רוד טריפ

חלק ראשון

יוקר המחיה

פרק 1

פעם הייתי רוצחת מפורסמת. הרגתי משפחה עשירה, בסגנון צ'רלס מנסון, ואז נמלטתי. אבל בניגוד למנסון, אני הייתי פחות בעניין של להתחיל מלחמת גזע כדי להגיע לארץ זבת חלב ודבש, ולא רציתי, בסתר לבי, להיות אחת מהביטלס. לפי מהדורות החדשות הייתי רק עוד רוצחת תאבת פרסום, שרוצה נואשות להוסיף את הפרצוף שלה להר ראשמור של הפסיכופתים האמריקאים הגדולים.

זה לא נכון, אבל בכל זאת: זה קטע להגיד שאני רוצחת־לשעבר. חשבתי להכניס את זה לביו באפליקציית היכרויות. שתי אמיתות ושקר: (1) נשרתי מלימודי הדוקטורט, (2) אני מבינה איך להשקיע בבורסה והרווחתי שם מיליונים!!! (3) פעם הייתי רוצחת מפורסמת.

פעם הייתי גם מורה פרטית לפסיכומטרי, וככה הכרתי את המשפחה שבשום פנים ואופן לא הרגתי. אחד מכללי הדקדוק המטומטמים ש"אנחנו מלמדים" (אני משתמשת ב"אנחנו" המלכותי של כל מורי הפסיכומטרי, קרובַי, עמיתַי, אחַי לרמאות, שמוכרים בולשיט כדי שיוכלו לשלם שכר דירה) הוא לגבי ההבדל בין קול סביל לקול פעיל. אני עושה דברים. דברים נעשים על ידי. הראשון הוא פעיל; השני סביל. קול סביל הוא מתחמק. הוא חומר שיוצר אגדות עממיות. פשעים שמבוצעים בלי פושעים. מי שפעל מוסתר ונעלם. קול פעיל עדיף, אבל קול סביל הוא שימושי. אם את רוצחת, למשל.

מעשים בוצעו על ידי. קל יותר לספר את הסיפור ככה. ה"אני" כמעט לא מורגש; הוא נהפך לחלק הכי פחות חשוב במשפט. עכשיו מדברים על המעשה. בני משפחת ויקטור נמצאו מתים. גופותיהם נמצאו על ידי.

עכשיו כשאני חושבת על היום שבו הגעתי לתת שיעור פרטי לסרינה ויקטור ומצאתי את אבא שלה מעורסל באצות ים בבריכת דגי הקוי, כחול ונפוח ומת ללא צל של ספק, אני כמעט יכולה לדמיין את זה כאילו זה סרט שצפיתי בו. כשנתקלתי בשקערורית המדממת והמרוסקת שהיתה הפנים של אמא שלה, הייתי כמו רוח רפאים בזירת פשע. אין לי צורה גשמית. אני לא נוגעת בכלום, לא חלק מהעולם שיש בו תגובות שרשרת ואנטרופיה. אני רק אורחת מזדמנת.

אבל, כמובן, עשיתי דברים. התקבלו החלטות: אני קיבלתי אותן. אלימות בוצעה: אני ביצעתי אותה. נעשתה הימלטות מזירות פשע: אני נמלטתי. אנשים נפגעו: אני פגעתי בהם. מישהו היה אהוב: אני אהבתי אותו. לא כל מה שעשיתי היה רע. רק רוב הדברים שעשיתי.

לא יוצא לי מהראש סיפור שקראתי כשהייתי נערה מתבגרת. "גן השבילים המתפצלים" מאת חורחה לואיס בורחס. בסיפור, פרופסור סיני מגלה את יצירתו של אחד מאבותיו, צ'וּי פֵּן, שרצה ליצור גם רומן דמוי מבוך וגם מבוך בלתי חדיר בחיים האמיתיים. הרומן נותר בלתי גמור ובלתי מובן, והאמונה הרווחת היתה שהמבוך מעולם לא נמצא; אך למעשה, הרומן והמבוך היו אותו הדבר. הפרופסור פוגש חוקר של צ'וי פן, שאומר לו שהמבוך שצ'וי פן ראה בעיני רוחו לא היה מבוך בחלל - מבוך אמיתי, פיזי - אלא של זמן. ההחלטות שלנו אינן בחירות שמבטלות את כל האפשרויות האחרות באמצעות הוודאות שלהן, אלא הן הכפלה של הזמן שבו כל שאר הבחירות האפשריות מתקיימות, וחוצבות לעצמן מישורי זמן מקבילים. במילים אחרות, כל ההחלטות מתבצעות, בכל הזמנים, בבת אחת.

ישנו יקום שבו אני לא הולכת לבית של משפחת ויקטור. השותף שלי ואני שותים יותר מדי בלילה שלפני. אני שולחת להם הודעה: "מה זה מצטערת. אני חולה מאוד. אפשר לקבוע ליום אחר?" מאוחר יותר באותו יום אני אשמע על הרציחות בחדשות, בדיוק כמו שאר העולם. אני אצרוך את הספקולציות צמאות הדם של יודעי דבר ותיאוריות מתלהמות של חובבי פשע אמיתי ברֵדִיט. אני אספר את הסיפור במסיבות: מכירים את משפחת ויקטור, המשפחה העשירה ההיא שנרצחה באל־איי? אז אני הייתי המורה הפרטית של הבת שלהם. עשיתי פיפי בשירותים שלהם ושתיתי את התה שלהם ולימדתי את הבת שלהם טריגונומטריה. אני אפילו לא אהיה הערת שוליים.

עכשיו אני הסיפור. אני כתבתי אותו. הוא כתב אותי.

פרק 2

סרינה ויקטור היתה התלמידה של יום ראשון אחר הצהריים. סרינה היתה אחת מהתלמידות שהיתה צריכה עזרה כמעט בכל המקצועות. עבדתי איתה כבר כמעט שמונה שבועות. נפגשנו לשעתיים בכל שבוע: הכנה לפסיכומטרי בשעה הראשונה ועזרה כללית בשיעורי בית בשנייה. לא הייתי המורה הפרטית הראשונה של סרינה: דַיינה ציינה שהיתה מישהי לפני, אבל הם נאלצו לשחרר אותה. המשמעות היתה ברורה. אם סרינה לא תצליח, גם את לא תצליחי.

בדרך כלל סרינה נזקקה לסיוע בקורס שפה וחיבור ברמה אוניברסיטאית, ולפעמים בכימיה ברמה אוניברסיטאית. סרינה לא היתה בבית הספר בשבועיים האחרונים, לכן עבדנו בלהדביק את הפער. המחלה המסתורית של סרינה לא היתה מידבקת, כך הבטיחה לי אמא שלה, אבל היא היתה מספיק קשה כדי שסרינה תישאר בבית, שם ההורים שלה יכלו לפקוח עליה עין. עיקר הפוקוס היה על הכנה לפסיכומטרי. במבחני תרגול היא השיגה ציון של 670 בערך. הגבוה ביותר שלה היה 720, הנמוך ביותר 610. יחסית לילדה עם שאיפות ללמוד בקולג' יקר של מדעי הרוח, היה מפתיע שהיא השיגה את הציון הטוב ביותר שלה דווקא במתמטיקה. אני הכי אהבתי ללמד מתמטיקה. הנוסחאות האלגנטיות, הטריקים והחזרות. קשה יותר ליישם מתודולוגיה אמינה כדי לתרגל הבנת הנקרא. בנושא הזה ההתקדמות של התלמידים שלי לא היתה ליניארית או ניתנת לחיזוי, והיה קשה להסביר להורים למה הציונים ירדו או נתקעו.

ההורים האלה השתייכו בדרך כלל לאחת משתי קטגוריות. או שהם היו אסירי תודה בהגזמה על "כל העזרה שלי" או שהם הביעו חשדנות רבה ביותר כלפי המיומנויות והתעריף שלי. אבל בני משפחת ויקטור, כך נראה, באמת חיבבו אותי. פיטר, אבא של סרינה, עבד בתחום הכספים. בנקאי או משהו כזה, נראה לי. זה כל מה שידעתי. כסף שנצבר הודות לחוב של אחרים; אפסים שמתרבים בחשבונות בנק בזמן שהוא נופש בחופשות קיץ במיורקה ובמונקו ובמרתה'ס ויניארד. הוא היה נמוך ושזוף בצורה לא טבעית, היו פסים כסופים בשערו הבלונדיני הכהה. הוא בדרך כלל נעדר במהלך השיעורים שלי, אבל בפעמים הנדירות שבהן פתח לי את הדלת, היתה בו עדינות כובשת של גבר יחיד בבית מלא נשים. הכרתי את הטיפוס. הוא היה אבא שחושב שהוא שומר השלום של הבית, הקול השקול והרגוע של ההיגיון שמאזן את כל האסטרוגן המוטרף של הבית.

אני לא בטוחה מתי פיטר הכיר את דיינה, או איך, אבל אני יודעת שהיא היתה שחקנית מפורסמת למדי לפני שהם התחתנו. היא עזבה את עסקי המשחק אחרי שילדה את סרינה. בשיא תהילתה, היא הופיעה בסרט דרמה מועמד לאוסקר על ספורטאי באתלטיקה קלה, אנדרדוג, שמנצח כנגד כל הסיכויים. פעם החברים שלי ואני התמסטלנו וצפינו בזה. דיינה גילמה את החברה הסקסית שמסרבת לעזוב את הגיבור לאחר שהוא נפצע בברך, ובזכות התמיכה הבלתי מעורערת שלה הוא מתגבר על פציעתו באומץ רב. אהבתי את הסרט יותר ממה שהייתי מוכנה להודות.

והיתה סרינה עצמה. סרינה ויקטור היתה ילדה ביישנית בת שבע־עשרה, עם שער משי צהבהב כמו חוטי תירס ופנים של בובת פורצלן. היא לבשה שמלות וחצאיות וסוודרים מדובללים מחנויות יד שנייה, והרגליים שלה היו מכוסות בפלומה בצבע בלונד־אפרסק. כשפגשתי אותה בפעם הראשונה, השיער שלה הגיע כמעט עד המותניים. בשבוע השלישי הוא נגזר לאורך של ג'ין סיברג: היא זאת שעשתה את ההשוואה ביניהן, וזאת היתה הדרך שלה ליידע אותי שהיא יודעת מי זה ז'אן־לוק גודאר. חשדתי שלמרות היופי שלה, היא לא מקובלת בבית הספר. היא רצתה מאוד שיכירו אותה בזכות הטעם שלה בספרות, בקולנוע ובמוזיקה, היא היתה מובכת בקלות, ושיפוטית. אני, באופן בלתי הוגן, נטיתי מראש לא לחבב אותה. הביישנות שלה הזכירה לי את הילדים העשירים הלא חברותיים שלמדתי איתם בקולג', שהיו משוטטים בקמפוס, מעשנים בשרשרת ונוטים למצבי רוח. יכולתי לראות את העתיד שלה בצורה מושלמת. תואר שני בשירה, או דוקטורט בספרות מודרנית מוקדמת. גרה בבית ויקטוריאני עם שני חדרי שינה בשכונת המישן בסן פרנסיסקו ומרגישה שהיא מתנסה בחיי עוני בוהמייניים. ידעתי מספיק על החבר שלה, לוקאס, כדי להבין איזה סוג של בחורים היא העדיפה. ראיתי תמונות של לוקאס במסך הנעילה ובתמונת הפולרואיד שהיא הדביקה לגב של כיסוי האייפון שלה. היה לו שיער ארוך ומוזנח בצבע בלונד־מלוכלך, גרסה עכורה של מחלפות הזהב המבריקות של סרינה. היו לו לסת מרובעת מאוד ולחיים קעורות מאוד, כמו שעווה שהומסה על גולגולת. לוקאס היה צמחוני, וגלגל את הסיגריות שלו בעצמו. כשתגיע לתחילת שנות העשרים שלה, סרינה תחליף את לוקאס בדגמים נוצצים יותר, וריאציות על אותם גברים, שהטעם התרבותי שלהם מסמן את "האלטרנטיביות" שלהם. המֵרְץ' הדהוי של להקות שאף אחד לא שמע עליהן, השיער השמנוני, הסניקרס וינטג', השפמים, הקעקועים שנעשו במחט, עבודת יד. הם יהיו עשירים, בדיוק כמו סרינה, אבל הם יסוו את זה היטב. בסופו של דבר יהיה לה ארוס שעובד בתחום הטכנולוגיה, אולי אבותיו יהיו שוודים או נורווגים, שמפתח אפליקציות ועושה מלא אקסטזי ומחשיב את עצמו כסמכות עליונה בהיפ הופ אמריקאי. או שהוא יהיה ילד־קרן־נאמנות שגדל בניו יורק סיטי, עובד בנדל"ן ומנגן בסופי השבוע בלהקה שעושה קאברים של להקת דינוזאור ג'וניור. בינתיים, סרינה תצייר, או תקנה יצירות אמנות, או תפתח מרפאת וֶלְנֶס יקרה בזמן שהיא מסיימת לכתוב את עבודת הגמר שלה על מלנכוליה וגוף האישה בקורס שירה אנגלית פסטורלית.

אם אני נשמעת לכם אכזרית או קטנונית, אני לא אנסה להגן על עצמי. אם זה מנחם אתכם, אני יכולה להבטיח לכם שהרגשות של סרינה נותרו מוגנים מפני המחשבות המרושעות שלי. הייתי טובה מאוד בלהעמיד פנים שאני מחבבת אותה, ובואו נודה באמת: זה ממש לא היה משנה אם אני מחבבת אותה או לא. היא גרה בבית הכי יפה שכף רגלי תדרוך בו אי־פעם, בית שלעולם לא אוכל לגור בו בעצמי, בית כל כך פנטסטי שהוא בכלל לא נראה כאילו הוא שייך לעולם שאני חיה בו. אבל הוא ניצב לו שם בגבעות לוֹס פֵליז, שוכן לו בין בתי הטיודור האנגליים והבתים הקולוניאליים הספרדיים והבקתות הכפריות השווייצריות.

האור היחיד בסלון דימם בגוון ירוק־קצף־ים מבעד למנסרה של ויטראז'ים, שעוצבו בהשראת "עץ החיים" של קלימט. רשתות מסועפות של מסדרונות הופיעו ללא היגיון, בלתי סבירים וסוריאליסטיים. הרהיטים של דיינה ויקטור היו בסגנון הוליווד של פעם, ספות קטיפה ארוכות ונברשות ימי־ביניימיות. שטיחים פרסיים, אריחים מרוקאיים בגוון ירקרק־כחלחל בחדר האמבטיה, האמבטיות הבהיקו כמו פנים של קונכייה, עם רגלי טפרים מוזהבות. במשך שעתיים מדי שבוע עבדנו בחדר האוכל, ומדי פעם גם בסלון או במטבח. במהלך השעתיים הללו, חצי מהמוח שלי התמקד במשימה שלפנינו: ללמד את סרינה על פרבולות ומשפטי יחס שאינם במקומם ועל משפט פיתגורס. החצי השני טייל בחדרים האלה, והתענג על כל פרט. הסבון הקשה שעולה מאה דולר ועשוי מיסמין וזעפרן. לא שמים פסיק לפני ו' החיבור. השולחן מעץ פורטוגזי עם קצוות טבעיים. משפטים רב־איבריים. טפט משי מצויר ביד של דֶה גוּרנֶה. קווים מקבילים.

אני מודה, ברגעים של חולשה ותיעוב עצמי, שאני אוהבת פורנו נדל"ן. אני אוהבת אותם ישנים. אני מקבלת את המנה שלי באתר הנדל"ן Zillow. אבל בשביל בית ויקטור הייתי צריכה להתחיל להשתמש בתואר היקר שעשיתי בתולדות האמנות. האדריכל היה אמן סוריאליסטי בשם עמנואל בֵּסוֹס, אריסטוקרט ספרדי שהגיע לקליפורניה כדי לעבוד בתעשיית הקולנוע, כשעוד היתה בחיתוליה. הוא בנה תפאורות למחזות זמר ולאפוסים היסטוריים: גרמי מדרגות כה עצומים עד שנעלמו בין עננים, אולמות נשפים וגנים ורכסי הרים שנלקחו היישר מהאגדות. בית ויקטור היה אחד משלושה בתי מגורים שהוא תכנן בלוס אנג'לס בשנות העשרים של המאה הקודמת. הוא רצה להשתמש בבית כדי להתנסות בדרך חדשה לבניית מגורי משרתים. בסוס יצר מבוך של מעברים צרים סודיים עם דלתות חבויות, שמטרתו לאפשר לצוות המשרתים להישאר בלתי נראה. לפי המאמר שמצאתי, המעברים היו מיתוס: איש מעולם לא מצא הוכחה לקיומם, והם לא היו קיימים בשרטוטים הרשמיים של הבית. הם היו רק גחמה של בסוס, אחת מני רבות, שמעולם לא התממשה.

השגרה עם סרינה היתה זהה תמיד. חניתי ברחוב. נהגתי בקרייזלר פי־טי קרוזר שחורה שנת 2003 שירשתי מדוד־רבא שמת. ברחוב שלאורכו חנו רק מכוניות טסלה, היא נראתה מחורבנת בצורה מאיימת. הוצאתי מתא המטען ארבעה ספרים: ספר ההכנה הרשמי לפסיכומטרי, ספר ההכנה של פרינסטון, חוברת עבודה במתמטיקה, והרומן שנבחר בשיעור שפה ברמה אוניברסיטאית. באותו שבוע זה היה "פרנקנשטיין". הלכתי בכביש הגישה, עברתי מעל החפיר (כן, חפיר אמיתי), עברתי את הגן הקדמי המשגשג שבו סוקולנטים ועצי לימון, והגעתי אל דלת הכניסה הענקית מעץ אלון, שהיתה פתוחה לרווחה כשהגעתי, ביום ראשון שבו מתחיל הסיפור הזה.

זה היה יוצא דופן.

"סרינה?" לא נכנסתי. מפתח הדלת יכולתי להריח את הניחוח המוכר של הבית: ריח הטחב העבש הזה שיש בכל כך הרבה בתים בלוס אנג'לס, בכל אותן אחוזות משנות העשרים שמקשטות את הגבעות. דיינה ויקטור אהבה קטורת יקרה ותה נענע. הרחתי גם את שני אלה.

"סרינה?" קראתי שוב. ושוב אף אחד לא ענה, מלבד הכלב, שהחליק לעברי מתוך החשיכה וזינק לי על הרגליים. הוא נשך לי את הקרסול.

"פּיקל, בן זונה שכמוך."

הכלב נשך לי שוב את הקרסול. נשיכות רכות ורטובות שלא ניקבו את העור אבל היו מעצבנות להפליא.

"דיינה? שלום?"

נזכרתי שדיינה לא היתה בבית בשבועות האחרונים. פיטר פתח לי את הדלת בתקופה הזאת.

"פיטר?" קראתי.

שום דבר. נכנסתי פנימה. המבואה היתה נמוכת תקרה וחשוכה, ומשמאלה היה חדר אוכל. שם סרינה ואני עבדנו בדרך כלל. הנחתי את ערימת הספרים שלי. צלילים מילאו את הבית. ממקום כלשהו באקוסטיקה הקודרת שלו, שמעתי חבטה. ברז פתוח.

חזרתי למסדרון הראשי. אור השמש התחנן להיכנס, טפטף מתוך סדק בתריסים, פיזר מטבעות של אור על רצפות העץ המצולקות. ליד חדר האוכל היה חדר שירותים קטן, שבדרך כלל נכנסתי אליו ברגע שהגעתי. זה היה חלק מהשגרה שלי בכל בית שלימדתי בו: רגע של פרטיות להשתין או לחרבן בחדר שירותים יפה, להתעשת רגע לפני שאתן את ההופעה של איווי גורדון, מורה פרטית לפסיכומטרי. בני משפחת ויקטור שמו שם מפיות נייר בכלי מוזהב. לפעמים תהיתי אם זה היה כדי שה"עוזרים" לא ישתמשו במגבות הידיים שלהם. "העוזרים" היתה קטגוריה גמישה, שמעולם לא הייתי בטוחה אם אני שייכת אליה. זה העניין עם מורים פרטיים. אנחנו לא מורים. אין לנו את הסמכות הזאת. ובכל זאת, ביני לבין הילד יש לפחות אשליה שאני האחראית: חוזה ללא מילים שנשמר בין שנינו, שאומר שנשתתף שנינו במשחק הזה. לפעמים, כדי לשמור על ההצגה, ההורים רוצים לקרוא לי "מיס גורדון". אני מרגיעה אותם בנדיבות: לא, לא. בבקשה, תקראו לי איווי.

חזרתי לחדר האוכל, בציפייה למצוא את סרינה. היא עדיין לא היתה שם. התיישבתי בכל זאת. חשבתי להדליק אור או להסיט את הווילונות. הטלפון שלי היה בכיס.

כתבתי לסרינה ודיינה, כל אחת בנפרד: "שלום! אני כאן." טלפון רטט אי־שם במעמקי הבית.

אז מישהו כן היה בבית. חשבתי לשלוח סמיילי המשך. סרינה ודיינה אהבו דברים כאלה. ככה היה פחות מביך שהם שילמו לי ובמקום זאת התאפשר להם לחשוב שאני סתם חברה קצת יותר מבוגרת של סרינה שממש אוהבת לתקן לה את הדקדוק. בחלק מהמשפחות שעבדתי עבורן, האשליה הזאת עזרה: הם לא אהבו להיזכר בכך שהיחסים בינינו עסקיים, זה הגעיל אותם. בני משפחת ויקטור היו כאלה. דיינה תמיד הציעה לי תה. היא רצתה לדעת מה דעתי על מה שקורה באפגניסטן, ואיזה רומן של וירג'יניה וולף הכי אהבתי, ומה המשמעות של הקעקועים שלי.

אף אחד לא בא.

בדקתי את הטלפון שלי. אף אחת מהן לא ענתה. הקשבתי היטב לצלילים בבית, לאנחות ולאוושות של לוחות העץ של הרצפה. קודם הייתי בטוחה ששמעתי מים זורמים בכיור. עכשיו לא שמעתי כלום.

קמתי לאט מהשולחן. הרגשתי שחשוב שאהיה בשקט, מסיבות שעדיין לא הבנתי. התגנבתי במסדרון החשוך, חלפתי על פני חדר האמבטיה עם הסבונים והקרמים היקרים, עברתי על פני חדר העבודה החשוך של מר ויקטור, עד שהגעתי למטבח.

הייתי כאן כמה פעמים בעבר, לתה, לשיחת חולין, ופעם אחת כדי ללמד את סרינה ליד שולחן ארוחת הבוקר בסגנון תא בדיינר, שהיה מתחת לחלון הוויטראז'. התנור היה צרפתי ועתיק. סירי נחושת השתלשלו מקורת עץ עבה בסגנון כפרי. הקירות והרצפה היו מאבן: היתה בחדר הזה הרגשה שהוא צריך להיות בתוך טירה, כמו משהו מעולם אחר. זוג דלתות מקומרות הובילו החוצה אל הגן האחורי.

אחת הדלתות היתה פתוחה. בסמוך היו מזוודה ותיק יד שנפל. אולי דיינה חזרה מאיפה שנסעה אליו. אור נשפך מהדלת המקומרת הפתוחה אל המטבח, סמיך כמו סירופ, וגרגירי אבק התערבלו בו.

"דיינה?" פתחתי את הדלת עוד יותר בהיסוס ויצאתי החוצה, מגוננת בכף ידי על העיניים מפני אור השמש.

אריחי טרה־קוטה יצרו שביל מתפתל, שמצדדיו שבכות ברזל שעליהן התפתל קיסוס. בריכה בצבע כחול כהה, כמו בבית מרחץ רומי. ריחות של נענע ובזיליקום נישאו מגינת הירק. עגבניות בשלות תלויות על ענף. גן נפתח אל חצר אחורית מוצלת בעצי ברוש. ג'קוזי, שחשדתי שהיה בשימוש רק לעתים נדירות. היו שם קקטוסים וסוקולנטים שנראו כאילו יצאו מספר של לאבקראפט, עם לשונות עבות וקוצניות, מכוסים פרוות קורי עכביש. בשר צמחים חלק בצבעים חייזריים, סגול וירוק־נענע וכתום־מנדרינה. שורות על גבי שורות של שיניים. היה גשר קטן ומתחתיו בריכת דגי קוי. היה כל כך הרבה על מה להסתכל, כל כך הרבה צבע וחיים ואור שמש, שבהתחלה בכלל לא ראיתי את דיינה ופיטר.

את הגופה של דיינה ראיתי קודם. אני לא זוכרת הרבה פרטים. המוח מאלחש את עצמו. ראיתי אותה בבירור - היא היתה אמיתית ומוחשית בדיוק כמוכם וכמוני - אבל מיד אפף אותה סוג של חוסר מציאותיות. מה שהיא לא היתה, זה לא היה בן אדם. כבר לא. דיינה היתה בשר. הפנים שלה היו רקמה וחלקים פנימיים. היתה אבן מכוסת דם לצדה.

הראש של פיטר היה בבריכת דגי הקוי. הפנים והגרון שלו היו בגוון סגול־כחלחל, והגוף לבן. דג קוי שחה מסוחרר ליד הפה הפעור שלו. בעודו שוחה מסביב לראש של פיטר, השתרך מאחוריו זרם של בועות, כך שזה נראה כמעט כאילו פיטר נושם. מעולם לא ראיתי גופה לפני כן, ובטח שלא שתיים, אבל ידעתי מספיק כדי לזהות שהם מתו לא מזמן. הדם על פניה המרוסקות של דיינה נראה רטוב ומבריק, ואף אחת מהגופות עדיין לא הסריחה.

לא יכולתי לצרוח או להשמיע צליל. פשוט נמלטתי משם. מעדתי על משהו. סלע, אולי. הדם שאג לי באוזניים, פטיש דפק עמוק בתוך הגולגולת שלי. הגוף שלי נע מעצמו, בחזרה בשביל המרוצף, דרך הקיסוס והנענע, אל המטבח הקריר והחשוך, והמסדרון החשוך עוד יותר, על פני חדר העבודה וחדר האמבטיה וחדר האוכל אל דלתות הכניסה, שעדיין עמדו פתוחות קמעה.

כשזינקתי לעבר ידית הדלת, שמעתי קול נוראי. קול אנושי.

זה נשמע מאוד כמו "הצילו".

אני לא אדם טוב או מוסרי: אני רוצה שזה יהיה ברור. בשלב הזה לא התכוונתי אפילו להתקשר למשטרה עד שלא אגדיל את המרחק ביני לבין זירת הפשע. הייתי אומרת להם את האמת: שלום, שוטרים, אני מורה פרטית לפסיכומטרי, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, אתם מכירים את הסיפור, אתם מבינים. בבקשה תבינו. סליחה שברחתי אבל לא התחשק לי למות, לא עכשיו, לא היום. לא בשבילם.

אבל היה משהו ב"הצילו" הזה. הלכתי בעקבות הקול עד לגרם המדרגות. מתחתיו היתה דלת קטנה. היתה לה צורה עגולה וכפרית, ששידרה תחושה עמומה של משהו מרושע.

"בבקשה," אמר הקול. הוא היה נמוך וגרוני. זה לא היה הקול של סרינה.

נשמע קול של משיכה בכוח, ואז התנשפות של כאב. יבבה עצובה ומיואשת. ניסיתי לפתוח את הדלת. היא היתה נעולה.

"אני לא יכולה... אני לא יכולה להגיע לזה -" שוב הקול הצרוד־לוחש הנוראי הזה.

"לעזאזל." טלטלתי את ידית הדלת הכי חזק שיכולתי. היא היתה תקועה. האדם שבפנים בכה חזק יותר עכשיו.

"בבקשה," התנשף הקול, "בבקשה..."

"לעזאזל, לעזאזל -" השלכתי את הגוף שלי על הדלת. הצירים רעדו. עשיתי את זה שוב ושוב, התעלמתי מהכאב שהרגשתי בכתף, עד שלבסוף הדלת נשברה ונפתחה. הסתכלתי פנימה.

עיניים בחשיכה. עיניים רדופות, מביטות בי מתוך פנים שקועות. לא הצלחתי לזהות אם אלה פנים של גבר או של אישה או של ילד. על הראש היתה ערבוביה של שיער מחומצן ושחור, השורשים הכהים היו שמנוניים כל כך עד שנראו רטובים. תווי הפנים התעוררו לחיים בהבהוב כמו מסך מחשב שמופעל מחדש. שפתיים יבשות. עצמות לחיים מטונפות וקעורות. חבורה בצורת טביעת יד, גסה, קצותיה מוכתמים בדם, על הצוואר. לחדר שמתחת למדרגות היתה תקרה נמוכה ומשופעת, והאסירה - אישה, הבנתי עכשיו, בערך בגילי - התכווצה בפחד ליד הקיר, ראשה תקוע בזווית התקרה האלכסונית. היא נראתה כמו נער בלהקת פאנק משנות השבעים, שחי מהרואין וסיגריות וכל מה שתוכל לדוג מפחי אשפה. היא נעלה נעלי צבא שחורות ולבשה מכנסי ג'ינס שחורים דקים כל כך שהם נצמדו לרגלי הגפרורים שלה כמו נייר טישו. חולצת טריקו צהובה שחשדתי שהיתה לבנה פעם, וז'קט עור. בהינו זו בזו, המומות. החזה שלה, שהיה שטוח כמו של ילד, עלה וירד במאמץ. היא לא זזה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*