אני הילדה מאושוויץ

פתח דבר

בתום הבוקר שביליתי עם טובה, כשנהגתי לדרכי, נזכרתי בשורות החותמות את "המלך ליר" לשייקספיר:

כָּבְדוּ נִסְיוֹנוֹתָיו שֶׁל הַזָּקֵן,

הַנֹּעַר בִּכְמוֹתָם לֹא יִסְתַּכֵּן.¹

אין לי ספק שאלי ויזל היה מרשה שנשתמש בביטוי שטבע ונתאר את טובה פרידמן כגיבורה של אמת וזיכרון.

בן קינגסלי, פברואר 2022

הערות

1 ויליאם שייקספיר, "המלך ליר", תרגם אברהם שלונסקי, ספריית פועלים, 1972, עמ' 175.

הקדמה

שמי טובה פרידמן. אני מצעירות הניצולים ממחנה ההשמדה הנאצי שנודע בשם אושוויץ־בירקנאו. ברוב חיי הבוגרים סיפרתי על השואה כדי להבטיח שלא תישכח לעולם.

נולדתי בשם טוֹלָה גרוסמן בעיר גְדיניה בצפון פולין. זה קרה ב־1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. חוויתי על בשרי כל שלב ושלב בניסיון הנאצי להכחיד את העם היהודי, ולאחר מכן היגרתי לאמריקה, נישאתי למאיר פרידמן ולימים אימצתי את השם טובה.

למרות כל המאמצים שאני וקומץ הניצולים הנותרים עושים כדי לחלוק את סיפורינו, נדמה שאנשים שוכחים. באופן אישי, נחרדתי מרמות הבורות בקרב אמריקאים צעירים שחשף בספטמבר 2020 סקר שהזמינה "הוועידה היהודית לתביעות חומריות נגד גרמניה" (ועידת התביעות).

לשני שלישים מהנשאלים לא היה מושג כמה יהודים מתו בשואה. כמעט מחציתם לא ידעו לנקוב בשם של מחנה ריכוז או גטו אחד. 23 אחוזים סברו שהשואה היא סיפור מומצא או מנופח. 17 אחוזים אמרו שמתקבל על הדעת להחזיק בדעות ניאו־נאציות. סקר דומה שנערך באירופה ב־2018 מצא ששליש מכלל האירופאים אינם יודעים יותר מזה, או אפילו לא שמעו כלל על השואה. הסקר מצא גם ש־20 אחוזים מהאירופאים חושבים שהיהודים נהנים מהשפעה מופרזת בעולמות העסקים והפיננסים.

המספרים המדהימים והמדאיגים האלה מצביעים על דבר אחד ויחיד: האנטישמיות שוב גואה בארצות הברית וברחבי אירופה. נפלא מבינתי איך, אחרי כל מה שעברנו בגטאות ובמחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, העמדות הזדוניות של שנות העשרים והשלושים של המאה ה־20 מגיחות שוב אל פני השטח. עוד לא עברו שמונים שנה מאז השואה, הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות, וכבר זִכרה דוהה? במלוא הכנות, זה מחריד.

אני בת שמונים ושלוש כיום, ובספר הזה אני מנסה להנציח את מה שקרה ולהבטיח שזכר המתים לא יישכח. וגם לא השיטות ששימשו להשמדתם.

רבים תוהים אם העולם שאנו חיים בו כיום דומה לאירופה בשנות השלושים של המאה ה־20, בימי עליית הנאציזם והפשיזם לקראת מלחמת העולם השנייה. בימים ההם היתה האנטישמיות המדיניות הרשמית בגרמניה של אדולף היטלר. נכון שאין כיום בעולם ממשלה שמקדשת דוקטרינה כזאת בחוק ובתמיכה ציבורית רחבה, ועם זאת כולנו מכירים מדינות שהאפליה רווחת בהן ואולי אף נסבלת בשתיקה.

השנאה היא אחת התופעות הצומחות במהירות הרבה ביותר כיום. שנאה מכל סוג שהוא, ובייחוד שנאה למיעוטים. יהיה מקומכם בעולם אשר יהיה, אני מפצירה בכם: אל תשחזרו את ההיסטוריה שעברתי.

זִכרו, השואה התחילה פחות מעשרים שנה אחרי שהיטלר כתב את "מיין קמפף", תוכנית־העל שלו לחיסול היהודים. האינטרנט של ימינו, על מהירותו המסחררת, מאפשר שינויים מהירים הרבה יותר משהיו לפני שמונים שנה. עלינו לעמוד תמיד על המשמר, ולגלות אומץ מספיק כדי להתבטא.

ובאותו עניין: בעת ששקדנו על הליטושים האחרונים לספר זה, הורה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לחייליו לפלוש לאוקראינה השכנה, וכך העמיד בסכנה את שלום העולם. התמונות היו מוכרות לי כל כך. ילדים ומבוגרים אחוזי בעתה, הרס של בתים ושל משפחות, פשעי מלחמה, מיליוני עקורים, רעב, מקלטים שהופצצו וקברי אחים. אני מקווה שאחרי כמעט שמונה עשורים של מחשבה על חוסר האנושיות של האדם בשואה, אוקראינה תזכיר לנו את חשיבות העזרה לסובלים מזוועות המלחמה.

כשתמשיכו בקריאה, אני רוצה שתחוו את חייה של ילדה בשואה, שתטעמו ותרגישו ותריחו אותם. אני רוצה שתצעדו בנעלַי שלי ובנעלֵי משפחתי, אף על פי שבזמנים הגרועים ביותר לא היו לנו נעליים. אני רוצה שתבינו את הדילמות שעמדו בפנינו ואת הבחירות הבלתי אפשריות שנאלצנו לעשות. אני מקווה שתתרגזו. כי אם תתרגזו, יש סיכוי שתחלקו את כעסכם עם אחרים, וזה מגדיל את הסיכויים למנוע עוד רצח עם.

אני בת למסורת ארוכה של היסטוריה בעל פה. אני מתייחסת אל עצמי כאל מספרת סיפורים יותר מאשר סופרת, וזאת הסיבה שנעזרתי בידידי מלקולם ברבנט. הוא בקי במילה הכתובה ובדימויים.

נפגשנו בפולין בינואר 2020, כאשר העולם ציין את יום השנה השבעים וחמישה לשחרור אושוויץ, שהתרחש ב־27 בינואר 1945.

מלקולם היה בעבר כתב צבאי. הוא היה עד ראייה לטיהור האתני בבוסניה־הרצגובינה בשנות התשעים. הוא מכיר את צחנת רצח העם. לא פעם היה קרוב למוות, והוא חווה חוויות כואבות, שונות משלי. המשותף לנו הוא ששנינו שורדים. הוא התעמק בכיבוש הגרמני של פולין בניסיון להציב את ילדותי בהקשר הנכון.

בשעה שעבדנו יחד על החייאת קולות השואה, ריחותיה וטעמיה, נוכחתי שזיכרונות חבויים מציפים אותי. לפעמים הם הדירו שינה מעינַי כל הלילה. כל מה שקרה לי ולאנשים סביבי קבור אי־שם בעמקי הלא־מודע שלי, אם כי בתור פסיכותרפיסטית עלי להכיר באפשרות שהגיל והזמן טשטשו את זיכרונותי הגרועים ביותר. מוח האדם וגופו הם מכשירים מופלאים, ואפשר שלעולם לא נבין לגמרי את מנגנוני ההישרדות שלהם.

אפשר שיש פרטים מסוימים בסיפור שלי שאינם הולמים בדיוק דיווחים אחרים על השואה. אחרי המלחמה, אמי דיברה איתי בלי הרף על מה שקרה לנו כדי להבטיח שלא אשכח. השיחות שאני נזכרת בהן בספר הזה אינן ציטוטים מדויקים. אבל התוכן, הנימה וטבע הדברים מייצגים נאמנה את מה שנאמר. לכל אחד מאיתנו זיכרונות אחרים וגרסאות אחרות של האמת. זוהי האמת שלי.

לדעתי אינני סובלת מאשמת השורד, שהיא אחד המרכיבים במה שהפסיכיאטרים מכנים "תסמונת השורד". אנשים שלוקים בכך מענישים את עצמם על הישרדותם, אף על פי שהם אינם אשמים בדבר. אני לא חושבת ששישה מיליון היהודים שמתו בשואה היו רוצים שארגיש אשמה. במקום זה בחרתי לאמץ מושג חדש — "צמיחת השורד" — ובאמצעותו אני עושה שימוש פעיל בחוויותי כדי לכונן חיים בעלי משמעות לכבוד זכר המתים בשואה. אני אזכור אותם.

תיעלתי את הטראומה לדבר שאני קוראת לו "ביטול תוכניתו של היטלר". היטלר רצה לעקור את אמונתנו על ידי רציחת ילדינו. אני העברתי את רוב חיי הבוגרים בעשיית ההפך — על ידי שווידאתי שמשפחתי־שלי ספוגה בתרבותנו. שמונת נכדַי הם עדות להמשכיות שלנו.

אושוויץ הטביע את חותמו בדנ״א שלי. כמעט כל דבר שעשיתי בחיי שאחרי המלחמה, כל החלטה שקיבלתי, עוצבו בידי החוויות שעברתי בשואה.

אני ניצולה. נלווית לזה מחויבות של ניצוֹל — לייצג 1.5 מיליון ילדים יהודים שנרצחו בידי הנאצים. הם אינם יכולים לדבר. לכן, מעל לכול, עלי לדבר בשמם.

טובה פרידמן,

היילנד פארק, ניו ג׳רזי, אפריל 2022

1.

הבריחה על חיינו

מחנה ההשמדה אושוויץ II (בירקנאו), דרום פולין הכבושה בידי גרמניה,² 25 בינואר 1945, גיל שש

לא ידעתי מה לעשות. אף אחד מהילדים האחרים בצריף שלי לא ידע מה לעשות. הרעש בחוץ היה מחריד. מימי לא שמעתי דבר־מה שדומה לו. כל כך הרבה יריות. צרורות ויריות בודדות. אקדחים ורובים יוצרים צלילים שונים. כבר ראיתי ושמעתי את שניהם בפעולה מקרוב. הרובים מרעימים ואילו האקדחים משמיעים קול נפץ. אבל התוצאה היא אותה תוצאה. אנשים נופלים ומדממים. לפעמים הם צועקים. לפעמים זה קורה מהר מאוד והם לא מספיקים להוציא הגה. למשל, כשמחסלים אותם בכדור באחורי הראש. במקרים אחרים הם רק מחרחרים ומשתנקים ומגרגרים. זה הכי גרוע. החרחור. אוזנַי שנאו את זה. רציתי שהחרחורים ייפסקו. בשבילם ובשבילי.

אי־שם מחוץ לצריף היו קולות רעם ונפץ ורָטָטָטָה־רָטָטָטָה. הצלילים המהירים היו של מכונות ירייה. גם כאלה כבר ראיתי בפעולה. ידעתי כמה פגיעתן רעה. והן החרידו אותי.

הזגוגיות קרקשו במסגרות החלונות שלאורך כל אחד מהקירות, שלושה־ארבעה מטרים מעל ראשי. בדרך כלל הזגוגיות רטטו מהרוח. הצליל שנשמע עכשיו היה שונה. כמו סערה בלי ברקים. צליל דומה לרעם נשמע במרחק. קירות העץ אמנם עמעמו את ההמולה בחוץ, אבל נדמָה שהאנשים בכל הצריפים נאנחים או צורחים בעת ובעונה אחת. כל הכלבים במחנה נהמו ונבחו באיבה גדולה מהרגיל. הכלבים ההם. הכלבים המפחידים, המרושעים.

שמעתי את הסוהרים הגרמנים צורחים בכל כוחם. תיעבתי את השפה הגרונית שלהם. פחד אחז בי בכל פעם שהגרמנים פתחו את הפה שלהם.

מעולם לא שמעתי גרמנית עדינה. השפה היתה תמיד צורמת, זרה, וברוב המקרים מלוּוה באלימות. רצף מילים שמתעצבות באחורי הגרון ופורצות החוצה בנהמות, ביריקות, בזעף. כמו גדר התיל המחושמלת שכלאה אותנו, ולפעמים חִשמלה את אלה מאיתנו שהצליחו למות בדרך שהם עצמם בחרו, ולא כפי שהנאצים הכתיבו. אסירים רבים נורו לפני שעלה בידם להגיע אל התיל.

הקולות הגרמניים נשמעו כועסים מהרגיל. האם כך נשמע סוף העולם? המלחמה היתה קרובה מתמיד. לשם שינוי, זאת היתה מלחמה שחיילים נלחמו בה אלה באלה. לא המלחמה שאני חזיתי בה, ובה בריונים מדושנים במדים אפורים ושחורים רמסו זקנים ונשים מזות רעב ואז ירו בעורפם, המלחמה שבה ילדים נשלחו לתאי הגז ופרחו מארובות ברסיסים זעירים, מפוחמים.

לא ידעתי מה עומד מאחורי המתח שחלחל מבעד לקירות העץ. הבטתי מעלה אל החלונות הארוכים. מהזווית החדה, מבעד לחרכי הזכוכית שמעלי, השמים נראו מוזרים. מובן שהם היו קודרים, כי היינו בלב החורף, אבל הם נראו כהים יותר משהיו אמורים להיות. מה זה שם באוויר — עשן? מהם הרסיסים שנושרים לקרקע? הם לא היו הרסיסים הרגילים. הם נראו גדולים יותר. יש אש בחוץ? הלהבות מתקרבות? די בגץ אחד והצריף שלנו יהפוך למדורת קבורה. קיבתי הריקה התכווצה. הרגשתי לכודה מתמיד.

עשיתי את מה שעשיתי בדרך כלל כאשר נזקקתי לנחמה. טיפסתי על קיר הלבֵנים האדומות שניצב לאורך הצריף. גובהו היה כחצי מטר. הלבֵנים שימשו חוצץ בין שורות המיטות בשלוש קומות משני הצדדים וספגו חום מתנור הסקה במרכז החדר. האש כבר כמעט כבתה, אבל עדיין נשאר מעט חום בלבֵנים. ישבתי שפופה על הקיר, והצמדתי את בהונותי אל הלבֵנים כדי להפיק כמה שיותר נחמה.

היו בבלוק שלי יותר ילדים משיכולתי לספור. ארבעים, חמישים, אולי שישים. הגדולים שבהם היו כמעט בני־עשרה. אני הייתי אחת הצעירות והקטנות. הפרצופים של כולנו היו מלוכלכים, מרוחים בפיח, ועינינו השקועות מוקפות עיגולים שחורים מחוסר שינה ומרעב. רובנו היינו לבושים סחבות, שהיו תלויות ברפיון על עצמותינו. אחדים מהילדים לבשו מדי אסירים מפוספסים.

אף אחד מאיתנו לא ידע מה קורה. בבוקר ההוא לא היה אַפֵּל — מִסדר. פתאום הרגשתי גירוד בספָרות שעל זרועי השמאלית. לראשונה מיום שנחקקו בבשרי, התעלמו מהן. A-27633. הזהוּת שכפו עלי הנאצים. לא שמעתי שצועקים אותה. השגרה שלנו הופרה. אין ספק שמשהו מוזר קורה.

לא קיבלנו אוכל, והרעב היה מצמית. היינו אמורים כבר לעמוד בתור לפרוסת לחם יבש וקערת דייסה פושרת המכילה, במקרה הטוב, רמזים לירקות לא מוגדרים. מדקרות כאב הלמו בבטן של כולנו.

כמה זמן ננטשנו ככה? לא היתה לי שום דרך למדוד את הזמן. יכולתי רק לראות את אור היום מסלק את הצללים מתוך הצריף, ואז לראות אותם חוזרים. לא יעבור זמן רב והשמש, ויהיה מקומה אשר יהיה, תשקע אל מתחת למישור החלונות ובקרוב נהיה שוב בחשכה גמורה.

שיעולים, משיכות באף ויבבות הדהדו סביב הדרגשים. למרות הקור העז עמדה בבלוק צחנה של שמיכות ספוגות בשתן ושל צואה מסירי לילה עולים על גדותיהם. היו ילדים שייללו כמו תינוקות או ניסו לעצור את הדמעות. הבכי היה מידבק. הוא אמלל את כולנו. ברגע שהתחלת לבכות, הרגשת עצובה אפילו יותר מהרגיל. התחלת לחשוב כמה החיים נוראים, ואז לא יכולת להפסיק. אני לא נכנעתי. אף פעם לא בכיתי. הרגשתי דחף להתייפח, אבל חשקתי את שיני והתגברתי.

מאמע לימדה אותי לא לבכות אף פעם, ולא משנה כמה חלשה או מבוהלת ארגיש. אני גאה לומר שיחסית לגילי, היה לי רצון חזק.

"לאן נעלמה הבְּלוֹקאֶלטֶסטֶה?"

"לא ראיתי אותה היום".

"לא ראיתי אותה מאז אתמול".

"היא לא פה. בואו נצא".

"לא. אסור לנו לצאת".

"אם היא תתפוס אותנו, היא תרביץ לנו ותלשין לגרמנים".

הבלוקאלטסטה (מילולית: "זקנת הצריף") היתה הממונה על הצריף, עושת דברם של הגרמנים. כמונו, גם היא היתה יהודייה. הגרמנים גמלו לה בתוספת מזון ובמקום משל עצמה. היה לה תיאבון בריא במיוחד. אני חשבתי שהיא שמנה. עם זאת, בעיני ילדה, כולם היו גדולים. בתמורה לעבודה המלוכלכת שעשתה בשביל הגרמנים, היתה זקנת הצריף יכולה להתמתח ולישון בשלווה בלי שמישהו יגנוב את השמיכה שלה, או ינעץ מרפקים וברכיים בגבה.

אף על פי שזקנת הצריף השתמשה בפחד כדי לשלוט בנו, הנוכחות שלה השרתה גם תחושה של אוֹרְדְנוּנְג מוּס זַיין ("סדר חייב להיות", כפי שהגרמנים לא נלאו לומר). אני מודה בפה מלא שפחדתי מהאישה, אבל בלעדיה שרר כאוס. והגרוע מכול — לא היה אוכל.

בזמנים כתיקונם היו כל הצריפים סגורים על מנעול ובריח. כאשר זקנת הצריף הסתלקה, והיה מועד עזיבתה אשר היה, היא כנראה מיהרה כל כך עד שלא טרחה לספור אותנו או לנעול את הדלת. הרגשתי פיתוי להתגנב החוצה, אבל הרעש היה מפחיד מדי. אף אחד מהילדים לא העז לחצות את המפתן. כאילו שדה כוח ריסן אותנו. עברנו התניה לציית לפקודות ולא יכולנו לזוז בלעדיהן.

פתאום נפתחה הדלת. כולנו קפצנו.

לא זיהיתי את האישה שנכנסה לצריף. היא נראתה נורא. תת־התזונה עיוותה אותה. פניה לא היו הרבה יותר מגולגולת מכוסה עור דמוי קלף. עיניה היו שקועות עמוק בארובותיהן. אבל גופה היה נפוח. הרעב עשה את זה לאנשים. ניפח אותם. אניצי שיער חום כהה בצבצו מתחת לחתיכת בד שנכרכה סביב קודקודה בניסיון נואל לשמור מעט חום.

האישה הביטה בי.

"טוֹלה!" היא קראה. "הנה את, ילדה שלי!"

הקלה מילאה את פניה. שרירי לחייה המתוחים התרפו ועיניה נצצו. קולה היה חלש אך מוכר. וכך גם עיניה הירוקות העצובות וחיוכה הרפה. נעמדתי מבולבלת על הלבֵנים. היא נראתה כמו דחליל יותר מאשר בן אדם. היא נשמעת כמו מאמע שלי, אבל האם זאת באמת היא?

ומה היא עושה בצריף שלי? היא אמורה להיות באגף הנשים. אני הופרדתי ממנה חמישה חודשים לפני כן, בשיא הקיץ, אחרי שחליתי. נכון, שמעתי את קולה בקרבת מקום כשהלכנו לתאי הגז וכשהלכנו בחזרה, אבל לא ראיתי אותה. למעשה, לא ראיתי את פניה של מאמע זמן כה רב עד ששכחתי איך היא נראית. התרגלתי שאין לי אמא ואבא. שכחתי שיש לי מישהו בעולם הזה. חשבתי שאני בודדה. אבל אולי אני לא? הייתי מבולבלת. האישה הבחינה בהיסוס שלי.

"טולה, זאת אני. מאמע", היא אמרה וחיוכה התרחב.

פקפקתי.

האם זאת באמת מאמע שלי? תהיתי.

ירדתי בקפיצה מהלבֵנים ורצתי אליה. הרגשתי חיוך מתפשט על פנַי מאוזן לאוזן. לראשונה זה חודשים הרגשתי אושר של ממש.

היא כרעה על ברכיה, אחזה את פנַי והישירה מבט אל תוך עינַי. אחר כך עטפה אותי בזרועותיה ונישקה אותי. אני החזרתי חיבוק. הכי חזק שיכולתי. היה לה הריח של מאמע שלי. היא באמת היתה מאמע היפה שלי. אסירה A-27791. מאמע שלי.

"טולה, תקשיבי לי. אוספים אנשים לצעדה לגרמניה. מפה עד גרמניה, מאות קילומטרים", אמרה מאמע. "תסתכלי עלי. הם יירו בי. אני אמות. אני לא יכולה ללכת. תסתכלי על הרגליים שלי". היא הצביעה מטה.

לא היו למאמע נעליים. כפות רגליה היו עטופות סחבות. הן נראו כאילו נחבשו בחופזה. חלקן התחתון היה רווי לחות, והלחות הזדחלה מעלה. שוקיה של מאמע וקרסוליה היו אדומים מקור ונפוחים, סימן ברור לתת־תזונה. המחנה היה מלא דחלילים חיים ושלדים חיים.

"את אולי תצליחי. את אולי תשרדי עד סוף הצעדה. אבל זה לא עולם לילדים. אני לא רוצה שתשרדי לבד. אז בואי ננסה להתחבא. יש סיכוי שנשרוד יחד. ואם נמות, נמות פה ביחד. תבואי איתי?"

"כן, מאמע. אני אבוא", עניתי.

מיום שנולדתי חייתי בעולם שבו יהדות פירושה גזר דין מוות. היה רגיל לגמרי שמבקשים ממני למות. כל ילד יהודי מת. ואני תמיד עשיתי מה שמאמע אמרה. מאמע תמיד אמרה לי את האמת. סמכתי על מאמע. לא סמכתי על אף אחד אחר. מאמע אמרה לי את האמת כי ידיעת האמת היתה עשויה להציל את חיי. זה מה שמאמע אמרה. והיא חזרה על זה שוב ושוב. בגטו. במחנה העבודה. בקרון הבקר. ולפני שהפרידו בינינו במחנה הריכוז.

מאמע אמנם דיברה על כך שנמות יחד, אבל גם רוממה את רוחי כשאמרה שיש סיכוי שנישאר בחיים אם אשמע בקולה. כמו תמיד, היא דיברה אמת. הורים אחרים היו עשויים לנסות להסתיר את האמת בנסיבות כאלה. לא מאמע שלי. היא האמינה שידע הוא כוח, ועשוי להציל את חיי.

חודשים ארוכים הייתי לבד. לא היה איש שיגן עלי. תמיד חשבתי שאמות לבד. גם אם לא ממש הבנתי מה זה מוות. אבל עכשיו יש מישהו שדואג לי. אעשה כל מה שמאמע תבקש. גל של הקלה שטף אותי כשהבנתי שאני כבר לא לבד.

מאמע לא אמרה דבר. היא אחזה את ידי והובילה אותי החוצה מהצריף.

ריח שרֵפה היכה בנו. קולות עצים מתפצחים. לוחשים. מדורה ענקית? יותר מכול ייחלתי לחום מכל סוג שהוא כדי להפשיר את גופי הקפוא. אבל אז מאמע לחצה את ידי ואני שכחתי מהקור. עשן מילא את השמים. האש היתה קרובה. היא היתה קולנית והפחידה אותי. עשן עצים מעורב בריחות אחרים. משהו שמנוני. החומר השחור שמכסים בו כבישים וגגות. והיה עוד משהו. ריח רקוב של אשפה נשרפת. טונות על גבי טונות.

ראשה של מאמע נע ימינה ושמאלה בעת שהיא תרה אחר בעיות אפשריות. יד ביד, בשתיקה ובצעד מהיר, חצינו את השלג. נדמה שהיא יודעת לאן היא הולכת, ואני ידעתי שעלי להיות שקטה ככל האפשר. מי שמרעיש עלול להיהרג. מאמע לא היתה צריכה לומר דבר. הבהילות שלה חלחלה אלי. הייתי מחושמלת מההרפתקה. מדקרות הרעב נעלמו. האהבה של מאמע השרתה עלי ביטחון. הסחבות שעל כפות רגליה הפיקו קול רטוב בכל צעד. לא הרגשתי שהשלג מחלחל בעד נעלי השרוכים הדקות הלבנות שלי אל כפות רגלַי החשופות. הרגשתי רק את חום ידה של מאמע ואת אהבתה ממלאת את כל הווייתי.

התקשיתי להאמין למראה עינַי. בפעם הראשונה לא חסמו את דרכנו אנשי ס"ס או עושי דברם הגרמנים. לרגע, כשעברנו בין כמה בניינים, קלטתי במרחק חיילים במעילי חורף, מקבצים אסירים ומתכוננים לצעדה אל גרמניה. נראָה שהנאצים מקללים וצורחים פקודות.

הייתי מבוגרת מהמלחמה בשנה אחת פחות שבוע. מעולם לא חוויתי חירות. ההישרדות שלי היתה תלויה ביכולתי לאמוד את מצב הרוח של שובי. למרות האכזריות שלהם, ידעתי שבדרך כלל הגרמנים שקולים להחריד. בבוקר הזה הם היו על סף היסטריה וירו מטווח אפס באומללים שלא צייתו מהר מספיק.

לא הנדתי עפעף למראה רצח. הייתי עדה למיתות אלימות מאז שזכרתי את עצמי, ועם הזמן למדתי לדכא את הרגשות שלי. מי שהפחידו אותי היו כלבי הרועה הגרמני והלסתות הפראיות המקציפות שלהם. הכלבים הנוראים האלה, המושכים ברצועות אדוניהם, היו גדולים יותר ממני. בקיץ, כשמאמע ואני הגענו לרציף ויצאנו מקרון הבקר, ראיתי את הכלבים רודפים אחרי אנשים לאורך המסילות בכיוון הארובות והעשן.

מעולם לא הישרתי מבט אל עיניהם של אנשי הס"ס — שוּצשטאפֶל; "פלוגות המגן" — חיל העילית של היטלר שבשורותיו היו הנאצים האדוקים ביותר ברייך השלישי. הצלחתי להימנע מזעמם יותר מחצי שנה. מאמע לימדה אותי היטב: "בכל פעם שאת עוברת ליד גרמני, תמיד תסתכלי למטה או לכיוון אחר. אף פעם אל תסתכלי להם בעיניים. הם שונאים את זה. זה מרגיז אותם ואז הם מתפרצים. הם עלולים אפילו להרוג אותך".

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

2 הגֶנֶרַלגוּבֶּרנֶמַן: עם תום המערכה בפולין סיפחה גרמניה לשטחה את מערב פולין, שיועד לעבור גרמניזציה, וארגנה את שאר השטח שכבשה באזור כיבוש שנקרא "גנרל גוברנמן של שטחי פולין הכבושים" (ובקיצור גֶנֶרַלגוּבֶּרנֶמַן: "ממשל כללי") [כל הערות השוליים הן של המתרגם].