הטמעה

פרולוג

מאי, שנה 0

הילה

אני ממש לא אוהבת "ספיד דייטינג".

שונאת אפילו.

אבל לא באנו ליהנות.

בשעה עשר וארבעים עבר סדרן בין השולחנות הקטנים שבאולם הדחוס ובידו פעמון שאותו הקפיד לטלטל. "הזמן נגמר, אנא עברו לפגישה הבאה שלכם".

תפסתי ביד שמאל את תיק הגב שלי, קמתי על רגלי, והושטתי את יד ימין לבחור הגרמני הצעיר שישב מולי. הוא נעמד ולחץ את ידי המושטת, כשעל פניו חיוך מעושה. חייכתי גם אני, לא היה הרבה מה להוסיף.

באקדמיה כבר ידעתי איך העניינים מתנהלים, והצלחתי להשתמש בכספי מענקי מחקר כדי לקדם את הפרויקט. אבל כדי להביא את הרעיון שלי לשלב הבא אני צריכה כספים מליגה אחרת לגמרי, ואין ברירה אלא לכתת רגליים בין משקיעים שאולי יסכימו לתמוך בי. הכנס הזה בגני התערוכה היה הזדמנות מעולה לפגוש הרבה משקיעים פוטנציאליים בלי להשקיע בכרטיס טיסה יקר.

הפגישה הבאה שלי עמדה להתחיל מיד בשולחן 28. קרן הונגסיאו ממחוז גואנגדונג בסין. בפרופיל שלהם, שקראתי שוב הבוקר, לא נאמר הרבה. הקרן היא חלק מקונגלומרט שעוסק בייצור מוצרי אלקטרוניקה עתירי ידע. הם מחפשים שיתופי פעולה עם סטארטאפים ישראליים בעלי טכנולוגיה ייחודית. התחומים הרלוונטיים כללו רשימה ארוכה, החל ממצלמות וטלפונים סלולריים, דרך רחפנים וכלה בציוד רפואי. לכאורה, בדיוק בכיוון שלי.

התקדמתי לעבר השולחן ונעמדתי. מולי ישבו שני גברים בעלי חזות אסיאתית ולידם גבר מקריח עם זקן תיש מרופט, שנראה ישראלי. מהצד השני של השולחן, בגבו אלי, ישב גבר עם שיער שחור מקורזל באמצע שנות ה־30 שלו, שבדיוק סיכם נאום מכירות באנגלית טובה, אבל עם שמץ מבטא ישראלי. שמעתי מושגים כמו ARP, ו־COGS, ואז מרקט פֶּנֶטרֵיישן. הסתכלתי על פניהם החתומות של הסינים. לא הייתי בטוחה אפילו שהם מדברים אנגלית. ייתכן שכל ההצגה הזו נועדה בכלל לנציג הישראלי שלהם שאמור לתרגם את הנאום לסינית.

הדובר סיים ושאר הנוכחים חייכו וקמו על רגליהם ללחוץ את ידו. הוא זרק מבט אחורה, ראה אותי ממתינה, והבין שזמנו אזל. הוא היה ממושקף ודי נאה. חייך אלי, מלמל התנצלות רפה והחל לארוז את חפציו. המשלחת הפנתה אלי את תשומת הלב והנציג הישראלי עם זקן התיש המרופט הושיט לי כרטיס ביקור.

"שמי דרור עציון," הציג עצמו. "את הילה ברוש?"

"כן, זו אני." לקחתי את הכרטיס והושטתי לו את שלי. הוא אפילו לא העיף בו מבט והסתובב לעבר שני עמיתיו. הבחור הממושקף סיים בינתיים לארוז, הכתיף את תיקו, וקם ללכת תוך שהוא לוחש לי, "בהצלחה."

"אלה מר לאי ומר הואנג," אמר דרור. "הם פה כדי למצוא טכנולוגיות שיתאימו לקרן שלהם. אני מלווה אותם בביקורם בישראל."

פניתי אל שני הגברים והושטתי להם כרטיסי ביקור. כל אחד בתורו לקח את הכרטיס שלי והושיט לי כרטיס משלו בתנועה מוזרה עם שתי הידיים תוך כדי קידה קלה. התבוננתי בכרטיסים שכללו מספר סימניות סיניות מוטבעות בדיו מוזהבת, נוסף על הטקסט האנגלי. דרור סימן לי להתיישב.

אין הרבה זמן בספיד דייטינג. 20 דקות בדיוק. שלוש או ארבע מהן כבר התבזבזו על סיום הפגישה הקודמת ועל החלפת הכרטיסים, ולכן ניגשתי ישר לעניין. שלפתי את חבילת השקפים המודפסים שהבאתי איתי והתחלתי לעבור עליהם, כשאני עוברת לאנגלית לטובת הסינים.

"אנחנו מפתחים קוצב לב חדש, עם טכנולוגיה יחידה מסוגה בעולם," אמרתי. "יהיה לו אורך חיים בלתי מוגבל ולא יצטרכו להחליף אותו לעולם."

"זו טענה חזקה," אמר מר הואנג. האנגלית שלו היתה עם מבטא, אבל ברורה. אולי לא הערכתי נכונה את האנשים שמולי. "הסוללה של קוצבי לב כיום מספיקה לכל היותר לעשר שנים. לכמה זמן מספיקה הסוללה שלכם?"

"זה לא ממש חשוב, הסוללה נטענת ומתמלאת מחדש כשהיא מתרוקנת. לכן אורך החיים שלה לא מוגבל."

שני הסינים חייכו בנימוס. כנראה שגם מר לאי מבין אנגלית. מר הואנג אמר, "אבל טעינה מרחוק מעולם לא אושרה על ידי האף־די־אֵיי¹ לקוצבי לב. זה פשוט לא עומד בסטנדרטים.

אי־אפשר לסמוך על המטופל שיקפיד לטעון את המכשיר לעתים מספיק קרובות."

"אני לא מדברת על טעינה מרחוק. המכשיר שלנו יטען את עצמו באופן אוטומטי תוך שימוש באנרגיה שזמינה בתוך הגוף של המושתל."

היה כמעט מצחיק לראות את התגובה של שניהם שהיתה מסונכרנת להפליא. הפנים הרצינו, הגבות התכווצו, והם התבוננו בי בריכוז. אחרי כמה שניות מר הואנג כחכח. נראה שבין שניהם הוא היה אחראי על הדיבור.

"את יכולה בבקשה להסביר יותר בפירוט איך המכשיר ייטען?"

"כמו שציינתי, זו טכנולוגיה חדשה שהיא אחד התוצרים של עבודת הדוקטורט שלי. היא ייחודית בעולם," אמרתי, והעברתי דף בחוברת שהחזקתי בידי. "אנחנו יכולים להפיק אנרגיה מהסוכר שמומס בדם. בדיוק כמו שהמיטוכונדריה² בגוף האנושי עושה כל הזמן." עברתי על מספר שקפים טכניים שהסבירו יותר טוב את התהליך. הם שתקו בנימוס והקשיבו.

אם תתפוס מישהו ברחוב, רוב הסיכויים שאין לו מושג מהי מיטוכונדריה, ואני בטוחה שמר הואנג לא יוצא הדופן. מיטוכונדריה נשמעת במקרה הרע כמו קללה, ובמקרה הטוב כמו משהו משעמם שזכור מלימודי הביולוגיה בתיכון. אבל לא עבורי. לי יש מערכת יחסים מורכבת של אהבה־שנאה עם המיטוכונדריה, היריב שלי.

מכת הפתיחה של היריבות הזו התרחשה כשהייתי בת 14, והמיטוכונדריה היא זו שהתחילה. אבי אובחן עם המחלה הארורה שלו, ובעקבות ההתדרדרות המהירה אמא שקעה בדיכאון. אני נאלצתי להתבגר מהר מאוד, מהר מדי, כדי לדאוג לאחי הקטן. מישהי אחרת אולי היתה הופכת למרירה, אבל עלי זה פעל בכיוון הפוך וטען אותי באנרגיות.

לא נכנעתי. החלטתי שגם אם הפסדתי בקרב, אני אלמד כל מה שיש ללמוד על המיטוכונדריה ואנצח במלחמה. ובאמת, 20 שנה ודוקטורט אחד אחר כך, היריב היה על הקרשים כשכל סודותיו פרוסים לפני, ואני הרגשתי שאני קרובה מאוד להכריז ניצחון. אבל את הסינים כל זה מן הסתם לא יעניין.

"זה כבר עובד?" שאל מר הואנג כשסיימתי לעבור על השקפים.

"יש לנו אבטיפוס ראשוני ואנחנו מגייסים כרגע כסף כדי לבצע ניסוי בבעלי חיים."

"עכברים?"

"לא, הם קטנים מדי. המכשיר יותר גדול מעכבר. נצטרך חיית מודל גדולה, כנראה חזירים."

"האם זו לא בעיה?" הוא שאל. "מה יהיה גודל המכשיר הסופי שאתם מכַוונים אליו? קוצבי לב סטנדרטיים הם בגודל של קופסת גפרורים קטנה."

"הגודל מהווה מגבלה כרגע," עניתי. "אבל בשלבים הבאים אפשר יהיה למזער את המכשיר. זה כמובן יעלה עוד כסף."

"ומה תחזית המכירות הצפויה שלכם לחמש השנים הקרובות?"

"חמש שנים? אני לא בטוחה שנגיע למכירות בחמש שנים. הפיתוח והמזעור ייקחו זמן, קוצב לב הוא מכשיר שהרגולציה שלו לוקחת כמה שנים... אולי בשנה החמישית יהיו לנו כמה מכירות ראשוניות. אבל אחר כך הפוטנציאל הוא אדיר. שוק קוצבי הלב הוא בגודל של כחמישה מיליארד דולר." דפדפתי לעמוד שהציג נתוני שוק. הם היו זמינים בקלות באינטרנט אבל לא ציפיתי שכל הקרנות שאפגוש היום ידעו את המספרים הללו בעל פה, ובכלל, זה תמיד נראה טוב להראות שעשית שיעורי בית.

"כן, כן," אמר מר הואנג. "אבל המדיניות שלנו היא להשקיע לטווח הבינוני. יהיה מאוד קשה לשכנע את ועדת ההשקעות אצלנו להשקיע במוצר שחודר לשוק קיים ולא חוזה מכירות משמעותיות בחמש השנים הקרובות."

זו לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי תגובה כזו, אבל זה תמיד אכזב אותי מחדש. נשארו עוד כחמש דקות לפגישה, אף שהדיון העסקי הסתיים בעצם. החלטתי לנצל את שארית הזמן לשיחת חולין ושאלתי אותם אם זו הפעם הראשונה שלהם בישראל (כן) ואם יהיה להם זמן לטייל (חצי יום של טיול מאורגן בירושלים בסוף השבוע לפני שהם חוזרים) כאשר הסדרן עבר שוב בין השולחנות עם הפעמון המעצבן.

נפרדתי לשלום משלושתם. דרור היה עסוק בטלפון הנייד שלו וכשהושטתי לו יד בקושי הרים את המבט. הצצתי בלוח הזמנים שלי. השעה עשר חמישים ושבע, ובשעה אחת־עשרה בדיוק אני צריכה להיות בשולחן 43 לפגישה עם אנשי קרן השקעות פרטית משווייץ שעוסקת במכשור רפואי. באופן כמעט לא מודע, כל השנים של אימוני היוגה שלי נכנסו לפעולה והגוף החל לנצל את שלוש הדקות לתרגילי נשימות ולשיפור יציבה. זיכרון הבליח בראשי ומול עיני עלתה מדריכת היוגה הראשונה שלי חוזרת ואומרת שיש להפוך את התרגול לדרך חיים, לטבע שני. היא בוודאי היתה גאה בי היום.

כשסיימתי התחלתי לצעוד. אני שונאת "ספיד דייטינג".

אבל לא באנו ליהנות. 

✧✧✧ 

בשעה אחת הכריזו על הפסקת צהריים של שעה וכל השולחנות התרוקנו. הייתי מותשת. תשע פגישות בארבע שעות. מזל ששתיים מהפגישות המתוכננות בוטלו ואפשרו לי לשתות כוס תה ולהרגיע את הגרון שצרב מרוב דיבורים.

ירדתי במדרגות מהאולם לאזור ההסעדה. ההרשמה לכנס היתה במחיר שערורייתי בעיני, אבל לפחות היא כללה ארוחת צהריים. אמרתי לעצמי שאני חייבת לאכול, רק כדי להרגיש פחות פראיירית. הוצאתי ממעטפת הפלסטיק של תג השם שלצווארי קופון קרטון שקיבלתי בבוקר, הושטתי אותו לסדרנית שחייכה אלי, ונעמדתי בקצה התור המתפתל לכיוון דלפקי המזון. שלפתי מהתיק את הטלפון הנייד שהיה מושתק מהבוקר והתחלתי לבדוק הודעות.

התור התקדם לאט ואני הייתי שקועה במכשיר, עד שפתאום שמעתי קול לידי.

"אז יצא משהו מהסינים ההם?"

כשהרמתי את המבט ארך לי רגע לזהות. זה היה הבחור הממושקף שנפגש עם המשקיעים מגואנגדונג בדיוק לפני. חייכתי בנימוס וסיננתי, "לא הייתי מהמרת על זה."

"לדעתי הם סתם מבזבזים פה את הזמן של כולם. זו בעצם משלחת של ריגול תעשייתי. אני מקווה שלא גילית להם יותר מדי סודות," צחק.

"תראה, אני לא חושבת שעניינתי אותם מספיק כדי שהם בכלל ינסו להוציא ממני סודות."

"הומור עצמי, מוצא חן בעיני. קוראים לך הילה, אם אני זוכר נכון. אני אודי. אודי לוי."

"נכון, הילה ברוש. נעים מאוד."

"אכפת לך שאעמוד פה כאילו שאנחנו ביחד בתור? זה יחסוך לי את כל התור שמאחורייך. בתמורה תוכלי לספר לי הכול על המיזם שלך ונראה אם אני יכול לעזור."

"אין בעיה, אבל קודם ספר לי אתה מה אתה עושה."

"אז ככה, אני מנסה לגייס כסף לכמה מיזמים בסלולר. יש איזו מצלמה מדור חדש, חומרת אבטחה, ועוד דור יותר מתקדם של תקשורת סלולרית. לא שאני בטוח שצריך אחד, הקודם עדיין לא ממש תפס."

"זה לא נשמע שאתה ממש מאמין במה שאתה מוכר."

"מה שחשוב הוא לא אם אני מאמין אלא אם אני יודע למכור את זה." הוא חייך. "כמובן שככל שהטכנולוגיה יותר סקסית יותר קל למכור אותה, אבל עברו כבר שנים מאז שהיה משהו ממש סקסי בסלולר. לא שמת לב שכל שנה הטלפונים שיוצאים דומים מאוד לאלה של השנה שעברה?"

"אני מניחה שאתה צודק. אותי כל זה פחות מעניין, אני מחליפה טלפון רק כשהקודם קורס, פעם בשלוש־ארבע שנים."

"וואו, דינוזאורית ממש. אז את בטח לא מתעסקת בסלולר?"

"נכון. יותר ציוד רפואי. קוצבי לב."

"הו, בחורה עם סבלנות," הוא שוב חייך.

"למה אתה מתכוון?"

"מהמעט שאני יודע על ציוד רפואי, בייחוד מכשירים מושתלים, הזמן מרעיון למוצר בשוק הוא הרבה שנים. אני חושב שקראתי שהממוצע הוא יותר משבע."

"נכון, זה בגלל התהליך הארוך של הרגולציה, אף־די־אֵיי וזה. למרות שאפשר בתיאוריה למכור מחוץ לארצות הברית הרבה יותר מהר, בפועל בלי אישור של האף־די־איי לא יהיו מכירות משמעותיות. וזה מה שהכי מציק לכל המשקיעים שאני נפגשת איתם."

"ברור, משקיעים מתעניינים רק בהחזר על השקעה, ושבע שנים זה הרבה זמן. מה הקוצב שלך יודע לעשות שקוצבים אחרים לא?"

"להפיק אנרגיה מהגוף, ולטעון מחדש את הסוללה שלו. ככה לא צריכים להחליף קוצב כל כמה שנים."

אודי האט בהילוכו ונראה מהורהר. "מה הכוונה להפיק אנרגיה מהגוף? מהתנועה? מחום הגוף?"

"לא, אלה טכנולוגיות ותיקות ומוכרות. יש שם יחסית מעט אנרגיה שפרקטית אפשר להפיק. אנחנו מפיקים את האנרגיה הזמינה לגוף עצמו — מהגלוקוז שמומס בדם."

"המממ... כמה הספק אתם יכולים להפיק ככה?"

"זה תלוי במימוש, בגודל המכשיר וביעילות. אני עוד לא יודעת בדיוק אבל בטח כמה עשרות מיליוואטים. יותר ממספיק כדי לטעון קוצב לב."

"עשרות מיליוואטים?!" עכשיו הוא ממש עצר ובהה בי. "את בטוחה?"

"ככה מראות הסימולציות. יש לנו כבר אבטיפוס שמוכן להשתלה בבעל חיים ואני מקווה להוכיח את זה תוך כמה שבועות."

"תקשיבי, הילה. אם את יודעת להפיק מהגוף כמה עשרות מיליוואטים זמינים לאורך זמן, זה ענק!" הוא נראה מהורהר לעוד כמה שניות ואז הוסיף, "אבל אז את בעסק הלא נכון."

"למה אתה מתכוון?"

"אם היתה לי כזו טכנולוגיה, לא הייתי מתעסק עם קוצבי לב ומבזבז שבע שנים לחכות לאף־די־איי."

"אז מה כן היית עושה?"

הוא ענה לי בהרחבה. פסלתי חלק מהרעיונות שלו והוא העלה אחרים, שגרמו לי להעלות רעיונות משלי. ארוחת הצהריים הסתיימה לפני ששמתי לב. החלפנו מספרי טלפון וקבענו להיפגש שוב. כמעט איחרתי לפגישת הספיד דייט של שעה שתיים.

הערות

1 FDA — מִנהל המזון והתרופות האמריקאי, רגולטור שמאשר כל טיפול רפואי חדש לשימוש בארצות הברית.

2 גופיף תוך־תאי שאחראי על הפקת האנרגיה בתא.