לוחמות

פתח דבר

"אין לי באמת סיפור". במילים האלה נפתח כמעט כל אחד מהראיונות עם הלוחמות שמופיעות בספר הזה. אחר כך הן המשיכו והסבירו לי שיש כאלה שנלחמו יותר מהן, שתרמו יותר, שהצילו יותר, ואולי אני צריכה לדבר דווקא עם מישהי אחרת, אחת שיש לה סיפור חשוב יותר, הרואי יותר.

בפעמים הראשונות כמעט האמנתי להן וויתרתי, אבל אחר כך כבר ידעתי להנהן בהבנה, לחייך ולהגיד שגם אם הסיפור לא חשוב, אני אשמח לשמוע אותו. וכך שמעתי אותן, אחת־אחת, מספרות לי איך עשו את הבלתי אפשרי כדי למלא את התפקיד שבו שירתו לפני ותוך כדי המלחמה. הן שמעו לא אחרי לא אחרי לא — ולא ויתרו. יש לוחמות שחזרו אחרי שקיבלו פטור, אחרות שנלחמו בדעות קדומות, וכאלה שהלכו נגד מה שהמשפחה ציפתה מהן, שהתעקשו, התמודדו עם אמירות מעליבות ומקטינות, השאירו בבית ילדים ובני זוג ומתחו את גבולות הגוף והנפש.

אפשר היה לחשוב שהספקות, הצקצוקים והגבות המורמות היו עשויים לפגוע בתפקוד הלוחמות. אבל מהשיחות עימן עולה כי אלה רק גרמו להן להוסיף ולהתאמץ, להשקיע ואף להצליח יותר. כך, מג"ד קרקל, סא"ל אור בן יהודה, מעידה על עצמה כי התהיות האם היא מספיק טובה לא פסקו גם אחרי שמונתה למג"ד, אבל הספק הפנימי — לא זה החיצוני — המנוגד לזחיחות, הוא זה שהניע אותה שוב ושוב קדימה. וזה המנוע שדחף את הלוחמות לפעולה גם בשבעה באוקטובר.

אני מודה שהתאהבתי בהן, בכולן. בכל מפגש נפעמתי מחדש מהפער בין הענווה והצניעות לעוצמות הבלתי נתפסות שהתגלו כשהן התחילו לספר לאן הגיעו ומה עשו כשלבשו מדים בזמן המלחמה.

המונולוגים שלפניכם מובאים במילותיהן של הלוחמות, עדות כנה ואותנטית בגוף ראשון, מחזית הלחימה. מהטנקיסטית שגנבה דלק בחמישה באוקטובר לטנק שנסע לחסום את החור שבגדר יומיים אחר כך, דרך הרופאה בת החמישים ושלוש שהתגייסה למילואים בעזה ובסוריה, הקצינה בחודש השמיני להריונה שהתעקשה להישאר בחזית הלבנונית ועד המג"ד שהילדים שלה שלחו אותה לחזית הלחימה — בסיפורים מופיעים רגעים של עוז וגבורה, של תעצומות נפש בלתי נתפסות ויכולת לשבור תקרות זכוכית. מופיעים גם כאב האובדן, פוסט־טראומה, יחסים בין גברים לנשים בשדה הקרב ודילמות ערכיות מורכבות שהתעוררו במהלך שנתיים של מלחמה.

לקראת סופו של כל מפגש שאלתי את הלוחמות, למה הן עשו וממשיכות לעשות את הבחירה הבלתי רגילה הזאת: להיות לוחמות. התשובה שחזרה שוב ושוב היא שהן יודעות שאם הן ינשמו עמוק ויתמודדו עם כל הקשיים והמכשולים, אז למי שתבוא אחריהן יהיה הרבה יותר קל, שבמעשיהן, הן סוללות את הדרך לבאות אחריהן.

בתקווה שספר זה יעניק השראה לנשים נוספות להעז להתמודד עם האתגרים ולהוביל את החברה הישראלית בזירה הצבאית, המדינית, החברתית והציבורית, ובתודה ובהערכה עצומה לאלה שהעזו וסללו את הדרך עבור כולנו, ושמרו עלינו במלחמה הקשה הזאת.

אילה דקל

מאפס למאה

סיפורה של סרן קרני גז, בת 25, מ"פ פלוגת "פרא" (פלוגת הטנקיסטיות — לוחמות שריון) וקצינת אג"ם בגדוד 52.

1.

אני מסתתרת עם הטנק מאחורי העצים, מנסה להיטמע בסביבה למרות הגודל של הכלי. מחבלים מתקרבים אלינו. אני רואה אותם רצים לכיוון שלנו, דמויות שחורות שצועדות לקראתנו. אני פוקדת לירות, הטנק יורה ומוריד את מה שצריך. ושוב אנחנו מחכות בעמדה. ושוב מחבלים. ושוב אנחנו יורות. ושוב, ושוב. במשך שעה וחצי, כמעט שעתיים שאנחנו יוצאות ונכנסות אל העצים, וזרם המחבלים לא מפסיק להגיע. אנחנו שניים ומשהו קילומטר בתוך שטח ישראל, ואני לא מבינה. איך זה יכול להיות? איך אף אחד לא עוצר אותם? אני מבינה שאני חייבת לאתר את הציר שלהם, לגלות מאיפה הם מגיעים. אני נוסעת צפונה, עולה עם הטנק בציר שממנו הם הגיעו, ואז אני מגיעה אל הגבול ורואה את החור שנפער בגדר. פתאום אני מרגישה כל כך קטנה, כמו נמלה, למרות שאני מ"פ, למרות שאני בתוך טנק. והמחשבות הראשונות שלי זה שהכול פרוץ ופתוח, ואם אני ראיתי את כל המחבלים שהגיעו אליי, אז בטח כמה מחבלים עוד יש בכל מקום בפנים. אני מרגישה קטנה, אבל אני מ"פ ואין לי ברירה אלא להרים את הראש ולהמשיך. וזה בדיוק מה שאני עושה.

2.

יש לי בראש תמונת ילדות שמאוד זכורה לי. אזעקות, טילים שנורים על אשדוד, שבה גדלתי, וכולנו רצים לממ"ד, לא הולכים לבית הספר, ובאותו זמן, כשכולנו מנסים להסתתר ולהתמגן, אבא שלי עושה את הפעולה ההפוכה, הוא אורז תיק והולך למילואים. אנחנו מחבקים אותו לפני שהוא יוצא, ובלילה כולנו מצטופפים יחד עם אמא במיטה הגדולה וישנים איתה. אני חושבת שבגלל זה החלטתי שאני רוצה להיות לוחמת. רציתי להיות כמו אבא שלי.

בתיכון כולם סביבי דיברו על השאלה איך מגיעים הכי רחוק בעולם הסייבר והמודיעין, ורק אני החלטתי שאני שמה את השכל בצד ואני לא רוצה שום דבר מזה, אני רוצה להיות לוחמת. בגיל שש־עשרה כבר שילמתי למישהו שיריץ אותי בג'בלאות ויכין אותי ללוחמה.

רציתי להתגייס לעוקץ כי זה היה הכי גבוה לבנות בצבא. התגייסתי, ושם קיבלתי את ה"לא" הראשון שלי, לא התקבלתי לעוקץ. התרסקתי, ממש התרסקתי. אבל הזכרתי לעצמי שלא התגייסתי בשביל יחידה ספציפית אלא בשביל לתרום ולתת את כל מה שיש לי למדינה. התחלתי מסלול של לוחמת בקרקל, ואחרי שמונה חודשים בקרקל באתי למפקדת שלי ואמרתי לה: "אני רוצה להיות מפקדת." שם קיבלתי את ה"לא" השני שלי. אמרו לי שאני צריכה ללכת לקו ולגדול קצת. זה היה "לא" טיפה מערער ומטלטל, אבל הוא כבר לא גרם לי להתרסק כמו ה"לא" שקיבלתי בפעם הראשונה.

בסוף יצאתי לפיקוד, הובלתי צוות בקרקל ואז החלטתי שאני רוצה להיות קצינה. אני באה למג"ד שלי ואומרת לו שאני רוצה להיות קצינה, והנה מגיע "לא" שלישי. הוא אומר לי ש"ציר הדמות שלי לקוי" כי אני אומרת לפעמים דברים לא במקום, ואומרת מה שאני חושבת גם מול קצינים בכירים, בלי מסננות. לדעתו, אני ממש לא מתאימה לקצונה. לא ויתרתי, ישבתי עליו חזק כדי שיוציא אותי בכל זאת. שתים־עשרה שעות לפני שהתחיל הקורס התפנה מקום, והכניסו אותי לקורס.

בקורס קצינים, הדבר היחיד שהדהד לי בראש זה שלושת הלאווים שקיבלתי בשנה ושמונה האלה. אמרתי לעצמי שאם אני לא אאמין בעצמי, אני לא אגיע לשום מקום. כי אם אני לא הייתי נלחמת על זה, זה לא היה קורה. כל מה שקרה לי, קרה רק בזכות העובדה שלא ויתרתי, שנלחמתי כדי להגיע לשם.

3.

שבוע לפני הטקס קוראת לי המפק"צית שלי ואומרת לי שהשיבוץ שלי הוא לפרויקט חדש של טנקיסטיות. אצלי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. כאילו, חלאס לעשות איתי קרקס, אני באתי לקבל מחלקה, להיות מ"מ, תגידי לי איפה המחלקה שלי! והיא אומרת לי — אנחנו מאמינים בך, את בכושר טוב, את קולטת דברים מהר. אבל אני יודעת שלא יצאתי מקרקל אהובה, לא הייתי מספר אחת של המג"ד. ואני מתרסקת. אני לא רוצה את התפקיד, אני לא רוצה להגיע לטנקיסטיות. אבל אף אחד לא שואל אותך, זה היופי בצה"ל. ואז הגעתי להסבה של שריון, היינו שתי קצינות שעשו הסבה לשריון. אחרי חודשיים התחלתי להאמין בטנקים וראיתי כמה הבנות מטורפות. כשסיימתי את ההכשרה כבר הייתי מאוהבת בתפקיד.

עשיתי שנה ושמונה תפקידים ביחידה, כמ"מ, עד שהודיעו שאנחנו כבר לא "פרויקט" אלא יחידה רשמית. למרות זאת לא הביאו משאבים, לא הביאו כסף, אמרו לנו "אתן יחידה" והלכו. ואני בתוך הדבר הזה התבשלתי ואמרתי שאני רוצה להיות המ"פ של הפלוגה הזו, כי אני אוהבת את הפרויקט הזה ורוצה לדאוג שהוא יגדל.

הוציאו אותי לקורס מ"פים, הייתי הראשונה ביחידה שעשתה קורס מ"פים ונכנסה לפקד על הפלוגה. הקורס אומנם לא מדבר על שריון, אבל אני הייתי במצב האזנה, אוזניים פתוחות, וקולטת כל דבר שאני יכולה ללמוד. בסופ"ש פנוי הייתי לוקחת את הרכב ונוסעת למפקדי שריון אחרים כדי ללמוד מהם, כי היה לי ספק אם אני אוכל להיות מספיק טובה, אם אני יודעת את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח. היינו קוראות לעצמנו "ילדת הסבות" — לא גדלנו ביחידה אלא הוסבנו אליה, ותמיד אנחנו צריכות ללמוד.

כשקיבלתי את הפלוגה ידעתי שאני אוכיח שהפלוגה הזו טובה וראויה, שזה לא פרויקט זמני או איזה ניסוי, אלא זאת פלוגה שכאן כדי להישאר, ואנחנו נוכיח את הנחיצות ואת המקצועיות שלה. הכנתי אותנו להיות מוכנות לאיום. לא להאמין לשקט. לדעת שאם יהיה צורך, אנחנו מוכנות. תמיד גרמתי לכולן להאמין שהאיום הוא ממשי, שאנחנו נוכל לעבור מאפס למאה במקרה שנצטרך ללחום ולהתמודד עם אויב.

אבל מעולם לא בניתי אותנו לתרחיש שפגשנו במציאות, ומעולם לא דמיינתי שמה שקרה בשבעה באוקטובר באמת יכול לקרות.

4.

בחמישה באוקטובר אנחנו בנוהל סופ"ש, אני סוגרת שבת עם מחלקה אחת. הטנק של המחלקה היה ביזומה, במשימה מבצעית, ומהרגע שהוא חוזר המשימה העיקרית שלי היא להעלות את המוכנות לסופ"ש. צריך לנקות את הטנק להחזיר אותו לכשירות, וצריך למלא דלק.

דיברתי עם הסמג"ד שלי, זיכרונו לברכה, והוא אמר לי שאין משאית דלק. אמרתי לו, "אין ברירה, אני הולכת להשיג דלק." אני שמתי לעצמי מטרה לדאוג שהפלוגה שלי תמיד תהיה מוכנה מאפס למאה, אני רוצה להיות מוכנה, אני לא נשארת בלי דלק לטנק.

הוא שאל אותי איך אני אעשה את זה. אמרתי לו, "עזוב, זה עברייני." כשהוא יצא הביתה, גנבתי את המפתח של התחנה הצבאית, לקחתי את הטנק ותדלקתי אותו בכמעט חמש מאות ליטר. אף אחד חוץ ממני ומהפלוגה לא ידע שיש לטנק דלק. אם מישהו היה תופס אותי בלי שהיה שבעה באוקטובר היו מאוד כועסים עליי, אבל אחרי מה שקרה פתאום במקום גנבה זה הפך למעשה הרואי וחתירה למגע.

5.

בשבעה באוקטובר, בשש וארבעים מעירה אותי אחת המפקדות שלי שאומרת לי שיש הרבה אזעקות בעוטף ואמא שלה התקשרה אליה לחוצה. אני אומרת לה, "בחייאת, איפה אני ואיפה עזה, עזבי אותי, הכול טוב." אני באה לחזור לישון, אבל ליתר ביטחון פותחת עיניים ומסתכלת בטלפון. אין לי שיחות, אין לי ווטסאפים, אף אחד לא הקפיץ אותי או חיפש אותי. אני נכנסת לאינסטגרם ושם אני רואה שיש מלא אזעקות בעוטף וקורה שם משהו. ואני, בראש שלי — אם יש משהו בגזרה שכנה אני דורכת את הקפיץ, מכינה את הפלוגה. גם ככה בטח עוד מעט יתקשרו אליי ויגידו לי להעלות טנק לעמדה. אז אני מחליטה להקפיץ את כל הפלוגה.

בשעה שבע בבוקר אנחנו כבר עומדים בח'. אני אומרת לכולם שאנחנו נשארים זמינים, שיסמסו להורים שהכול טוב, ושצריך להכין את הטנק ולהיות בכוננות. ועדיין אין שיחות, אין ווטסאפ, אין כלום.

ואז אני רואה את הסרטון משדרות באינסטגרם ואני מתחילה להתמלא בסימני שאלה. אני לא מבינה: או שזו בדיחה מטורפת או שזה חריג ברמות. עיר בישראל מלאה במחבלים? איך זה יכול להיות? אני מנסה להתקשר למג"ד והיא לא עונה, אני מתקשרת לחמ"ל, אין להם מושג. ואז מתקשר אליי קצין אג"ם של החטיבה ושואל אותי אם אפשר להעלות טנק צפונה דרך החול. פתאום כל הנקודות מתחברות לי, ואני אומרת לו שאני מעלה טנק על הכביש לכיוון צפון ואני אסע אחריו, ואני מנתקת את השיחה לפני שהוא יוכל להגיד לי לא, כי טנקים לא אמורים לנסוע על הכביש.

6.

אני מתקשרת למ"מ ואומרת לה שתעלה את הטנק שלה ותיסע צפונה כמה שיותר מהר. אני, בראש שלי, חושבת שאם אני מעלה טנק אני חייבת להגיע לשם כמה שיותר מהר, אני באה לעלות עם הסופה, שזה רכב קל, ואז אחת הבנות בחפ"ק אומרת לי: "איך את עולה לשם עם רכב קל ולא ממוגן?!" אז נתתי פקודה לנהגת שלי שאני מתחילה לנסוע עם הסופה ושהיא תגיע עם הקטלן, שזה גי'פ עם מערכת ירי, ונחליף רכבים כשאנחנו נכנסות לאזור העוטף. אלה הפקודות הראשונות שאני נותנת להן. הן מתחילות להכין את הקטלן וכולנו עולות צפונה.

תוך כדי הנסיעה אני מתחילה לראות דברים הזויים ואני מבינה שאני צריכה לעשות נוהל "ירוק בעיניים" — להבין איפה כל החיילות של הפלוגה ולהוריד אותן דרומה. אני לא מצליחה לתפוס את המג"ד, אבל אני כבר מקפיצה את כל הפלוגה מהבית ואומרת להן שאני בדרך לעוטף. כל זה בלי לדעת כלום על מה שקורה. ואני אומרת לסמ"פ שאני לא יודעת אם אני אהיה זמינה בהמשך היום ושתיקח פיקוד.

אני מגיעה קרוב לרצועת עזה, מצליחה להשיג את הנהגת והיא אומרת לי שהיא בדרך למוצב סופה, שיש שם מלא מחבלים. בראש שלי, על בסיס שתי תמונות האינסטגרם, אני חושבת שאני איכנס, אכניס את הטנק ונראה מה קורה.

כל היום ליווה אותי בראש הכפתור האדום, שאם אני לוחצת עליו, זה צל"ש או טר"ש. אם את לוקחת את הסיכון את צריכה לשים לעצמך את ההצלחות והכישלונות מול העיניים. את לוקחת אחריות על משהו שאת לא יודעת מה הוא. אז את ההצלחות קשה למנות ולתכנן, אבל את הכישלונות את יודעת, בזבת משאבים, הרסת ציר, יש אנשים שנפגעו, את צריכה להחליט מתי שווה ללחוץ על הכפתור האדום ומתי לא.

אני נכנסת דרך היישובים עם הקטלן ומשאירה את הטנק עדיין רגע אחד מאחור כדי לראות מה קורה. אני מגיעה למוצב סופה ורואה חייל פצוע, שתי חיילות מטפלות בו וכמה מחפים עליהם. אני שואלת אותם מה קורה. הם היו מאוד מבולבלים, אבל הם אמרו לי שיש מחבלים במוצב. אז אני באה להיכנס ללחימה, אומרת לחפ"ק שלי להכין נשקים. תוך כדי שאנחנו מתארגנות אני מקבלת שיחת טלפון מהחטיבה שאומרת לי שהמח"ט הותקל. שולחים לי לוקיישן בווטסאפ. עד היום אני לא יודעת למה, אבל אני מחליטה לנסוע ללוקיישן ששלחו לי ולא נכנסת לסופה. אני מנסה לתפוס את המ"מ בקשר והיא לא עונה לי. מנסה להתקשר אליה, היא לא עונה לי. בראש שלי, היא נמצאת עדיין בגזרה שלנו, בגבול מצרים, ואני צריכה להחליט אם אני הולכת לבד או לא, ואני מחליטה שאני הולכת לבד.

*ההמשך זמין בספר המלא*