוד, תוקעת טריז בין הגירוי לתגובה בטבע ויוצרת חלל וזמן. בלעדיה לא קיים חלל וזמן ולכן לא קיימת מדידה. בחלל זמן הזה קיים ידע הקשור לגירוי, הגורם לתחושה של תהליך, שכביכול מתקדם בסדר ליניארי מדבר מסוים לתוצאה שלו. המחשבה מוכרת לנו את הרעיון של תהליך בזמן על ידי ידע, שנוצר עקב ההפרדה בין הגירוי לתגובה. אבולוציה היא תהליך בזמן וככזו משרתת את מבנה הפעולה של המחשבה. בטבע לא קיימת אבולוציה כפי שאנו מבינים ותופסים אותה, משום שלא קיים בו זמן. הטבע לא מתקדם בתהליך של זמן, אלא קיים ומתהווה בו זמנית – מהות שלא ניתן לתפוס על ידי תודעת זמן.
החיים אינם תהליך בזמן אלא מצב הווייתי, קיומי, שאי אפשר לדעת או להבין אותו. המחשבה, שהיא מנגנו הפרדה הקשור לזמן עבר, אינה יכולה לגעת בחיים. מחשבה יוצרת הפרדה שמדמה חיים על ידי ידע, שמפריד בין הגירוי לפעולת החיים, אבל זה רק תחליף לחיים, חיקוי מוצלח שמידמה להם. האדם מאמין שהוא חי משום שמחזיק בידע על החיים, אך למעשה הידע מפריד אותו מהחיים האמתיים.
אין שום חשיבות לדיון האם יש אבולוציה או לא, הכלי היחיד שהמין האנושי יכול להשתמש בו, כדי "להבין" את הקיום, הוא המחשבה. היא ממציאה אותו כיוון שאינה יכולה להבינו. אין כלי אחר בו האדם יכול להשתמש, למעשה גם אם הוא יחליט שאינו רוצה להשתמש בו, אין לו אפשרות להיפרד ממנו, משום שהוא הכלי. הכלי הזה למעשה משתמש באדם למטרותיו ולא להפך, הוא מסחרר אותו סביב עצמו בסחרור תמידי.
 
כאשר מתייחסים לאבולוציה, הכוללת תהליך של שינוי בזמן מבחינת הפרטים או המינים שחיים בטבע, יש לבדוק מהו מקורה. אי אפשר להבין משהו חי באמצעות זמן, משום שהוא אינו קיים בטבע, אלא רק במחשבה האנושית. זמן הוא המצאה של המחשבה, החיים אינם מתהווים בו, אחרת הטבע כולו היה מת כמונו. הטבע מתהווה בו זמנית במקצבים ואינטרוואלים שהכלי, בו אנו משתמשים, אינו מסוגל לתפוס. זמן אינו מסוגל לתפוס את מה שמתהווה בו זמנית, כלומר דבר מת אינו מסוגל לתפוס דבר חי.
אם כן, האבולוציה היחידה שקיימת מבחינת האדם שייכת למחשבה, האופן בו היא התפתחה במהלך כל ההיסטוריה שלו מִמשרת לאדון, ממנגנון תפקודי טבעי של עזרה לאורגניזם החי ועד השתלטותה עליו באופן טוטלי, כזה שיגרום בסופו של דבר להכחדתו.
האדם חושב את עצמו לנעלה מכל היצורים בגלל אותה אבולוציה, אבל למעשה הוא הנחות מבין כולם, משום שהוא חי באשליה. הוא לא פחות מת בחייו מאשר במותו הפיזי, בגלל האמונה שמייחס לעצמו שיש לו, כביכול, את מה שהוא מכנה "תודעה".