יומנה של רניה

רניה ואני 

כאשר עמדתי להיוולד, הכינו הורי חסידה מנייר והעמידו אותה על אדן החלון. לאחותי רניה אמרו שיהיה עוד ילד; באותם הימים לא ידעו, כמובן, אם זה יהיה בן או בת. וכך באתי לעולם בשם אריאנה שפיגל, ב־27 בספטמבר 1930, בסטווקי (Stawki),¹ לא רחוק מהגבול הרומני. פירוש המילה סטווקי הוא ברֵכות קטנות. מהרגע שנולדתי טיפלה בי אומנת בשם קָשָה. פעם אחת היא לקחה אותי לטיול לברכות הסמוכות, לאחו שרעו בו פרה והעגל שלה שנולד זה לא כבר. כשהפרה ראתה אותנו היא החלה לשעוט לעברנו, אך קשָה הספיקה להוציא אותי מהעגלה ולברוח. הפרה התנפלה על העגלה והרסה אותה. כך הצילה האומנת את חיי.

אבי בֶּרְנְָרד היה גבר נאה מאוד, גבוה וכסוף שיער. מפי השמועה נודע לי שלפני כן הוא היה אדמוני. אמי רוז'ה (Róża) היתה אישה יפהפייה. אנחנו קראנו לה בּוּלוּש (Buluś) או בּוּלְצ'יק, אינני יודעת מאיזו סיבה.

התגוררנו באחוזה שניהל אבי. גם בתיהם של המסגר ושל הנגר היו באחוזה. איכרים מהכפרים הסמוכים באו לעבוד אצלנו. ליד הבית היו ערוגות פרחים, ובקרבת מקום גידלו גם ירקות שאותם היינו שולחים לפעמים למשפחה בעיר. בתמורה קיבלנו מהם סוכריות. היו לנו תרנגולות, חזירים, אווזים, פרות וסוסים. לפעמים היו שוחטים חזיר ומעבדים את בשרו לנקניקים מעושנים. כאשר גדלתי מעט, הייתי יוצאת עם אחותי ליער ללקט תות שדה, ולפעמים אבא היה לוקח אותי כדי להראות לי כיצד עובדים בשדה.

אבא מכר סלק סוכר לתעשיית הסוכר. אנשים הגיעו מהעיר לקנות את הסלקים. אמא היתה משוחחת איתם, עוזרת לאבא במשא ומתן, ולפעמים גם רכבה על הסוס. היא אהבה להלביש אותנו בתלבושות עממיות שונות, וכך לבושות, היינו נוסעות לטקסי הקציר בזלשצ'יקי (Zaleszczyki), למשל, היכן ששרנו שירים והתקבלנו על ידי ראש העיר.²

אינני זוכרת סכסוכים בין אבא לאמא, אבל נראה שנישואיהם לא היו מוצלחים, משום שאמי עזבה את אבי. הנושא מעולם לא עלה בשיחה, אך לבסוף אמא החליטה להתגרש. היא הביאה אותי ואת רניה אל הוריה בפשמישל (Przemyśl), ואבא נשאר באחוזה.

בפשמישל התגוררנו ברחוב סְלוֹבצקיֶגו (Słowackiego)‏ 9. זה היה אחד הרחובות הראשיים בעיר. סמוך לרחוב היה בית העלמין, לכן לא אחת עברו מתחת לחלונותינו לוויות. אך גם תהלוכות עברו בו, למשל בחג החוקה, ב־3 במאי. נהגנו לעמוד במרפסת ולהשקיף למטה על תהלוכות ולוויות כאחת.

לסבתי, אנה מייסטר (Anna Meister), היתה באותו בניין חנות למכשירי כתיבה. היא מכרה ספרים, פנקסים, עפרונות וגלויות ברכה. ליד החנות היו בית מרקחת וחנות שהיו שייכים לאח של סבתי. הוא התגורר עם אשתו בקומה שלנו. סבתא וסבא החרימו אותם משום שסברו שלאישה יש מאהב, וזה לא היה מקובל עליהם.

הדירה שלנו הכילה חדר שינה, שבו ישנו הסבים, וסלון גדול שבו ישנּו אנחנו, אני ורניה. בסלון עמד פסנתר ושולחן שעליו אכלנו את ארוחותינו. היה גם תנור אריחים. במטבח גרה המשרתת פֶּלגיה פָּליבודָה (Pelagia Paliwoda). כמובן היה גם חדר רחצה עם מים זורמים ואמבט.

בהתחלה לא ביקרנו בבית הספר, קיבלנו חינוך ביתי. אמא שלי החליטה שיש לי כישרון לדקלום. היא לימדה אותי כמה שירים ולקחה אותי לוורשה. רניה נשארה בפשמישל. בוורשה הכרנו את גב' ארצ'ישבסקה שלימדה אותי את אמנות הדקלום וכמה שירים. היא התגוררה בטירה עם שני כלביה ואהבה אותי כאילו הייתי בתה. אינני יודעת כיצד זה קרה, אך התקבלתי להופיע ב"צירוליק ורשבסקי" (Cyrulik Warszawski).‏³ שם דקלמתי, ניגנתי בפסנתר ושרתי. לא היתה לי אימת קהל בכלל. לא היתה לי בעיה לעלות בנינוחות על הבמה ולדקלם כל מה שהתבקשתי, ובדרך כלל שירים של משוררים פולנים ידועים, טוּבים ובְּז'חְבה, שהיו מזמינים אותנו בעצמם לבתיהם. אני חושבת שהדרך שבה דקלמתי את השירים שלהם מצאה חן בעיניהם. אהבתי מאוד את שיריהם. בז'חבה הגיע פעם למופע שלי והביא לי ברווזה קטנה, מחווה ל"ברווזית תימהונית" מהשיר שלו. הסתובבנו עם מופע זה גם בערים אחרות. אני זוכרת שהופעתי, למשל, בלודז',⁴ ויש לי אפילו תמונה משם.

אמא שלי הכירה כמה אנשים מתעשיית הסרטים בוורשה והתחילה לקדם את הקריירה שלי כשחקנית.⁵ נראה לי שביקשה להפוך אותי לכוכבת קולנוע, אבל לא היו לה תצלומים מקצועיים שלי שתוכל להציג. היתה רק תמונה מהופעותי בפשמישל ובלודז'. אמא מצאה בוורשה צלמת בשם הלינה זלבסקה (Halina Zalewska) שהכינה לי סדרה שלמה של תמונות. לעתים קרובות ראיתי סרטים עם שירלי טמפל, אהבתי את שערה המתולתל. השיער שלי היה חלק, אבל גם אני הייתי קטנה ומשעשעת. ניגנתי קצת בפסנתר, רקדתי ושרתי מעט, ולכן השוו אותי אליה. אהבתי את שירלי טמפל, כולם אהבו אותה, אבל לא ממש חיקיתי אותה, כי תמיד עשיתי את מה שרציתי בעצמי. ובכל זאת, כתבו עלי שאני שירלי טמפל הפולנית.

אריאנה שפיגל, סביב שנת 1938

אחותי רניה היתה מבוגרת ממני בשש שנים. היא אהבה ציפורים, האזינה לשירתם, אהבה עצים. היא היתה רומנטית ורוחנית וראתה הכול מנקודת מבט שירית מאוד.

אני הייתי בסך הכול ילדה נורמלית ושמחה תמיד, היא היתה שקטה. נערה אינטליגנטית. כתבה שירים, ואמא שלי עודדה אותה מאוד להמשיך בכך. הסבים שלחו אותנו לשיעורי פסנתר, ואחותי קיבלה, נוסף לכך, גם שיעורים בשפה הפולנית אצל פרופ' ירשינה (Jerschina).‏⁶ מלבד שיעורי המוזיקה, לא עסקתי בשום פעילות חוץ־לימודית. שמעתי סיפורים רבים שרניה היתה מספרת. היא תמיד כתבה משהו, ישובה בשקט על המיטה, ואחר כך היתה מחביאה את המחברת במקום כלשהו. כששאלתי אותה על כך, היא ענתה שהיא כותבת יומן ושהוא הידיד הגדול ביותר שלה, אך מעולם לא הראתה לי אותו. כלומר, ידעתי שהיא כותבת, אבל לא ידעתי על מה, והיא גם לא דיברה הרבה על כך. אני חושבת שהיא לא רצתה לחשוף את סודותיה בפני אף אחד, והיומן שימש לה מעין איש סוד.

המלחמה תפסה אותי ואת רניה בפשמישל. חזרנו מחופשה אצל אבא והתכוננו לבית הספר. אנשים ברחו מפני הגרמנים המתקרבים. סבתא אמרה שהיא לא זזה לשום מקום, היא לא תנטוש את הבית, ולא אכפת לה מה יקרה. סבא, רניה ואני עזבנו את העיר והתחלנו ללכת לעבר לבוב. זה היה מסע מסוכן, משום שהיו הפצצות בלתי פוסקות. הלכנו בשדות והסתתרנו ביערות. רניה, שרצה בשדה שיפון שנקצר זה עתה, נפצעה ברגלה. לבסוף מישהו הקפיץ אותנו בעגלה ללבוב. המראה היה מזעזע, ברחובות שכבו סוסים מתים. ציפינו לחיילים גרמנים, אבל פתאום הופיעו חיילים רוסים. הרוסים לקחו לחיילים הפולנים את הנשק. זה היה מראה עצוב. האווירה בעיר היתה מדכאת מאוד. צצה שפה חדשה. אני לא ידעתי רוסית, המצב היה חדש לגמרי. לא היה אוכל. בשביל כיכר לחם אחת היה צריך לעמוד בתור מהשעה שלוש בלילה. ב־23 בספטמבר החל הכיבוש של לבוב בידי הרוסים.

חזרנו לפשמישל, מפני שכעת היתה גם היא תחת הכיבוש הרוסי, ולכן לא היתה סיבה שנמשיך להישאר דווקא בלבוב. במשך כל התקופה ההיא לא היה לנו קשר עם סבתא, שכן לא היו טלפונים וגם לא רדיו. היא שמחה מאוד כשחזרנו. הרוסים ישבו בסביבה שלנו והגרמנים בכל שאר פולין. לא ידענו מה קורה עם אמא, הנהר סָן, ששימש כעת כגבול רוסי־גרמני, הפריד בינינו.

החיילים הרוסים היו שונים לגמרי מהחיילים הפולנים. היה להם ריח נורא. כנראה שהם לא החליפו בגדים לעתים קרובות. כלי האוכל של החיילים היו כוס מאלומיניום ומסטינג מקופסת שימורים, ובעזרת הכלים האלה הם בישלו ואכלו. כל אחד מהם ענד חמישה שעונים על היד, קשה לי להאמין שהם קנו אותם. לא הבנתי למה לענוד חמישה שעונים יחד. אחד המפקדים רצה להתחתן מיד עם רניה, לא הפריע לו שהיא בת חמש־עשרה.

החיילים התפעלו מגלויות הברכה בחנות של סבתי וקראו להן "גלויות אהבה". במיוחד היתה חביבה עליהם גלויה שבה נראו בחור ונערה מחייכת. אלינו, הילדים, הם התייחסו יפה, פנו אלינו ברוסית, אבל אני לא הבנתי הרבה.

בתחילת הכיבוש הרוסי לא היו התרחשויות רבות. לרניה היו עיסוקים משלה ולי משלי. אני התחלתי אז ללכת לבית הספר. הלימודים לא היו קשים. היה עלינו ללמוד את השפה הרוסית, קרוא וכתוב. היו לנו גם שיעורים בפולנית ובחשבון. אני זוכרת שהיו לי הרבה שיעורי בית.

רניה, לעומת זאת, התחילה ללמוד בגימנסיה. מדי פעם יצאתי להחליק במחליקיים. לא הצלחתי במיוחד, אבל ניסיתי. לפעמים שיחקתי עם רניה בבובות עשויות מנייר. רניה היתה מציירת אותן, אחת בלונדינית, השנייה שחרחורת. אחר כך גזרנו אותן וציירנו להן בגדים שונים: פיג'מות, סינר למטבח, חצאיות, שמלות ערב. התלבושות בצבעים שונים היו יפות מאוד. גזרנו את הבגדים בתוספת רצועות קטנות שאותן קיפלנו על הבובות שהכנו.

לפעמים שיחקתי עם דְז'ידְקה לֶשְצִ'ינְסְקָה (Dzidka Leszczyńska). דז'ידקה היתה חברתי הטובה. למדנו באותה הכיתה. אחותה למדה בכיתה שבה למדה אחותי. לאבא שלהן היתה הופעה אריסטוקרטית מאוד; הוא היה גבר גבוה, משופם. שמו הפרטי נשמע משונה — לוּדוֹמיר. הוא היה בעלים של מפעל קטן שארזו בו קפה בקופסאות.⁷ נהגתי לבקר הרבה בביתם.

בפשמישל, שהיתה עכשיו עיר גבול, חנו חיילים רוסים רבים. הם הקימו צריפים. על הנהר סן היה גשר שחיבר בין אזור הכיבוש הגרמני לרוסי. בצד אחד של הגשר עמד חייל גרמני, בצד האחר — רוסי. כדי לחצות את הגשר היה צורך באישור מיוחד. התרגלנו לכיבוש הזה, אך הבעיה הגדולה ביותר היתה שלא יכולנו להתראות עם אמא. קיבלנו רק כמה מכתבים ממנה, כי כנראה לא היה אפשר לקיים קשר. הרבה זמן לא ידענו מה קורה איתה, אם היא בכלל בחיים.

החברה הטובה ביותר של אחותי היתה נוֹרה. היא היתה מעט דיכאונית ולא יפה כמו רניה. רניה לקחה אותי לפעמים לנורה, אני זוכרת את החדר שלה שהיה תמיד אפלולי מעט. נורה היתה אמנית ובת סוד של אחותי. כשרניה כתבה שיר, נורה איירה אותו. כל התמונות היו מצוירות ביד. גם נורה כתבה, אך לא זכתה להצלחות כמו רניה. שתיהן התפלמסו הרבה על שירה ועל ספרות. דיברו גם על בית הספר, על ציונים והרבה על בנים. הן היו מבוגרות ממני וכבר התעניינו בבחורים. מזמן לזמן הן כמובן הסתכסכו, ואז רניה היתה אומרת שנמאס לה מנורקה. נורקה היתה אומרת אותו הדבר עליה, ואחר כך היה הכול חוזר לקדמותו. רניה היתה תלמידה למופת ואהובה בבית הספר. במיוחד הצליחה בשיעורי השפה הפולנית. היא זכתה בפרסים רבים כמצטיינת כיתתית ותמיד התגאתה בהם והתרברבה. בעצם, דיברה איתי כמעט על הכול, למרות שהייתי צעירה ממנה בהרבה. מזמן לזמן מורים ביקשו שרניה תחבר שיר לטקסי בית הספר. מכיוון שידעתי לדקלם, רניה ביקשה ממני לפעמים להקריא שיר שלה. אני למדתי מהר את השירים בעל פה ודקלמתי אותם ברצון.

התגעגעתי מאוד לאמא. ביליתי איתה את מרבית שנות ילדותי, נסענו הרבה יחד, התגוררנו יחד בוורשה. אחותי גרה אז אצל הסבים, לכן אמא היתה חסרה לה אף יותר. זה היה עצוב מאוד.

באביב 1941 הגיע אלינו רוקח מוורשה והביא מכתבים מאמא. שמחנו מאוד. נודע לי אז שלאמא קוראים כעת מַריאָנָה לשצ'ינסקה (Mariana Leszczyńska). זה לא הטריד אותי כלל, כי הבנתי שיש סיבה לכך. כולנו היינו מאושרים לשמוע שהיא בחיים. הסבים נתנו לרוקח כסף ותכשיטים והרבה מכתבים, והוא היה אמור להעביר את כל אלה לאמא בוורשה.

רניה הכירה את זיגמונט (Zygmunt). הוא היה מבוגר ממנה בשנה או שנתיים, אך הם למדו באותו בית ספר. תחילה ראיתי אותו רק מרחוק, ואחר כך, כשהתחיל לצאת עם אחותי, ראיתי אותו הרבה. כשביקר בביתנו, הכרתי אותו טוב יותר. רניה אהבה אותו מאוד, דיברה עליו ללא הפסק. זיגוֹ היה בחור גבוה ויפה תואר, עם שיער שחור מתולתל, עיניים ירוקות וגומות בלחיים. אמא שלנו למדה בגימנסיה עם אמו. גם אני הכרתי את אמו. רניה שאלה את דעתי עליו, וכמובן היתה לי דעה משלי. לא חסר לי ביטחון עצמי, הסתובבתי בוורשה, נסעתי לא מעט, ולא חששתי להביע את דעתי.

הרוסים התחילו לקחת אנשים ולשלוח אותם מזרחה. לקחו את הדיירים מהצד השני של הרחוב שלנו. היתה שמועה שבקרוב יגיע תורנו. תחילה לא היה ברור לאן לוקחים אותם, אבל אחר כך הגיעו מכתבים מסיביר. אמרו שפעולות הגירוש הבאות יהיו בקיץ 1941. מובן שלא היה נעים לדעת שאנחנו הבאים בתור.

יום אחד שמענו פצצות נופלות. קודם שריקה ואז פיצוץ. הגרמנים חזרו לפשמישל. מבוהלים עד אימה הסתתרנו במרתף מול ביתנו. פתאום התפרץ לשם חייל רוסי ונופף מולנו באקדח. כולם נאלמו דום, מבועתים. הוא בעצם לא כיוון אותו אל איש, רק נפנף בו וצעק, לבסוף רץ החוצה ולא פגע באף אחד. כאשר ההפצצה הסתיימה יצאנו החוצה. זו היתה חוויה איומה. כעת הרוסים ברחו והגיעו הגרמנים. אנחנו היינו בתווך. פחדנו מהגרמנים משום ששמענו שהם שונאים את היהודים ושהכיבוש הזה יהיה שונה. הרוסים יכלו לשלוח אותנו לסיביר. עכשיו המתנּו בפחד לראות מה יעשו איתנו הגרמנים.

תחילה היתה אנדרלמוסיה, לא הלכנו לבית הספר. אחר כך התחילו הלימודים לכולם מלבד ליהודים. מהר מאוד, כבר ב־1 ביוני 1941, התקבל חוק שיהודים חייבים לשאת על הזרוע סרט עם מגן דוד. אני מעולם לא ענדתי סרט, פשוט יצאתי בלעדיו. הייתי כנראה קטנה מכדי להקדיש לכך מחשבה. תוך זמן קצר התקבלה הוראה נוספת, למסור את כל הפרוות, הבגדים החמים והנעליים החמות לצבא הגרמני, כי היה חורף קשה. סבא שלי לא רצה לתת את הפרוות לגרמנים והעביר את בגדי החורף למשפחה אוקראינית, לשמירה, בתקווה שפעם יחזירו לו אותן. לפחות לא נתן אותן לגרמנים. אחר כך באו לבית שלנו ולקחו את הפסנתר. בכך הסתיימו שיעורי המוזיקה שלי. למרבה הפלא, לאחר הפלישה הזאת היה קל יותר לשמור על קשר עם אמא. מכתבים עם ידיעות על אודותיה הגיעו ישירות מוורשה.

רניה המשיכה להיפגש עם זיגמונט. אני חושבת שהיא היתה מאוהבת בו. תמיד התחבקו, ברחו לפינת החדר כדי להתבודד. לפעמים גם התיישבו ליד תנור האריחים ושם התלחשו תוך חיבוקים ומדי פעם גם צחוק רם. ואיפה הייתי אני? אני הייתי בקצה השני של החדר, כדי לא להפריע להם. כעת הוא כבר היה חבר שלה. היא אהבה אותו וכל הזמן קינאה לו, בגלל בנות אחרות ואפילו בגללי.

כעבור זמן קצר הוחלט שכל היהודים בפשמישל חייבים לעבור לגטו. הסבים, שהתגוררו כל חייהם בבית ברחוב סלובצקיגו, נאלצו כעת למצוא דירה בשכונה של העיר שנועדה לגטו. זה היה קשה להם מאוד, אך הם בכל זאת ארזו כל מה שיכלו, וכולנו עברנו לדירה אחרת. היה לנו צפוף מאוד שם, אבל היתה לנו גינה עם פרחים ריחניים.

לאחר כמה ימים בגטו הוחלט שעלי לעבור לצד הארי. היתה לי רק שמלה אחת ומעיל כחול, בלוי למדי. סבא ארז עבורי כמה שטרות אמריקאיים של 20 דולר ומעט תכשיטים בתוך הידית של קופסת האוכל, וסיפר לי על כך. אחר כך בא זיגמונט והוציא אותי מהגטו. קצת פחדתי, כי לא אמרו לי לאן הוא לוקח אותי. בסופו של דבר לא ידעתי אם אנחנו עוברים לצד הארי או רק למקום אחר בתוך הגטו. פחדתי מהבלתי מוכר. אחותי לא היתה. הסבים נשארו לבד.

זיגמונט הביא אותי לבית משפחת לשצ'ינסקי. שם נרגעתי, משום שהכרתי את כל המשפחה. אדון לשצ'ינסקי אמר שיביא אותי לאמי. הייתי מאושרת מאוד. גרתי אצלם במשך שבוע ואחר כך ביום בהיר לקח אותי אדון לשצ'ינסקי לתחנת הרכבת. בפשמישל כולם הכירו אותי, אבל הגענו לתחנה בלי שאיש עצר אותנו. בתחנה הסתובבו אנשי גסטאפו עם כלבים, אבל אדון לשצ'ינסקי אחז חזק בידי. היה לו שפם וכובע על הראש, והוא נראה רשמי מאוד. נסענו ברכבת לקרקוב. בקרקוב היה אותו הדבר, חיילים עם כלבים ופחד גדול עוד יותר. עברנו לרכבת אחרת בכיוון ורשה. בדקו לנו את התעודות. אדון לשצ'ינסקי אמר שאני בתו. הגרמנים לא שאלו שאלות כי הוא נראה קצת כמו גרמני ודיבר גרמנית רהוטה. כשראיתי את הכלבים הייתי מופתעת, אבל שיחקתי תפקיד של ילדה, בתו, ולא פחדתי. הצלחנו להגיע לוורשה. אחרי שיצאנו מתחנת הרכבת ניגש אלינו אדם אחד ואמר לאדון לשצ'ינסקי: "אתה מלווה ילדה יהודייה." אדון לשצ'ינסקי התעצבן מאוד, הסמיק וצעק: "אם אתה לא עף מפה אני הורג אותך!" האיש ההוא הסתלק.

הגענו לבית שאמי חיכתה בו. איזו פגישה זאת היתה, אלוהים שבשמים. כל כך התרגשתי, בכיתי. גם אמא בכתה. כולם בכו. אמא נראתה יפה כמו תמיד. אני נראיתי כמו יתומה. אכלנו ארוחת ערב. אדון לשצ'ינסקי חיבק אותי חזק, איחל לי הרבה אושר, נפרד ויצא.

אמי היתה מיודדת מאוד עם משפחת בֶּרֶד שאצלם התאכסנו. הם היו קתולים, אם כי גברת ברד היתה ממוצא יהודי, ולדברי השמועה היו לה בעיות משלה בעניין זה.

נסעתי עם אמא לדירתה ברובע ז'וֹליבּוז' (Żolibórz), הדירה שהתגוררה בה עם שתי בנות דוד של הכומר פָיֶנאצקי (Fajęcki)‏⁸ שהטביל אותה לנצרות. אמא עבדה במשרדו, כי הוא היה זקוק לעובד דובר גרמנית. היא גם ביקרה בקביעות בכנסייה ואמרה שגם אותי יטבילו בקרוב, אבל שלפני כן עליה לקנות לי בגדים חדשים. זמן קצר לאחר מכן הוצגתי בפני הכומר פינאצקי. הוא היה איש חביב ומשעשע, אולי מעט שמן מדי. הכנסייה של הקהילה שלו היתה ברחוב הוֹז'ה (Hoża).‏⁹ הסנדקית שלי היתה גברת ברד, סנדק לא היה לי. כך הוטבלתי לנצרות.

כאן מתחיל מחדש הסיפור שלי. מעכשיו יהיה שמי אלז'בייטה ירוסלבה אליציה לשצ'ינסקה (Elżbieta Jarosława Alicja Leszczyńska). הבנתי את משמעות הדברים. אלו יהיו החיים החדשים שלי. עמדתי על הבמה והייתי ילדה פיקחית. קלטתי הכול. ידעתי מה עלי לעשות. היה עלי לשכוח את עברי ולחשוב רק על החיים החדשים שלי. מיד לאחר ההטבלה לקח אותי הכומר למנזר ועברתי לגור אצל הנזירות. זה היה מנזר של "בנות החסד — אחיות רחמניות של סן ונסן דה פול (Saint Vincent de Paul)". מאוחר יותר העבירו אותי לנזירות במסדר אורסולה הקדושה. המנזר היה במתכונת של בית ספר עם פנימייה. השתתפתי בשיעורים, הלכתי עם הנזירות ועם ילדים אחרים לתפילות, לא היו לי בעיות. למדתי להתפלל ולהשתתף בטקס האויכריסטיה. מדי יום ראשון אמא שלי באה לבקר אותי. לא ידעתי הרבה על הנעשה בעולם. הנזירות פשוט הרחיקו אותנו מידיעות על המלחמה. כעבור כמה חודשים חזרתי לאמא. כעת הייתי מוכנה לחיים החדשים, שכן קיבלתי תעודות, ידעתי להתפלל ויכולתי ללכת איתה לכנסייה. במסמכים של אמי נרשם שאין לה ילדים, לכן הייתי צריכה להעמיד פנים שאני בת דודתה ולא בתה, אבל בפועל היא היתה אמי ואני בתה. המשכתי את הלימודים בצוותים, כפי שהיה מקובל אז, בבתים פרטיים של המורים. כדי ללמוד לטינית נסעתי מז'וליבוז' עד לרובע מוקוטוב (Mokotów) הרחוק.

גרנו בצד הארי. ידעתי שבוורשה יש גטו ולפעמים ראיתי ברחוב ילדים רעבים עם כרס נפוחה. הבנתי שאלו ילדים יהודים חסרי בית שברחו מהגטו. הם ישבו על המדרכות וקיבצו נדבות. כמעט שלא היו להם בגדים, הם נראו עניים ומלוכלכים. אנשים נתנו להם אוכל.

לא היה לי מושג מה עלה בגורלם של הסבים. לא ידעתי מה קרה עם אבי ומשפחתו החדשה. לא ידעתי דבר על רניה. ידיד של משפחת ברד, אדון אַנְדֶרֶלֵה (Anderle), נסע עם אמא שלי לפשמישל כדי לברר מה קורה שם. הם מצאו רק את הקמע של אחותי שתמיד ענדה על צווארה. אמא חזרה ואמרה לי שרניה לא בחיים ושאין זכר לסבים.

מכר של אמא, אדון פֶּרוּצקי (Perucki), סידר לה עבודה ב"מלון אירופה" שבעליו היו משפחת פְּשֶזְדזֶ'צְקי (Przeździecki). אמא ידעה גרמנית וצרפתית, לכן התמנתה לעוזרת מנהל המשרד וניהלה, בין השאר, תכתובת של קצינים גרמנים שהתגוררו במלון. היו שם כ־300 חדרים מלאים תמיד בקצינים, ביניהם הגנרל פון קלייסט (von Kleist) והסופר רודולף מאיר פון שוונבק (Rudolf Meier von Schwanebeck). פון שוונבק עבד בשביל חברת מיטְרוֹפּה (Mitropa) שעסקה בין השאר בהפעלת קרונות שינה וקרונות מסעדה. הוא התיידד עם אמי ואפילו נתן לה את הספר "האחים בּרומְבִּי".¹⁰

מתן שירותים במלון הופקד בידי פולנים בלבד: פקידי קבלה, מנקות, פקידי משרד ומנהלי ספרים. היה גם פולקסדויטש אחד, אדון קוּרְץ. הוא לא דיבר גרמנית ברמה של אמא שלי ולא היה יכול לנסח מכתבים, אבל הוא היה סגן המנהל. המנהל היה אדון יוּליוּש קוֹשינסקי (Juliusz Kosiński), גבר נאה שהעריץ את אמא. הוא היה נשוי והיה לו בן בשם ווֹיְטֶק שאיתו שיחקתי לפעמים בדירתם במלון. וויטק היה מעט צעיר ממני.

יום אחד, זה היה יום ראשון, נסעתי עם אמא בחשמלית, ופתאום התברר שיש מצוד כדי ללכוד אנשים לעבודות כפייה בגרמניה. החשמלית היתה מחולקת לשתיים: החלק הקדמי "נור פיר דויטשה"¹¹ והחלק האחורי לשאר הנוסעים, היכן שאנחנו ישבנו. חייל גרמני נכנס לחשמלית ואמר שעל כל מי שאינו גרמני לצאת לרחוב. לאמא היתה קנקרטה, כלומר תעודת זהות גרמנית, וברדתה מהחשמלית הציגה אותה לחייל שבדק מסמכים ופינה אנשים למשאית. מצד אחד היתה חומת הגטו ומהצד השני בית החולים הפסיכיאטרי ע"ש יוחנן הקדוש.¹² לא היה סיכוי להימלט. אמא משכה אותי ביד ודיברה בקול רם בגרמנית: "בואי, יארושה, תיזהרי מהחשמלית!" הלכנו ברגל עד מלון אירופה, כמתוכנן, לארוחת ערב אצל משפחת קושינסקי. בעיר נערכו מצודים נוספים, אנחנו הסתתרנו ועברנו משער של בית אחד למשנהו. זה נמשך יום שלם כמעט. אני הייתי כבר בת 13, הכרתי את החיים, וכבר ידעתי היטב פחד מהו. כנראה חוויתי את זה בעוצמה רבה, משום שכאשר הגענו למלון התחלתי להקיא. בא רופא וקבע שמרוב בהלה חטפתי צהבת. השעה היתה כבר מאוחרת ובתוך זמן קצר עמד להתחיל עוצר לילי. אדון קושינסקי החליט שמרגע זה נישאר לגור במלון. קיבלנו חדר גדול עם מראה ענקית. לפני המראה הזאת אמא נהגה להעמיד פרחים. היה לנו חדר אמבטיה נהדר וארון, ובחדר היה מתקן לבישול. כעת החיילים הגרמנים עם הרובים ששמרו על כל פתחי המלון שמרו גם עלינו. הפסקתי לפחד.

קרה שאחד מעובדי המלון נעצר. אמא הלכה לגנרל פון קלייסט, שבדיוק שהה במלון, כדי להתערב לטובתו. אמא לא הכירה קודם את הגנרל, אבל התערבותה נשאה פרי. אותו עובד היה אסיר תודה לה וכתב מכתב שבו כינה אותה אישה רבת חסד. גם אנשים אחרים במלון הודו לאמא על עזרתה.

אני זוכרת שקצין גרמני התאהב באמא. הם התיידדו, הוא היה מגיע לפעמים לחדר שלנו שבו נערכו הפגישות שלהם. הוא היה בן 45 בערך ותמיד התנהג כמו ג'נטלמן. הוא היה חביב מאוד כלפינו. נראה לי שרצה להתחתן עם אמא, אבל זה לא היה אפשרי בוורשה.

התגוררנו במלון אירופה עד פרוץ ההתקוממות בוורשה, בשנת 1944. כמה ימים מאוחר יותר הקצין הגרמני, אותו ידיד של אמי, ארגן לנו יציאה מוורשה. הוא סידר לנו תעודות ויצאנו מהמלון ברכב של הצלב האדום. הוא בלי ספק נתן לאמא גם כסף, משום שהיא קנתה כרטיסים לרכבות הבאות. נסענו דרך ברלין ודרזדן, ולבסוף הגענו לבאד גאסטיין (Bad Gastein) באוסטריה. אמא גם קיבלה מאותו ידיד מכתב המלצה לד"ר מנגר (Menger) שניהל בית החלמה לגרמנים פצועים. הרופא מינה את אמא לפקידת קבלה במלון סטראובינגר שנמצא מול בית ההחלמה שגרנו בו. באד גאסטיין היה אתר נופש, היו שם מעיינות חמים, בתי חולים ובתי החלמה. על גגות הבניינים היו מצוירים צלבים אדומים.

ביקרתי בבית הספר בעיירה ולמדתי גרמנית. הכרנו את הרוזנת וַלְטֵרסקירכֵן (Walterskirchen) שאף היא עבדה במלון סטראובינגר. מהר מאוד היא התיידדה איתנו, ואפילו ביקשה לאמץ אותי, אבל אמי לא הסכימה. יום אחד הזמינה אותנו הרוזנת אל הארמון של אמה, הנסיכה ויטגנשטיין. בדרך ביקרנו בבראונאו אם אין (Braunau am Inn), שבה נולד היטלר.

בבאד גאסטיין גרנו במשך כמה חודשים, עד לשחרור בידי האמריקאים במאי 1945. החיילים האמריקאים הגיעו, ואנחנו היינו מאושרות. יצאנו מהמלון לכיכר כדי לקבל את פניהם. הם היו חביבים מאוד, חילקו לילדים סוכריות. המלחמה הסתיימה. כבר לא הייתי צריכה לחיות בפחד. זה היה רגע נפלא. כשהסתכלתי על החיילים האמריקאים ראיתי שהם מניעים את שפתותיהם. רצתי לאמא ושאלתי אותה מדוע לא שומעים את מה שהם אומרים. ואז אמרה אמא: "יארושה, הם לועסים מסטיק." מעולם קודם לכן לא ראיתי אדם שלועס מסטיק.

הקצין הגרמני אשר הציל את חיינו מעולם לא הגיע לבאד באסטיין. אני מכירה לו תודה לעולמים על עזרתו.

ב־20 בדצמבר 1946 הגענו באונייה "מרין מרלן" (Marine Marlene) לניו יורק. שמחתי מאוד. אני מתגוררת כאן עד עצם היום הזה. אני עדיין מתגעגעת מאוד לאחותי רניה.

אריאנה־אלז'בייטה בֶּלָאק

ניו יורק 2016