מחר נרוץ מהר יותר

היא הובלה דרך ארץ הפלאות שהיתה האופן ספייס. חלונות ענק נפקחו אל העיר ואל הים שהתלכד עם השמים. עד לפני חמישה חודשים מור חשבה על נוף כזה כשמור למלונות או לפנטהאוזים של אנשים עשירים מאוד. אבל כאן ישבו אנשים שנראו כמוה, צמודים למחשבים דקיקים, כסופים־מבריקים, שכוסו במדבקות של לוגו החברה. הם נראו לה בעלי תכלית, שהיתה הטחת האצבעות במקלדת וניהול שיחה ערה לגבי מה להזמין לארוחת הצהריים. החלל עוצב בצבעי פסטל רכים. צורות גיאומטריות בצבעים של לוגו החברה הודבקו על כל הקירות. היא עברה דרך הפופים וחדר הנגינה והספרייה ושולחן הביליארד. המטבח נפרש לפניה, גדול יותר מהחדר שהיא שוכרת בדירת שותפים ליד כיכר דיזנגוף. היא נשאלה מה היא רוצה לשתות - קפה, מים או סודה, ואם קפה אז איזה קפה, ואיזה חלב. המקרר נפתח ונגלו בו כל סוגי החלבים, חלב רגיל ודל שומן ונטול לקטוז וסויה ושקדים ושיבולת שועל, וחלב האורז־שקדים שהיא תמיד מחזירה למקום בסופר כי הוא עולה פי שניים מהגרסה הזולה של תנובה. היא ביקשה את האורז־שקדים. על צלחות זכוכית ובתוך צנצנות זכוכית נערמו חטיפים ושוקולדים מיובאים. "רוצה?" נשאלה, ציפורן מטופחת בלק נחתה מול מגש כנאפה גדול, "בדיוק נשאר לנו מההפי האוור בנושא מרוקו."

היא סירבה, שלא יחשבו עליה.

היא הובלה לספה שנחה מחוץ לחדרון שקוף. בחדרון היו שתי כורסאות רכות וביניהן שולחן פלסטיק צבעוני. צבעי הריפוד והפלסטיק תאמו את צבעי הפסטל שעל הקירות ואת צבעי הלוגו. קירות התא היו שקופים והיא דמיינה איך תנוח ביניהם על הכורסה כמו הנמלים הגדולות בחוות הנמלים שהיתה לאלון מיכאלי, הילד היחיד שהזמין אותה הביתה ביסודי. היא הסתכלה אז בנמלים שפילסו את דרכן נחושות בתוך החול, נושאות זרעים שהיו גדולים משטח גופן. היא העמידה פנים שהיא מקשיבה לאלון מיכאלי בזמן שסיפר לה על התלאות שעבר עד שהצליח להשיג מלכת נמלים מתאימה - הזמן הנכון הוא במהלך הגשמים הראשונים של החורף, אז הן מקיימות את מעוף הכלולות, דבר יפהפה - ובעצם הביטה בחוט הנזלת שנמתח לו מתוך הנחיר ועל פני רכסי השפתיים עד שנתלה, חסר אונים, באוויר שמעל הסנטר. נדמה היה לה אז שהנמלים מסתכלות בה חזרה, בתוכחה עמומה. אבל עכשיו אף אחד לא הביט בה. כולם היו עסוקים מאוד ובעלי ייעוד, מלבד הבחורה שישבה על הספה הסמוכה ונראתה חסרת אונים אפילו יותר ממנה. כוס הקפה שלה הונחה על השולחן מולה. חלב האורז־שקדים התמוסס לפיסות בתוך האספרסו.

"המראיינת כבר תגיע," נאמר לה. "תרגישי בנוח."

מור לא הרגישה בנוח. היא היתה חבוטת ראיונות עבודה. היא סיימה את התואר שלה בהנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן־גוריון וגררה את עצמה בחזרה למרכז הארץ כדי לחפש משרת מתכנתת. זה היה אמור להיות תהליך מהיר. היא ידעה שיש אנשים שמתקשים למצוא, אבל לה זה היה אמור להיות יותר קל, היו לה ציונים טובים בתואר, והיא חכמה, תמיד אמרו. ובכל זאת החודשים נקפו. החסכונות שלה הלכו ואזלו. היא התבססה על שכר עבודתה העתידית, שכרה חדר בדירת שותפים תל אביבית שראויה למתכנתת, והעולם סירב להתאים את עצמו. היא לא הבינה. הם היו צריכים לשמוח בה. להגיד, טוב שבאת, יש מחסור נורא במתכנתים, זה כתוב בכל אתרי החדשות. להגיד, אנחנו מפרסמים בכל מקום כמה חשוב לנו לקדם נשים ובעיקר נשים טכניות. אחרי הכול, היא למדה ארבע שנים בשביל הרגע הזה, קידשה את עצמה בכור המצרף של חדו"א ושל אלגברה ליניארית ושל אלגוריתמים. אבל לא נראה שהמגייסות התרשמו מכך. היא התייצבה בפני עשרות מהן, מש"קיות ת"ש לשעבר שעשו תואר בניהול משאבי אנוש, וניהלה את השיחות המתחנפות, המתרפסות, שמטרתן היתה לשכנע אותן לומר אחר כך שהיא מתאימה לדנ"א הארגוני, כלומר שהיא מספיק דומה להן. היא קראה שוב ושוב את המיילים של הדחייה - לצערנו החלטנו להמשיך עם מועמד אחר, אנו מודים לך על שבחרת. היא החלה לשקר בראיונות שטסה לטיול ארוך בחו"ל כדי להסתיר את מספר חודשי החיפוש. הייאוש חלחל. היא שאלה את עצמה אם הבעיה בה, אם מעולם לא היתה מתאימה ועכשיו הכול נחשף. היא התחילה לחשוש שהיא נראית כמו רווקה מבוגרת שמגיעה לדייט והפשרה והאכזבה חרוטות על פניה. זה גרם לה להיזכר בפחדים נוספים, למשל הקרבה לסוף שנות העשרים שלה ללא בן זוג, עוד דבר שפעם נראה לה כמו משהו שקורה לאנשים אחרים, מתוכננים פחות. אבל זו היתה דאגה אחרת והיא היתה מוכרחה לשים אותה בצד כרגע ולהתמקד בחיפוש העבודה שהתארך והתארך.

הכפית ששכבה על הצלחת לצד כוס הקפה היתה מוכתמת. מור הציצה לוודא שלא מביטים בה, ואז ניגבה אותה במפית והניחה אותה על הצלחת בלי להשתמש בה. היא שאפה ונשפה וניסתה להסיר את טביעת הכישלון של הראיונות הקודמים מהפנים שלה כמו ששוטפים איפור. היא נשמה עמוק, שאיפה אחת שתיים, נשיפה אחת שתיים, וחשבה במעגלים את המנטרה שלמדה מסרטון יוטיוב של מדיטציה מונחית, I am everything I need to be. זו שישבה סמוך אליה שאלה, "את גם לריאיון?"

מור הנהנה. היא לא התכוונה להיות נחמדה למתחרים. היא צריכה להיות ממוקדת, להיכנס לזון. זה סתם מפריע לה.

"גם ל-Customer Success?"

מור נפגעה. היא בוודאי לא מתראיינת לתפקיד של שירות לקוחות. היא נראית כמו מישהי שתתראיין לתפקיד של שירות לקוחות? שאלה את עצמה, ונזפה בעצמה, היא ידעה שהיתה צריכה ללבוש את החולצה השחורה, היא ידעה, אבל החולצה השחורה עוד היתה לחה מכביסה כשיצאה מהבית. מצד שני, חשבה, זו שמדברת איתה מתראיינת לתפקיד הזה, ואולי, בניגוד למור, היא לא רואה בזה עלבון.

"לא," אמרה, "אני מתכנתת," והזריקה לתוך האני מתכנתת את כל הביטחון שרצתה להפגין מול המראיינת בעוד כמה דקות. היא ראתה סרטון בטיקטוק שטען שדיבור על הדברים שאת רוצה שיקרו לך בזמן הווה עוזר לזַמן אותם אל החיים שלך והשתדלה לתרגל זאת.

"אה, וואו, מדהים," אמרה זו שישבה על הספה. "אני מיכל. באתי בעצם כי אני מדברת אנגלית." מור שמה לב שהאנגלית מטפטפת לה דרך העברית. "גרתי בארצות הברית ויצאתי עם מישהי שממש חשבה שזה יכול להתאים. אבל אני לא כל כך מתקבלת," צחקה. מור השתכשכה בַּהתפעלות מה"מתכנתת" שזרחה על הפנים שלה ובידיעה שהיא לא היחידה שכישלון הראיונות כבר שזור לה בחיים. נדמה היה לה שזה סימן. היא היתה זקוקה לסימן. המגייסת הגיעה ואמרה, "מור? שניכנס?" היא נראתה בדיוק כמו כל המגייסות הקודמות שראיינו אותה, כלומר לבושה בבגדים מזארה שהחליקו לה ברכות על הגוף, עדויה תכשיטים מוזהבים ומשדרת שהיא עסוקה מאוד, שאין לה זמן לאנשים כמו מור, למתחילים, שהיא מואילה בטובה לפנות לה קצת זמן בין הטאלנטים האמיתיים.

המגייסת התיישבה מול מור. מור חשבה על כך שהכורסאות פונות זו כלפי זו כמו הכורסאות בחדר הטיפולים של הפסיכולוגית שהיתה לה אחרי שאבא שלה עזב את הבית, זו שהודיעה לאמא שלה אחרי חמישה חודשים שלהבא כדאי שמור תפנה למטפל גבר, זה יותר מתאים, ומור ידעה שנכשלה אפילו בטיפול הפסיכולוגי, בדבר היחיד שאמור להיות בלתי כשיל. היא חשבה שאולי בהצבת הכורסאות זו מול זו המגייסות מפצות על כך שלא התקבלו לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ולכן פנו למשאבי אנוש, על כך שהן נאלצות לכלות את זמנן בעבודה העקרה הזו, בדחייה של אנשים כמותה.

המגייסת אמרה שקוראים לה עינב ועיינה בקורות החיים של מור כמו מישהי שמעיינת בהם בפעם הראשונה.

"אז ספרי לי על עצמך, בבקשה."

מור רפרפה על קורות חייה הקצרים, מעניקה את הגרסה הרזה, המתורגלת. גדלה בהרצליה, ילדות נפלאה (היא לא אמרה: הורים גרושים, ואם, נו, כמו כל אם), שירות צבאי טכנולוגי מאוד, מאוד (וחסכה: תפקיד שהתמצה בווידוא הפעלת המחשב), תואר בהנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן־גוריון, ציונים מעולים, מצטיינת דיקן בשנה ג'. הוסיפה שהיא מאוד מתחברת לעשייה כאן בחברה, גם היא קונה באינטרנט. וגם התמודדה עם מגוון אתגרים בעברה, למשל כשהיה חוסר הסכמה בנושא פרויקט ללימודים, היא ניווטה ושיככה באופן המדויק הנדרש משחקנית צוות. נוסף על כך היא לא נרתעת מעבודה קשה ומכישלון, היא לומדת מכישלונות, העניקה דוגמה לכישלון תפל, מהונדס, מקורס שולי שלקחה בשנה שעברה. ותמיד נכונה לפידבק, היא אוהבת פידבק, מתה על פידבק.

"מעולה. תודה שבאת. נהיה בקשר."

"נהיה בקשר," אמרה מור, וידעה שלא יהיו.