על גג העולם

פרק 1

לילי

כל היום חיכיתי לרגע הזה. להיכנס הביתה, לבעוט את הכפכפים מהרגליים, לפשוט את השמלה, להיכנס איתו למיטה.

הוא אף פעם לא שקוע בסמארטפון שלו, לא מתלונן שהוא גמור מעייפות או חופר לי עם מה אמר סמנכ"ל הפיתוח למנהל המוצר. הוא אף פעם לא מאכזב אותי, תמיד שם בשבילי, מדייק, מושלם.

אז כמובן שאחרי עוד פגישה מתסכלת עם רואת החשבון שלי, נאוה המבאסת, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה רוקי.

הראש שלי טרוד במחשבות על כסף ואני שונאת לחשוב על דברים שאין לי. איך יכול להיות שאחרי מס והפרשות אני על הקשקש? אמנם לעסק יש הכנסות, אבל אפילו יחד עם המשכורת על העשרים ושבעה אחוז משרה שלי בקופת חולים, אני עדיין נושמת לרווחה כשאמא מעבירה לי מדי פעם אלפיים שקל בביט.

אם את החודש אני ממש נאבקת לגמור, עם רוקי החמוד שלי אין חשש כזה. אני מתחילה להתפשט כבר במסדרון, היה כל כך חם היום. אני שונאת את השמלה השחורה הזו, שלבשתי כדי להיראות כמו אישה בוגרת ורצינית ולא "ילדת פרחים", כמו שאח שלי קורא לי.

ביי ביי שמלה, ביי ביי נעליים לוחצות, עוף לי מהשיער קליפס מעצבן ודוקר, רדו ממני תחתונים עם גומי מעיק, רק ככה אני רוצה, עירומה ומשוחררת לגמרי.

רוקי, כמו תמיד, מנחם אותי מייד, די בהמהום העדין שלו כדי לנסוך בי רוגע. אני מניחה אותו בדיוק במקום הנכון, מכוונת אותו לעוצמה בינונית ומתמסרת. מכל הצעצועים שיש לי בבית, ויש לי, רוקי הוא היחיד שנמצא בשידה ליד המיטה, דגם מיושן של "רוקט פוקט", אבל עושה את העבודה יותר טוב מכל הוויברטורים החדשים והמשוכללים. שתי בטריות, זה כל מה שהוא צריך, ובתמורה מעניק לי רגעים ארוכים של עונג.

אני אוחזת בו בשתי הידיים ומחכה לרטט המופלא שהוא יודע להעביר בי.

נושמת עמוק ו...

דפיקה בדלת.

ואז צלצול בפעמון.

ועוד דפיקה, עצבנית הפעם.

אוף! לא עכשיו, אני עם רוקי.

אני מנסה להתעלם מהרעש שהקפיץ אותי ומחזירה את רוקי לנקודה הנכונה. הרווחתי את הזכות לאורגזמה הזו ביושר, אף אחד לא ייקח אותה ממני.

עוד צלצול. ארוך.

"די כבר! שקט!" אני נובחת לכיוון הדלת, אבל זהו, האורגזמה הזו אבודה. אין מה לעשות, אישה צריכה לדעת מתי לוותר. אני מניחה את רוקי על המיטה וקמה להציץ בעינית.

אין שם אף אחד.

אבל המומנטום הלך. עדיף להתקלח ולנסות שוב אחר כך.

*

"בלה בלה בלה, עלייך לפנות את הדירה תוך שישים יום מיום קבלת מכתב זה בלה בלה בלה."

אני מקריאה לנטלי בטלפון את המכתב שהוצמד במגנט לדלת הדירה שלי. "בקיצור, שחור בעיניים. מה אני עושה עם זה, נט?"

"חכי, נחשוב ביחד. יש לך את החוזה?"

"איזה חוזה?"

"חוזה שכירות, לילי!" נטלי כבר קלטה שאני זקוקה לניעור, "החוזה שחתמת עליו עם יעקב, יש לך אותו, כן?"

"אמממ..."

איפה החוזה? מאיפה אני אמורה לזכור? אולי רוי יודע? המחשבה על האקס הנוטש שלי גורמת לי להרגיש אפילו יותר קטנה ואבודה.

"תמצאי את החוזה," פוקדת נטלי, "ואז נראה אותו לאילן." איזה מזל שבעלה של נטלי למד משפטים, סוף־סוף הוא שימושי למשהו.

מה לי ולחוזים? מילים כמו "חוזה" ישר עושות לי צמרמורת. ולא ברור מה גרוע יותר, המכתב הזה שהוצמד לי לדלת או זה שאצטרך לדבר עליו עם רוי. ממש ממש לא בא לי לדבר עם רוי. כאילו שלמישהי יכול להתחשק לדבר עם המניאק שעזב אותה אחרי חמש שנים ביחד. חמש שנים!

הוא נסע "הביתה", לאנטוורפן, להיות עם אמא שלו שחטפה התקף חרדה שם לבד בסגר הראשון, כשרק התפרצה הקורונה, ואופס! הוא "נתקע" שם. אין טיסות. איכשהו גם הטלפון לא כל כך עבד לו בשלב מסוים. אני לא זמין, אין קליטה, לא ראיתי את ההודעה, חרטוט־חרטוט־שקר־כלשהו, עד ליום שהפחדן הזה סוף־סוף התקשר לספר לי שהוא לא חוזר. הוא פגש שם את בריג'יט, החברה שלו מהתיכון. שמעתי את זה בראש כמו שיר פופ גרוע:

נתקעתי בעיר בלגית

אז תקעתי את בריג'יט

מפה לשם ניד איי סיי מור?

ביי ביי ללילי מור! 

צרחתי את נשמתי על הקירות, צרחתי. שברתי ארבעה גביעי יין מקריסטל שאמא שלו קנתה לנו. שאיזושהי כוס תישבר, אם לא בחופה שלנו אז לפחות בסלון. הטחתי את הגביעים ברצפה: פאח, פאח, פאח, פאח. עד היום אני עוד מוצאת רסיסים מדי פעם.

יעקב, בעל הדירה שלי שגר מתחתי, עלה לשאול אם הכול בסדר. הוא מצא אותי יחפה בתוך מעגל של רסיסי זכוכית, ובצעד יעקבי מעשי אופייני התכופף אל הכפכפים שהשארתי בכניסה ומסר לי אותם.

"אני מצטערת," ייבבתי.

"קודם כול מטאטא," יעקב נד בראשו. "אחר כך תרדי, נעשה לך כוס תה?"

הוא חייך קצת, משתתף בצערי, ואני חשבתי שיצא לו חרוז שהולם את שיר הפופ הגרוע שהרגע המצאתי.

יעקב זכרו לברכה, צריך לומר. אני עדיין מתקשה להתרגל לסטטוס הזה.

יעקב פיינשטיין, האיש הכי עדין וחמוד שהכרתי, נפטר לפני חודש מקורונה. בן שמונים, אולי יותר, הוא לא ממש אמר לי. הבניין כולו שייך ליעקב, או יותר נכון, היה שייך לו ואני לא בטוחה למי הוא שייך עכשיו. היה לו בן, ליעקב, אבל הם לא היו בקשר בעשרים השנים האחרונות.

הוא החתים אותי על חוזה בכלל? אני חייבת להיזכר.

בכל ה"בניין" יש שתי דירות. נדיר מאוד במונחים תל אביביים. בקומה התחתונה גר יעקב לבדו. ערירי, כמו שאומרים. בקומה השנייה, בדירה הקטנה יותר שמתוכה עולים לגג הענקי, גרתי עם רוי במשך חמש שנים ואני גרה בה לבדי כבר שנתיים, מאז שרוי נסע לאנטוורפן ולא חזר. אין מצב שאמצא עוד דירה כזו מושלמת במחיר שאני יכולה לעמוד בו.

מה שבאמת חשוב לי, זה הגג. בגג אני מעבירה סדנאות למיניות בריאה. כלומר, מלמדת נשים וגם גברים איך לתקשר את הצרכים והרצונות שלהם בתוך הקשר וגם בינם לבין עצמם. זה מה שאני עושה כבר כמעט שנתיים. אז הגג הזה הוא הפרנסה שלי ואין לי ברירה אלא להילחם עליו. לשם כך אצטרך למצוא את החוזה, כלומר, לדבר עם רוי. אבל לפני הכול, אני צריכה שנ"צ. ודרינק.

אדם

הבר השכונתי של יותם ברחוב יהודה המכבי הומה צעירים. שני עשורים עברו מאז שהייתי חייל משוחרר בגילם, שיוצא לדפוק את הראש עם החבר'ה בחמישי בלילה. אני מתלבט אם להיכנס או לחפש מקום אחר. הבר שבקצה הרחוב יותר מתאים לאנשים כמוני, שכבר עברו את גיל ארבעים. "אדם, זה אתה?" יותם מזהה אותי כשאני נכנס. הוא קורא לי לבר וכבר מוזג לי שוט טקילה. זה לא יספיק. אני צריך לשתות את כל הבקבוק לפני שאני נכנס שוב לבית שבו גדלתי.

הגעתי אליו לפני שעתיים ומייד הרגשתי שאני מוכרח להסתלק. אבא שלי מת בבית הזה. ועכשיו צריך לפנות את כל מה שיש בו, למיין, לתרום, לזרוק, לשמור, לשרוף. זו עבודה נוראה, להחליט מה לזרוק ומה להשאיר. חיים שלמים הופכים לערמת זבל. ואין אף אחד שיעשה את זה חוץ ממני.

כשאמא שלי נפטרה הייתי צעיר וטיפש וזרקתי דברים שהלוואי שהייתי שומר. אבל אין מה להתבוסס בעבר, הייתי במצב נפשי לא משהו. חייל כושל, שבדיוק גילה שהוא לא יוצא לקצונה ופיתח אנטי כלפי הצבא וכלפי המדינה וכלפי החיים בכלל, שאבא שלו מאוכזב ממנו ובקושי מדבר איתו, וכל מה שהיה חסר כדי לגמור אותי סופית זה שאמא שלי מתה פתאום. בגללו היא מתה. בגללו עפתי מהארץ המחורבנת הזאת, והאמת היא שקצת חיכיתי שימות. אם לא קיבלתי ממנו כלום כל החיים, לפחות במותו הוא הוריש לי בניין עם שתי דירות ברחוב הרב עמיאל 3 בתל אביב, לא רע. אמנם בניין ישן ומתפורר, אבל כולו שלי עכשיו.

ברגע שאוציא את השוכרת שגרה שם למעלה, אני מארגן פינוי בינוי ומוכר את הנכס. עזרא מהתיווך אומר שבקלות אני יכול לקבל איזה עשרים מיליון, אפילו יותר. פרויקטים כאלה אני אוכל לארוחת בוקר. רק החודש מכרנו, השותף שלי ואני, פרויקט ענק בשטיגליץ ושמתי עין על עוד בניין ליד. עם הקשרים שיש לי, אני לא רואה בעיה לעשות פרויקט דומה גם כאן. בקצב שהשכונה פה מתפתחת, החורבה שלי יכולה להיות מכרה זהב.

"לונג טיים," אומר יותם. "משתתף בצערך."

אני רק מהנהן. אין לי כוח לניחומים.

מוזיקת שנות השמונים מתנגנת ברקע, בנות עשרים בגופיות בטן רוקדות לצלילי "דונט יו וונט מי בייבי", מאיפה הן מכירות את המילים?

אי אפשר לפספס את זו שיושבת בקצה הבר לבד, הפרצוף שלה תקוע בתוך הנייד, מה שזה לא יהיה שהיא קוראת שם, היא לא מתה על זה. האור של האייפון לא עושה איתה חסד. רואים שהיא לא בת עשרים. לפי הקמטוטים סביב העיניים לפחות שלושים, אולי צפונה, וזה בטח הבר השכונתי שלה, כי מי תצא ככה מהבית בפיג'מה מנומרת בלי חזייה ועם שקית של "טיב טעם". חלב צמחי, אני מזהה מייד את המותג.

כל כך לא עושות לי את זה, התל אביביות הרווקות הטבעוניות עם השמונה חתולים, בגדי יד שנייה בקטע אקולוגי ושק בבוידם של אקסים שצילקו אותן לתמיד. אלא אם כן הן יוצאות מהבית בלי חזייה, זה דווקא כן עושה לי את זה.

יותם מוזג לי עוד צ'ייסר, בלי לשאול. גם לשתי המלצריות הוא מוזג ולזו שבקצה הבר. כולנו מרימים וחוזרים אחריו — "רק אהבה תביא אהבה אבל היא לא תמיד תנצח."

אני מרים את הכוס לכיוון המנומרת שנדמה לי שקלטה אותי, שנייה מאוחר מדי כי היא כבר הניחה, יותר נכון הטיחה, את כוסית הטקילה הריקה על הדלפק, וכל הזמן הזה הפרצוף שלה עדיין בנייד. אידיוט אני, אף פעם לא בקצב הנכון.

נכבה לה האייפון. הפנים שלה כבר לא מוארות בצורה שמבליטה לה את הקמטוטים.

"נגמרה לי הבטרייה, אני אקפוץ לשלם מחר, בסדר?" היא אומרת לאחת המלצריות. סוף־סוף העיניים שלה פוגשות בשלי. "קלרה הקדושה", עובר לי בראש. איך קראו לשחקנית שם? לוסי משהו.

כשהיא תחזור מחר לשלם, יותם כבר יעדכן אותה שאני הזמנתי.

פרק 2

לילי

מה פתאום הוא שילם עלי? מי הוא בכלל? אני נפרדת מיותם שרק במקרה נמצא שם בבוקר ויוצאת מהבר לרחוב, מסונוורת כי שכחתי לקחת משקפי שמש. תמיד אני שוכחת משהו, במיוחד כשיש לי הנגאובר קל. בקושי הצלחתי לתפקד ביוגילאטיס וזה מבאס במיוחד כי זה הספורט היחיד שאני מצליחה להכריח את עצמי לעשות.

בדרך לסופר אני מנסה להיזכר איך האיש ההוא נראה. עייף, גבוה וזר. זה כל מה שאני מצליחה לשחזר. הייתי עצבנית. אחרי הדרינק אזרתי אומץ וכתבתי לרוי לגבי החוזה. הוא כתב שהוא לא חתם על כלום ואין לו מושג מה אני רוצה ממנו בכלל.

אף פעם לא היה לו מושג. זו אני ששילמתי חשבונות ועשיתי קניות ובישלתי וכיבסתי וגיהצתי וניקיתי, הוא רק העביר כסף לחשבון ולא שאל על מה הוא משלם, אז למה שיהיה לו מושג? הגיוני שרק אני חתמתי על החוזה, לבדי, כי כשעברנו לשם הוא היה ספק תייר ספק עולה חדש, ואפילו חשבון בנק ישראלי עוד לא היה לו. מזל שנגמרה לי הבטרייה בנייד, עוד הייתי עונה לו משהו ציני והכול היה מידרדר.

מה כבר ציפיתי מרוי? ידעתי בדיוק למה לא בא לי לכתוב לו. זה הכניס אותי לכזה מתח, שכנראה בגללו יצאתי מהבית בפיג'מה, עם טלפון על ארבעה אחוז סוללה, סוג של גאונות ששמור אצלי למצבי לחץ.

כשקמתי הבוקר, קלטתי ששכחתי לקנות אתמול שמן זית. עוד סימן רע. מחסור בשמן זית אצלי במטבח זה בגדר אסון ממש, כי מדובר באב מזון מבחינתי. בדרך כלל אני קונה סוג מסוים, מכרם זיתים ששייך לחבר של אבא שלי, אבל השנה שנת שמיטה, אז לא היה מסיק, סיימתי את המלאי שלי ועד שאצטייד אצל ההורים, אני נאלצת לחפש משהו ב"טיב טעם". שמן זית הוא כמו יין, לכל סוג יש ארומה משלו. לא כל שמן אני אוהבת, ולכן אני בוחנת את הבקבוקים לעומק, אחד אחד.

"את בתור?" שואל אותי מישהו ומחווה בידו לכיוון מקרר הגבינות.

זה הוא! האיש מהפאב שחשב שאני צריכה ממנו טובות.

"אני טבעונית כבר שלושים וחמש שנה," אני פולטת ותוהה למה לעזאזל דווקא זה יצא לי מהפה. מה רע בלהגיד פשוט "לא"?

"אה," הוא אומר, "את לא נראית."

"טבעונית?"

"בת שלושים וחמש," הוא משיב וחולף דרכי לעבר הגבינות.

"תודה," אני עונה, ותוהה אם הוא מנסה להתחיל איתי ואם זה מתאים לי בכלל. אני חומקת לכיוון הפסטות כשהוא זורק לי, "מי אמר שזו הייתה מחמאה?"

הא! עוד דוש שחושב שאכפת לי. בכל זאת, אני בוחנת אותו מהצד. אחלה תחת. הוא מדבר עם קוסטיה מהבשר, יש לו קול עמוק ופרצוף של אחד שמת על עצמו. שימות באמת.

בקופה, אולה המתוקה שואלת מה שלומי. אני משיבה לה בשאלה זהה, והיא מציינת, "נורא עצוב מה שקרה ליעקב."

"אני עוד לא לגמרי מעכלת את זה, כל יום אני כמעט דופקת לו בדלת," אני משתפת, והיא משיבה לי הנהון עצוב.

אני צריכה להעלות סטורי לאינסטה ומייד אחר כך קפה.

אדם

כל כך הרבה סופרמרקטים עלובים לאורך רחוב אחד. מה היה רע אם היו מקימים סופרמרקט אחד גדול ואיכותי במקום חמישה פח? ולמה הסופר הזה מריח כאילו החביאו גופה מאחורי איזה מקרר? לא מבין את המודל העסקי של כל המדינה הלא מפותחת הזו, ולחשוב שאני נמצא כרגע באחד הרחובות הטובים בארץ, שבע דקות הליכה מ"הכיכר של המדינה".

העיר הזו נראית כמו אחרי חורבן, נס שהדו־קומתי של אבא שלי עוד שווה משהו. אני אפטר מהבניין הזה כמה שיותר מהר ואחזור לברלין. אבל עד אז, כל עוד אני ישן שם, אני צריך קצת מוצרים בסיסיים, גבינה, נקניק, איזה קרקר, אי אפשר לאכול בחוץ כל הזמן.

כשאני עומד בתור לקופה, העיניים שלי מחפשות אותה, אבל המנומרת מאתמול כבר לא נראית בשום מקום. כלומר, אתמול היא הייתה מנומרת, הבוקר ליד הגבינות היא הפציעה בטייטס שחור, גופיית ספורט סגולה חושפת בטן ומעליה קפוצ'ון אדום. סטייל אין לאישה הזאת, ובכל זאת הצליחה לבלבל אותי לגמרי. למה הייתי חייב לעקוץ אותה? מנגנון הגנה של גברים עלובים שרגילים לדחיות.

"את עובדת פה הרבה זמן?" אני שואל את הקופאית. "אולגה", כתוב לה על התג.

"למה?" היא שואלת.

"אני מחפש את לאה מרדכי, את מכירה? לאה שגרה בעמיאל?"

"נייט, נייט לאה, אני חמש שנים פה, לא מכירה."

"ספסיבה," אני מודה לה ויוצא משם אחרי ששילמתי סכום לא הגיוני בעליל על כלום ושום דבר.

לא סתם אומרים שזו אחת הערים היקרות בעולם. חרא עיר. חרא בוקר בלי קפה וחרא שאני לא מתקדם. כאילו, כמה מסובך זה כבר יכול להיות? על תיבת הדואר ועל הדלת אין שום דבר שיעיד שמישהו גר בקומה הראשונה. וגם אף אחד לא פתח לי כשדפקתי, אבל יש שם על החוזה, ואני אמצא אותה. קפה קטן ואעשה גוגל על לאה מרדכי.

בקפה "בוקה" יש מקום בחוץ, וגם היא יושבת שם. טבעונית שלושים וחמש. שותה קפה סויה, בדוק. ושוב האף שלה בטלפון.

"אתה עוקב אחרי?" היא קולטת אותי בוהה בה.

"אפשר להזמין אותך לקפה?"

"לא."

"טוב, לא צריך להתעצבן."

"זו השיטה שלך? להסתובב בעיר, לשלם לבחורות על דרינקים ולקוות שמישהי תתרשם?"

"את לא אישה של בוקר, הא?"

אין לי מושג מה הציניות שיצאה ממני אמורה לשרת, ואין לי מושג איך היא לא שפכה עלי את הקפה באותה שנייה, אולי כי הוא עלה שש־עשרה שקל ואין לה גרוש על התחת הנאה שלה, ואולי אפילו את זה אני לא שווה, כי אני כזה דביל. הכי טוב לוותר על הקפה ולעוף משם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*