סיפורים מאזורי הספר

עם המהדורה העברית

כמו בספרי עיון אחרים של ההוצאה, גם בספר הזה, סיפורים מאזורי הסְפָר, פטרנו את הקוראים מן הצורך להתייחס למאות הערות שוליים, שעיקרן הפניות אל מקורות. הרוב המכריע של המקורות הללו — ספרים, מאמרים, קטעי ארכיון ועוד — אינם זמינים לקורא העברי. עם זאת, למען אותם קוראים שיבקשו להעמיק בנושא מן הנושאים הנדונים, אנחנו מביאים בסוף הספר רשימה של המקורות שצוטטו (או שהובאו כאסמכתה) — באופן כללי על־פי סדר הופעתם בפרקים השונים. בראש רשימת המקורות מובאים כמה מקורות עיקריים המצוטטים לאורך כל הספר או במספר פרקים בתוכו.

הספר נסמך על מקורות במיגוון רחב של שפות: עברית, פולנית, אוקראינית, יידיש, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, לטינית... ולהעביר את כל אלה לעברית — לא עניין קל הוא. לחלק ניכר מן המקורות המצוטטים אין תרגום לעברית, ואלה שיש להם — לפעמים התרגום מיושן ולא קל להבנה. באופן מעשי, כשמדובר בקטעים המצוטטים מכל אותן שפות, בחלק גדול של המקרים התרגום לעברית נעשה ישירות מן המקור, על־ידי מחבר הספר, עֹמר ברטוב, לעיתים בסיוע מתרגמים דוברי שפות המקור. מצד אחר, במקרים מסוימים של תרגומים קיימים, הרשינו לעצמנו עריכה קלה מאוד כדי להתאימם ללשון ימינו.

והערה בעניין הכתיב העברי. חלק מן המקורות העבריים המצוטטים בספר נכתבו בתקופות שקדמו לעיצוב השפה העברית המודרנית, או בראשיתו של התהליך הזה, ולפיכך הכתיב שלהם הוא לעיתים "חסר" מאוד — לפעמים באופן שמקשה על הקריאה או על ההבנה המיידית. משום כך, למַעֵט כמה מקרים, בדרך כלל דאגנו "למלא את החסר" והתאמנו את הכתיב למקובל היום.

יוצא־מן־הכלל בולט אחד בעניין הזה הוא ש"י עגנון, המצוטט בספר בהרחבה. נדמה כי הכתיב של עגנון הוא חלק בלתי־נפרד מן הסגנון המיוחד שלו, שאין דומה לו בספרות העברית החדשה. לפיכך, כל הציטוטים מספריו מובאים ככתבם וכלשונם. לעומת זאת, מאחר שספריו של עגנון זמינים לכל דורש, גם בציטוטים מיצירותיו ויתרנו על הפניות למספרי עמודים, ורק דאגנו לציין בכל מקום את שם החיבור המצוטט (סיפור, רומאן וכו'). הרי מי שיתעניין ודאי לא יתעצל לילך ולקרוא אצל הבעל־מחבר עצמו, ומובטח הדבר בידו שיצא ברכוש גדול.

מערכת ספרי עליית הגג

ינואר 2026

הקדמה

הספר הזה מספר סיפור שנשכח ברובו, מנקודת המבט של היסטוריה בגוף ראשון. זהו סיפור על מקום, ועל ציוויליזציה שאבדה בעקבות מלחמת העולם השנייה. המקום הוא אזורי הַסְפָר העצומים של מזרח אירופה, מן הים הבלטי ועד חבל הבלקן, שאליהם התפשטו האימפריות הגדולות של העת החדשה המוקדמת. שם הן חפפו זו לזו, התנגשו זו בזו, והתפרקו. הציוויליזציה היתה מעצם טבעה עירבוביה של תרבויות, שפות, קבוצות אתניות ודתות שונות, ובהמשך גם עירבוביה של לאומים. לעיתים קרובות גם אלה חפפו זה לזה, התנגשו זה בזה, ובסופו של דבר הופרדו באלימות שרוקנה את אזורי הספר מן הרוח שאיפיינה אותם קודם.

את הסיפור הזה אי אפשר לספר במלואו, והניסיון לעשות כן עלול אף לשלול ממנו את מה שעושה אותו למרתק ולייחודי. זהו סיפור חשוב, כי במובנים רבים הוא מתאר את התפתחות העולם המוּכּר לנו כיום מתוך מציאות שונה בתכלית. אנחנו נוטים להתייחס אל העבר רק כאל שער להוֹוה מתקדם ומפותח יותר. אבל בגלל מחיקת העבר או המעטת ערכו אנחנו שוגים לפעמים בהבנת ההוֹוה, ועוד יותר מכך — לא יודעים מה אבד לנו. הנקודה היא לא שאפשר לחזור אחורה בזמן, אלא שאפשר ללמוד איך התנהלו החיים בעבר, איך הבינו אותם אז, ומדוע מה שיצרנו לעצמנו כיום אולי כלל אינו הגירסה הטובה ביותר של ציוויליזציה אנושית. אבל אותו עולם של אזורי ספר, שלצד מקומות נוספים היה קרקע פורייה לצמיחת העידן החדש של מדינות הלאום, הוא עצום ומורכב מכדי שנוכל להתייחס אליו בשלמותו. ואין גם שום צורך לעשות כך. במקום זאת, אפשר לדגום כמה מחלקיו, להתבונן בהם יותר מקרוב, לבחון אותם באור ובצל, להאזין לצליליהם בקשב רב יותר, ולברר מה הם מסוגלים לספר לנו על מה ששכחנו, אם אי־פעם ידענו.

ובכל זאת, גם אם נבחן רק חלק קטן מתוך אותו עולם, אנחנו עלולים לטבוע בהררים של מידע דמוגרפי, אתנוגרפי ובירוקרטי, שיסתירו את רוחה של אותה ציוויליזציה, גם אם יצליחו להגדיר אותה במספרים. ובכל מקרה הם לא יספרו סיפור, כפי ששואף לעשות הספר הזה. שכן כאן הכוונה היא אכן לתאר את ההיסטוריה כסיפור, ולספר את הסיפור כהיסטוריה בגוף ראשון. ב"היסטוריה בגוף ראשון" אני מתכוון להיסטוריה מלמטה: ההיסטוריה של הגברים והנשים שמילאו את היקום של אזורי הספר האלה ומה שעלה בגורלם — תקוותיהם, חלומותיהם, וגם האכזבות שלהם. זאת גם ההיסטוריה של הסיפורים שהם סיפרו לעצמם ולאחרים על מי הם, מהיכן באו ולאן הם הולכים. במובן הזה מדובר הן בהיסטוריה מלמטה והן בהיסטוריה מבפנים: היא מספרת לנו על הדמויות הפועלות באותו עולם, אלה שחיו בו וחווּ אותו, ולא אלה שהכניעו אותו ושלטו בו; והיא מספרת לנו מה הן חשבו, במה האמינו ומה הרגישו, במילים שלהן. לפעמים אלה הן דמויות אופייניות וייצוגיות ולפעמים לא, אבל הן מייצגות את העולם שבו הן חיו בדרכים מרתקות, ולעיתים אף רבות־משמעות.

עבורי הספר הזה הוא התנסות חדשה בכתיבת היסטוריה מנקודת המבט של גוף ראשון, ולכן זהו גם ספר אישי. הוא אישי כי הוא עוסק בתפיסות וברגשות של בני־אדם, אמיתיים ובדויים. הוא אישי גם משום שיש לי מערכת יחסים אישית, ואפילו אינטימית, עם אותו עולם, אף־על־פי שהוא אבד עוד לפני שנולדתי. לכן היה רק טבעי עבורי לסיים את הספר בכך שאביא בגוף ראשון את הסיפור של אמי והמסע שלקח אותה מן העולם ההוא, ערב חורבנו, אל העולם החדש של פּלשׂתינה, ערב הקמת המדינה היהודית. הקשר האישי ביני לבין העולם שעליו אני כותב, דרך הסיפור של אמי, הופך זאת להיסטוריה בגוף ראשון שלי עצמי, שהיא לדעתי הדרך היחידה לצלול לתוך התחום הזה מלכתחילה, כלומר מתוך הביוגרפיה האישית, או, אולי, מן הלב.

מפת האיחוד הפולני־ליטאי, 1569. כריס אריקסן, קרטוגרף.

לגירסאות השונות של שמות המקומות ראו טבלה, עמ' 447 (בגרסה המודפסת).

מפת גליציה במהלך ההיסטוריה. כריס אריקסן, קרטוגרף.

לגירסאות השונות של שמות המקומות ראו טבלה, עמ' 447 (בגרסה המודפסת).

סיפורים מאזורי הסְפָר

מארק אפשטיין, אישה עם אֵסל (Woman with a Yoke), שנות ה־1920. באדיבות המוזיאון הלאומי לאמנות של אוקראינה.

מבוא

אל העולם הרחב

שלושת הדורות שבאו לעולם בין אביב העמים — גל של מהפכות והתקוממויות ששטף את אירופה ב־1848 — לבין פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914, חיו בתקופה של תמורות ושינויים מהירים בכלכלה, בחברה, בפוליטיקה ובתרבות. אלה היו עשורים של תקוות גוברות לעתיד טוב יותר, חירויות פוליטיות הולכות וגדֵלות, חופש תנועה רב יותר, ורעיונות אופנתיים חדשים על יכולתם של בני־האדם לפרוץ את הכבלים המסורתיים של המשפחה, הקהילה והסמכות הדתית, ולהגדיר את עצמם מחדש בדרכים חסרות־תקדים. הרעיונות האלה מילאו את לב הצעירים בהרפתקנות ובתחושה של אפשרויות בלתי־מוגבלות. אבל בסוף אותה תקופה, התעוררות חדשה של לאומיות תוקפנית, מיליטנטית וקנאית, הצליחה להניע לפעולה רבים מן הקהלים הצעירים, שהלכו ואיבדו את סבלנותם בשעה שתקוותיהם לשינוי נרמסו שוב ושוב על־ידי סירובה של האליטה המסורתית לוותר על כוחה. המלחמה שפרצה הובילה למוות ולחורבן בממדים שאי אפשר היה לחזות. מבין אלה ששרדו את הטבח, איש לא יצא מן הזוועות ללא פגע, והדורות הבאים היו כבר מזן שונה בתכלית: פחות תמימים ומלאי תקווה, יותר ציניים וחסרי־פשרות מאותם נשים וגברים של העולם שלפני 1914 — "העולם של אתמול", כפי שכינה אותו הסופר היהודי־אוסטרי שטפן צווייג, בספר שכתב זמן קצר לפני התאבדותו בגלות ב־1942. העולם שאנחנו חיים בו כיום עדיין נושא את הצלקות של "עידן המלחמה הטוטאלית", ובמובנים מסוימים טבועה בו המנטליות של העימותים החברתיים, האידיאולוגיים והצבאיים הגדולים של המאה ה־20. מן הסיבה הזאת, קשה לנו לדמיין את העולם שהיה קיים לפני העידן הזה ואת הנשים והגברים שחיו בו. אבל התקוות והחלומות שלהם, שעוּותוּ וסוּלפוּ ונעשו למציאות קשה של מלחמה מתועשת ושל רצח עם, הם שעמדו בבסיס כל זה.

אין מקום שבו הדבר בולט יותר מאשר באזורי הסְפָר לשעבר של מזרח אירופה, "אזור התנפצות האימפריות": שם, האימפריות האוסטרו־הונגרית, הגרמנית, הרוסית והעותומנית השיקו זו לזו על פני מרחבים עצומים שבהם חיו בני־אדם מקבוצות אתניות המזוהות עם שלל דתות, שפות ומסורות. מנקודת המבט של האימפריות שאליהן הם השתייכו, האזורים האלה נמצאו בפּריפריה, וכללו ערב־רב בלול ומבלבל של בני־אדם עם נאמנויות מפוקפקות. מנקודת המבט של התושבים בעיירות, בערים ובכפרים הרבים של אזורי הספר, האימפריות היו ישויות מרוחקות ומעט מעורפלות, שנציגיהן — באותם מקרים שבכלל הופיעו באזור — נתפסו כמפריעים לאורח החיים המסורתי ללא סיבה של ממש. באימפריות ביקשו לעמוד על טיבם ועל מאפייניהם של האנשים שחיו באותם שטחים של אזורי הספר — אזורים שסופחו בדרך כלל במהלך אירוע מדיני או צבאי גדול יותר, שעליו ידעו התושבים המקומיים מעט מאוד. בשעה שסוכנים אימפריאליים ושלל אתנוגרפים סקרנים קיטלגו, ספרו וחילקו אותם לקבוצות, והשתמשו במאפיינים מסוימים כדי להגדיר אותם, האנשים באזורי הספר, שחיו זה לצד זה מאז ימי הביניים, התחילו לראות את עצמם דרך העיניים של מי שבחנו אותם. "אנשי הסְפָר" הפנימו את האיכויות שייחסו להם אנשים מבחוץ, והתחילו לזהות באופן יותר ברור ולעוּמתי את השוני בינם לבין שכניהם, מעֵבר להבדלים המסורתיים של דת, שפה, ומצב חברתי־כלכלי.

התעוררות הלאומיות באזורים האלה במחצית השנייה של המאה ה־19 הדגישה עוד יותר את ההבדלים והוסיפה להם דחיפוּת ומיליטנטיוּת חדשה. הרעיון שכל לאום צריך להתקיים בארץ אבותיו, בנפרד מן השטחים של קבוצות אתניות אחרות — כאלה שזוהו לעיתים קרובות על־פי ההשתייכויות הדתיות שלהן — משמעותו היתה שיש הכרח למיין ולהפריד בין האוכלוסיות המעורבות של אזורי הספר, כל אחת למרחב משלה. מן הרעיון הלאומי גם השתמע, כמובן, שהאימפריות הרב־אתניות העצומות, שאליהן השתייכו הלאומים המתהווים האלה, כבר אינן רלוונטיות או לגיטימיות, ושלכל היותר הן יכולות למלא תפקיד של ניהול היחסים בין הקבוצות הללו. באופן זה, החיכוך המסורתי בין קבוצות אתניות ודתיות באזורי הספר עלה מדרגה ונעשה לעניין של הגדרה עצמית, גאווה וכבוד, והיחסים עם האימפריות הרחוקות נעשו טעונים יותר ויותר: בכל לאום התעוררו שאיפות לעצמאות ורצון לנהל את ענייניו ללא התערבות מצד מה שהתחיל להיראות כגורם זר.

עם התהווּת הלאומים החדשים, הם טענו — כולם כאחד — שיש להם שורשים היסטוריים עתיקים וקשר ייחודי עם אדמת אבותיהם. יצירת הלאומיות האתנית והטריטוריאלית הזאת היתה משימתם של מנהיגים אינטלקטואלים ודתיים, ואלה יכלו להגיע אל ההמונים ולהתחיל בתהליך של גיבוש תודעה לאומית בקרבם רק בתנאים של חברה שנמצאת בתהליך מודרניזציה. ברגע שהאיכרים — חלק־הארי של האוכלוסייה, עניים מרודים ובדרך כלל גם אנאלפביתים — השתחררו בעקבות 1848 מן הצמיתוּת (serfdom, המעמד המשפטי והכלכלי של איכרים בשיטה הפיאודלית), מנהיגי התנועה הלאומית לקחו על עצמם את המשימה ללמד אותם קרוא־וכתוב, כדי לנטוע בהם את הרעיון שהם אכן בני לאום בעל עבר מפואר ועתיד אפילו עוד יותר טוב. אבל אותו עתיד מובטח היה כרוך בדרך כלל בהשתחררות מקבוצות אחרות שחיו בקרבם, כמו גם מן האדונים האימפריאליים הרחוקים שלהם. בהקשר הזה, הלאומיות היתה לפיכך מתכון לסכסוך ולשפיכות דמים.

חבל גליציה הוא דוגמה טובה לאותו רגע היסטורי. השם הזה ניתן לשטחים שסיפחה האימפריה האוסטרית מן האיחוד הפולני־ליטאי ב־1772, ושנעשה לחלקה המזרחי, העני והמאוכלס ביותר של מה שנקרא בהמשך האימפריה האוסטרו־הונגרית. החבל הזה כלל גם את הריכוז הגדול ביותר של יהודים באימפריה. בגליציה המערבית, אזור שכיום הוא החלק הדרומי־מזרחי של פולין, רוב האוכלוסייה היה פולני, ואילו בגליציה המזרחית, אזור שכיום הוא חלק ממערב אוקראינה, הרוּתֵנים (שנקראו בהמשך אוקראינים) היו בני הקבוצה האתנית הגדולה ביותר, לצד מיעוט פולני גדול. יותר מעשרה אחוזים מן האוכלוסייה היו יהודים: הם היו הרוב ברבות מן העיירות הבינוניות בגודלן באזור, ומיעוט משמעותי בערים הגדולות יותר.

גליציה נודעה לימים כערש לידתה של הלאומיות האוקראינית במחצית השנייה של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20; רוּתֵנים מקומיים ראו את עצמם יותר ויותר כאוכלוסייה הילידית של אזור שעבר קולוניזציה פולנית ושנוצל על־ידי עוזריהם ועושי־דברם היהודים. אבל גליציה היתה גם מעוז משמעותי של לאומיות עבור הפולנים, שראו בה חלק מנחלת אבותיהם שנקרע באכזריות מן המולדת על־ידי האימפריה האוסטרית. הפולנים התייחסו אם כן לגליציה — ורבים עדיין רואים אותה כך בנוסטלגיה — כחלק מן ה"קְרֵסי" (kresy): אזורי הספר ההיסטוריים של פולין, הזרועים טירות ועיירות מבוצרות, שהגנו על הציוויליזציה המערבית מפני פלישה של קוזקים וטַטארים ממזרח ומפני הסגת גבול מצד האימפריה העותומנית מדרום.

הלאומנים הרוּתֵנים והפולנים התחרו אפוא על אותו חבל ארץ. מטרת הלאומנים הרוּתֵנים היתה לגרש את הפולנים וליצור מערב אוקראינה עצמאית, שתתחבר אולי אל השטחים הרחבים יותר של אוקראינה שמעבר לגבול, תחת שליטת האימפריה הרוסית. הלאומנים הפולנים, לעומתם, נטו לתאר את הרוּתֵנים כאחֵיהם הקצת־פחות מפותחים, שתחת שלטון פולני נאור אפשר יהיה לשלב אותם באומה הפולנית כסלאבים ונוצרים כמותם. שתי התנועות הלאומיות הסכימו בעניין אחד, והוא שליהודים אין שום מקום במדינת הלאום העתידית שכל אחת משתי התנועות תיכננה להקים.

היהודים התחילו להגיע לאזורים האלה במאה ה־16, לפי הזמנתם של מַגְנאטים פולנים — אותם אדונים בעלי אחוזות חקלאיות רחבות־ידיים (אלה שהיהודים כינו אותם "פּריצים") — כדי לפתח את עיירותיהם, לנהל את נכסיהם ולהרחיב את הסחר. עם צמיחת האתנו־לאומיות המתבדלת הפולנית והאוקראינית, גברה הנטייה לתאר את היהודים כגורם זר, טפּילי, המוצץ את דמה של האוכלוסייה המקומית. היהודים, מצידם, נזהרו שלא לתמוך בתנועה לאומית זו או אחרת מחשש שמא יתויגו כאויבי הקבוצה השנייה, ובמקום זה תמכו דווקא באימפריה, הכוח היחיד המסוגל לשמור על האיזון בין התנועות הלאומיות המתחרות. כל זה רק החמיר את מצבם ערב מלחמת העולם הראשונה.

אחת התגובות מצד היהודים לפוליטיקה החדשה של התקופה היתה לפתח תנועה לאומית משל עצמם, שבגליציה הושפעה עם הזמן מהציונות. כתנועה אתנית וטריטוריאלית היה לציונות הגליציאנית הרבה מן המשותף עם הלאומיות הפולנית והאוקראינית. אבל הציונים שאפו להקים בית לאומי ליהודים לא במקום שבו חיו, אלא בארץ ישראל, שהיתה אז אזור מרוחק תחת שליטה עותומנית. יהודים רבים אחרים קיוו להמשיך באורח החיים הקיים שלהם. המונים היגרו לצפון אמריקה: שם, כך האמינו, ימצאו אפשרויות כלכליות טובות יותר ויהיו חשופים פחות לאתנו־לאומיות. אחרים ניסו להתבולל בחברה האירופית הכללית ולסגל לעצמם את אחת הזהויות הלאומיות הקיימות. ולא מעטים אימצו הלכי חשיבה מהפכניים, מתוך אמונה שהדרך היחידה ליהודים למצוא את מקומם בעולם היא לשנות את סדר הדברים מן המסד עד הטפחות.

כתבתי בעבר בהרחבה על גליציה המזרחית. במהלך שני העשורים האחרונים נסעתי לשם לעיתים קרובות, לצורך מחקר ארכיוני וגם כדי להתוודע לאזור ולאנשים. כיום האוכלוסייה במערב אוקראינה כוללת כמעט אך ורק אוקראינים, אף־על־פי שהתושבים שם מדברים על עצמם לעיתים מזומנות כגליציאנים. המחקר שערכתי התמקד אומנם במה שאירע באזור לקראת מלחמת העולם השנייה ואחריה — בתקופה שלאחר "הפרדת" האוכלוסייה בעזרת מדיניות של רצח עם, טיהור אתני, גירוש וחילופי אוכלוסין — אבל הופתעתי מן השיכחה הקולקטיבית שגיליתי שם. נותרתי עם תחושה עמוקה שכל ההיסטוריה העשירה והמורכבת שחקרתי במשך השנים — שהיתה במידה רבה תוצר של יחסי־הגומלין בין קבוצות שונות באוכלוסייה הרב־אתנית של גליציה ושל השפעת שליטיה השונים — פשוט נמחקה ונשכחה, כפי שנמחק גם כל זֵכר לדרך האלימה שבה הושגה המציאות הדמוגרפית ה"פשוטה" כיום. ב־2007 פירסמתי מעין יומן־מסע גיאוגרפי והיסטורי, המוביל את הקורא דרך סידרה של עיירות וערים בגליציה המזרחית. הסֵפר מתאר את החיים בכל אחד מן המקומות האלה לפני החורבן הגדול של מלחמת העולם השנייה, ומשחזר את האופן שבו נהרס העולם הזה במהלך הכיבוש הגרמני והסובייטי; הספר גם משׂרטט את פוליטיקת הזיכרון הנפוצה כיום במערב אוקראינה, שמטרתה למחוק את העבר ההוא ולהאדיר את לוחמי החירות האוקראינים — שלעיתים קרובות היו גם אלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים ועם השמדת היהודים, ולאחר מכן ביצעו טיהור אתני בשכניהם הפולנים. שלא במפתיע, שמו של הספר הוא Erased ("מְחוּקים").

בדיוק משום שהספר Erased עסק בהיפטרות מאוכלוסייה ומזיכרונות, בספר הבא שכתבתי ניסיתי "לאכלס מחדש" את האזור על־ידי שיחזור העבר הרב־אתני הממושך שלו. לשם כך התמקדתי בעיירה הגליציאנית בּוּצ'אץ' (Buczacz), שאליה יש לי גם קשר אישי ורגשי. כנער שגדל בישראל קראתי ואהבתי את סיפוריו של שמואל יוסף (ש"י) עגנון, שנולד בבּוּצ'אץ' והקדיש לעיירה חלק ניכר מכתביו הרבים, כמיקרוקוסמוס של חיי היהודים בעיירות הקטנות של מזרח אירופה שנהרסו לחלוטין בשואה. ב־1966, בדרכו חזרה מטקס קבלת פרס נובל בשטוקהולם, עגנון עצר למשך כמה ימים בלונדון, שם שימש אבי באותה עת כנספח התרבות של ישראל בחצר המלוכה הבריטית. כשהגיע עגנון לביתנו בשכונת גוֹלדֶרְס גרין, אמי קיבלה את פניו במילים: "מר עגנון, עליך לדעת שגם אני מבּוּצ'אץ'". כיאה לגליציאני, עגנון לא נשאר חייב: "עכשיו, אחרי שקיבלתי פרס נובל, כולם טוענים שהם מבּוּצ'אץ'". הוא צדק במובן זה שרק דרך כתיבתו, העיירה הנידחת הזאת בגליציה המזרחית זכתה לראשונה בתשומת לב ציבורית. אבל באותה נשימה הוא גם פגע ברגשותיה של אמי, שמעולם לא התפארה בשורשים שלה ורק ניסתה לגרום לו להרגיש רצוי. לאמיתו של דבר, אמי אכן הגיעה מאותה עיירה, וסיפור ילדותה — שהיא סיפרה לי אותו רק פעם אחת, זמן קצר לפני מותה, ורק על־פי בקשתי — יצר קשר אינטימי וחזק ביני ובין מקום שבאותו הזמן עדיין לא ביקרתי בו. ברור שבמידה רבה הקשר לא היה לאותה עיירה שבה ביקרתי לראשונה כמה שנים אחרי מות אמי, אלא לעיירה כפי שהיתה לפני המלחמה. ובכל זאת, כשפסעתי על אדמתה, אפשר לומר שהתעוררו בי רוחות העבר, מה שהוביל אותי לצאת למסע חיפוש בעקבות בני־האדם שחיו בבּוּצ'אץ' במשך כמה מאות שנים וזכרם נמחה כמעט לחלוטין.

אחרי מלחמת העולם השנייה הקדיש עגנון חלק ניכר מרבע־המאה הבא לכתיבת ספר עב־כרס על עירו בּוּצ'אץ'. הוא תיאר את המשימה שלקח על עצמו כמשהו שדומה לבניית עיר, בנייה של בּוּצ'אץ' היהודית שהיתה ואיננה. בספרי אנטומיה של רצח עם מ־2018, שנכתב הן בהשראת סיפוריו של עגנון והן בהשראת זיכרונותיה של אמי, ניסיתי להסביר איך קהילות המורגלות בקיום רב־אתני משותף, שחיו זו לצד זו מאז המאה ה־16, נהפכו בסופו של דבר לקהילות של רצח עם במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר חוזר אחורה בזמן עד לימיה הראשונים של העיירה, אבל רובו מוקדש לאופן שבו התפתחו השנאה והאלימות האתנו־לאומית שהתפרצו לראשונה ב־1914; הספר ממשיך אל הימים שבין המלחמות, כשהעיירה נמצאה תחת שליטה פולנית, ומתקדם לכל אורך התקופה עד אל מה שהתרחש בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה. במובן הזה, אנטומיה של רצח עם הוא ניתוח של השורשים העמוקים ושל הגילויים היומיומיים של רצח המוני בידי מקומיים. הוא מחזיר אומנם לעיירה את האנשים הנעדרים ממנה בספר Erased, אבל מהלך העניינים הפנימי בו מכוּון אל האסון שמתרחש בסוף הסיפור. כמו כן, גם אם יש בספר ניסיון לספק "ביוגרפיה" של בּוּצ'אץ' כפי שכיניתי זאת (כלומר ניסיון "לבנות עיר") — ולא רק מנקודת המבט היהודית של עגנון אלא גם מזו של התושבים הפולנים והאוקראינים — נדחסו בו קולות רבים כל־כך שלא יכולתי להרחיב על חיי הדמויות או לתת להן לדבר בקולן מעבר לכמה פיסקאות.

בספרי הבא, Voices on War and Genocide ("קולות על מלחמה ורצח עם") שראה אור ב־2020, ניסיתי להתמודד עם הסוגיה האחרונה. הספר מורכב משלושה תיאורים מפורטים של מלחמות העולם בבּוּצ'אץ' — תיאורים שכתבו מנהל בית־ספר פולני, מורה אוקראיני בתיכון, וטכנאי יהודי של מַקלטי רדיו. כל אחד מן התיאורים הוא ייחודי, ועם זאת השילוב של שלושתם מאפשר להבין באופן עמוק הרבה יותר את חוויית חיי היומיום בתקופות משבר של אנשים מדורות שונים ומקבוצות לאומיות שונות, ויוצר מעין "אפקט רַשוֹמוֹן" של ראיית אירועים דומים משלוש נקודות מבט נפרדות. אל המבט התלת־ממדי על האירועים, שבעת־ובעונה־אחת נכרך בהם שיסוי של קבוצה אתנית אחת נגד אחרת, נוסף הממד האישי. כשאנו קוראים את היומנים הארוכים הללו, אנחנו מתוודעים באופן אינטימי אל הכותבים — דאגותיהם, תקוותיהם, הפחדים שלהם — כמו גם אל בני משפחתם ושכניהם. אנחנו מסוגלים להזדהות איתם כבני־אדם, גם אם אנו מגלים שחלק מן ההשקפות שלהם הן נתעבות ולא מקבלים את הדעות הקדומות שלהם. ומאחר שהם מתארים לעיתים קרובות אירועים נוראים של אלימות וחוסר־אנושיות, אנחנו יכולים לדמיין את עצמנו במצבים כאלה באופן הרבה יותר ברור מאשר אילו קראנו על כך הסברים אקדמיים נטולי מעורבות רגשית. כך נוצרת ההרגשה שמה שהתרחש בעיירה המרוחקת בּוּצ'אץ' לפני עשרות רבות של שנים דומה באופן מצמרר, ולעיתים מאיים, לְמה שעלול להתרחש בעיירות ובשכונות שלנו.

עם זאת, מאחר שהספר Voices on War and Genocide הוא, כפי ששמו מעיד, אוסף עדויות בגוף ראשון על תקופה של אלימות חסרת־תקדים, שבה לעיתים קרובות קם איש על אחיו, הוא עדיין חלק מאותו מהלך עניינים ומאותו מיקוד של אנטומיה של רצח עם, כלומר גם הוא עוסק בדרך הארוכה לאלימות בין־אתנית בידי מקומיים ובהתבוננות האינטימית בה. ועדיין, את "הביוגרפיה" של עיירה פרובינציאלית ומרוחקת כמו בּוּצ'אץ', כמו של כל עיירה ושכונה אחרת, אי אפשר לספר רק כאילו היא מובילה בהכרח אל סוף ידוע מראש של זוועות וחורבן, בדיוק כפי שאין לכתוב ביוגרפיה אישית רק מנקודת המבט של מוות ידוע מראש. לפני שאירע האסון, עדיין היו פתוחות דרכים רבות אחרות, עדיין עמדו על הפרק הזדמנויות רבות אחרות, עדיין נטווּ ואוּמצוּ הרבה תקוות, חלומות ושאיפות. בדיעבד, הסוף תמיד בלתי־נמנע, אבל הדברים יכלו לקרות אחרת, ואיש לא דימיין לעצמו את האופן שבו התרחשו בסופה של הדרך.

בעת שעסקתי במחקר ובכתיבה של אנטומיה של רצח עם, הוקסמתי יותר ויותר מסיפוריהן של דמויות שונות — על הדרך שבה הן הגיעו לאזורי הספר, על התמורות שעברו עליהן שם במהלך מאות השנים, ועל המקומות שאליהם הגיעו כשהתחילו לעזוב את האזורים ההם במחצית השנייה של המאה ה־19. במילים אחרות, התחלתי לגלות עניין בשלוש פּריזמות, שאותן רציתי לשלב בכתיבת היסטוריה מסוג שונה: היסטוריה שעוסקת באזורי הספר של מזרח אירופה — ובהשלכה רחבה יותר באזורי ספר באופן כללי — תוך שימוש בגליציה כמקרה ייצוגי, ועם זאת ייחודי למדי, של אזורים רב־אתניים שאבדו ונעלמו לפני זמן רב. הפּריזמה הראשונה מבין השלוש היא "המֶשֶךְ הארוך" (longue durée), בעקבות המונח שטבע ההיסטוריון פֶרְנאן בְּרוֹדֶל (Braudel), כלומר בחינת ההיסטוריה של אזור מסוים לאורך תקופה ארוכה. השנייה נוגעת לראיית התקופה הזאת כמורכבת משלושה גורמים נפרדים, גם אם מעט חופפים, שאפשר לכנות אותם "מקורות" (מאין באנו?), "טרנספורמציות" (מה התמורות שעברנו?) ו"מעברים" (לאן הלכנו?). הפּריזמה השלישית כרוכה בראיית ההיסטוריה המורכבת הזאת, המשתנה ללא הרף, כעירבוביה של מיתוסים, סיפורים ומעשיות, ביוגרפיות אישיות ותיאורים בדויים, שכאשר מחברים ביניהם ומספרים אותם, הם מפיחים רוח חיים בעולם שהיה ואיננו, מקרבים אותנו אל גיבוריו, ואולי עוזרים לנו להבין טוב יותר את מצבנו הסבוך כיום.

אני מתחיל בנקודת ההתחלה, עם מיתוסים מתחרים על שורשים ועל מאבקים עקובים־מדם בזמן ובמרחב. "מאין באנו?" היא שאלה שחוזרת ונשאלת במיתולוגיה, בהיסטוריה ובזהות: האם תמיד היינו כאן, או שמא הגענו ממקום אחר? האם הובאנו בכוח, או שהזמינו אותנו לבוא? האם כבשנו באש ובחרב או שעברנו שיעבוד וקולוניזציה? מתי התחלנו לספר סיפורים כאלה לעצמנו ולאחרים? מתי הם השתנו מסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על השורשים שלנו לנרטיבים של הדרה ודיכוי? הסיפורים על ראשיתם של אזורי הספר מקורם בתקופה שלפני כמה מאות שנים, אך הם סופרו מחדש גם בספרות הלאומית החדשה של המאה ה־19, וסייעו לבסס תחושות של המשכיוּת היסטורית ושל מהלך עניינים משמעותי שתידלקו חלק ניכר מהאלימות במשך מאה השנים הבאות — ועדיין פועלים את פעולתם גם היום. אבל אלה גם סיפורים שיש להם כשלעצמם משמעות, יופי ועושר פנימי, המסוגלים לחלץ אותם ממגבלות האירועים ומההיגיון ההיסטורי, ולספר לנו עוד על רוח האדם ועל האובדן הבלתי־נמנע של מה שהיה ואיננו.

לקראת סוף המאה ה־17, אזורי הספר של מזרח פולין, שנהפכו בהמשך לגליציה, עמדו בפתחה של תקופה של שלום ושלווה יחסיים. אירועי הדמים הסוערים של העשורים הקודמים הובילו למאבק חדש בין שתי תנועות רבות־עוצמה על רוחם ועל מחשבתם של תושבי האזור. אחת מהן היא תנועת הנאוֹרוּת והחשיבה התבוּנית, שדרשה אירגון רציונלי של החברה על בסיס אמונה בחוקיות של סדרי הטבע וביכולתו של המדע לפענח את המציאות; השנייה היא החיפוש אחר אמונה ורוחניות כדרך לרפא את הנפש ולהוביל להתערבות אלוהית בעולם ההרסני וחסר־ההיגיון לכאורה שיצרה האנושות, או לפחות למצוא מקלט מפני העולם בחיק המיסטיקה. אזורי הספר של גליציה עברו גל של פריחה בארכיטקטורה ובאמנות, ועם הסיפוח האוסטרי גם צורת המימשל נעשתה רציונלית יותר; במקביל, שטפו את האזור גלי מיסטיציזם, שבמרחב היהודי באו לידי ביטוי משמעותי במאבק בין החסידוּת ובין ה"השכלה", הגירסה היהודית של תנועת הנאוֹרוּת. זוהי הקרקע הפורייה שעליה צמחו רבים מן הסיפורים והמיתוסים של אזורי הספר, סיפורים ששרדו והגיעו עד לעולמנו העכשווי, ויצרו לאזורים האלה דימוי שנע בין מציאות קשה של מאבקים וסכסוכים, מצד אחד, לבין מיתוסים ואגדות, מצד שני.

אלה שנולדו באזורי הספר בערך באמצע המאה ה־19 היו לעיתים קרובות הראשונים שנחשפו לעולם המודרני. חלקם עזבו לגמרי את העיירות המרוחקות והמבודדות שמהן הגיעו, והתחילו לחיות חיים שאבותיהם לא היו מסוגלים להעלות בדעתם. היו מי שנסעו ויצאו "אל העולם הרחב" ואחר־כך חזרו, ובתוך כך הביאו איתם רעיונות חדשים אבל גם גלשו בחזרה אל מציאות החיים הפּרוֹבינציאלית; אחרים כלל לא עזבו אך הושפעו בעקיפין מן השינויים העצומים שהתרחשו "במרכז" והדהדו עד לפּריפריה. אנשי הדור הבא כבר נחשפו לעיתים לרעיונות חדשים על חברה, פוליטיקה, תרבות וטכנולוגיה בתוך הבית הפּרוֹבינציאלי שלהם, הודות לעניין שגילו בכך הוריהם; אבל הם גם היו מודעים היטב לאכזבה של בני הדור הקודם, שלא התקבלו ב"עולם החיצון" שאליו ביקשו להצטרף ונאלצו להסתפק בקיום הפּרוֹבינציאלי שאותו קיוו להשאיר מאחור. בני הדור הצעיר הזה היו יותר נועזים ויותר אידיאליסטים, וקיוו לשנות דברים באופן רדיקלי יותר מבפנים, בסביבה הפרובינציאלית שלהם, או לצאת ולשנות מן היסוד את סדרי העולם. מכיוון שהיו להם שאיפות גדולות ואידיאליסטיות יותר, גם האכזבה שחווּ היתה עמוקה ומערערת יותר. חלקם האריכו ימים כדי לראות מה הביאו בפועל על העולם האידיאולוגיות שאימצו, ובזיקנתם יכלו רק להביט לאחור באימה על הפער העצום בין אידיאליזם לחורבן.

בני הדור האחרון, שחלקם שירתו כחיילים במלחמת העולם הראשונה וחלקם נחשפו אליה כנערים או כילדים, יצאו לעיתים קרובות בשן־ועין מדינאמיקת ההשמדה של המלחמה המודרנית, מן הסכסוכים המתמידים בתוך החברה, ומהמישטרים האכזריים וצמאי־הדם שנבנו על אידיאולוגיות שוחרות־טוב שנהפכו לציניוֹת ורצחניוֹת. אבל הם לא היו רק נתונים לגחמות של אחרים, אלא גם נעשו לדמויות פעילות בעולם שהם תרמו לעיצובו. הם התאימו את עצמם להיגיון החדש של הכוח האבסולוטי, שהפך צעירים אידיאליסטים למרכיבים חיוניים במכונה האדירה שנועדה לעצב מחדש את האנושות על־ידי ניתוח רדיקלי ובירוקרטיה חסרת־פנים. חלק מן השורדים בני אותו דור העבירו את שארית חייהם בשירות אותן מערכות חדשות; אחרים עזבו במשך הזמן וחיו את יתרת חייהם כשהם רדופים על־ידי מה שראו, או מה שעשו. היו כאלה ששמרו על מידה של אוֹפּטימיוּת ואמונה באנושות — בין מפני שמעולם לא נטשו את אמונתם ואת ערכיהם הישנים, ובין מפני שאימצו אידיאולוגיות שנראו אנושיוֹת ומעשיוֹת יותר. אלה שמזלם שפר עליהם יותר מכל מתו לפני האכזבה הבלתי־נמנעת שמגיעה עם הזמן ועם הזיקנה.

הספר הזה מספר איך נוצר ואיך נמחק העבר של מקום שהיה ואיננו, אזור ספר של תרבויות ושל אגדות, מעשיות ומיתוסים שעשו אותו לְמה שהיה; מקום שהשתתף בעיצוב דמותם של אלה שהשאירו אותו מאחור בעת שצעדו אל עולמנו החדש והמופלא. רוב האנשים נשארו כמובן במקומם והמתינו שהעולם יגיע אליהם, כפי שקרה בסופו של דבר, באמצעות הטלגרף והטלפון, מסילת הרכבת והמכונית, או טנקים ומטוסים. המעטים שהעזו לצאת אל העולם — לפני שהוא שלח את ידו לתוך העיירות הפרובינציאליות שלהם — קיוו לשנות את חייהם, ולעיתים אף האמינו שיוכלו גם לשנות את העולם. הם הגיעו מפּריפריה נחשלת, מסורתית, ולכאורה עומדת במקום, ופרצו אל הזירה הגדולה יותר עם כל המרץ והתקווֹת והיצירתיוּת של אנשים מבחוץ שמנסים למצוא את מקומם. עם צאתם אל אותו עולם הם אכן שינו אותו, כל אחד בדרכו, כשם שהוא שינה אותם. המקומות שמהם הגיעו כבר לא קיימים יותר כפי שהם זכרו אותם. העולם שהם עזרו לעצב ולשנות הוא העולם שבו אנו עדיין חיים כיום, אבל הוא לא העולם שהם שאפו להקים או שאליו הם רצו להצטרף. במבט לאחור, ולא רק בשל הנוסטלגיה המאיימת עלינו לעת זיקנה, ייתכן שהעולם של אתמול מצא חן בעיניהם בסופו של דבר יותר מהעולם שהם סייעו ליצור. אבל אי אפשר שלא להתפעל מן הזינוק האדיר שביצעו אל העתיד, ולתהות אם מישהו מאיתנו היה מעז לשנות באופן הזה את מציאות חייו המשמימה על מנת להגיע למקום טוב יותר.

בחלקו האחרון של הספר אני חוזר אל ההתחלה שלי, אל סיפור המסע של משפחתי מגליציה לארץ ישראל, כפי שסיפרה אותו אמי. אף־על־פי שהיא נולדה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוריה השתייכו לדור שלפני 1914, והעולם שבו עברו חייה כילדה היה רווּי עדיין בזיכרונות, במנהגים ובמסורות של גליציה הישנה, אותם אזורי ספר של אימפריות. גם בני משפחתה החליטו לבצע זינוק אדיר, עזבו הכל מאחור והפכו את עצמם למשהו שונה לחלוטין; ובכל זאת, כמו רבים אחרים שאני מתאר, הם נותרו קשורים באלף נימים למקום שממנו באו. ומכיוון שאמי הגיעה משם ובאותה עת גם אימצה במלואה את צורת הקיום החדשה שלה, גם אני הפנמתי חלק מן השניוּת שזיהיתי בה לקראת סוף חייה, אם כי עשיתי זאת באיחור רב, וכשהגעתי לגיל שבו יכולתי לחשוב באופן ביקורתי יותר על זהותי, על מקומי בעולם ועל שורשַי, שלכאורה מובנים מאליהם. סיפורה של אמי מוביל את הספר מעולמם של אלה שאודותיהם חקרתי ולמדתי אל העולם הפנימי של משפחתי ושלי. אני משער שקוראות וקוראים לא מעטים יכולים לעבור מסע דומה משלהם בזמן ובמרחב, מתוך המסגרת המשפחתית ומן העמימוּת של אזורי הספר "אל העולם הרחב" ובחזרה.