חדר המתנה

פרולוג

גבריאל עומד מחוץ לדלת המרפאה ומסדיר את נשימתו. אף שהלך רק צעדים ספורים מפתח הבניין עד למעלית, רגלו פועמת בכאב. מחר בבוקר יבקש מהמזכירה להתקשר למטופלות שנשארו אחרי שיצא ולתאם להן תור חדש.

הוא לוחץ על הידית אך הדלת ממאנת להיפתח, דומה שמשהו חוסם אותה מבפנים, אבל זה לא יכול להיות. אולי הדלת נעולה? צרור המפתחות שלו נשאר במגירת השולחן כשמיהר לצאת מהמרפאה. הוא מנסה לדחוף חזק את הדלת, אך כמעט מאבד שיווי משקל, משקל גופו נשען על רגלו הדואבת והוא מקלל. זה היה רעיון גרוע לבוא לכאן, הוא חושב, אני צריך לחזור הביתה, לנוח, ופונה ללכת אבל אז מופיע מולו גבר צעיר עם שיער פרוע ופנים מודאגות.

"סליחה, כאן זה המרפאה לבריאות האישה?" הוא מתנשף.

"כן," עונה לו גבריאל. "סגור עכשיו."

"אני מחפש את אשתי, היה לה תור כאן אחר הצהריים והיא לא חזרה הביתה. היא דיברה איתי בערך בשמונה, אבל מאז לא שמעתי ממנה, אני מת מדאגה."

"בדקת בבתי החולים? אולי פינו אותה?"

"לא."

"אני הרופא כאן, יצאתי ברגע שהכול התחיל, ועכשיו חזרתי לבדוק שהכול בסדר אבל אני לא מצליח להיכנס. משהו חוסם את הדלת. אתה יכול לתת לי פה יד ונדחף אותה יחד?"

"בטח."

גבריאל נשען על רגלו הבריאה, ושניהם דוחפים חזק את הדלת.

"איזו תושייה היתה להן," מסנן הגבר המיוזע כשהם מצליחים להדוף את הדלת ועומדים מול ארונית הקלסרים שחסמה אותה, וגבריאל חושב שהיה צריך לחשוב על כך בעצמו.

המרפאה חשוכה ושקטה. גבריאל מגשש ומוצא את מתג החשמל, ואור לבן וחזק שוטף את חדר ההמתנה. כוסות פלסטיק זרוקות על הרצפה, דפים, קרעי נייר וקלסרים מפוזרים סביב, בקבוק זכוכית מוטל בפינה, שלוליות מים ובוץ, וכתמים אדומים מסמנים שביל דם מהמטבחון לחדר הבדיקה, שדלתו מוגפת. לבו של גבריאל הולם. פניו של הגבר נראות כאילו כל הדם אזל מהן.

"מה לכל הרוחות קרה פה?" אומר גבריאל. "אני הולך לפתוח את הדלת של הקליניקה, אני לא יודע מה נמצא שם."

הגבר מהנהן בפנים מכווצות מאימה.

גילי

1

בחמש ארבעים וחמש היא מגיעה מתנשפת למרפאה ומגלה שלמרות האיחור, התור שלה עוד לא הגיע.

נדרשו לה עשרים דקות למצוא חניה פנויה בחניון התת־קרקעי המפותל, וזה גם ככה אחרי שיצאה מהבית באיחור, כי מיכה הגיע הביתה מהעבודה בדקה התשעים. היא לא שמחה לצאת בלי רוני ולהשאיר את מיכה לנהל את כל מבצע ההרדמה לבדו, אבל הרעיון שתיגרר עם שניהם למרפאה בזמן שבו אמור להתחיל טקס השינה הקדוש של התינוקת נשמע לה בלתי סביר. עד שהצליחה לייצר שגרה והרגלים, זה רק ישבש להם את הלילה והיא תשלם על כך ביוקר.

כשעמדה לצאת, רוני התחילה לבכות ומיכה תלה בה מבט חסר אונים אז היא מיהרה לשלוף ציץ ותחבה אותו לפה של התינוקת בקוצר רוח. "אני אחזור תוך שעה גג," הבטיחה למיכה, "תתחיל עם האמבטיה והסיפור, אני אגיע להנקה לפני השינה." היא העבירה לידיו את רוני שבעה ושקטה, ונחפזה לצאת.

רק אפריל וכבר כל כך חם ודביק בחוץ, היא מרגישה את הזיעה נקווית בקפלים של בטנה.

"סליחה, את יודעת איזה שעה נמצאת בפנים?" היא שואלת את האישה דקת הגזרה שיושבת על הספסל המרופד, לבושה בטי־שרט שחורה קצרה, שערה הדליל אסוף בקוקו מתוח, משקפיים עם מסגרת כסופה על אפה, והיא מעיינת בריכוז בערמת דפים שמונחת על ברכיה, מסמנת סימונים נמרצים בעט אדום.

"תמיד יש כאן מלא עיכובים, כאלה שנכנסות בלי תור," ממלמלת האישה בלי להרים את הראש מהדפים. גילי בוהה בה ומרגישה שבגדיה נדבקים לעור יותר ויותר. היא נראית לה מהנשים המעצבנות האלה שתמיד קר להן כי אין להן מספיק שומן. לה־עצמה חם גם בחורף.

היא מתיישבת בכבדות על כיסא, שולפת מהתיק בקבוק מים וגומעת את מחציתו. המחשבה שהיא תחמיץ את התור ניחמה אותה לרגע, אבל היא יודעת שמיכה לא יוותר לה, ועד שהצליחה להביא את עצמה לכאן, כדאי כבר לגמור עם זה. הזיעה שעל מצחה מתחילה להיקרש בקור המזגן. היא נעה בחוסר שקט, יודעת שתכף תצטרך להיכנס לחדרו של הרופא.

כל רופאי הנשים שפגשה עד היום היו אנטיפתים, אם לא מחשיבים את הסטז'ר החמוד שבדק אותה פעם אחת בסוף ההיריון, כשחשבה שיש לה צירים והגיעה למיון יולדות. הוא היה סבלני ועדין, הסביר לה מה הוא עושה, חיכה להסכמתה כדי להתקדם בבדיקה הפנימית, ולשם שינוי לא העיר לה שום דבר על המשקל שלה. כל המפגשים האחרים עם רופאי נשים תמיד היו על גבול המטרידים, וסיכוי נמוך שהפעם זה יהיה שונה, היא חושבת ומחפשת את כרטיס קופת החולים שלה שזרוק בתוך התיק. היא מנסה להסדיר את נשימתה ולהכין את עצמה למפגש המתקרב עם הרופא.

היה לה ריב עם מיכה, ובסופו הבטיחה שתקבע כבר תור לרופא. הם אף פעם לא היו מהזוגות שרבים, אבל הריב הזה כנראה היה בלתי נמנע, הלך וגדל כמו בועת סבון שבסוף אין לה ברירה אלא להתפוצץ. ומאז המרחק ביניהם רק גדל. הוא יוצא מוקדם בבוקר לעבודה לפני שהיא ורוני מתעוררות, וכשהוא חוזר בערב הוא שוקע לתוך הטלפון שלו או מסתגר עם המחשב בחדר העבודה ואומר שהוא לא מספיק כלום ויש המון לחץ בעבודה והוא חייב לסגור כמה פינות. גם הבוקר לא דיברו לפני שיצא. מיכה התארגן בשקט והיא ניסתה לחזור לישון, רוני לידה, מגולגלת על צדה, פיה מחובר לפטמתה. בלילה התעוררה בכל שעה ורבע, שעון פנימי עקשן מעיר אותה במקצבי זמן קבועים. כל הנקה לקחה בערך עשרים דקות, ועד שגילי נרדמה, עברו עוד עשרים דקות שבהן חשבה שמה הטעם לנסות להירדם אם תכף תתעורר שוב. אבל הכמיהה למעט שינה היתה חזקה ממנה, ובכל פעם נרדמה מחדש, כדי להתעורר שוב כעבור חצי שעה. ברבע לשש היתה ההנקה האחרונה וגילי נשמה לרווחה שהפעם רוני המשיכה לישון, הפטמה עדיין אחוזה בפיה למרות שסיימה לינוק, ואיפשרה לה לנמנם עוד קצת עד שהבוקר שפרץ בנחישות דרך חרכי התריסים המוגפים הכניע אותה. בשבע וחצי שמעה את טריקת הדלת ואת הד צעדיו של מיכה בחדר המדרגות, ונזכרה שלא סיפרה לו שהצליחה לקבוע תור להיום. היא הרגישה שהיא חייבת לשירותים אחרת תתפוצץ, ולכן שיחררה בזהירות את הפטמה שכבר היתה מגורה וכואבת, ורוני לא התמרדה, רק מיצמצה קלות בשפתיה הקטנות במחאה שקטה על המתיקות הניגרת שנחמסה ממנה, עיניה עצומות, חולמות חלומות תינוקיים. גילי איבטחה את קצה המיטה בחומת כריות, טופפה לשירותים על קצות האצבעות והשתינה דקה ארוכה. את המים כמובן לא הורידה כדי לא להרעיש, אבל כשחזרה, רוני שכבה פקוחת עיניים ורגועה והתבוננה מהופנטת במובייל כוכבי הבד שהיה תלוי מעל המיטה והתנודד ברוח הבוקר. גילי מיהרה לחבק ולנשנש את הקפלים בצוואר המתוק ואת הלחיים התפוחות ולברך את בתה החמודה שנהרה אליה בשמחה. "בוקר טוב, יפה שלי." עוד יום, שיצטרף אל ערמת הימים מאז שרוני נולדה, שנדמו לה כמו יום אחד ארוך. אמנם רוני כבר בת שישה חודשים, ואין ספק שהרבה השתנה, בכל יום היא לומדת דבר־מה חדש, וכבר לא מדובר בתינוקת העוברית שהיה אפשר להניח על משטח בד והיא היתה נשארת עליו עד שמישהו, ככל הנראה גילי, היה מרים אותה משם. אבל הימים והלילות שלהן נדמו כאריג גדול, שעות ארוכות כרוכות בו בשתי וערב של צבע אחד. יום — לילה — יום — לילה ועוד יום.

הבוקר נמתח בעצלתיים, גילי החליפה לרוני חיתול ובגדים, לעצמה הסתפקה בלעשות גולגול חדש, אין טעם להחליף את מכנסי הפיג'מה במכנסי פיג'מה אחרים. היא שטפה את פניה וציחצחה שיניים כשרוני התאמנה בזחילה על רצפת חדר האמבטיה והשתעשעה בצעצוע מנגן, עוד אחד מאותם צעצועים סיניים שמיכה שונא כי הם משמיעים בלופ מנגינות לונה־פארקיות צורמות, אבל רוני, כך מתברר, מאוד אוהבת אותם. היא ניסתה ללחוץ על הכפתורים הצבעוניים בידיה השמנמנות והניעה את ראשה בסיפוק כשהצליחה. אחר כך, כמו בכל בוקר, גילי מזגה לעצמה קפה לספל הענקי שעמד על שולחן האוכל ושימש כתחנת תדלוק, בכל פעם שחלפה לידו. היא חשבה מה תאכל לארוחת צהריים ואיך תעביר את השעות החמות של היום ומה לעזאזל רצתה כשהקיצה. היא תרה במחשבותיה אחר קצה ידיעה ממשית שניתן לתפוס ולמשוך, אבל זה חמק ממנה. זה קורה לה כל הזמן. היא פותחת את המקרר ולא זוכרת מה היא מחפשת. היא מתקשרת למיכה להגיד לו מה לקנות בדרך חזרה הביתה, ושוכחת מה רצתה. המשפטים נותרים תלויים באוויר, חסרי סיומת. אה, מיכה! היא תופסת בקצה חוט, מרוצה כאילו פיצחה עכשיו נוסחה מתמטית מסובכת. היא צריכה להגיד לו שקבעה תור לגינקולוג כפי שהבטיחה, ושהוא חייב לבוא הביתה מוקדם היום.

"למה את אומרת לי את זה רק ברגע האחרון?" התעצבן כשהתקשרה אליו. "לא יכולת להגיד לי אתמול בערב או לפחות על הבוקר? יש לי פגישות כל היום, אני לא יכול בהתרעה כזאת להגיע מוקדם. תדברי עם אמא שלי שתבוא."

"סליחה, רציתי להגיד לך בבוקר, אבל היה כזה לילה נוראי ובקושי ישנתי," מילמלה גילי. "ואין מצב שאני קוראת לאמא שלך, היא תחרפן את רוני, וחוץ מזה אם היא תדע שאני הולכת לגינקולוג היא תתחיל לחטט ולשאול וזה הדבר האחרון שבא לי עכשיו."

"טוב, אני אנסה להזיז את הפגישה האחרונה, אבל את חייבת להגיד לי דברים כאלה בזמן. בסוף עוד יפטרו אותי."

גילי הרגישה כמו ילדה נזופה. הוא לא יאמין לה שכל הבוקר ניסתה להיזכר מה רצתה, כמה אפשר לשחק על הקלף של הטפשת, אבל היא באמת מרגישה שהמוח שלה נזל, הפך לבלילת עייפות ירוקה ודביקה. פעם היו לה מילים. בלימודים קראו לה החברות "גילידע" כי היתה לה תשובה לכל שאלה, במיוחד בנושאים הקרובים ללבה כמו בוטניקה וזואולוגיה של ארץ ישראל. מתישהו זה הפך ל"גלידה" ואז ל"גליד". זה היה הג'וקר שלה, הידע, השליפה המהירה, והיא אהבה להיות במרכז ההתרחשות החנונית הזאת. ועכשיו — עיסה סמיכה. איפה היא ואיפה השאיפה לדוקטורט. "אני אחזור אחרי חצי שנה," הבטיחה למנחה שלה, באמת האמינה בזה, חצי שנה נראה לה כמו נצח, היא תתקתק את האימהות הזאת, תחזור צ'יק צ'ק לעניינים, תשים את התינוקת במשפחתון ותתלבש יפה, לא ירגישו בכלל שנעלמה. אלא שרוני כבר בת שישה חודשים ולעזוב אותה נשמע לה כמו רעיון מספר פנטזיה. ספרי המדע והקרטונים עמוסי הדגימות של גלעיני תמרים מקוטלגים לפי גדלים נדחסו למדף גבוה בארון, ובמקומם צצו בכל פינה בבית ספרי הדרכה להיריון ולידה ולגידול ילדים, עמוסי פתרונות לכל הבעיות שעדיין לא הגיעו לפתחה, ועל שנת תינוקות מתוקה. אילו רק היתה מצליחה לקרוא אותם בלי להירדם בעצמה. חברות סיפרו לה לפני הלידה שתהיה עייפות, שהיא לא תישן, שיהיה קשה. אבל אי אפשר היה לדמיין את העייפות הזאת שהתיישבה לה בגוף כמו עוד שכבת עור עבה, עכורה ומסורבלת, שדרכה היא מפלסת בתנועות גסות את ימיה. העצמות שלה חורקות, השכמות שלה נדחסו לתוך הגב התפוס מלילות אין־סופיים של ספק־שינה בחצי ישיבה, תינוקת מחוברת לה לפטמה והיא מנסה לא לזוז, כי אלוהים יודע כמה זמן ייקח לה להרדים אותה שוב.

המאמץ לשלוף מהראש את מה שפעם היה נפלט בלי קושי, הכאיב.

והנה תכף תיכנס אל חדר הבדיקה, והיא עדיין לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות. כמה מביך לשתף אדם זר בפרטים הכי אינטימיים שלה, אלה שאפילו עם חברות קרובות היא לא מעיזה לחלוק. כעת היא תיאלץ לדבר על חיי המין שלה כאילו מדובר בנושא שגרתי לשיחה עם גבר זר ומבוגר שאין לה איתו שום דבר במשותף. ואולי מוטב שכך. בתוכה מתרוצצים שברי משפטים: "דוקטור, אני ובעלי לא מצליחים לקיים יחסים מאז הלידה״, אבל זה לא מחליק לה בגרון, הכול נשמע כל כך מסורבל ולא קשור אליה. המילה "בעלי" הופכת אותה לגברת מגונדרת ומבוגרת. אולי תגיד "אישי ואני" כמו שניסתה לאמץ לאחרונה, אבל זה עוד יותר בלתי נסבל, כאילו היא איזו אוצרת אומנות שגרה בנאות אפקה. לא, היא פשוט תגיד, "אנחנו לא מצליחים לקיים יחסים״. אבל גם זה לא מדויק, הרי איזשהם יחסים ודאי מתקיימים ביניהם, אי אפשר לומר שלא, הם קשורים זה לזו בעבותות של הורות ואחריות ומשימות. איך לעזאזל פתאום הכול מצטמצם למרחב הצר הזה של פין נכנס או לא נכנס לתוך פות, ואיך רובצת ביניהם שכבה עבה ובלתי חדירה כמו קרום בתולין שהתאבן. ואולי תגיד לו כלאחר יד, "דוקטור, יש לי בעיה בנרתיק, כואב לי בחדירה״. כאילו מדובר בכאב גרון עונתי או באלרגיה. לא, גם זה נשמע לה בלתי נסבל. חדירה. מילה שאי אפשר להגות בלי להתכווץ. מה היא צריכה שהדוקטור המיובש הזה ידמיין אותה נחדרת, מתחשק לה לרסק את המילה הזאת, לכתוש אותה מהלקסיקון, חדירה, נחדרת, חדורה. היא חדורה, בזה אין ספק, חדורת מטרה, חדורת אימהות. האימהות חדרה לתוכה, פלשה פנימה והקימה מאחז בתוך הקרביים שלה, אין מקום לדברים אחרים שיחדרו, בטח לא כאלה שמחובר אליהם גבר בקצה. אז אולי פשוט תגיד לו את האמת, ככה ישר לפנים, בלי גינונים: "אתה שומע, דוקטור גבריאל שנהר, מומחה ברפואת נשים ופריון״, היא קוראת את השם שמודפס על השלט הקטן ליד הדלת, "אני ובעלי לא מזדיינים כבר נצח, אם סופרים את ההיריון שהיה סיוט, הייתי אז הר אדם ממורמר וכאוב, ואז אחרי הלידה נקרעה לי התותה מקצה לקצה, ובכלל איך אפשר לחשוב על סקס, או לרצות סקס, הכול כואב ושורף, ויש תינוקת שיונקת את הנשמה יום ולילה. אתה מבין, דוקטור גבי, אז אם אפשר בבקשה פתק לבעלי, שייתן לי פטור לשנתיים מיחסי אישות, אני אודה לך מקרב לב״. היא מגחכת, והאישה שמולה מרימה את עיניה החומות מערמת הדפים, נותנת בה מבט תמה. גילי מסמיקה ונועצת את מבטה בשטיח המנוקד בכתמים ישנים ומרפד את רצפת חדר ההמתנה מקיר לקיר.

"אז מתי התור שלך?" שואלת האישה הרזה.

"אני... בחמש ועשרים... לא הספקתי, בדיוק כשהתכוונתי לצאת, התינוקת התחילה לבכות, ונקרע לי הלב להשאיר אותה ככה, הוא לא יודע להרגיע אותה, בעלי, כלומר האיש שלי. הוא יודע, אבל אחרי חצי שעה של בכי, במקום חמש דקות כאלה כשאני איתה, אז את יודעת, על המקום שלפתי ציץ, נתתי לה, ואז למצוא פה חניה, בגלל זה האיחור, אבל זה בסדר, תיכנסי לפניי, אשמתי שאיחרתי."

"זה בסדר, גם ככה התור שלך עוד לא הגיע, ואני תמיד דייקנית כזאת..." היא אומרת במבט מהורהר, ושוב נועצת עיניים בערמת הדפים שלה.

גילי מהססת אם להגיב. "תאמיני לי, כבר שכחתי מה זה להיות אדון לעצמי. איך שאני רוצה לצאת הבת שלי נרדמת, או שאני מסיימת לארגן אותה והיא דופקת קקי גב כזה נוזלי על כל הבגדים, ואני צריכה להחליף לה שתי שכבות, ואז היא צורחת כשאני מפשיטה אותה, ואז לכי תרגיעי אותה על הציצי ואז היא נרדמת ואי אפשר לצאת, לא, זה אין לתאר. את בטח מכירה את זה, יש לך ילדים?"

"לא... אני בטיפולים."

"יו וואי, סליחה, איזה סתומה יצאתי. אני ממש מצטערת, לא חשבתי לעצמי לרגע, כלומר, בא לי לקבור את עצמי בעציץ פה, אני..."

"זה בסדר."

שתיקה משתררת, והאישה ממשיכה לסמן סימונים נמרצים בעט אדום על גבי הדפים. איך בכל פעם מחדש היא נופלת בחוסר טקט הזה, ועוד מול מישהי חמוצה כל כך. היא בודקת שוב ושוב אם יש הודעות חדשות בטלפון שלה, אבל אין שום סימן ממיכה. היא מדמיינת אותו מסתובב בסלון שלהם, מחזיק את רוני הצורחת על הידיים ומנסה להרגיע אותה.

"סליחה על חוסר הרגישות," אומרת גילי בהיסוס, "לא התכוונתי לדרוך לך על היבלות. לפעמים אני מרגישה ששכחתי איך להתנהל בחברת מבוגרים, הטקט שלי נעלם עם הלידה, יחד עם עוד דברים..."

"זה בסדר," האישה ממלמלת. "אני רגילה להערות כאלה."

"מה זה, את בודקת מבחנים?" גילי שואלת בניסיון נוסף לרכך את המתח.

"כן." האישה לא מרימה את הראש, וגילי מבחינה בעצמות הבריח הבולטות שלה.

"זה נראה הרבה עבודה," גילי לא מוותרת.

האישה מרימה סוף־סוף את עיניה. הן אדומות. "אין לך מושג כמה," היא נאנחת. "חבל שלא בחרתי מקצוע שיש בו רק מבחנים אמריקאיים. יש לי פה כמעט מאתיים טפסים. בכל רגע פנוי אני בודקת מבחנים."

"וואו... באיזו פקולטה את מלמדת?"

"שום פקולטה," היא מגחכת. "אני מורה להיסטוריה בתיכון המקיף בפתח תקווה," היא אומרת וממשיכה לסמן סימונים על הדף.

גילי מתקשה לדמיין את האישה השדופה הזאת עומדת מול כיתה של מתבגרים.

הן שומעות קול שעולה מחדר הרופא, אולי כיסא חורק או צלצול טלפון, ומפנות את המבט אל הדלת בתקווה שסוף־סוף תיפתח, אבל שוב משתרר שקט.

"היית אצלו פעם?" שואלת גילי בתקווה לקבל מידע שירגיע אותה.

"כן... אני אצלו כבר כמה חודשים בטיפולים," המורה פולטת אנחה שקטה. "הוא טיפוס," היא מנמיכה את קולה ללחישה, "אני לא סובלת אותו, אבל הוא ממש מקצועי. במיוחד בפוריות."

"אוי לא..." אומרת גילי בקול רם. "אין לי כוח לעוד רופא אידיוט מטרידן, היו לי כאלה מספיק בעבר..."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*