לב המאהב

I

ידעת שיום אחד אכתוב עליך ספר. אמרת פעם שכבר עברתי על כל רשימת החשובים, חוץ ממך.

לעולם לא אדע איך אתה היית מספר את זה.

מבחינתי זה מתחיל פה. כך.

הפרופסור מחזיק מולו שני דפים כתומים זוהרים.

"למרות האריזה ההמונית," הוא אומר, ומנופף בכל אחד מהדפים כמי שעומד להזניק מרוץ מכוניות בדייטונה, "אני חש מחויב להקריא לכם את זה בקול."

המשימה היתה לכתוב גרסה בת זמננו לחיבור "תולדות החיים והמוות" של פרנסיס בייקון. חיכיתי עד הרגע האחרון לכתוב אותו. הנייר היחיד שהיה לנו בבית היה השאריות העבות האלה ממסיבת ליל כל הקדושים שלנו. ולא היה קל להכניס את הבריסטול הזה למכונת הכתיבה שלי.

הפרופסור לא בדיוק מקריא, אלא יותר מציג את זה. הוא מעניק לזה הרבה יותר חיים והומור מכפי שדמיינתי שיש בו.

יש שני בחורים חכמים בקורס. הם יושבים ביחד מקדימה ואני רואה רק את הגב והעורף שלהם, לאחד יש שיער בצבע חום־נחושת ולשני קוקו שחור ועבה. הפרופסור מתייעץ איתם כל כך הרבה, שאני מניחה שהם עוזרי ההוראה שלו, תלמידי תואר שני. כשהחיבור שלי מועבר אחורה אלי, שניהם מסתובבים לראות לאן הוא מגיע.

לאחר אותו יום, זה עם שֹער הנחושת מתחיל לנדוד לאחור. אחרי שלושה שיעורים הוא כבר יושב בכיסא לידי.

עד מהרה הוא מלווה אותי כשאני חוצה את הקמפוס ל"ריהוט מודרני," הקורס היחיד בהיסטוריה של האמנות שלא היה מלא לגמרי כשנרשמתי. בקורס שלנו, ספרות של המאה השבע־עשרה, יש בערך שלושים סטודנטים, אבל ריהוט מודרני מתקיים באודיטוריום עם מושבים מרופדים על מדרון תלול המוביל אל הפרופסור שעומד על דוכן הנואמים. מאחוריו יש מסך גדול שמקרין תמונות של השזלונג B306 של לֶה קורבּוּזיֶה ושולחנות קינון בסגנון באוהאוס. אני משלימה המון שעות שינה בקורס הזה.

לסאם יש צעדים קצרים, הססניים, והוא גם מדבר בהתקפים כאלה, התפרצויות קטנות ורהוטות ואחריהן כמות נאה של שתיקה. אנחנו מדברים אך ורק על הקורס.

"הוא לא מתמקד מספיק בקרומוול," הוא אומר, "ואיך ההתנגדות אליו שלהבה את הדמיון של דור שלם של כותבים."

אני מסכימה. מה עוד אני יכולה לעשות? אני בסך הכול סטודנטית, והוא איש מלומד. זה ברור מיד. מעולם לא פגשתי איש מלומד שלא היה פרופסור. וסאם אפילו לא סטודנט לתואר שני, הוא בסך הכול שנה רביעית, כמוני.

אחר כך אני הולכת לספרייה וקוראת כדי לגלות מי היה קרומוול, ובפעם הבאה שאנחנו הולכים לריהוט מודרני אני מספרת בדיחה קטנה על פרלמנט האחוריים של אנגליה.¹ הצחוק של סאם חסר קול, יותר כמו התנשפות קטנה.

הוא שואל אם ראיתי את "צייד הצבאים" ואני אומרת כן ומניחה שהוא רוצה לעשות איזו השוואה בין הסרט לצייד ב"ת'ה קומפּליט אֵנגלֶר"² של אַיזק וולטון. אבל הוא רק שואל אם אני רוצה לצפות בו שוב, איתו. הוא מוקרן בקמפוס ביום שישי בערב.

אנחנו נפגשים באגודת הסטודנטים. הוא כבר קנה לי כרטיס. סידרו שם שורות של כיסאות מתכת מתקפלים ומסך עומד. אנחנו יושבים ומחכים שהאורות יכבו. השותפה שלי לחדר, קרסון, חולפת על פנינו עם החבר שלה, באד, איש הכוחות המיוחדים שנוהג לפה מפורט בראג בכל הזדמנות שיש לו. הם מתווכחים ביניהם וזזים הצידה למושבים ריקים, שלוש שורות לפנינו, ואז, אחרי שהם מתיישבים, הם מתחילים להתמזמז.

הסרט מתחיל. הוא ארוך ואכזרי. חצי מהזמן אני צריכה להביט מטה אל הברכיים שלי. סאם יושב לידי כמו זר. בסוף הם שרים "אלוהים יברך את אמריקה" בשולחן ארוחת הערב, אחרי ההלוויה של כריסטופר ווקן. התמונה קופאת, וזה נגמר. סאם מתרומם ברגע שהקרדיטים מתחילים, ואני הולכת בעקבותיו אל מחוץ לבניין האגודה.

אנחנו הולכים בשביל בקמפוס שלא מוביל אל החדר שלי ברחוב פַּיי ולא לכיוון העיירה שבה חשבתי שנשתה משהו. הוא מצביע אל המעונות שלו משנה א' ואני מצביעה על שלי, ברחבה שבין הבניינים הבאים. הסרט גרם לבניינים האלה, לרחבות האלה, לשנים האלה של חיינו, להיראות תמימים בצורה בלתי נסבלת. אני רוצה להגיד על זה משהו, אבל אני מרגישה שגם זה יהיה תמים. אז אני מתחילה להגיד שאני צריכה לקום מוקדם והוא שואל אם בא לי בירה.

אנחנו הולכים לכיוון הברים, אבל הוא סוטה לרחוב צדדי דרך שער בגדר לבנה ובמעלה שביל אבנים עד לדלת כניסה מוארת במנורה שתלויה מעליה.

"איפה אנחנו?"

"בבית שלי."

אני מבינה שהוא רצה להראות לי אותו, וידע שזה יהווה גורם משיכה.

הוא צדק.

הוא מסובב את הידית — הבית לא נעול — ופותח לי את הדלת. אני נכנסת למסדרון קטן עם מדרגות תלולות בצד שמאל. מימין יש שולחן קטן עם מנורה ופנקס שעליו עט. מבעד לדלת פתוחה אני רואה סלון צבוע בכחול עם ספה מפוספסת וקיר מלא ספרים.

אני מעירה על כמות הספרים.

"זה רק העודפים," הוא אומר. אני הולכת בעקבותיו, דרך הסלון אל משרד ביתי שלקוח היישר מסרטים ישנים — ארבעה קירות של ספרים מהרצפה עד לתקרה, שולחן גדול, עב רגליים, וכורסת עור לפני האח.

"כאן אתה מעשן את המקטרת שלך בערב?"

בחיוך קטן הוא פותח את המגירה העליונה בשולחן שליד כורסת העור, וחושף ארבע מקטרות ישנות מונחות, בצורה מסודרת, על מעמד עץ.

אני צוחקת והוא מתנשף.

"של מי הבית הזה?"

"ד"ר גַסטרֶל. למדת אצלו פעם את צ'וסר? אולי את הסמינר על מילטון?"

אני מנענעת בראשי. שמעתי על גסטרל. אנשים קוראים לו גסטרו. תשמרו מרחק, כך שמעתי, הוא קשה להחריד. האם סטודנטים לתואר ראשון יכולים בכלל להשתתף בסמינרים שלו?

"הוא בשבתון, עושה מחקר במֶרטוֹן," הוא קולט שאני לא מזהה. "באוקספורד. הוא ביקש מאיתנו לשמור על הבית שלו לשנה."

"מאיתנו?"

"מיָׂאש וממני."

יאש?

הוא מצפה ממני לדעת כל כך הרבה.

שנינו לא יודעים מה להגיד עכשיו. סאם סוגר את המגירה עם המקטרות ואני שואלת איפה השירותים. הוא מצביע על דלת משופעת מתחת למדרגות. אני לא באמת צריכה לשירותים. רק צריכה להיות לבד לרגע. האסלה עמוקה כל כך והמעט שאני משתינה משמיע צליל רועש כשהוא פוגע במים, אז אני מפסיקה. המראה מעל הכיור אובאלית ותלויה גבוה על הקיר. אני יכולה לראות את מחצית המצח שלי בכל פעם, עין אחת אם אני עומדת על קצות האצבעות.

המסדרון ריק, הדלת לרחוב במרחק כמה צעדים ממני. בעוד עשר דקות אוכל להיות בחזרה בחדר שלי ברחוב פַּי. אבל קרסון ובאד יהיו באמצע משהו כזה או אחר. מקרר נפתח, ואני הולכת בעקבות הקול.

אנחנו יושבים עם בקבוקי הבירה שלנו על הספה המפוספסת בחדר הכחול. הכריות שלה נוּקשות ואנחנו נוּקשים והוא לא בחור שמפחד משתיקות ארוכות. אנחנו ממששים את תוויות הבקבוקים ומדברים לסרוגין. הוא שואל אם יש לי הרבה עבודה בסוף־השבוע ואני אומרת שאני צריכה לכתוב סיפור קצר.

"למה?"

"לקורס כתיבה יוצרת שלי."

הוא מהנהן באטיות, שקוע באיזו מחשבה שהחליט לא לחלוק. "על מה תכתבי?"

אני מסתכלת סביב החדר. "על הערב, כנראה."

הוא נראה מבוהל. ואז הוא מתנשף. "מצחיק."

הדלת הקדמית נפתחת ונטרקת כנגד הקיר הרחוק.

"לעזאזל, לעזאזל," נשמע קול מהמסדרון. הדלת נרעדת ונסגרת. "אני נועל למקרה שהיא עקבה אחרי," צחוק פרוע. "אתה פה? איך היתה הדייזי?" הוא מתנדנד לתוך החדר, הבחור השני מהקורס שלנו. יאש. "אה, מה נאמר ומה נגיד, היא פה לנגד עינינו."

השיער שלו פזור, סמיך ושחור, גולש מעט מעבר לכתפיו. הוא מנסה בכל כוחו להפסיק לצחוק.

"הדייזי?" אני שואלת.

"דייזי, דייט," הוא אומר. "אנחנו קוראים לכל הדייטים שלנו דייזי. ודייזי שלי היום היתה מיוחדת במינה." הוא מחייך חיוך רחב ומתקרב. אני מביטה בסאם, חוששת שהוא יבעט אותו החוצה, אבל גם הוא מחייך מעט, חיוך שלא ראיתי קודם. הוא חש הקלה, בדיוק כמוני, על כך שאנחנו שלושה עכשיו.

"מה קרה?" הוא אומר.

"אז הלכתי ואספתי אותה מקאפָּה," אומר יאש, כשהוא עומד לפני שולחן הקפה ופונה אלינו. סאם ואני נשענים לאחור ביחד, כאילו הדלקנו טלוויזיה. "אתה צריך לחתום שם בכניסה ולתת דגימת דם ולנדור נדר צניעות ואז אתה מחכה עשרים דקות בסלון, עם מפיות תחרה על השולחנות, ביחד עם כל הבחורים הפתטיים האחרים. והבחור הזה איאן היה שם — זה שציטט את המילים האחרונות של ויקטור הוגו."

סאם מצחקק. "אני רואה אור שחור."

"בקאפה ראיתי אור שחור. בוודאות. מפחיד שם בחדר ההוא, וקצת מסריח, כאילו הרחתי את האצבעות של אמא שלי, עם כל הדברים שהיא תקעה בהם אצבעות במשך היום." הוא מסתכל עלי ותוקע אצבע באוויר כמה פעמים. "אמא שלי תוקעת אצבעות אמיתית," הוא אומר. "בסוף אנחנו שומעים צעדים במדרגות והבנות האלה יורדות כולן ביחד ונראות די דומות ועכשיו אף אחד מאיתנו לא זוכר כבר עם מי הוא יוצא כי היינו תקועים בלול התינוקות הזה כל הלילה. אבל, מישהי מזהה אותי ממסדר הזיהוי ואנחנו מסתלקים משם. לקחתי אותה לפּיפּ'ס, דיברנו על אבא שלה שיש לו איזו מחלה איומה ונדירה ועל אחיה שנשמע כמו שמוק אמיתי, ואני מזמין משהו שצריך היה להיקרא עיסה חומה על ספוג מלוכלך ומלווה אותה בחזרה לקאפה. היא רוצה להראות לי משהו בלול התינוקות, שריק עכשיו ומואר בקושי, ואני צריך להסתכל על איזה רובה מוסקט נוראי של הקונפדרציה שתלוי על הקיר והיא מגלה לי שהוא היה של סבא שלה ואני ממהר אל הדלת אבל הרגליים שלה פתאום באורך של שלושה מטרים והיא מגיעה לשם לפני ומצמידה אותי אל מתלי מעילים ומשחררת את הלסת כמו נחש. זה היה מפחיד. אני משתחרר ממנה ומצליח להשחיל את הרשת של הדלת בינינו" — הוא מחזיק את הדלת הדמיונית כמו מגן — "אמרתי לילה טוב בנימוס ורצתי משם."

סאם צוחק כל כך עד שהוא משמיע קול.

יאש פולט נחירה ומתנצל ומנגב עיניים. הוא מזדקף ומנופף באצבעותיו לעברנו. "אני מקווה שאצלכם קצת יותר מוצלח."

"קצת מביך," אני אומרת, ושניהם צוחקים.

"זה ישתפר. סאם הוא טעם נרכש," הוא אומר. "בּוֹן נוּיי," ואז הוא עולה במדרגות בכבדות.

סאם קם וסוגר את שתי הדלתות לסלון. כשהוא חוזר להתיישב על הספה, הוא קרוב יותר.

"דייזי? רק תגיד לי שזה לא קשור לדייזי ביוקנן."

"בקטע טוב," הוא אומר ומנשק אותי. 

* 

ביום שני סאם מלווה אותי לריהוט מודרני, וכשאני יוצאת אחרי חמישים דקות הוא מחכה לי בחוץ.

"רוצה לבוא לצהריים?"

אנחנו אוכלים כריכי הודו ומתמזמזים שוב על הספה. הוא לא ממהר. אנחנו מתנשקים ומתנשקים עד שאני צריכה ללכת לשיעור לוגיקה.

אני חוצה את הקמפוס מסוחררת מעט.

אני לא מפסיקה להתפרץ בצחוק כשאני חושבת על ההתמזמזות על הספה של דוק גסטרו ביום שני, באור יום. כל המבוכה נעלמה כשהתנשקנו. הוא אמר כמה מילים ואני אמרתי כמה מילים והצחקנו זה את זה על הספה המפוספסת.

האם הוא הצליח לזהות כמה מעט ניסיון יש לי? רק חבר אחד עד כה, ג'יי, בשנה הקודמת. נפגשנו בסתיו והבאתי אותו הביתה לחופשת האביב והפסקתי להיות מאוהבת בו במטבח של אמא שלי. אמרתי לו את זה במטוס בחזרה לאוניברסיטה, מקום נוראי להיפרד בו. הוא בכה והשתולל במושב אבל לא הסכים לקום לשירותים ולהתאפס על עצמו. השיחה התחילה די בשקט, כשהוא אמר לי את מה שאמר לי לעתים קרובות, שאני מדחיקה את הרגשות שלי עד שהם מתפרצים כמו ברז כיבוי, שאם לא אחזיק כל כך הרבה בבטן נוכל לתקשר טוב יותר. אבל כשהבין בהדרגה שלא יצליח לשכנע אותי לשנות את דעתי, הטחת האשמות שלו נעשתה קולנית יותר. הוא שילם על הטיסות שלנו. הוא יכול היה לנסוע לקי וֵסט עם החברים שלו במקום לעיירה המחורבנת במסצ'וסטס. אמא שלו חשבה שאני לסבית. לימדתי אותך את כל מה שאני יודע על סקס, הוא צרח ככה ששמעו אותו בכל המטוס עד לתא הטייס שבזמנו היה ללא דלת. הוא צדק. הוא לימד. הייתי בתולה והוא היה מדריך כיפי ומלא אהבה. בזמנו לא היה לי למה להשוות אותו או את הסקס שלנו אבל עכשיו אני יודעת שהוא היה משוחרר במיוחד והעביר אלי את הגישה הזאת. לא מצא חן בעיניו שעכשיו אעביר אותה למישהו אחר. הוא ממש נתקע על העניין הזה. זאת היתה הטיסה הארוכה ביותר בחיי, והייתי אסירת תודה כשהגלגלים נגעו במסלול הנחיתה והחירות שלי התקרבה. אחרי ג'יי היה לי קטע עם ברמן במסעדה שבה עבדתי, עם בחור במסיבת צליית חזיר של תלמידי השנה הרביעית בתחילת הסמסטר, ולאחרונה עם חבר של קרסון שגם התחפש לסידני לאופר במסיבת ליל כל הקדושים שלנו.

סאם מזמין אותי לארוחה ביום שישי בערב. אני מדמיינת את הבית עומד לרשותנו, הפמוטים של ד"ר גסטרל בוערים בחדר האוכל. בפתח הדלת, אני מושיטה לו בקבוק יין.

סאם מביט בתווית ומושיט אלי את זרועו להוביל אותי לסלון.

"הערב נגיש ריזלינג 1987 עם הפפרוני," הוא אומר מאחורי ליאש ולבחור על הספה שאני לא מכירה. לבחור הזה יש על הראש שטיח תלתלים ג'ינג'יים בגובה חמישה־עשר סנטימטר. יש לו רגליים קצרות וסניקרס גדולות שמונחות על שולחן הקפה המצוחצח של ד"ר גסטרל. ליד הסניקרס ארבע קופסאות פיצה. יאש הולך להביא כוסות יין.

הג'ינג'י מצביע עלי. "שנה א', מסיבת היכרות לסטודנטים חדשים. הגעת עם דֵייל גרינסמית."

"זהו אייוון," אומר סאם.

אייוון עוצם עיניים. "שמלה אדומה. כפתורים שחורים."

"אתה מוזר."

"אני צודק, נכון?"

"בקשר לשמלה. את הדייט אני לא זוכרת."

הם צוחקים כאילו אני משקרת, כאילו שאפשר לזכור שמלה יותר מבחור.

"אִין רִיזְלינג וֵרִיטָאס,"³ אומר יאש ומוזג את היין לכוסות פעמוניות קטנות ודקיקות להדהים. "נגיע לחקר האמת בנוגע לדייל גרינסמית עוד לפני שיסתיים הערב."

סאם ואני יושבים בכורסאות מול יאש ואייוון. היין מתוק ומגעיל, אבל אני אוהבת לאחוז באצבעותי את הכוס הקטנה והשברירית.

אייוון הוא עוד סטודנט לספרות אנגלית שלא פגשתי קודם. "ספרי לי הכול, אל תדלגי על שום דבר, כל מה שעולה לך בראש כשאת חושבת על ג'יימס ג'ויס," הוא אומר.

למרבה המזל, למורה שלי לספרות בתיכון היתה אובססיה קטנה לג'ויס. "זרם תודעה, אונומטופיה, התגלות, וכן אמרתי כן אני רוצה כן,⁴ והשלג נופל רפה דרך היקום ורפה נופל, כבוא קצם, על כל החיים והמתים."⁵

אייוון מצמיד את כריות כפות ידיו לעיניו ומטלטל את ראשו קדימה ואחורה. "אני כזה דפוק," הוא מיילל.

"הוא כותב את התזה שלו על 'פיניגנז וֵייק'," אומר סאם.

אייוון מפריד בין ידיו ומביט בי בשבריר אחרון של תקווה. אבל מעולם לא שמעתי על הספר הזה.

"אתה כותב תזה?" שאלתי את סאם.

"חייבים לכתוב, במסלול למצטיינים."

"אה, נכון," מסלול למצטיינים. אני מרגישה כאילו אני לומדת באוניברסיטה אחרת והם יודעים זאת.

"אצל מי למדת?" שואל אייוון.

ככה זה היה. הם לא שאלו איזה קורסים למדתי, אלא אצל איזה מרצים.

אני מתאמצת קצת לחשוב על שמות. "ברודי, איינגר, דוקאס," אלה היו היחידים שעלו לי בראש.

אפס זיהוי.

"הם מלמדים כתיבה יוצרת."

*ההמשך זמין בספר המלא*