אמצע שום מקום

הקדמה

מטחנת הקפה הפיצה ארומה מטריפת חושים. אבא עמד בחלוק בית וסובב את הידית שגרסה את הפולים לגרגירים ריחניים בעלי ניחוח מעקצץ.

"בוקר טוב, נסיכה," מילמל אבא יואל והניחהּ על ברכיו, בעודו לוגם מהקפה העשיר, המנחם, המלהט קיבה ומעי ומשכיח את אימי הליל, שבמהלכו דומה היה שדעתו נטרפת במרחביה הפראיים של סערת האימה. זו יצרה מאזני כוח מרוסנים ושוצפים לסירוגין בשיחה שבין אבא יואל לאחיו, ובינם לבין ציוויי הנפש ששכנו עמם — אך לא בהכרח בתוכם.

הפיכחון הכה באבא יואל. לעובדה כי קולות המריבה הלילית, אם אכן נשמעו, נתפסו ללא ספק בתורת שגרה הכרחית, נודעה השפעה מכרעת על האפשרות — הקרובה לוודאות — שלפיה לא הורמה שפופרת אל תחנת המשטרה כדי להלשין על הגנב.

המקום ההגיוני להסתרת הראיות היה הכספת.

הקוד של שש־עשרה הספרות ורצף עשר האותיות הלטיניות "Revolution" פתח את דלתה המשוריינת של כספת הבית, שבתוכה שכנו ההוכחות המוחצות, המצערות, לעובדות הבלתי ניתנות לערעור, שלפיהן התקיים שיתוף פעולה הדוק בין שותפו של אביו המנוח לברוקר המניות.

אבא יואל נאנח. רק לפני חודש איבד את אבא שלו, והוא מפחד שהשפיות שלו בסכנה.

אתמול בלילה הם ישבו כאן, האחים שלו, ודנו לעומק בסוגיה. אם יעבירו את המידע שיש להם על השותף, הוא ישב בכלא והם יקבלו את כל כספם בחזרה. צעקות עפו באוויר, והוא, יואל, הבן הבכור, התעקש, "אבא שלנו, שעבר את המחנות, שראה את המוות מול העיניים, היה מעדיף שנחיה בלי שקל ולא נסגיר יהודי שאחת דינו, מאסר."

"יואל, הוא גנב את אבא, הוא גנב את נשמתו," אחיו פרץ בבכי נסער, והם כולם דמעו, כל אחד בתורו.

כי מה יהא על נשמתו של אבא ששרד את המחנות ונשבע לעצמו שהילדים שלו יקבלו את כל מה שלא קיבל? אבא שניצל והתחתן עם ניצולה כמוהו, אבא שעבד מבוקר עד ליל, וביום שהבניין הראשון שקנה עם שותפו עמד על תלו הזיל דמעות של אושר כמים ומילמל, "בנים שלי, לא תדעו עוד מחסור..."

והם אכלו במסעדות טובות, והם נישאו והכסף זרם, והאבא? עיניו נצצו מאושר, והוא, יואל, אפילו לא קנה דירה, הוא התחתן והם החליטו — הוא ואשתו שושנה — לבדוק, לחוות, רק אז ירכשו בית, הם לא חלמו שיום אחד האשראי ייגמר בטרגדיה.

שושנה אשתו היתה זורקת את הסירים מדי יום חמישי, כי אפשר לקנות חדשים.

בחלומותיו הגרועים ביותר לא חלם שיגיע להתגורר בקרוואן.

ואז זה קרה, "ביום בהיר אחד", הקלישאה שמקבצת אל תוכה טרגדיית חיים שלמה, העוטפת את הגורל באירוניה. אביו חלש על מאות דירות, ושכר הדירה פירנס את בני ביתו. המחנה הלך והתרחק מזיכרונותיו, עטוף ומרופד בשטרות. הילדים שלו לא יסבלו.

הוא חזר הביתה ביום בהיר אחד, שהיה במקרה יום שישי, אחרי שגילה כי השותף שלו בגד בו, השתמש במיליוני דולרים כדי להמר בבורסה, משך ומשך, החליק וזייף מסמכים. הוא גרר את רגליו במין חידלון נורא, ונחש המוות הסתער עליו, הכאבים בחזה התחילו עם כניסת שבת המלכה. הוא ראה את המחנה מתקרב, את גדר התיל, שמע את צעקות החברים שלו, ראה את קת הרובה לועגת לו, "בסוף לא הצלחת. הילדים שלך יסבלו," והכאבים בחזה התגברו. הוא צנח היישר אל זרועותיו של יואל, שהגיע לארוחת השבת.

כשכוחות ההצלה הגיעו, אבא כבר לא היה איתם. אמא אפילו לא בכתה, הדמעות שלה כולן נספגו באדמת גרמניה הרוויה.

ההלם, הידיעה שנותרו בחוסר כול.

והמסמכים שיכולים להכניס את השותף לשנים בכלא...

"ומה זה יעזור אם נקבל כסף?" הוויכוחים והצרחות עד לב השמים. ואבא שלהם ניצח, רוחו, ערכיו, ניקיון כפיו. להם כבר לא היה טעם להישאר באמריקה. אין כסף ואין אשראי. לא לעולם חוסן.

הוא החליט לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה. עטרה, בתו הבכורה בת התשע, ושלושת אחיה ואחיותיה עלו על מטוס. הכספת שלעיל שוגרה כדואר לנחלת עזריאל, היישוב שבו התיישבה המשפחה לאחר חצי שנה של שוטטות והגעה למסקנה הבלתי נמנעת כי דרושה סביבת מגורים שתענה על הדרישות הכלכליות (כלומר קרוואן במימון ממשלתי) ותשביע את יצר הציונות, והיו גם שיקולים מעורפלים שהיו קשורים לתוכניות ארוכות טווח (כלומר התקווה שיום אחד יוכלו לזכות להכות שם שורש של קבע). כך הגיעה עטרה עם משפחתה ליישוב והיא כבר חוגגת עשור, צעירה ונורמטיבית למראה. הכספת הוסלקה אל מתחת למיטתם של ההורים, שתפסה חלק ניכר מחלל הקרוואן, ובאמצעות חציבה קלה בלינולאום של רצפתו ובאדמה שתחתיו, נתבצר מקום לכספת על תכולתה, כך שהכול היה שליו ורגוע. פצעי האכזבה הגלידו, וקרום כעור כיסה אותם, ואבק המדבר עלה מן הגיאיות ואיבק את שערה של עטרה.

קרוואן מספר אחת

רק יללות התנים הניסו את הבדידות מלבי בלילות הארוכים. גם הם, בחלומותיהם הכמוסים שלא יתוארו במילים, כמהו לאיזו התכללות. וכך ייללו התנים, ונפשי מצאה הד למסתריה, עצבוני היה לי לדגל, ונפשי קמלה לאיטה כגבעול חשוך שמש. פחדיי צצו להם מוקדם מדי, עומסים כובדם על כתפיי הצנומות, בנות העשר. ובעודי מרעידה בתחושותיי, הבוקר הפציע, וחסדו של הק־ל ניתך ארצה: טיפות זערערות כאגלי דמע התעבו והיו למטר, שבתוך דקות החל נקווה לשלוליות כעורות באדמה הקעורה. חיוך ביצבץ על שפתיי. אושר ילדותי דהוי החל מטפס במעלה גווי, כי היקום החל בולע את יגוני, נושא על כתפיו את היפחות שלא חצו את גרוני מעולם. הגשם שטף את הנוף, כמו מטבילים הרי מואב את עצמם לקראת התקדשות, פרי דורות של ערגה טמירה — ועיניי התעגלו למראה האד הדק שהחל לעטות את ראשי ההרים, ואולי רק דימיתי לראותו, כי כאן הדימוי והמציאות מעולם לא התאבקו זה בזה: הריאלי היה פנטסטי לגמרי, והבלתי אפשרי התרחש לנגד עיניך בכל רגע. ככה זה היה.

אם תווי פניי ידעו את שרטוטו של חיוך, היה זה בגינן של שעות כאלו, שבהן היו מובילות אותי רגליי לחצות את שביל העפר שחצץ בין ביתי לביתה של דבורה. הקרוואן שלה הוא תחנת החיים של כולנו. בעולם המשתרע בין כמה עשרות קרוואנים, תחנה אחת היא כמעט כל המסע כולו. ביתה היה משכך הפחד שלי, השמש שגבעוליי חמדו את קרניה. דבורה היתה סוג של קדושה מקומית. אימהיות קמאית אפפה את קישורי מטפחתה, או נכון יותר פאתה, וגם אם היית מבוגר ממנה בכמה עשורים, יכולת לקרוא לה "אמא". מעולם לא ראיתיה ללא סינר למותניה. היא תמיד היתה שם, בין הסלון למטבח, מבשלת ואופה וצולה ומאדה ומתפיחה ומנפה, מקלפת הר של תפוחי אדמה. "כי חלילה לי לבזבז זמן..." היתה אומרת לי כשהתפלאתי על חוסר המנוחה הטבוע בה. ערמת הקליפות היתה מתגבהת מרגע לרגע, ומסביב היו מתרוצצים הקטנים, שדומה כי מטבחה היה להם העולם עצמו. איכשהו עשתה הקדושה הזאת את כל הנפלאות הללו כשקטניה וקטנטונותיה כמעט מתערבבים להם בתוך קדרותיה.

שולחן עץ אדיר ממדים, סדוק, ועליו שעוונית שחוקה, עמד לכל אורכו של סלון הקרוואן של דבורה. על השולחן הזה יכולת לסמוך שתמיד יסבו אליו רעבים, אלו הנצרכים למזון ולאהבה, כי אם אין אהבה בלבך משמע רעב הנך, ואם רעב הנך משמע זקוק אתה לאהבה. ובכל אותה העת היה בוקע מהחדר הסמוך צליל ענוג של לימוד תורה. תמיד היה אפשר לראות מבעד לדלתו הפתוחה את בן זוגה של דבורה, שפטיה — המכונה בפיה פטי — יושב שם ליד שולחן נמוך, על כיסא פלסטיק של בית ספר, ולומד. כרכי תלמוד גדולים — בהוצאות אמריקאיות שעושות גם את זה בגדול — פתוחים היו לפניו, וספק־זמזום ספק־נהמה חרישית היו נעקרים מגרונו אגב חיוך טוב, רך. כפעם בפעם היה נשרך אחרי דבורה למטבח, עבור עבודות שהיו גבריות לטעמה, כמו הגבהתו של סיר תפודים עצום ממדים אל הכיריים, או חיתוכו של נתח עגל בסכין קצבים, וגם, ככה, בשביל הביטחון האישי, כי בסלון ובמטבח היו, איך לומר זאת, טיפוסים מהמון סוגים, גם מהסוג שמזמין הזדקקות לביטחון שנוכחותו של פטי השרתה.

דבורה מבשלת אבל היא בעיקר מקשיבה, בולעת את יגונם של הכול אל תוך נפשה המיוסרת אגב קשקושם של דגים, ונאנחת. תמיד היא כואבת את כאבם של אחרים. הייתכן? אני שואלת את עצמי בעודי צופה בהקשבותיה, מוקסמת. המסוגל אדם לכאוב כאבו של אחר? הרי הכאב אינטימי יותר מאושר, פרטי יותר מעונג, חד וחריף: הכאב הוא העצמי שלנו, העצמי הפולח את רקמות המוח ואת מערכות העצבים, העצמי החווה את עצמו ללא שובעה — ואולי כאבם לא מכאיב לה, אלא כאבה שלה לוכד את כאבם, משיק עצמו אליו, מפר את בדידותו המייללת.

היום דבורה מקשיבה לרות. "היכן הבית שלי?!" שואלת רות את דבורה שוב ושוב. היה נדמה לי תמיד כי רות נושאת שק בטון על גבה כדי שלא תישאנה הרוח ותטילנה אל המדבר שהשתרע למלוא האופק. גבוהת קומה היתה, אצבעותיה המלאות נעו בחן ופיצו על גזרתה הדקה מדי. המטפחת שלראשה קשורה במין קשר מוזר, ותחתיה פנים רזות, ציפוריות, שעליהן מתנוססות גבות עבות, אנושיות מאוד, שלא נמרטו מעולם, ושיוו לה מראה חמור מעט. פניה צעירות בבגרותן, מלאות פצעוני בגרות ורדרדים, שהתאימו לגילן של נערות צעירות ממנה בשלושים שנה, ולצווארה הדק צעיף שיפון שהיה מהודר כשקיבלה אותו מתנה לאירוסיה מבעלה, וכעת היה מעין חומר מבודד, קרום שעטף את הבועה שבה היתה שרויה, לבל תתפוגג. רות תמיד דאגה להתאים את הסוודר לצבע המטפחת. ואל תהי קלה בעיניכם. היתה זו תשומת הלב היחידה שהקדישה להופעתה, ולא שזה שינה משהו.

בעודי יושבת לצדן, סמוכה אל השולחן הארוך, טפחתי על גבה כדי לנחמה והיד נותרה המומה. הגב קשה כמו אבן, קשוח כברזל. קשיות שנוצקה מחיים ללא טיפת רוך, כמו גזע שיד אנוש לא ליטפה את קליפתו מעולם, ועופרים לא ליחכו בלשונם את האזוב שהעלה. "בצוואר נגעת?" שאלה אותי כשהסבתי את תשומת לבה לגבה התפוס. הנדתי בראשי לשלילה ושלחתי ידי לנגוע בצווארה. פלא שעוד הצליחה לסובב את ראשה. אבל לבה תמיד סבב על צירו מכוח אהבתה הגדולה לכל אחד מעשרת ילדיה.

ולמרות שהתגוררה בקרוואן האחרון בשורה, חזרה וסיפרה לכל מי שרק רצה לשמוע כי אין לה בית. הטיעון הזה היה החוט שקישר בינה לעולם — כלומר, ליישוב. לרות אין בית. היא סוחבת על גבה משא כבד מנשוא. עבר שיש בו שאלות לא פתורות. "היכן הבית שלי?!" נהגה לשאול כל אימת שדחו אותה או פתחו לה צוהר קטן, הראו לה תמונה מעברה או הזכירו לה שאין לה משפחה, שהבית הגדול כבר אינו שלה, ודייריו לא מזכירים את קיומה. מזמן ניתצו כל חפץ דומם שהזכיר את חייה, וקרעו כל מסמך שהעיד: "היתה כאן ילדה בשם אן". ככה זה כשאת חוצה את הרוביקון מחיקה של דת אחרת.

* * *

שְׂער הפשתן הארוך היה כרוך בצמה בנוסח הכפרי הנשכח. עץ האגס עמד במלוא עליבותו בירכתיה של חלקת האדמה מנומרת הדשא הצהבהב, הקמל. ספסל האבן הסלעי היה קריר ולא נוח. אן ברודס אחזה בין אצבעותיה סיגריה זולה, מקומית, ואיפרה מתוך תסכול על האדמה הקשויה. המרצה שלה, פרופ' אוגוסט ריינר, נע הלוך ושוב על פני הרחבה, מקטרתו כבויה.

"עלייך להפריד בין האמונות שלך לתזה שלך — אחרת לא תהיה לך תזה," ניסה ריינר להפציר, "את מחפשת את המיסטיקה הקתולית שלך, זו האישית, ביצירות הגדולות, כואבת את שקיעתה, טוענת לדעיכה של קולה האמיתי של הנפש האירופית מן השירה והספרות הפוסט־דתיות, אבל כל זה בא ממך, מהרגש הרליגיוזי שלך, אין לכך כל ביטוי אמיתי בסכמה של הליריות ביבשת האירופית על ציר הזמן... מדע איננו מיתוס, מדע איננו משאלה. מחקר הספרות, השירה, ההיסטוריה, הדת, כל זאת בגדר מדע הוא. מדע צריך להיות אמפירי, בר־הפרכה, בר־הוכחה. אם יש לך נפש פיוטית — אם יש בך רגש נוצרי קתולי מהזן הישן — צאי לך וכתבי אפוס גדול ברוח הכנסייה; טלי קולמוס ובראי לך מילים. תזה לשם קבלת תואר דוקטור לא תיוולד כאן — אני, אוגוסט ריינר, לא אתן לך ציון. הקולג' האוניברסיטאי שאני מכהן בו כרקטור לא ירד לשוליים שאליהם את מכוונת אותו."

"אני מבינה שזוהי פסיקתך הסופית," מילמלה אן, נטלה את עצמותיה כולן, את הסיגריה הנצחית ואת נשמתה הקתולית בת האלמוות, ונמלטה אל חדרה.

שם ציפה לה המושיע בכבודו ובעצמו — או לפחות מסלול הייסורים.

"דרכה של אירופה מן השירה והספרות הנוצריות־קתוליות, דרך המהפכה הלותרנית, אל השירה והספרות הפוסט־מודרניות — עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לספרות, מאת: אן ברודס; מנחה: אוגוסט ריינר".

הכותרת היתה, למעשה, השורות הברורות היחידות בטקסט.

אן התקשתה, בעליל, לעמוד בנטל. לאחר מסלול אקדמי ארוך ומפרך — ניתוח מעמיק ודקדקני של כתביהם של סופריה הגדולים של אירופה במאה האחרונה — ושנים של האזנה לשיעורים, סיכומים, מטלות, מבחנים וציונים, עמדה בפני החיבור אשר יקנה לה את התואר הנכסף, תואר הדוקטור, אם יאושר, זה שיגרום סוף־סוף להוריה — ולעצמה — לראות בה הצלחה, יעניק משמעות לשנות נערותה, בשלותה ובגרותה ויאפשר לה להמשיך לטפס במעלה ההר האקדמי הענוג, האינטלקטואלי, הממושקף והמחויט, וגם, כמובן, יקנה לה גישה לידו של אחד מאותם גברים במעילי טוויד ומראה אוקספורדי, שרעיה רזה, גבוהת קומה, שפניה חמורות סבר ובידיה כרך של וורדסוורת', מהווה עבורם הגשמה עצמית לא פחותה מזו שמהווה עבור אחרים מקבילתה בעלת הרגליים הארוכות בגרבי הניילון השחורים ופני נערת השער.

אן כיווצה את מצחה.

המשימה שהטיל עליה הפרופסור שלה הלכה ודמתה בעיניה לבלתי אפשרית.

ההחלטה של ריינר, להטיל עליה מחקר עצום שכזה, שיבחן את המסר הנוצרי ואת התנדפותו ההדרגתית מהתשתית העמוקה של הספרות האירופית — היתה מבעיתה גם לולא החליט להוסיף את השירה למחקרה. "ללא שירה אין להבין להיכן הטילו האירופאים את התת־מודע הקולקטיבי שלהם," טען, וכך הפך המחקר למפלצתי כמעט, ואן החלה לאבד את ידיה ורגליה בסבך הספרים, הדפים המשוכפלים של עבודות לשם קבלת תואר, הסימניות, ספלי הקפה, הכרטסות, הדפים המוקלדים והדפדפות. בעיקר הטיל צל ענקי על עבודתה כולה חוסר היכולת שלה למצוא את המשמעות האמיתית של השימוש במוטיבים הנוצריים ובהיגדים המוסריים המשתמעים של הדת במעמקי היצירות. האם התכוון משורר פלוני לאמונה בייסוריו של הכופר כפשוטם, או שאלו מהווים מטאפורה בלבד לצער ההוויה הכללי; האם ה"מיסטי" של אלמוני הוא אכן המיסטי במובנו הדתי, או שזהו מין אל פילוסופי או, למצער, ישות המהווה אלטר־אגו של הסופר עצמו, או מין רוח לאומית של תקופה, או מותר האדם, כל דבר, או שום דבר — מי יכול לשפוט ומי תוכל להכריע, ואיך מסמנים את החילון כקו אמיתי וממשי של חתך ברור בציר הזמן, ואיזה אירוע חצה איזה סופר מן העבר האחד אל משנהו, ומתי — כל זה היה גדול עליה, גדול מאוד, והיא קראה שוב ושוב בספריו של מילן קונדרה בניסיון להגיע לאיזו תובנה כללית, כללית מאוד, על טיבה של האירופיות החדשה, בדגש בחלק האירופי שהיה פטור מהטעם הספרותי הספציפי של הנהגת המהפכה הסובייטית, אך הכול התערבל במוחה. כקתולית מאמינה, היא התקשתה לתרגם את המונחים הנוצריים, שהיו בעיניה עובדות קדושות, למונחים ספרותיים מקצועיים; ואת הניתוק ההדרגתי מפרוטסטנטיות משוקצת ועד לאתיאיזם המוחלט, שחל בחלקים מאירופה, התקשתה לקבל בשוויון הנפש המוחלט שהיה כה דרוש למחקר אקדמי צונן, נטול רגשות.

אולי כדרך מילוט מהמסע המפרך הזה בנתיבותיה של התרבות הדתית ביבשת האירופית, הגה לבה הנוצרי "תזה" משלו. הבעיה היחידה היתה אי־היתכנותה. היעדר הסימנים הקלושים ביותר לתקפותה. ה"תזה" טענה כי היה דבר־מה "ממשי וחי" בתרבות — באומנות בכלל, ובטקסטים הכתובים שהיבשת ניפקה, בפרט; ה"דבר" הממשי והחי קמל והלך בו־בזמן עם המהפכה הלותרנית, המהפכה הדמוקרטית של נפוליאון, המהפכה המדעית, ניטשה — עם כל השלבים שהסיגו את הדת לחלוטין או לפחות מיזערו אותה, הפכוה לשולי־שוליו של זרם החיים האירופי.

כנוצרייה, היה משהו רומנטי בטיעון; משהו שטוען ש"ללא המיסטי אינך אדם אמיתי", או אף ש"שיבה אל המיסטי היא שיבה אל עצמך", או "העצמי האמיתי הוא לעולם המיסטי". הבעיה היתה, כפי שאוגוסט ריינר הבהיר לה, שכל זה איננו מדע. זהו מיתוס, משאלת לב, רומנטיקה. הכול — חוץ ממדע; הכול חוץ מתזה, הכול חוץ מדוקטורט.

הימים חלפו. המועד האחרון להגשת העבודה עמד לחול בארבעה באוקטובר 1972.

הלילות התמזגו עם הימים. רשימות קדחתניות בעיפרון בשולי כרך מתפורר, כתוב גרמנית, של המהדורה הגנוזה של "החול מן הכדים — וינה, 1948" מאת המשורר היהודי פאול צלאן. אימת מוות בשיריו החגים כעיטים מעל פגרי השואה. המזדעמים מול היקום שבו לא האמין על הסבל והדם וחוסר התוחלת.

במעמקי לבה כבר נכנעה אן. התזה לא תוגש. הדוקטורט לא יתממש. לא יהיו לה כוחות נפש להמשיך במסע החרפה האקדמי — אי־הגשת תזה איננה עניין מקובל. אמא השקיעה כל כך. אוגוסט ריינר האמין בה. העריץ אותה, אפילו. ללא תואר דוקטור הריהי "מלוא המגף מוח מוצג בגשם", אם להשתמש בביטוי של צלאן. מוחה החד יצטרך להסתער על העולם הטובע, ללא נשמה, כשרק מגף זר, דורסני־כוחני של העולם הכופר, המתנכר, דורך על לבה השטוח.

אלי אלי, למה שבקתני? רוח קדחתנית אחזתה בסערת נפש־ונשמה־ורוח, דם־ובשר, והיא החלה קורעת דפים, הולמת בשולחן ושורטת בזרועותיה, חופרת בכפותיה, מדממת. אישה על סלע שהיה לבה, שהיה היא.

צווחה דקיקה הידהדה במרחביה הצחיחים של האוניברסיטה כשאן נעצה את הסכין חזק, חזק מדי, בזרועה השמאלית, במקום שבו יהודים מניחים תפילין, והדם זלג בטיפות גדולות, עכורות, והרוח נשאה את קולה, קול החיה הפצועה, אל חדר משכבו של אוגוסט, והפרופסור רץ, מתנשף, מקטרת כבויה בידו, ונטל את אן, נשא אותה בזרועותיו כמו שה עקוד אל מזבח, חבש את פצעיה כמו מלאך חנון ורחום, והותיר אותה לשמירה קפדנית במעונו, עד שיהיה בטוח שאיננה מסוכנת לעצמה, כלשונו.

עם בוקר עמדה שם אמא־ברודס.

"אני מחזיר אלייך את הפיקדון, אמא," אמר לה, מוסר לה את אן החבושה, כמו היה מוסר גופת ילדה קטנה אל האדמה הקדושה בגינת הכנסייה.

ואז זה הכה בה.

הכפירה העכורה, הבוטה, הבריקה במוחה הנתון במגף מטאפורי.

רק יהודי יכול לסבול עד כדי כך שיבין, שיפנים, שסבל שכזה ממוטט את הכול, שהוא סתירה לכול, שהוא מוכיח ששום דבר ממה שחשבנו לא ייתכן.

"אמא, כל הנשמות הסובלות שייכות ליהודים. מאמא, הנשמה שלי סובלת."

אמא ליטפה אותה. ידיה היו רזות, דקורות מאין־ספור מחטים ועירויים. היא גססה, אבל עדיין היתה לגמרי נוצרית. לגמרי מאמינה בעתיד האקדמי של בתה. כלומר האמינה, עד הבוקר.

"אינך יהודייה, אן שלי," מילמלה, מצטלבת, אבל אן כבר הבינה.

הסבל שלה מצביע על שורשיה העמוקים ביותר. שורשיו של האלוקים האמיתי, המקורי, היהודי, הנושא את סבל העולם על כתפיו זה אלפי שנים, מאז עקד אברהם את יצחק על הר המוריה, מאז בכו המלאכים ודמעותיהם סימאו את העולם.

כאן החל המסע של אן להכרת אמה הבכירה של דתה הקתולית.

היהדות.

תחילה מסקרנות רומנטית, בסערת רגשות, במענה לחיי השיממון שלאחר הקריירה האקדמית שנגדעה פתאום, במענה לניכור ששידרה אמא, שרצתה כל כך בת דוקטורית, כחוויה מתקנת לבערותה הכפרית שלה־עצמה. במענה לאכזבתו של אוגוסט ריינר, הגבר הממשי האפלטוני היחיד בחייה. ולאחר מכן ברצינות, בשכנוע עצמי, בהתמסרות, בהבנה של העומק, בחוויה רליגיוזית של הוודאות, במישוש מוחשי של הנוכחות.

באשמה על נטישתה את הדת שניחמה אותה ונשקה לה על שפתיה הדובדבניות, ובאושר גדול על עתיד חדש, אחר, ובהתמזגות של שניהם שחצתה את נפשותיה וליכדה אותן מחדש.

את מעשה הטבילה־לשם־גֵרות עצמו הקפידה לדחות עד לאחר מותה של האם. לבל תראה מאמא את בתה פונה עורף אל דתן. בצאתה מן המים עם טבילת הגֵרות הכשרה שלה בפני בית הדין המקומי, החליטה רות, כשמה החדש, לעלות לארץ.

איפשהו במים הכשרים כנראה נשר החלק האינטלקטואלי ממוחה הישן, הנוצרי.

בנחלת עזריאל, בתור אם ואישה, בתור חסידה של דבורה, לא יכולת לזהות בה אישה שעמדה על סף דוקטורט.

אולי ביום מן הימים ישוב ניצוץ הדעת מן המים הכשרים.

אבל המגף נשאר — היא הזדקקה לו, ועוד איך, בבוץ המשחיר שפרה ורבה בין הקרוואנים בנחלת עזריאל.

משהו בכל זאת נותר.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*