מוכי גורל

הקדמה

עמוד הכספית מטפס ל־36 מעלות צלזיוס כשאני מגיע לפריז. ברכבת מנמל התעופה שארל דה גול ילדים בוכים. אנשים זקנים יושבים כפופים, מזיעים ותשושים. החולצה הרטובה מזיעה נדבקת לי לגב. במטרו מגאר דו נור התופת מתגבר. למראה מצוקתי, אישה אפריקאית מושיטה לי תרסיס מי ספא מווישי. לכולם יש בקבוקונים כאלה בפריז, והמים הקרירים שאני מרסס על הפנים נעימים לי.

טסתי מלונדון כדי להיפגש עם מישל קֶרְס, אמהּ של אחת מידידותיה היקרות והטובות של אשתי, לורנס. אנחנו מבלים כמעט בכל אוגוסט בהמפטונס של ניו יורק עם לורנס ועם בן זוגהּ, רון. במהלך השנים ראינו את נכדיה של מישל גדלים. מפעוטות שדידו במים הרדודים, הם היו לגברים צעירים שצללו אל מתחת לגלים. משפחות קרס נהנות מחופשות על שפת הים עוד מימי ילדותה של מישל.

כשאני מגיע לדירתה המרווחת של מישל במונמרטר, אנחנו יושבים ליד שולחן אוכל גדול. הוא מכוסה במכתבים, בכתבות מעיתונים ובתצלומים של אנט. מישל, אישה שופעת חיים שבגיל 91 עדיין נוסעת לתחרויות ברידג', היא אחותה הצעירה של אנט זֵלְמָן, גיבורת ספרנו. היא לבושה בחצאית לבנה ובחולצה מעוטרת בצבעונים אדומים, ושערה האדמוני המידלל מסורק לאחור. היא מושיטה לי תמונה של אנט בגיל 19. התמונה צולמה בשנת 1941 מחוץ לאקול דה בוז־אר, בית הספר לאמנויות היפות בסן־ז'רמן־דה־פְּרִה שבו למדה אחותה. אנט הקורנת עומדת לפני עמוד שיש. היא לובשת שמלה מתנופפת במשבצות חומות ולבנות המהודקת לגופה באזור המותניים. "עזרתי לה לתפור את השמלה הזאת," אומרת מישל בחיוך. "היא תפרה בעצמה את כל הבגדים שלה."

במהלך חמש השעות הבאות הזיכרונות זורמים ואני מצלם ומקליט אותה בווידיאו. אני חושש שהחום עשוי להתיש את מישל ומציע שנצא להפסקה בצהריים, אבל היא דורשת להמשיך. היא רצתה לספר את סיפורה של אנט כבר שנים רבות, ועכשיו היא לא תרשה לגל חום לעצור אותה.

כשאני נפרד ממישל כדרך הצרפתים, בנשיקת פרֵדה על שתי הלחיים, השעה כבר חמש בערב. אני מספר לה שהת'ר דון ואני חושבים שהחומר שיש בארכיון שלה יספיק כדי לכתוב את הספר, ושאנחנו מעוניינים לכתוב אותו. היא מחייכת ומהנהנת. "כל כך חשוב שהעולם יכיר את הסיפור של אנט." היא נוגעת בזרועי. "אבל אל תתמהמהו יותר מדי. אני בת 91."

עכשיו היא בת 94.

— סיימון וורל

מוכי גורל

אנט¹

הפלור היה מקום באמצע — בין קפטריה של פועלים למועדון שנפגשו בו אנשים "פנטסטיים", "מעניינים עד טירוף".

— סימון סיניורה
 

פריז, ינואר 1941

הנה אנט זֵלְמָן,² רק בת 19, חוגגת את קבלתה לבוז־אר, בית הספר לאמנות המפורסם ביותר בצרפת. היא הגיעה לפריז רק לפני חודש וכבר מצאה לעצמה פינה משלה. רעמת השיער הבלונדיני הכהה והעבות על ראשה נוצצת בשמש ומוחזקת בסיכות בסגנון שכולו שלה. הקשת בשערה מרחיקה מפניה, חלקית, כמה תלתלים סוררים. היא עדיין נערה. לחייה עדיין שמנמנות, כמו של תינוקת. עיניה מצומצמות באור החורפי וחיוכה הגדול יוצר סביבן קמטים קטנים. קר בחוץ, אבל זהו יום להצטלם ולחגוג בו. אנט מתחילה את הסמסטר הראשון בבוז־אר. בית הספר פרסם את שמותיהם של מי שהתקבלו. היא תהיה אמנית!

הם אמנים! לאחד הסטודנטים החדשים שהתקבלו לבית הספר, סלווטורה בקריצ'ה, יש מצלמה, והוא דחק באנט לעמוד ולהצטלם ליד הפסל שרשמה בשביל בחינת הקבלה. יש לו סרט צילום שהוא רוצה לפתח, עדיין נשארו לו כמה תמונות, והוא להוט לשמר את הזיכרון. הוא כבר הספיק להתאהב באנט שופעת החיים.

חצר הבוז־אר היא יער של פסלים קלאסיים, יווניים ורומיים. אנט מסירה במהירות את מעיל הצמר ומטפסת על הכן של הפסל, ה"דיסקובּוֹלוּס". היא מניפה את זרועותיה סביב צוואר השיש העבה, לוחצת את ראשה אל ראש הפסל. היא מעולם לא רשמה דבר מסובך כל כך. הוריה חייטים, ולכן היא רגילה לשרטוטי צורות וגזָרות יותר מאשר לפרטי הגוף האנושי. ובכל זאת, במריחות והצללה, היא יצרה על הנייר את שרירי הבטן הגליים, המזכירים בצורתם לוח כביסה, את שרירי הזרוע התפוחים, את השקעים בעכוז. את הפין. היא אף פעם לא ציירה פין קודם לכן. נראה כאילו היא מאוהבת בפסל. אולי היא באמת מאוהבת בו. הוא הסיבה להיותה כאן, עכשיו. הסיבה להצלחתה. היא צוחקת. תמיד צוחקת. קליק. המצלמה לוכדת את הריקוד הזה לשניים עם השותף הקפוא בזמן. וסלווטורה מקדם את סרט הצילום.

תורך! אפשר כמעט לשמוע את אנט אומרת לידידתה החדשה יאניק בֶּלוֹן.

יאניק, יפהפייה כהת שיער בת 16, מחבקת את זורק הדיסקוס ומחייכת לעבר מי שזה עתה הוכרזה כאמנית, ואנט מביטה מעלה אל חברתה וקורנת. עוד קליק מתכתי ואחריו רחש פלסטי כשסלווטורה מקדם את סרט הצילום לפריים הבא.

כשהוא שב ומרים את מבטו, אנט כבר לבושה במעיל ומכפתרת אותו כדי להתגונן מהאוויר הצורב. יש מי שאומרים שזה אחד החורפים הקרים ביותר שאנשים זוכרים. אבל לזמן מה פריז נקייה משלג. עם הידיים ספק בכיסים, ספק מחוצה להם, אנט עומדת מתוחה כמו במסדר צבאי, בכפות רגליים צמודות, גרביונים בהירים וגרביים עבים בנעליים טובות. שום דבר לא יכול להזיז אותה מהרגע הזה בזמן. היא מטה את ראשה, כמו גור כלבים משתומם, ועיניה שואלות: מה עכשיו? לאן עכשיו? החיוך שלה חושף שעשוע נסתר.

אל תזוזי!

סלווטורה ממקד את העדשה ומבטה משתנה בו ברגע למבט של התפעמות. היא מביטה אל תוך המצלמה ופניה נלכדות בה בדיוק כשחולפת בהן מחשבה על היום הזה ועל כל האפשרויות הטמונות בו. כל מה שקורה בחייה נועד להיות, אפילו הידיד שמתעד את כל זה על סרט צילום שחור־לבן של אגפא, אפילו התלתל שנופל על לחיָה כשנשמע הקליק של תריס המצלמה.

מושלם.

עכשיו כולם צוחקים. ואיך לא? הם הקרם דֶה לָה קרם. לכאן הם שייכים. ואף על פי שאנט הגיעה לבירה לא מזמן — לאמיתו של דבר היא הגיעה כפליטה — פריז קלטה אותה בזרועות פתוחות. עכשיו את שלי, לוחשת לה פריז. את אמנית. זה מה שאנט תמיד רצתה.

מישהו בקבוצה מציע ללכת לבית קפה ולחגוג. אולי יאניק היא זו שהעלתה את הרעיון. אמה המפורסמת, הצלמת הסוריאליסטית דניז בֶּלוֹן, מרבה לבקר בקפה דה פְלוֹר, ובית הקפה הזה נמצא קרוב.

אנט מחזיקה את תיק העבודות מתחת לזרועה, תולה תיק שחור וכבד על כתף אחת ומתחילה לצעוד ברוּ בּוֹנָפָּרְט עם קבוצה הולכת וגדלה של סטודנטים אחרים לאמנות. היא ויאניק משלבות זרועות וממהרות קדימה — נקישות עקבים בלוויית סטקטו של פרצי צחקוקים. על פני הצעיפים העוטפים את צוואריהן מתנופפים תלתלים הלוך וחזור עם טלטלת הכתפיים ותנודות הירכיים.

הבנות חולפות על פני כנסייה מהמאה האחת־עשרה והגן הנטוש סביבה שהוזנח בימי המלחמה, ועוצרות בבולוואר סן־ז'רמן. זה לבו של הרובע הלטיני, החלק הטרנדי ביותר של פריז. כאן עדיין מותר למועדונים להשמיע מוזיקת ג'אז אמריקאית, ובאוויר יש תמיד תאווה, אם לא אהבה. אנט מתקשה להאמין שהיא באמת הגיעה לכאן — שהיא סטודנטית בעיר האורות.

מחוץ לבית הקפה לֶה דה מָגוֹ עומדת קבוצה של "אפונים ירוקים"³ — כך קראו לחיילי הוורמאכט בשל צבע מדיהם. בחברתם נמצאות כמה "עכברות אפורות", חיילות גרמניות. תמיד אפשר לזהות את הגרמנים מפני שהם נראים כאילו אפילו אור השמש ברחוב שייך להם. אנט לא רוצה לחלוק את השמש החורפית הרטובה עם האויב. החיילים מזכירים ליאניק איך המלחמה שללה ממנה את נעוריה והיא נועצת את עיניה בקרקע. היא ברחה מהבירה לפני הפלישה, ורק לאחרונה חזרה לפריז עם אמה ואחותה הצעירה, לולֶה. אבל ההתלהבות והביטחון העצמי של אנט מידבקים. כמו אחות גדולה, היא כורכת זרוע סביב מותניה של יאניק ומאטה את הילוכן כדי לאפשר לבנים להדביק את הקצב. סָאל בּוֹש, ממלמל אחד מהם כשהם משיגים את הבנות. גרמנים מלוכלכים. השאר צוחקים, בהתגרות.

מאז צעדו הגרמנים אל תוך פריז, יותר משמונה חודשים קודם לכן, לא חדלו מפגני הכוח בשאנז אליזה, עם טנקים ומצעדי חיילים, כאילו הרחובות שייכים להם. אבל היום הסטודנטים של הבוז־אר הם מי שעורכים את המצעד. אחרי שהפלישה ערערה את גאוותה של הבירה, התקווה והתום של הנוער עוזרים לשלהבת נשמתה להמשיך להאיר.

מעט לפניהם הם כבר רואים את סוככי השמש של קפה דה פלור בירוק ובלבן. בית הקפה, הנקרא על שם אלת הפרחים והגנים העתיקה, אם האביב, הוא מקום מפגש של אמנים וסופרים. של ציירים ורקדנים. של הברנז'ה. כאן אין גרמנים. דלתות הפליז נפתחות והסטודנטים צועדים פנימה בזה אחר זה. איש לא מרים את מבטו.

זוהי שעת האפריטיף וקפה דה פְלוֹר מלא מפה לפה. כל המי ומי נמצאים כאן או בדרך לכאן. בכל אחר צהריים יכלה אנט למצוא כאן את פיקאסו, רוחש כגחלים, מעשן בשרשרת סיגריות ז'יטאן בחברתם של ברנקוזי ודורה מאר. אישה אלגנטית במיוחד, עם שיער כהה, מסודר כטורבן ומסורק לפקעת, סימון דה בובואר, יושבת עם קבוצה קטנה של בנות לוויה קרובות. מאהבה הממושקף הדומה לינשוף, ז'אן פול סארטר, נעדר; הוא מוחזק במחנה שבויים גרמני. בפינה אחרת יושב הגיטריסט הצועני ג'נגו ריינהרדט שחזר לפריז אחרי ניסיון הימלטות אל מעבר לגבול השווייצרי. בעיניו, הצעירים האלגנטיים שמגיעים לקפה הם התמימים ששירי האהבה שלו ישברו עוד מעט את לבם.

למעלה, שש נברשות נהדרות של לָלִיק מאירות את פני יושבי בית הקפה באור צהבהב עמום. הבנים תופסים שולחן במרכז ומסיטים כיסאות בשביל הבנות, ואז מתקוטטים על מקומות הישיבה הכי טובים. המלצר מקבל את הזמנתם. תחליף קפה. במרכז השולחן נמצא "פעמון צלולויד"⁴ עם עוגיות מָקָרון. אנט מכניסה אחת לפיה ונוכחת מיד שהן אפילו לא דומות לעוגיות מהעיר שבה גדלה לפני המלחמה. זהו מתכון מסתורי — בלי קוקוס, שקדים וסוכר אמיתי — נוסחה סודית עם נסורת עץ ואולי עוד משהו.

סטודנטים נמשכים לקפה דה פלור מסיבה טובה: זהו בית הקפה היחיד ברובע הלטיני שיש בו חימום סביר. תנור הפחם הגדול פולט מדי פעם עשן ולהבות, אבל הוא ממשיך לעמוד במרכז חלל בית הקפה. בבקרים החורפיים הקרים, סימון דה בובואר נוהגת להגיע עוד לפני פתיחת הדלתות כדי לתפוס מקום טוב לשבת ולכתוב בו סמוך לתנור. קור הוא מצוקה שכיחה ומטרידה לא פחות מרעב, אבל לבעיית הקור קל יותר למצוא פתרון.⁵ סטודנטים ואמנים במעילי קורדרוי בלויים נשענים על התנור כדי להתחמם ואוחזים בין כפות ידיהם ספלי תחליף קפה. הם משתדלים לשמור את שיירי הקפה למשך שעות כדי לדחות את היציאה הבלתי נמנעת לרחובות הקרים ולרוחות הקפואות הניתזות מכיוון הסן. מי שיביט בפני האנשים ימצא שחלקן חרושות קמטים של דאגה ואילו אחרות חלקות ושאננות. כל מי שכבר מלאו להם 30 שנה נראים עייפים. הכיבוש מתיש.

בכל חלל בית הקפה סוערים ויכוחים בין הסוריאליסטים לדאיסטים, בין אנרכיסטים לטרוצקיסטים. להצטרף לתנועת ההתנגדות, הרזיסטנס? לדבוק בפציפיזם? לברוח? מהי הדרך הטובה ביותר להילחם בפשיזם? אמנות או רובים? האם על האמנות להיות פוליטית או להישאר מעל הוויכוחים האלה? אנט מתבייתת על השיחות שמעניינות אותה: אמנות, ג'אז, כרטיסי קיצוב. האזנה לשיחות של אחרים היא צורת אמנות בפני עצמה. הקולות מגוונים כמו הגילים. יש אנשים שמנמיכים את קולם כדי לדבר על עניינים דוחקים, אחרים מדברים מתוך עליונות משועממת. צלילי הצרפתית במבטא פולני, צ'כי, רוסי וספרדי שכיחים כמו הצלילים האפּיים של הפריזאים האמיתיים. לאנט עצמה יש מבטא פרובינציאלי. היא רוצה להיפטר ממנו. להיפטר מאנט הישנה שבאה מננסי הרחוקה שבמזרח צרפת. היא יכולה להפוך לאנט נוצצת יותר — אנט בסגנון פריזאי.

אנט אינה נערה שדברים חדשים מבלבלים אותה בקלות. אולי היא פליטה מהפרובינציות, אבל עכשיו הרי כולם פליטים, לא? הכיבוש עושה אנשים לזרים בארצם. החוקים או רוח המולדת כבר לא בידיהם. הכול בידי מישהו אחר.

כאן, בין הסטודנטים העניים מהבוז־אר, אנט נמשכת לכיוון התנור. לידו מתנהלות השיחות הכי ערות. היא רוצה להיות במרכז העניינים ולהשתתף בשיחות משלהבות. קפה דה פלור הוא כמו סם — אחרי שמנסים אותו פעם אחת רוצים עוד.

חניכתה נשלמה, וכעת אנט מביטה בתנועות המלוות את השיחות סביבה. במראה שעל הקיר היא רואה השתקפויות של השתקפויות, "מיז־אן־אבים"; היא רואה את עצמה מביטה בעצמה מביטה בעצמה, כל אנט במסגרת נפרדת של אותה השתקפות, כאילו היא חוזרת בזמן או מתקדמת בקפיצות אל תוך העולם שסביבה. היא צופה בדמויותיה בין דמויות אחרות המשתקפות במראות שעל הקירות.

היא שוקעת במחשבות ומהרהרת בדרכים לצייר את המציאות הזאת, אבל לא בצורה ריאליסטית. היא רוצה להפשיט אותה, לחרוג מגבולות דמויותיה המשתקפות. אם תתחיל לחקות את האנשים האלה, לסגל את המבטא ולספוג את המקום, על כל אווירתו העשנה, ותתפוס את המשמעות, יעלה בידה להיות לאנט חדשה. אנט שונה. היא לא רוצה שרק יסבלו את נוכחותה, או גרוע מזה, שיתעלמו ממנה.

אנט רוצה להשתייך. ההישג הגדול של מי שנכנסים לבית קפה פריזאי הוא שמישהו יזהה אותם, שבבואם מישהו יכיר בנוכחותם. די במנוד ראש של מישהו כדי להתקיים.

Petit Matin du Flore — שעות מוקדמות בקפה דה פלור⁶

באגדות, כרכרות הדלעת לוקחות אותך למקסים, אבל יש אחרות שלוקחות אותך לפלור, לנסיכים שהם טובי מראה, נבונים, מחוננים, נדיבים, מצחיקים ועניים.

— סימון סיניורה

אחד החידושים שכפה הכיבוש היה שצרפת נאלצה להעמיד פנים שהיא נמצאת באזור הזמן של ברלין, שבדרך כלל מקדימה אותה בשעה.⁷ כתוצאה מכך ירדו לילות החורף שעה מוקדם מהרגיל, מטפורה להלך הרוח הקודר שפשט בעיר.

בדמדומים של אחר הצהריים המאוחרים, אנט והסטודנטים האחרים יוצאים מקפה דה פלור, עם החמימות שנסך בהם תחליף הקפה ועם המתיקות מהסכרין ומתחושת השייכות. הם מצטופפים כדי להתגונן מפני הרוח הצורבת הנושבת מהסן וממהרים למדרגות תחנת המטרו סן־ז'רמן־דה־פרה. נשיקות. "או רבואר!" "עד מחר!" אנט נכנסת לקו 4. לאחר שבע תחנות היא יורדת בסְטְרַסְבּוּר סן־דני, שכונה עתירת יהודים, וממהרת במדרגות הביתה.

מערכת שעות של היסטוריה של האמנות. רישום חי. תיאוריית צבע. ציור למתחילים. אנט שרויה בהזיה של אצבעות מלוכלכות בפחם ושל ריח אדי טרפנטין. גן עדן היה הרשרוש של מקלות פחם על נייר והקולות הרציניים של מי שעבדו בחדרים אחרים, בהמשך המסדרון.

עכשיו גם קפה דה פלור הוא חלק ממערכת השעות שלה. בביטחון עצמי של גיל הנעורים, אנט, סלווטורה וכמה אמנים אחרים שזה עתה התקבלו לבוז־אר עטו על בית הקפה אחרי הלימודים, מין פלישה זרה משלהם. אחד או שניים אולי נופפו למישהו שהכירו, אבל הסטודנטים יצרו קליקה משלהם. הם עברו בין דלתות הפליז, צעדו פנימה והשתלטו על שולחן קרוב ככל האפשר לתנור הפחם, ליד קבוצה אחרת של צרפתים צעירים, משכילים, אקלקטיים ואמידים. לשתי הקבוצות היה דבר אחד משותף: כולם ניסו למצוא לעצמם מקום בעולם שהשתגע.

כמה שבועות אחרי שגילתה את קפה דה פלור הכירה אנט צעירה יהודייה בלבוש אופנתי שלמדה בסורבון. בלה לֶמְפֶּרט היתה גבוהה, חכמה וטרוצקיסטית. כאשר בנות הן המיעוט, מתהווים ביניהן קשרים חזקים. בלה למפרט, יאניק בלון ואנט גילו שלא זו בלבד שבין שלושתן שוררת קרבה נפשית, אלא שהן מצויות בקרב אנשים הדומים להן נפשית. בלה למדה פילוסופיה והיתה מיודדת עם הצעירים המשכילים מהשולחן הסמוך לזה של הסטודנטים מהבוז־אר. אחד מהם היה שכֵן של בלה, במאי קולנוע מבטיח ואתנוגרף בשם ז'אן רוּש. אנט התחילה לדלג בין השולחנות. יאניק הצטרפה אליה.

לז'אן רוש היה סיפור חיים אקזוטי ומפתה. אביו עבד כביולוג ימי על אונייה לחקר אנטארקטיקה בשם Pourquoi-Pas?‎ (מדוע לא?), שקברניטה היה החוקר הצרפתי האגדי ז'אן־בטיסט שַׁרקו. אחרי המסע, אחד משותפיו של המדען הצעיר להפלגה הציג לו את אחותו, והם התחתנו.

רוש נולד בפריז בשנת 1917 ובמשך חלק גדול מילדותו ליווה את הוריו למקומות כמו קזבלנקה ויוון. במהלך לימודיו בסורבון, הוא וידידיו נהפכו לפנים מוכרות בחוגים האופנתיים של מונפרנאס. הם שוטטו בתערוכות האמנות הסוריאליסטיות החדשות, או הסתובבו בהוט קלאב דה פראנס בסן־ז'רמן והאזינו ל"ג'אז צועני" של ג'נגו ריינהרדט או ללהקות הסווינג האמריקאיות החדשות. רוש גם צייר, כתב שירה סנטימנטלית ואהב קולנוע. הוא צפה בכל סרט שהוקרן בסינמטק פְרָנסֶז ואהב צילום. בשלב כלשהו קנה מצלמה בשוק הפשפשים של פריז והתחיל לצאת לטיולים ליליים בגני לוקסמבורג בתקווה לחקות את תצלומי הלילה הפריזאיים של בְּרַסאי. כמו רבים מהסוריאליסטים, רוש נמשך ל"אָר נֶגְר" (אמנות אפריקאית). היא נכחה בג'אז ששמע בהוט קלאב דה פראנס, במסכות האפריקאיות שהיו מקור השראה לפיקאסו ובריקודים ברוּ בְּלוֹמֶה, שם רקד בחופשיות קהל מעורב גזעית.

יאניק בלון היתה רק בת 16, אבל אהבה לדבר בזכות האהבה החופשית. היא באה ממשפחת אמנים מתוחכמת וכבר ידעה על העולם יותר מהבנות המבוגרות ממנה. בעיני אנט היא היתה משעשעת ומקסימה. בלה למפרט בעלת השיער השחור כעורב היתה מבוגרת מיאניק בשש שנים. היא היתה אקטיביסטית וחובבת אופנה עם צלליות כהות אופנתיות מסביב לעיניה וז'קט של חליפת זוּט גברית. בלה היתה התגלמות ה"קוּל" — מה שנקרא אז "זאזוּ".

להיות זאזו היה להיות חופשי. פריזאים צעירים אימצו את סגנון האופנה החדש הזה כצורה של מרד והתנגדות. הזאזוּ קיבלו את שמם משיר סווינג של אמן הג'אז האמריקאי קאבּ קאלוויי שנקרא "Zah Zuh Zaz". כל דבר אמריקאי נתפס כאנטי־גרמני. גברים שאימצו את סגנון הזאזו⁸ גידלו שיער שכיסה את האוזניים ומרחו עליו ברילנטין כדי לתת לו ברק ולעצב אותו בהתאם למה שנקרא לָה מוֹד.⁹ המכנסיים שלבשו היו בצורת צינור ניקוז — רחבים למעלה עם היצרות באזור הקרסול, ומהודקים היטב במותניים. לחולצות שלהם היו צווארונים גבוהים שהוחזקו במקומם בסיכה, ואם יכלו להרשות לעצמם, הם גם נעלו נעלי זמש עם גרביים בצבעים עזים.

התהדרות בכל מיני אופנות היתה חלק מהכיף. אצל נשים, סגנון הזאזו כלל שיער עד הכתפיים או תסרוקת גבוהה מעל המצח. צבע השיער המועדף עליהן היה בלונדיני. הן הרכיבו משקפי שמש עגולים וכהים. השפתיים היו בצבע אדום עז. כמעשה התרסה נגד קיצוב הבד שהטילו הנאצים הן לבשו חצאיות ושמלות ארוכות — כמה שיותר קפלים יותר טוב! — ומסיבה כלשהי, משבצות בחום ולבן היו הדוגמה האהובה על המוֹרְדוֹת האלה.

אבל זה לא היה רק שיגעון אופנה. כפי שסיפר ז'אן רוש:

הנשק היחיד שהיה לנו היה תלבושות שערורייתיות. באופן טבעי מאוד הדרך שמצאנו למחות היתה לאמץ הופעה הפוכה לזו של החיילים הגרמנים של זמננו: שיער ארוך לעומת הצוואר המגולח שלהם, ז'קטים ארוכים (חליפות זוּט), לעומת הז'קטים ה"מגולחים" שלהם, חולצות אנגליות עם צווארון גבוה לעומת קו הצווארון הנמוך שלהם, מכנסיים צרים לעומת מכנסי הרכיבה הרחבים יתר על המידה שלהם, נעלים אנגליות עם סוליות עבות (המלאי האחרון של J.‎-M. Weston) לעומת מגפי הברזל שלהם. חלקנו נלחמנו נגדם בסיבוב הראשון של המלחמה [1941-1940], וידענו שלפי שעה אנחנו יכולים להילחם בבליצקריג שלהם רק עם סווינג, ובמצעדים הצבאיים וב"זיג הייל!" שלהם עם ריקודים כפולי צעד במועדון ברו בּוּאָסִיאֶר לצלילי "In the Mood"‏.¹⁰

מראה הזאזו של בלה היה מושלם. המרכיב היחיד שחסר לה היה שיער מחומצן. השיער שלה היה שחור כדיו. בלה נולדה ברומניה והיגרה עם משפחתה כשהיתה ילדה. היא גדלה מחוץ לפריז, בפרוור של המעמד הבינוני בשם אָסְנִייֶר, אבל היתה נערה עירונית עם שיק. כשהתחילה את לימודיה עברה לדירה ברוּ סן־ז'אק, קרוב לסורבון. בלה היתה נוכחות קבועה בקפה דה פלור והפכה לאחת החברות הקרובות ביותר של אנט.

בלה היתה מבוגרת מאנט בשנתיים והיה לה קצת יותר ניסיון עם גברים, אבל בתמונה שצילם רוּש את ידידתו היא נראית יותר כמו תולעת ספרים מאשר כאישה פתיינית.¹¹ בלה ואנט שופעות החיים משכו את תשומת לבה של סימון דה בובואר, שהזכירה בממואר שלה את "הצ'כית הבלונדינית"¹² (כך תמיד זיהתה את אנט) ואת בלה, "הברונטית הקטנה, [עם] העור בצבע קרם… גם היא יהודייה ומושכת," שצחוקה המתפרץ האיר את הסביבה.

הנשים הצעירות בפלור היו כוכבי לכת שסביבן חגו הגברים כלוויינים. הן היו לא רק יפות ומעניינות, צעירות ותמימות; הן גם לא היו סתם עוד "אמניות דקדנטיות" רגילות, שאותן תיארה סימון דה בובואר כ"בריגדת השוֹק, יצורים בהירי שיער, כולן במידה זו או אחרת הרוסות מסמים (או אלכוהול או פשוט מהחיים) עם פה עצוב ועיניים ערמומיות וחסרות מנוחה."13 נשים יהודיות צעירות נתפסו כקצת יותר אקזוטיות, עם תבונה ומחשבה עצמאית, וכפי שקיוו מעריציהן, גם משוחררות מינית.

תשומת הלב שמשכו מצדם של כל כך הרבה אינטלקטואלים צעירים עוררה באנט, ביאניק ובבלה שטף אנדורפינים. רוש בן ה־23, שראה עולם, עם גופו האתלטי והשיער החום המתולתל, היה התגלמות הסצנה של מונפרנאס. הוא מיד מצא חן בעיני אנט. חוץ מלעבוד בחדרי האמנות בבוז־אר, הדבר היחיד שרצתה היה לבלות בדירתו של איזה בחור נאה, להאזין לתקליטי ג'אז ולשוחח על המהפכה הסוריאליסטית.

לרוּש היו שני חברים קרובים במיוחד שקרא להם, קוֹפּן קוֹם קושון, חברים כמו חזירים — ביטוי צרפתי שפירושו חברים קרובים. פייר פּוֹנְטִי וז'אן סוֹבִי למדו יחד בבית הספר הלאומי לגשרים ולדרכים ונלחמו יחד להגנת צרפת. קלוד קְרוּטֶל בן ה־20, שלמד פילוסופיה בסורבון, היה גם הוא חלק מהחבורה של רוש בפלור, וכמוהו גם חברו הקרוב, ז'אן ז'וֹסיוֹן, משורר עם תווי פנים קצת כמו של שדון ועם גוף של רקדן. מיד נוצרו קשרים הדוקים בין הצעירים המשכילים והמושכים ובין בלה וחברותיה החדשות, אנט ויאניק. אבל מי יֵצא עם מי?

השולחן נערך. העתיד נפרס לפניהם.

לֶה רֶוֶורְבֶּר¹⁴

רישום מאת מישל טפייה

לז'אן ז'וסיון, שעבודתו תסב נחת לצעירים, כפי שראוי, אבל תמיד תסב נחת לצעירים־לעד.

— מישל טָפִּייֶה
 

ז'אן ז'וסיון, דמות ידועה בחוגי הסוריאליזם והדאדא בפריז, עשה לעצמו שם כאחד המאורות הגדולים של קבוצה שנודעה בשם Les Réverbères, פנסי הרחוב. הקבוצה מנתה כ־30 אמנים וכותבים והפיקה תיאטרון סוריאליסטי ודאדאיסטי — אירועים קצת כמו ההפנינגים של שנות השישים — וגם מגזינים גרפיים בעיצוב יפהפה.

ידידו של ז'וסיון, האמן מישל טפייֶה, היה קרוב רחוק של טולוז־לוטרק ולמד אמנות אצל מרסל דושאן. טפייה היה לא רק האמן החזותי הראשי של מגזין הרוורבר אלא גם מוזיקאי ג'אז שניגן בקלרינט בלהקה של הרוורבר. הלהקה, L'Orchestre Hot, ניגנה מוזיקת ג'אז אמריקאית בקאמי־דמוּלן, בר במרתף סמוך לפָּלֶה רויאל. הם ניגנו הכול — מדיוק אלינגטון וסידני בקט ועד לואי ארמסטרונג, שאותו אהבו במיוחד ושהופעותיו חשמלו קהל רב בפריז בשנות השלושים. אבל ראגטיים הפתיחה שלהם — Les Pas des Pélicans (צעדי השקנאים), נעימה של סמטת טין פן — הוא זה שבאמת משך את הקהל.

ברגע שהפסנתרן השמיע את צלילי הבאס של השקנאים, מאות צעירים וצעירות נהרו לרחבת הריקודים ופתחו בריקוד אקסצנטרי של צעדי דידוי, נפנוף זרועות, טלטול ראשים ופעירת פיות לחיקוי בליעת דגים. ג'אז דאדא היה משעשע, מוזר ואנרגטי ביותר, והיה לו "מראֶה של סרקזם", כפי שכתב הדאדאיסט ז'ורז' ריבמון־דסן בתיאור נדיר של הריקוד.¹⁵

קצת כמו בקרקס, באקורדים המינוריים של המוזיקה היה גם רמז לסכנה. נשים עם נשים, גברים עם נשים, ובחלק מהמועדונים גם גברים עם גברים, טופפו הרקדנים באולם בכאוס מהיר, במקצב שני חצאים עם סינקופות — דמיינו פוקסטרוט על קוקאין.

"פוקסטרוט הוא מין לוח חלק בשביל רקדנים," אומר ד"ר קולין ראוסט, כשהוא מנגן את האקורדים על הפסנתר ומסביר את התווים. "זאת תנועה ליניארית, אבל אז מוסיפים תנועות נוספות לפי המיומנות וההשראה."

הנה מישל טפייה, עם אפו דמוי המקור ופניו הרזות המשוות לו מראה המזכיר ציור קוביסטי. גבו קמור מעל הקלרינט וכפות רגליו מתופפות בקצב. ג'נגו ריינהרדט, גבר שנשים אוהבות, יושב עם פניו לקהל, מטפחת כרוכה סביב צווארו, מחייך בשפתיים מעוטרות בשפמפם מגונדר, ושר:

"לעבר החוף, מדדה בעוז

שקנאי מתהלך ברצינות,

עם הבטן קדימה, בעקבותיו הילדים,

קלופין־קלופן!"

הרקדנים מדדים כמו שקנאים, דוחפים את הבטן קדימה כמו עופות שזללו יותר מדי, מטלטלים את אחוריהם, וצועקים קלופין קלופן! הם גם צוחקים ומשמיעים קריאות כמו שקנאים.

אין שיר שמח יותר משיר שבו כולם אוכלים! ריקוד השקנאים היה בדיוק הדבר שאליו התכוון טריסטן צארה כשדיבר על דאדא ואמנות הפרפורמנס של הדאדאיזם. זה היה הגיוני, זאת לא היתה אמנות. כל אחד צריך לרקוד לפי ה"בום" שלו. זה היה דאדא.

האורחים הצטופפו במרתף קטנטן, באוויר כחול מעשן. הם רקדו תוך עישון מקטרות וסיגריות והריעו ללהקה לפני שחזרו לשבת לקראת חלק הקברט של הערב: מערכונים שלעגו למשטרה הצרפתית, שירה סוריאליסטית ושירת דאדא, מסות על אמנות, לפעמים הופעת תיאטרון אוונגרד וכמובן עוד ריקודים.

בערב הפתיחה של הרוורבר עלה ז'אן ז'וסיון על הבמה ודקלם באוזני הקהל שיר מאת אבי הדאדאיזם, טריסטן צארה:

"טוֹמְבּוֹ מָטָפּוֹ מלך הלילות

הם איבדו את הזרועות מוּקָנְגָמָה

הם איבדו את הזרועות מָנָנְגָרָה

הם איבדו את הזרועות, מצולע לא משוכלל",

הוא השמיע את המילים במקצב דקלומי. הקהל היה נלהב. זה כמעט 20 שנה שלא ביצעו את צארה על הבמה. דור חדש לגמרי, להוט לחוות את האוונגרד, אימץ את הנונסנס ללבו והעריץ אף יותר את ז'אן ז'וסיון מקבוצת הרוורבר.

עם כל המוזיקה והתיאטרון הניסיוניים שלהם, הרוורבר זוהו יותר מכול עם המגזין החדשני שאותו התחילו להוציא לאור באירוניה האופיינית להם ב"יום השוטים", 1 באפריל 1938. המגזין הוקדש לאנדרה ברטון, הכוהן הגדול של הסוריאליזם, ובלִיל התוכן שלו כלל מסה על פסיכואנליזה ואמנות, תרגום של שיר מאת אדגר אלן פו, שלושה הדפסים בסגנון דאדאיסטי של מישל טפייה עם נרקיס כנושא, ומסה על המלחין אריק סאטי (אחד מגיבורי הקבוצה). הוא הכיל גם מודעות שהזמינו אנשים לנשפי ריקודים בבר במרתף ברובע הלטיני בכל יום רביעי בערב עם ה־Orchestre Hot, ופרסומת לחנות תקליטים בבולוואר רספיי, החנות שבה "הרוורבר קונים את תקליטיהם".

איש האשכולות ז'ורז' הוּגְנֶה, שהכיר אישית את ז'ואן מירו, את מרסל דושאן, את פבלו פיקאסו, ואת מאן ריי, היה אחד מידידיו הקרובים של ז'אן ז'וסיון. בגיבוי כספי של אביו הקים הוגנה את ההוצאה לאור Les Editions de la Montagne בכוונה להוציא לאור את עבודתו שלו ואת אלה של ידידיו ז'אן ז'וסיון וגרטרוד שטיין.

הוגנה גם הדפיס את המגזינים המרהיבים שהוציאו הרוורבר במהדורות מוגבלות. החוברת האנכית Polyphème — ou l'Escadron bleu אינה רחבה יותר מסימניית ספרים, עם איורים צבעוניים פרועים מאת מישל טפייה ושירים דאדאיסטיים ניסיוניים מאת ז'אן ז'וסיון.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*