לבבות נשזרים 4 - להיכנע לך

פרק 1

נייט

Red Wine Supernova — Chappell Roan

קוראים לי נייט לנטר, ואני משועמם.

אני משועמם הרבה זמן. מאז שהשנה האחרונה שלי בקולג' התחילה, אני מרגיש חלול מבפנים. נדמה לי שזה התחיל לפני כן, אבל ההבנה נחתה עליי לא מזמן.

בתיכון הייתי ילד טוב. הייתה לי בת זוג שאהבתי והיה לי את אחי לצידי, אבל אז זו שהייתי בטוח שהיא אהבת חיי, בחרה ללמוד בקולג' רחוק והשליכה אותי הצידה. אני מסרב אפילו לחשוב על כמה פתטי הייתי בהתחלה, על כמה דמעות הזלתי בגללה...

אחי, קול, והחברה שלו — שהיא גם החברה הכי טובה שלי — סאמר סוייר, תמכו בי עד שהחלטתי להמשיך הלאה ולחיות חיים טיפוסיים כמו של כל שחקני הפוטבול סביבנו. 

הייתי בן תשע־עשרה כשהבנתי שהקולג' הוא בעצם בוּפה של כוס. נשמע דוחה, אני יודע, אבל אף אחת לא מסרבת לך כשאתה שחקן פוטבול. זיינתי בלי הפסקה. עשיתי את כל מה שלא הזדמן לי לעשות בתיכון, ושכבתי עם כל נקבה שחלפה מול עיניי. במשך השנה הראשונה, השלמתי את כל הפערים והחסכים שהיו לי. בהתחלה הכול היה חדשני, מהנה, מספק, אבל כמה פעמים אפשר לשכב עם בחורות שלהוטות לקפוץ לך על הזין רק כדי שהן יסמנו וי על כך שהן זיינו שחקן פוטבול?

לדעתי, ההבנה על כך שהייתי חייב להפסיק הגיעה אחרי ששכבתי עם בלונדינית אקראית. כשסיימנו, היא צחקקה ואמרה לי שהיא נהנתה גם הפעם.

"הפעם?" שאלתי, והיא הנהנה.

"כן, כבר שכבנו בעבר. אתה לא זוכר?"

באמת שלא זכרתי. היא הייתה עוד פרצוף מטושטש ברשימה אין־סופית של פרצופים מעורפלים.

אילו אימא שלי ידעה איך התייחסתי לנשים כאן, היא הייתה הורגת אותי במו ידיה. תמיד הייתי ילד טוב, אבל משהו בפרדה שלי מאֵמה — הבחורה שאהבתי בנעוריי, עד כדי כך שהייתי בטוח שנהיה יחד לנצח — סדק אותי, ומאז לא הצלחתי לחזור להיות האדם שהייתי לפני כן.

אנשים לא אמורים להיות יחד לנצח.

אולי הייתי צריך להודות לה על כך שהיא הסבה את תשומת ליבי לזה.

השנה הרביעית שלי בקולג' התחילה בדיוק כמו שהשנה הקודמת נגמרה — משעממת להחריד. אפילו הפוטבול, הדבר היחיד שעדיין נהניתי לעשות, כבר לא היה כמו פעם, על אף שהייתי טוב במשחק יותר מתמיד.

סאמר, שבדרך כלל הייתה עסוקה בהקנטות עם אחי שקטן ממני בשלוש דקות, התעקשה שעליי למצוא משהו אמיתי שיעניין אותי, אבל העדפתי להתעלם ממנה ומקול, גם כשהיא עשתה כל שביכולתה לקרב אותי שוב אליהם.

"אתה פשוט צריך עניין חדש," היא טענה בזמן שניסתה לגנוב צ'יפס מהצלחת של קול בפעם המאה. לא האמנתי שהיא הצליחה לגרור אותי אתמול בערב לבר אחרי חודש ארוך של שכנועים.

"היי!" קול תפס את ידה, "יש גבול לכמות הפעמים שאת יכולה לעשות את זה."

זאת הסיבה לכך שהעדפתי לא להצטרף אליהם. אף אחת לא התעניינה בסטוץ כשהזוג הדביק הזה עמד מול פניה. כל מה שהם עשו זה לגרום לבחורות להביט בי בציפייה בלתי ניתנת להגשמה.

"באמת?" היא חייכה אליו בשובבות, "כי אני די בטוחה שאין."

"שניכם בלתי נסבלים," גלגלתי עיניים כשקול משך אותה אליו ונישק את לחיה, "אתם יודעים את זה, נכון?" הם התחילו לצאת כשקול ואני היינו בשנה האחרונה בתיכון, והיו מאוהבים במשך כל הזמן הזה באופן דוחה ודביק במיוחד.

"זאת בדיוק הנקודה, אח גדול," קול צחק בזמן שסאמר ניסתה לחמוק ממנו, "אנחנו נהנים להיות בלתי נסבלים. נכון, טינק?" הוא אמר וכרך סביבה את זרועותיו.

"אל תקרא לי טינק," היא דחפה אותו קלות, "אתה יודע שאני שונאת את זה." סאמר רטנה, אבל עדיין הביטה בו כמו תמיד — בתשוקה ובעניין, כאילו הוא מרכז העולם וכולנו רק ניצבים אקראיים.

"אני יודע. ובדיוק בגלל זה אני קורא לך ככה, טינקרבל קטנה שלי." הוא הביט בה באותו אופן.

"אתה בלתי אפשרי," היא נאנחה והתמסרה לזרועותיו.

אני לא יודע איך הם הצליחו להעמיד פנים בעבר שהם שנאו זה את זה. היה ברור לי שאחי מאוהב בבחורה הזאת מאז שהיינו ילדים. בילינו איתה כמעט כל רגע מאז שזכרנו את עצמנו.

"אתה צריך למצוא מישהי שתגרום לך להרגיש חי," היא אמרה, וקול נישק את הרקה שלה, "מישהי שתאתגר אותך, שתגרום לך לרצות להתאמץ קצת יותר."

"ממש," צחקתי. "לא קשה למצוא מישהי בקולג' שתסרב לשחקן פוטבול."

"ומי אמר שזה מה שאתה צריך?" היא זקרה גבה. "תראה את קול ואותי. היחסים בינינו אף פעם לא היו קלים, ולמרות הכול, אני עדיין יוצאת עם האח המעצבן שלך."

"היי!" קול מחה, "אני יושב פה!"

"כן, אני יודעת," סאמר טפחה על הלחי של קול, "אתה תמיד יושב פה כמו כלבלב נאמן."

קול פתח את פיו להגיב, אבל כבר הפסקתי להקשיב להם. משהו משך את מבטי לעבר הבר. היא ישבה לבד ובהתה במשקה שלה כאילו ניסתה לפצח איזו נוסחה מסובכת. שערה הבלונדיני נפל ברכות על כתפיה, והיה בה משהו... שונה. היא לא נראתה שייכת למקום, כמו דג מחוץ למים, כמו מישהי שממש לא רצתה להיות בבר, ומשום שגם אני לא רציתי, לא יכולתי להפסיק לבהות בה.

סאמר קלטה את מבטי ונאנחה לעצמה. היא תמיד ידעה לקרוא אותי טוב יותר מכולם.

"טוב," היא קמה בתנועה חלקה וסימנה בידה לקול, "נראה לי שזה הזמן שלנו ללכת. בוא, כלבלב." קול גלגל עיניים אבל קם אחריה. "תתנהג יפה," סאמר קראה אליי מעבר לכתפה בזמן שהם התרחקו.

"אני תמיד מתנהג יפה," שיקרתי, אבל זה לא שינה דבר, כי בדרכם החוצה קול משך אותה קרוב אליו והיא צחקה בגלל משהו שהוא לחש לה.

חיכיתי עוד רגע ובחנתי את הבלונדינית ממקומי. לפתע, בלי להבין למה, רציתי ללכת אליה. לא הספקתי להתעמק בתחושה שגרמה לי לרצות לדבר איתה ולכבוש אותה לפני שרגליי זזו בלי שהצלחתי לעצור אותן.

"המקום הזה פנוי?" שאלתי.

היא הרימה אליי את מבטה. עיניה הגדולות ברקו מאלכוהול וננעצו בי במבט לא מתרשם.

"באמת? זה מה שבחרת להגיד לי אחרי שבהית בי כל כך הרבה זמן?"

"וואו," צחקתי, משועשע מהתגובה הישירה שלה. זה היה מרענן, חדש ו... מסקרן. "אז אני מבין שאת לא מסוג הבחורות שמתרשמות בקלות."

היא גלגלה עיניים כאילו השיחה בינינו הייתה מטרד, וכל מה שיכולתי לעשות זה להביט בה בסקרנות ושעשוע.

"ואתה מסוג הבחורים שבטח רגילים לא לדבר או להגיד משהו חכם כי המראה שלהם טוב מספיק לרושם ראשוני רצוי," היא ענתה ולגמה מהמשקה שלה, "תן לי לנחש, זה גם עובד בדרך כלל, נכון?"

"כן," עניתי בכנות והתיישבתי לידה בלי לחכות לאישורה. נהניתי מהמשחק הזה קצת יותר מדי. "לא הרבה אנשים מעיזים לדבר אליי ככה."

"אני בטוחה שלא הרבה אנשים טורחים לדבר איתך בכלל," היא גלגלה עיניים שוב, "הבחורות סביבך בוודאי רואות מולן בחור יפה ומסתפקות בכל פירור שהוא יזרוק לעברן."

"ואת?" חייכתי. היא באמת סקרנה אותי. "מה את רואה?"

"אני רואה בחור שרגיל לכך שהכול בא לו בקלות," היא פנתה להביט בי. היה משהו כמעט מאשים בעיניה. "בחור שכנראה לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבה מישהי אמרה לו 'לא'. בחור שבטוח שחיוך מקסים ומשפט שחוק מספיקים כדי לקבל מכל אחת את מה שהוא רוצה."

"ואם כל מה שאני רוצה זה פשוט לדבר?" שאלתי וחיכיתי לתגובתה.

היא צחקה, והצליל היה מקסים ואמיתי. "אז אתה צריך למצוא משהו מעניין יותר להגיד."

"אוקיי," הנהנתי לעצמי ובחנתי את הכוס שלה, "אז בואי נדבר על זה שאת יושבת לבד ושותה ויסקי."

"אה," היא צחקקה וערבבה את המשקה שלה בהיסח דעת. "אתה מנסה לנתח אותי עכשיו? משעשע." היא רכנה קדימה ונראתה מסוחררת מעט, אבל עיניה לא התנתקו מעיניי. "אתה יודע מה עוד משעשע? זה שאתה יושב פה, עם הפנים היפות שלך, ובטוח שמשום שחייכת אליי, אסכים לשכב איתך. ואתה יודע עוד משהו? בדרך כלל, זה לא היה עובד, אבל נראה שיש לך מזל, כי היום זה דווקא כן יעבוד."

"הכול בסדר?" שאלתי. היא לא נראתה בסדר. האפשרות שהיא התכוונה להשתמש בי כדי לשכוח משהו שהכאיב לה עלתה בדעתי. הרגש הבזיק בעיניה, ולא ידעתי למה, אבל רציתי לעזור לה להתנער ממנו, לגרום לה להתמקד רק בי.

"לא!" היא צחקה שוב, והפעם צחוקה היה רם מדי, דבר שהוכיח לי שהיא שתתה לא מעט. "אני ממש לא בסדר. אני שיכורה בבר סטודנטים עלוב, ואני שונאת את העבודה שלי, ואני..." היא הביטה בי ומצמצה קלות כאילו רק באותו הרגע הבינה שהיא דיברה אל מישהו זר ולא אל עצמה. "ואתה," היא תיקנה, "אתה נראה כמו מישהו שאני אמורה לסרב לו, אבל מתברר שהיום ההחלטות שלי לא מוצלחות כל כך."

משהו בכנות הגולמית שלה, בדרך שבה היא פשוט שפכה הכול, תפס אותי לא מוכן. זה היה שונה, אמיתי ובעיקר ממש לא משעמם.

"את רוצה שאזמין לך מונית הביתה?" שאלתי בכנות והפתעתי את עצמי. כל מה שעשיתי תמיד היה לכבוש ולזיין. לא עניין אותי איך הן חזרו הביתה.

"לא," היא טלטלה את ראשה מצד לצד בהגזמה מכוונת. "אני רוצה שתבוא איתי, כי אתה נראה כמו טעות מושלמת ליום מחורבן במיוחד."

טוב, לא היה סיכוי שאיסוג מהצעה שכזו. ידעתי שזה לא הוגן, אבל לא רציתי להיפרד ממנה עדיין.

"את בטוחה?" הפעם שאלתי רק בשביל הנימוס.

"לא," היא צחקה שוב. "אני לא בטוחה בשום דבר כרגע. הדבר היחיד שברור לי לגמרי הוא שאני רוצה לשכוח מי אני לכמה שעות, ואתה נראה כמו הדרך המושלמת לעשות זאת." היא קמה מהכיסא במהירות ונראתה מסוחררת מעט ומהפנטת מאוד. "אז מה אתה אומר? רוצה לעזור לי לשכוח למה אני כועסת הלילה?"

הנהנתי כי... מה הייתי אמור להגיד לה? שאני לא בטוח אם יהיה הוגן לנצל את העובדה שהיא מרגישה ככה, אבל לא מתכוון לסגת ובטח לא לתת למישהו אחר לנצל את ההזדמנות?

"אתה בא או לא?" היא הניחה את ידיה על מותניה, "כי אני לא מחפשת מישהו שמעוניין להרהר בזמן שאני רוצה להדחיק. אני מחפשת..." היא נעצרה וסקרה אותי בהערכה מלמטה עד למעלה, "מישהו שאוכל להשתמש בו עד שארגיש קצת יותר טוב." לא עניתי. רק הבטתי בה בסקרנות. "תקשיב," היא נשענה על הדלפק וקירבה את פניה אל פניי. "אתה נראה טוב — אפילו טוב מאוד — וכרגע אני שיכורה מספיק כדי להודות בזה בקול רם. אז בוא נעשה את זה פשוט. האם אתה רוצה לבוא אליי ולזיין לי את המחשבות מהמוח? כי זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, ואם אתה לא תעשה את זה, אמצא מישהו שיסכים בלי הצורך לנהל איתו שיחות כאלה."

הישירות שלה הייתה מעניינת, שונה, אמיתית ובלי מסכות. בלי העמדת פנים.

 "מה?" היא חייכה חיוך יפהפה כשלא עניתי מייד, "אל תגיד לי שאתה ביישן..."

"לא," סקרתי אותה בחזרה, כי הייתי הכול, חוץ מביישן. בחנתי את גופה הקטנטן ואת פניה המתוקות שנראו תמימות והיו ניגוד מוחלט למילים שהיא אמרה למישהו שהיא לא הכירה. ידעתי שהיא עוד תתחרט על זה, בעיקר אחרי שתקלוט שהיא פנתה לגבר זר וביקשה ממנו נחמה. לפתע, כל מה שרציתי היה לשבור אותה, לשחק בה בידיי ואצבעותיי. "אני פשוט לא רגיל למישהי כמוך."

היא משכה בכתפיה ומעדה קלות על רגליה.

"אז עכשיו אתה רגיל. אתה בא?" הנהנתי ויצאתי איתה אל מחוץ לבר. אוויר הלילה הקריר הכה בי כשהיא תפסה את ידי ומשכה אותי לאורך הרחוב. "הדירה שלי נמצאת במרחק הליכה מכאן," היא הודיעה לי.

"אחרייך," אמרתי והלכתי לצידה.

"אתה יודע מה אני הכי רוצה עכשיו?" היא שאלה ברכות כשהגענו לבניין שבו הנחתי שהיא גרה.

"מה?" שאלתי.

"שתפסיק להביט בי כאילו אני בובת חרסינה שבירה, כי אני לא כזאת." היא אמרה, פתחה את דלת הכניסה ומשכה אותי במדרגות. "אתה חושב יותר מדי," היא לחשה בזמן שעלינו אל דירתה, "אני רואה את זה בעיניים שלך."

"ואת לא חושבת בכלל." זקרתי גבה.

"נכון." היא צחקקה, "וזה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. לא לחשוב בכלל."

בשנייה שדלת ביתה נסגרה מאחורינו, היא נצמדה אליי ומשכה בחולצה שלי בחוסר סבלנות.

"לעזאזל," היא נאנחה אחרי שהחולצה שלי נחתה על הרצפה, "אתה חייב להיות מושלם כל כך? זה כמעט מעצבן," היא ליטפה את החזה שלי בקצות אצבעותיה, עיניה מעורפלות מאלכוהול ותשוקה, "כאילו, באמת? גוף כזה ופנים כאלה? זה לא הוגן."

צחקתי. אף בחורה בעולם לא הייתה מעיזה להגיד משפט מגוחך כל כך אם היא לא הייתה שיכורה. בתנועה חדה, אחזתי במפרקי ידיה והצמדתי אותה לקיר. היא שאפה בחדות בגלל התנועה הפתאומית שלי, ואני גיחכתי. באותו הרגע היא הבינה בדיוק מה יקרה באותו לילה, ואני ידעתי דבר אחד בוודאות — שנינו עומדים ליהנות מכל רגע.

"אני מקווה שאת מוכנה לזה," הסרתי ממנה את החולצה והחזייה, והשפלתי מבט אל הפטמות הקטנות והוורודות שלה, שבירכו אותי לשלום.

"אלוהים," היא גנחה כשהכנסתי פטמה אחת לפי. היא הייתה מתוקה כמעט כמוה. "שלא תעז להיות עדין איתי." זווית פי התרוממה בחצי חיוך ונשכתי קלות את הפטמה הרגישה. היא השתנקה בהפתעה.

"אל תדאגי, לא התכוונתי להיות עדין איתך בכלל," אמרתי וחזרתי לשחק בצעצוע הזמני החדש שלי — הגוף שלה.

פרק 2

לוסי

Motive - Ariana Grande, Doja Cat

לפני כמה ימים הגעתי למסקנה פשוטה. אני פתטית. הגעתי למסקנה הזו בגיל עשרים וארבע, אחרי שכולם היו בטוחים שאכבוש את העולם. זה לא קרה, ולא ידעתי איך להכיל את זה.

הייתי תלמידה מצטיינת כבר בחטיבה, ולמדתי בתוכנית האקדמית עוד לפני שהתחלתי תיכון. הייתי הכוכב העולה של אוניברסיטאות העילית. בעקבות זה הגיעו גם הפרסים וההוקרה, אבל אז הופיע מישהו צעיר יותר, טוב יותר, ולא מצאתי רעיונות למחקר. נאלצתי לעבור לגור בעיירת פוטבול עלובה שכולם בה היו שזופים, יפים ומחייכים, ולעבוד בקולג' העלוב עוד יותר.

אני שונאת את זה ואני שונאת את חיי, גם אם אין לי ממש חיים. אני שונאת אפילו את העובדה שעליי ללמד באוניברסיטה שמאלצת אותי להעמיד פנים שאין לי מטרה עמוקה יותר בחיי מאשר להסתגר במעבדה ולחפור במוחי אחר הצעת מחקר שלא הצלחתי בכלל למצוא מלכתחילה.

לעזאזל, אתמול בערב הרגשתי עלובה, בודדה וחסרת חיים כל כך, שהרשיתי לעצמי לצאת לבלות עם השותפה שלי למעבדה, ויקטוריה. היא החליטה לחגוג את תחילת הסמסטר האחרון לשנה, כי היא דווקא אוהבת את מה שהיא עושה למחייתה. שתיתי עד שהעולם הסתחרר והיא הלכה הביתה, ומחשבותיי לאט־לאט נמחקו ממוחי...

עד שהוא הגיע.

הבחור השזוף, היפה והשרירי חייך אליי ולא ידע עד כמה אני דפוקה בתוכי, עד כמה אני ריקה ונואשת להוכיח את עצמי, אז הזמנתי אותו אליי הביתה וזיינתי לו את הצורה. השתמשתי בגופו המסותת והחטוב, ופשוט אפשרתי לעצמי לאבד שליטה.

הוא גרם לי להרגיש טוב... ממש, ממש טוב.

הוא הביט בי כאילו הייתי מוצלחת, יפה, טובה, נחשקת ועוד חרא שאסור היה לי לתת לעצמי להתמסר אליו.

אחרי שסיימתי להשתמש בו כאילו היה הוויברטור האנושי שלי, אפילו לא טרחתי להתייחס אליו בנחמדות. פשוט הסתובבתי לצד השני והעמדתי פני ישנה עד שנרדמתי באמת. ידעתי שהיה אנוכי מצידי לקבל ולא לתת בחזרה, אבל גם ככה הרגשתי חנוקה אחרי יום קשה, ולא רציתי להיחנק גם מהזין שלו.

כזאת אני, ליידי מהמעלה הראשונה.

בכל מקרה, הבחור פשוט הסריח מכסף ומביטחון עצמי. לא היה ספק בכך שהוא ידע שהוא נראה טוב מספיק כדי לקבל מציצה מכל בחורה עם דופק ושפתיים. הוא לא היה צריך אותי, גם אם שנייה לפני כן הוא גרם לי לצרוח ולשכוח שביום למחרת הייתי אמורה להתלבש יפה, להיכנס לכיתה החדשה שלי וללמד קורס שאליו נרשמו כל הספורטאים המשועממים שנזקקו לציון עובר כדי לקבל תעודת גמר. הלימודים עדיין לא התחילו, וכבר אין לי את הסבלנות להכשיל אף תלמיד ולהתמודד עם ההשלכות.

בבוקר הכיתה מתמלאת בתערובת המוזרה שאופיינית לקורסי חובה — כמה שחקני פוטבול שנראים כאילו הם מעדיפים למות מאשר להיות כאן, כמה מעודדות שמתלחששות בשורה האחרונה, וכמה חנונים שיושבים בשורה הראשונה עם המחברות שלהם מוכנות על השולחן.

עיניי סוקרות את כל התלמידים העתידיים שלי, ואז אני רואה אותו.

אוי, לא.

הוא יושב בשורה השלישית, עיניו הירוקות נוצצות בשעשוע, והחיוך שמתנוסס על פניו הוא אותו חיוך שראיתי אתמול כשהוא... אוי, אלוהים.

"בוקר טוב, כיתה," אני אומרת ומקווה שקולי נשמע יציב, "אני דוקטור ויליאמס, וזה השיעור הראשון שלנו בקורס ביולוגיה."

אני לא מאמינה שזה קורה לי. אחרי כמעט עשרים וחמש שנים שבהן הייתי הילדה הטובה, המצטיינת, זו שתמיד עשתה את הדבר הנכון, הגעתי למצב שבו ביום הראשון שלי כמרצה, אני מישירה מבט אל סטודנט שהעברתי איתו לילה שאני מייחלת לכך שיכולתי למחוק. הוא יפה בצורה שצריכה להיות אסורה בחוק. לפתע זיכרון שלו בלי חולצה עולה במוחי. הוא בטח חושב שאני פתטית, מרצה עלובה שמזדיינת עם סטודנטים כי אין לה חיים, אבל הדרך שבה הוא מביט בי...

"נתחיל בנוכחות," אני ממשיכה בניסיון להתעלם מעיניו, אבל בקושי מצליחה להתרכז בשמות שברשימה.

אלכס אדמס, ברוק ברנט, כריס קולינס... שמות של אנשים סתמיים שלא שכבו עם המרצה שלהם. אנשים נורמלים. ליבי הולם ככל שאני מתקדמת ברשימה.

אלוהים, אני לא מאמינה שאתמול עשיתי איתו את כל הדברים שעשיתי, ועכשיו אני אפילו לא זוכרת באיזו אות השם שלו מתחיל.

אני מקריאה עוד שמות שגורמים לי להתפתל בחוסר סבלנות במשך כמה שניות של חסד.

"קיילי לורנס?"

"כאן!" מעודדת נוספת עונה.

"ג'רמי לואיס?"

"יאפ." הוא בקושי מרים את ראשו ממסך הטלפון.

"נייט לנטר?"

"נוכח."

שרירי הבטן שלי מתכווצים ורעד עובר בגבי. קולו נמוך ורך בדיוק כמו אתמול, כשהוא לחש באוזני דברים שגרמו לי —

לא. לא עכשיו.

"אני מצפה מאוד לשיעורים שלך." הוא מתמתח בכיסא, שרירי כתפיו מתחת לחולצה הלבנה המגוהצת למשעי בולטים להפליא, והזיכרון של תחושתם בקצות אצבעותיי כששרטתי אותו בציפורניי מציף אותי.

הוא יפה בצורה כמעט מגוחכת. פניו, עם העיניים הירוקות האלה, הלסת החדה והשיער הכהה שמסתלסל קלות בקצותיו, נראות כאילו הן אמורות להופיע במגזין אופנה טיפשי כלשהו. למזלי, הוא יושב מאחורי שולחן, כי אני זוכרת טוב מדי מה מסתתר מתחת למכנסיים היקרים שהוא לובש. הבחור הזה נראה כמו הפנטזיה הרטובה של כל סטודנטית בקמפוס, והנה, הוא יושב פה מולי ומביט בי באופן שמבהיר לי בדיוק עד כמה הוא נהנה מהמצב.

בכל זאת, אני ממשיכה, לא מתעכבת ומתעלמת מעיניו. אסור לי לשתף איתו פעולה. אסור לי לאפשר לו לקחת ממני את השליטה.

"ובכן," אני שומעת את עצמי אומרת, "בואו נדבר על תוכנית הלימודים."

הכול רק לא להסתכל עליו, הכול רק לא לחשוב על ידיו בזמן שהוא כותב... אותן ידיים שחפנו אותי אתמול כמעט באכזריות...

לא. תוכנית לימודים. די! אני חייבת להתמקד בתוכנית הלימודים.

"בקורס הזה נלמד על..." אני בוחנת את הדפים שהדפסתי. מה אנחנו אמורים ללמוד פה, לעזאזל? אה, כן. "על העקרונות הבסיסיים של ביולוגיית התא."

נייט מוציא עט שחור שנראה יוקרתי, והתנועה הפשוטה הזאת גורמת לי לאבד את חוט המחשבה. אני נזכרת איך האצבעות האלה אחזו בי אתמול כשהוא —

"דוקטור ויליאמס?" מישהי קוראת מהשורה הראשונה, ואני יודעת בוודאות שהבחורה הזאת תדרוש ממני תשומת לב. בכל קורס יש סטודנטים כאלה. חביבי המרצים. היא מרכיבה משקפיים גדולים ושערה אסוף. היא נראית נינוחה ביותר, ניגוד מוחלט אליי, כי אני מרגישה מעורערת לחלוטין. לפתע אני תוהה אם כולם רואים על פניי שאני רוצה לברוח מכאן או שאני מצליחה להסוות את זה. "האם יש ספר חובה לקורס?"

"כן," אני עונה אוטומטית, אסירת תודה על הסחת הדעת, "הספר נמצא בחנות הספרים של הקמפוס."

"איזו מהדורה?" היא ממשיכה.

נייט משעין את ראשו על היד שלו ובוהה בי במבט מהורהר. שרוולי חולצתו מקופלים בקפידה מחושבת וחושפים את שרירי זרועותיו, ואני רוצה להזעיף פנים לעברו כי הוא עושה את זה בכוונה. אין לי ספק שהוא עושה את זה בכוונה. עיניי עוברות להביט בצווארו. אני רואה שם סימן קטן, וקולטת שאני השארתי על עורו את הסימן הזה... אני רוצה למות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*