התיאוריה של המלחמה

מבוא

ספר זה נכתב בשעה שישראל נתונה במלחמה קשה, מלחמה רבת היקף נמשכת באוקראינה, והשמיים מתקדרים סביב גבולות סין. הסוגיות הנידונות בו נוגעות ישירות בהיבטים רבים של מלחמות וסכסוכים אלה. ועם זאת, השאלה שעומדת במרכזו אוניברסלית.

השאלה היא האם יש תיאוריה כללית לניהול של מלחמה ומבצעים צבאיים — ואם כן — מהי? השאלה העסיקה ומעסיקה זה מכבר אנשי צבא, חוקרים ומדינאים, ולמרות זאת רק לעיתים רחוקות היתה נושא לחקירה ישירה. המלחמה וניהולה השתנו לאורך ההיסטוריה ובמיוחד בתקופה המודרנית, בעיקר בהשפעת מהפכות טכנולוגיות שהתרחשו בזו אחר זו. אבל האם יש משהו קבוע ותמידי שניתן לומר על ניהול מלחמות, להשכיל בעזרתו מצביאים, מנהיגים, אזרחים וחיילים, וליישמו בפועל? יש שנקטו הבחנה בין "פניה" או "אופייה" של המלחמה, שמשתנים, לבין "טבעה", שהוא כביכול (פחות או יותר) קבוע. אבל מהו אותו "טבע"?

מחברים רבי מוניטין בהגות הצבאית הקלאסית, כמו סון טסו בסין העתיקה, קרל פון קלאוזביץ ואנטואן אנרי ז'ומיני בראשית המאה ה־19, ג'.פ.צ' פולר ובזיל לידל הארט במאה ה־20, ורבים אחרים — נתנו את דעתם לשאלה מרכזית זו. תפיסותיהם באות לידי ביטוי בספר, אך מטרתנו היא לחדש ולהעמיק את הדיון בה. ננסה לברר מהי תיאוריה לניהול המלחמה, ועד כמה היא כללית/אוניברסלית, או יכולה להיות כזו. בהקשר זה נדון, תוך ניתוח פרשיות מכוננות בהיסטוריה הצבאית, במגוון נושאים בתחום האסטרטגיה: כמו היחס בין מטרות מדיניות לאמצעים צבאיים, השאלה מהו "ניצחון", היחס בין התקפה להגנה, מה שמכונה עקרונות המלחמה, לוחמת גרילה וטרור, אופיין והשפעתן של מהפכות טכנולוגיות על המלחמה, נשק גרעיני, השאלה האם ככלל המלחמה דועכת ברחבי העולם, ומה יחסה של המלחמה לטבע האדם. בכל הסוגיות הללו דעותיי שונות לעיתים קרובות, במידה כזו או אחרת, מן החוכמה המקובלת.

הספר יצא לאור באנגלית ב־2025 בהוצאות אוקספורד והרסט, ואומץ ללימוד במוסדות הכשרה צבאיים בארצות הברית ובבריטניה. על רקע תהפוכות המזרח התיכון, אני מקווה שגרסתו בעברית תהיה לתועלת.

ע.ג.

בחיפוש אחר תיאוריה לניהול המלחמה

מה חשבו ההוגים הצבאיים הקלאסיים

לאחר יותר מעשרים שנה של הטפה קנאית לתפיסתו את מהות המלחמה ואופן ניהולה, קלאוזביץ הבין לפתע, לאחר שמרבית חיבורו על המלחמה כבר נכתבה, כי ליבת רעיונותיו מוטלת בספק רב. מה הוליד את הספק? המציאות המשתנה. ובמקרה שלו, מערכות ספרד ורוסיה, שסללו את הדרך לנפילתו של נפוליאון.

האם יש למלחמה מהות בלתי משתנה?

השאלה האם לנוכח התמורות ההיסטוריות שמשנות את פניו של שדה הקרב, יש, או תיתכן, תיאוריה כללית לניהול המלחמה, הפציעה בתודעה לראשונה בתקופת הנאורות, במאה ה־18, ונשארה איתנו מאז.¹ לפני כן היא כמעט שלא הטרידה איש. בתקופה הפרה־מודרנית, ההשקפה הרווחת, הקלאסית, היתה שהעולם והמציאות האנושית אינם משתנים ביסודם — לא שינוי מהותי. השינוי ההיסטורי האיטי והמוגבל שבני אדם יכלו להבחין בו בהיסטוריה המוכרת להם — מאז הציוויליזציות הקלאסיות של העת העתיקה ועד לתקופת הרנסנס — לא היה מורגש דיו כדי לערער תפיסה זו. מבחינה כלכלית, חברתית, פוליטית, טכנולוגית וצבאית, השינויים היו הדרגתיים ואיטיים מאוד. לפיכך, התפיסות הקלאסיות של הפוליטיקה והחברה, שביטאו את מאפייניה של חברה אגררית סטטית למדי, נחשבו כתקפות לאורך זמן. ביוון הקלאסית, לדוגמה, המחשבה החברתית־פוליטית הבחינה בין שלושה סוגי משטרים המוכרים מהנוף הפוליטי היווני — אוטוקרטיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה — שהיוונים האמינו שהם סובבים ומחליפים זה את זה במחזור בלתי נגמר. תרבויות העריצות המלכותית הגדולות של אסיה לא הכירו אפילו במגוון זה.

אותה תמונה של מציאות אנושית שאינה משתנה חלה גם על התחום הצבאי. יצירות של סופרים צבאיים יוונים ורומים קלאסיים כמו קסנופון, פוליביוס, קיסר, אריאן, פרונטינוס, וגטיוס, אליאן, פוליאן, ויטרוביוס והקיסרים הביזנטיים מוריס וליאו, שלמעשה סיכמו את הפרקטיקות הצבאיות של זמנם, נחשבו כבעלות ישימות כללית, ולכן לבעלות ערך מתמשך זמן רב לאחר שנכתבו. מעט מאוד שינוי מהותי נצפה לאחר זמנם, ובמידה שהיו שינויים, הם הובנו ככאלה שמבטאים סבב מחזורי מתגלגל בתוך המסגרת המוכרת והקבועה של הדברים. ספרו של ניקולו מקיאוולי אמנות המלחמה (1521) הוא הדוגמה הבולטת האחרונה להשקפה זו. אפילו ההוגה חד התפיסה הזה לא הכיר בהשפעה המהפכנית שעתידה להיות לנשק האש על ניהול המלחמה, אף שכבר נעשתה ברורה למדי בתקופתו. למעשה, הוא המעיט בחשיבותו של השינוי, וטען שנשק האש של חיל הרגלים אינו אלא מהדורה חדשה של הקשתות והקלעים, ולפיכך, יש לו רק תפקיד משני במלחמה. בדומה לכך, מקיאוולי טען שגם הארטילריה היא בסך הכול צורה חדשה של קטפולטות ובליסטראות. הארטילריה טובה כדי למוטט חומות בפעולות מצור, אך בשדה הקרב לא תהיה לה חשיבות של ממש. הסברים שונים הוצעו בניסיון לפרש את כישלונו הבולט של מקיאוולי בהבנת אחד מהשינויים המהפכניים ביותר בהיסטוריה האנושית. אך הכישלון נעוץ בעיקר בהשקפתו שהעולם והמציאות האנושית אינם משתנים, ובכלל זה גם לא תופעת המלחמה.²

תפיסה קלאסית זו של המציאות ההיסטורית איבדה את אחיזתה זמן לא רב לאחר תקופתו של מקיאוולי. מאה שנים אחריו, טען הפילוסוף והמדינאי האנגלי פרנסיס בייקון כי פריצות הדרך הטכנולוגיות הגדולות של העידן המודרני — נשק האש, מכבש הדפוס והשליטה בשיט באוקיינוסים — שינו את המציאות האנושית באופן ובהיקף חסרי תקדים. במאה ה־18, בתקופת הנאורות, השתרשה ההשקפה שהאנושות עומדת בפתחו של שינוי עמוק — השקפה הידועה בכמה מענפיה כרעיון ה״קִדמה״. רעיון זה העמיק את השפעתו עוד יותר במאה ה־19, בעקבות המהפכה התעשייתית, שהיתה התמורה הגורפת ביותר במצב האנושי מאז המעבר של האנושות מחיי לקטות לחקלאות, לפני אלפי שנים. החל במאה ה־19, מהפכות טכנולוגיות שתכפו ברצף שינו את פניה של המלחמה שוב ושוב. לנוכח זאת עלתה השאלה ביתר שאת: האם ניתן לדבר על "מהות" בלתי משתנה של תופעת המלחמה — שיכולה להיות בסיס לתיאוריה של ניהול מבצעים צבאיים? ואם יש מהות כזאת — מהי?

כאמור, ההוגים הצבאיים של תקופת הנאורות היו הראשונים שעסקו בשאלה זו. בהתחשב בשינויים הגדולים שאירעו במלחמה ובדרך ניהולה, שנגרמו בעיקר כתוצאה מכניסת נשק האש, לא היה אפשר עוד לטעון, כפי שמקיאוולי סבר, שאימוץ תצורות הקרב של העת העתיקה יהלום גם את העידן החדש.³ עם זאת, הוגי הנאורות היו משוקעים לחלוטין בשאיפה הרווחת של תקופתם לגבש תיאוריה כללית, המבוססת על כללים ועקרונות אוניברסליים, בכל תחום ודיסציפלינה. מכאן התשובה שסיפקו לאתגר שעימו התמודדו: בעוד דפוסי הארגון והטקטיקה הצבאית דורשים ככל הנראה התאמה לתנאים היסטוריים משתנים, ה"עקרונות" שעמדו בבסיסם נותרים קבועים. מה הם העקרונות הבסיסיים האלה היה פחות ברור.

כך, קולונל ז'אק אנטואן היפוליט, הרוזן דה גיבר, אחד מההוגים הצבאיים הבולטים של תקופת הנאורות בצרפת, פיתח שילוב גמיש ויעיל של הקו והטור במערך הטקטי של חיל הרגלים. שיטתו אומצה על ידי הצבא המלכותי הצרפתי בשנים האחרונות של המשטר הישן, עברה בירושה לצבאות המהפכה ונפוליאון, והעניקה להם יתרון מכריע על יריביהם.⁴ אולם במקום להתייחס לתצורות הטקטיות החדשות שהציע כאל משהו שתלוי מטבעו בהתפתחויות היסטוריות משתנות, בעיקר טכנולוגיות, גיבר סבר שהן כפופות לרציונל יסודי ובלתי משתנה שיש לגלותו ולתקננו בתיאוריה, אחת ולתמיד. אף שנותר מעורפל ביחס לשאלה מהו בדיוק הרציונל הזה, הוא רמז שעבודתו הניחה את היסודות לגילויו. לאוזן המודרנית, השקפתו בעניין תישמע מוזרה, אולי אפילו מגוחכת, אך ראוי לצטט ממנה משום שהיא מייצגת במובהק את תקופתו. וכך כתב:

כמעט לכל המדעים יש יסודות ודאיים או קבועים, שהעידנים הבאים רק הרחיבו ופיתחו. אבל הטקטיקה, שעד כה היתה משתנה ולא ודאית, מוגבלת לזמן, לנשק, למנהגים, לכל התכונות הפיזיות והמוסריות של העמים, נאלצה כמובן להשתנות ללא סוף ובמשך מאה שנים לא השאירה מאחוריה דבר מלבד עקרונות שהתכחשו להם ולא נהגו לפיהם, ואשר פינו את מקומם והוחלפו בדור הבא.⁵

נניח שהאמיתות המתמטיות הראשונות נלמדות על ידי אנשים המאכלסים את שני הקצוות של העולם... הם חייבים כנראה עם הזמן להגיע לאותה מערכת של עקרונות. אבל האם הוכחה בטקטיקה אמת ברורה? האם עקרונות היסוד של מדע זה נקבעו? האם עידן אחד הסכים אי פעם בנקודה זו עם קודמו?⁶

למרבה המזל, כנראה בזכות ספרו של גיבר:

הטקטיקה... תהווה מדע בכל תקופה, בכל מקום וביחס לכל סוג נשק; כלומר אם אי פעם, על ידי איזו מהפכה בטבע כלי נשקינו שלא ניתן לחזות מראש, יצטרכו להתאים שוב את עומק המערך, לא יהיה צורך לשנות בתוך כך גם את התמרון או הרכב הכוחות.⁷

זה היה ביטוי אופייני לתפיסת העולם של תקופת הנאורות בתחום הצבאי: חיפוש אחר טקטיקה שעקרונותיה לא משתנים, כמעט כמתמטיקה. דור לאחר גיבר, אנטואן־אנרי ז'ומיני שינה תפיסה זו רק במעט. הוא היה יורש המחשבה הצבאית של תקופת הנאורות, גנרל ראש מטה גייס שאפתן ב"צבא הגדול" של נפוליאון, המנסח המוצלח ביותר בספרות הצבאית של האסטרטגיה/אומנות המבצעים הנפוליאונית, וההוגה הצבאי המהולל והמשפיע ביותר בשני השלישים הראשונים של המאה ה־19. שלא כגיבר, הוא קיבל את העובדה שהטקטיקה משתנה ללא הרף, בכפוף לתנאי הזמן, אך טען כי לפחות עקרונות האסטרטגיה הם בלתי משתנים ואוניברסליים. אולם, למרבה מבוכתו של ז'ומיני, תוקפו ותחולתו הנצחית של העיקרון האסטרטגי הראשי שלו — עליונות הפעולה מעמדה מרכזית ובקווים פנימיים — הועמדו בספק הן במערכות האחרונות, הכושלות, של נפוליאון, ב־1813 בגרמניה ובווטרלו ב־1815. נפוליאון לא הצליח עוד לחדור בין יריביו, להפריד ביניהם, ולהכריע בכוח עדיף כל אחד מהם בזה אחר זה, כפי שהצליח בעבר. גם במערכות האחרונות של מלחמת האזרחים האמריקנית ובמערכות הפרוסיות של 1866 ו־1870 ניצח דווקא הצד שפעל בפריסה רחבה ולופתת, בלי שיריבו הצליח לנצל את עמדתו המרכזית כדי להכות בנפרד את כל אחד מהכוחות הפועלים מולו על פני חזית רחבה.⁸

העקרונות האוניברסליים לכאורה של הלוחמה הימית שקידם תלמידו של ז'ומיני, אלפרד מאהאן, בעל השפעה רבה וסלבריטאי ענק בזכות עצמו, אותגרו באופן דומה הן בתיאוריה והן במעשה. מאהאן היה קצין צי אמריקאי בינוני מאוד, שבגיל ארבעים מצא לפתע את ייעודו, כשמונה די במקרה למרצה להיסטוריה ולתיאוריה של הלחימה הימית במכללת המלחמה של הצי שהוקמה באותם ימים. המסר העיקרי שלו, שהשליטה בים היא המפתח לעולם, נגזר מעידן התגליות האירופי הגדול בראשית העת החדשה, המתואר בספרו השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה, 1660–1783 (1890), כינוס של הרצאותיו במכללה. אלא שמסר זה לא שמר על תוקפו לאחר הופעתה של מסילת הברזל במאה ה־19, ולנוכח שינוי המאזן בין התעבורה הימית והיבשתית כתוצאה מכך. מאהאן התעלם ממשמעותו של השינוי הסוחף הזה, שעלול היה לשבש את אמונתו בתיאוריה אוניברסלית. כך קרה גם בנוגע לעמדתו על עליונותה של ספינת המערכה הגדולה, והחשיבות המועטה שייחס, עקב כך, לפיתוח המהפכני של הטורפדו בזמנו. עמדתו מזכירה את עיוורונו של מקיאוולי מול הנשק החם. מאהאן טען שהטורפדו, נשק אידיאלי לספינות קטנות, הוא לא יותר מפיתוח מקביל לספינות הבערה של עידן המפרש. האנגלים, לדוגמה, שילחו ספינות בערה נגד הארמדה הספרדית במאה ה־16, ומאהאן חשב שהטורפדו אינו משמעותי יותר מהספינות ההן ללוחמה הימית של העידן המודרני. באופן דומה הוא התעקש שפשיטות על נתיבי הסחר, כתחליף לקרב הימי הגדול נגד צי המלחמה של האויב, נידונו לכישלון. אסטרטגיית הפשיטות על נתיבי סחר סתרה את התיאוריה האוניברסלית שלו ביחס לאופן שבו יש לנהל לוחמה ימית, כפי שהודגם, לכאורה, במפלתה של צרפת במלחמותיה הימיות עם בריטניה, מהמאה ה־18 ועד לקרב טרפלגר, בניצוחו של אדמירל הורשיו נלסון.

האוניברסליות של הכללים שניסח מאהאן אותגרה על ידי ג'וליאן קורבט בספרו כמה עקרונות של אסטרטגיה ימית (1911). הספר סיכם את הרצאותיו בפני קציני הצי הבריטי ואת המלצותיו לאדמירליות, בתקופה שבריטניה עדיין משלה בימים. בפועל, פשיטות הסחר של הצוללות הגרמניות ונשק הטורפדו שלהן יוכיחו את עצמם כאיום המסוכן ביותר על בעלות הברית בשתי מלחמות העולם. וינסטון צ'רצ'יל כתב שזה היה האיום היחיד שבאמת הדאיג אותו במהלך מלחמת העולם השנייה. לצוללות היה פוטנציאל לנצח את המלחמה עבור גרמניה, שלא מומש רק בזכות היכולת התעשייתית הכבירה של ארצות הברית, שהשלימה את החוסרים של האבדות בים.

מתחילת העידן התעשייתי במאה ה־19 וככל שהשינויים הטכנולוגיים הואצו, התברר שהכללים שנגזרו מהלוחמה הנפוליאונית ביבשה, או מהלוחמה בסגנון נלסון בים, היו תלויי זמן ותנאים הרבה יותר מכפי שז'ומיני ומאהאן הניחו. עם זאת, התחושה העמוקה שיש גרעין כלשהו של עקרונות מופשטים העומדים בבסיסם של מבצעים צבאיים וצריכים להנחות את ניהולם לא הרפתה. בתחילת המאה ה־20 התיאורטיקן הצבאי הבריטי ג'.פ.צ' פולר הציע רשימה של עקרונות כאלה, שאומצו בניסוחים ובשמות שונים על ידי כל הצבאות בעולם.⁹ העקרונות המגוונים ולעיתים סותרים חלקית הללו, כמו "דבקות במשימה", "ריכוז הכוח", "חיסכון בכוח", "יוזמה", "הפתעה", "תחבולה" ו"אבטחה", תוארו על ידי כמה מבקרים בלעג קל כ"הבזקים מסנוורים של המובן מאליו". עם זאת, יש להם ערך ככלי פדגוגי וכמדריך לפעולה, שכן הפשטה, כמו קונקרטיות, הן כלים משלימים שהתודעה האנושית משתמשת בהם כדי להתמודד עם מציאות מורכבת.

עם המתח בין הפשטה, שעלולה להידרדר לאמירת המובן מאליו, לבין תוכן מפורט יותר, אך כזה שחשוף לשינוי היסטורי, התמודד גם בן זמנו של ז'ומיני, הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ. הוא היה איש התנועה הרומנטית, הריאקציה הסוחפת באירופה, שפרצה בעוצמה הרבה ביותר בגרמניה, נגד מה שבני התקופה ראו כדוגמות המופשטות של הנאורות — דוגמות נטולות רגישות למאפיינים הספציפיים של זמנים ומקומות שונים. קלאוזביץ יישם את התפיסות רבות ההשפעה האלה של סביבתו התרבותית בתחום הצבאי. בהתאם, הוא דחה את הרעיון המרכזי של הנאורות בדבר קיומם של עקרונות אוניברסליים מופשטים לניהול המלחמה. כפי שכתב בשנות העשרים שלו, והאמין כל חייו, בתיאוריה של האסטרטגיה "יש מקום לטענות מופשטות מעטות, אם בכלל."¹⁰ התיאוריה אינה יכולה להימלט משלל הנסיבות המשפיעות על יישומה בזמן נתון, לנוכח נסיבות ספציפיות:

נוסחה היא הפשטה. כאשר על ידי ההפשטה שום דבר השייך לדבר אינו הולך לאיבוד — כפי שקורה במתמטיקה — ההפשטה משיגה את מטרתה במלואה. אבל כאשר יש להשמיט את החומר החי כדי להיאחז בצורה המתה, שהיא כמובן הקלה ביותר להפשטה, ניוותר בסופו של דבר עם שלד יבש של אמיתות עמומות שנדחסו לכלל דוקטרינה... בדיוק מה שחשוב ביותר במלחמה ובאסטרטגיה, כלומר הייחוד הרב, השונות והנסיבות המקומיות, חומקים מההפשטות ומהשיטות המדעיות האלה.¹¹

למרות אמירה נחרצת זו, קלאוזביץ חשב שניתן לנסח תיאוריה אוניברסלית משמעותית של המלחמה, עשירה מספיק בתוכן כדי לשמש מדריך לניהול בפועל של מבצעים צבאיים. הוא האמין שניתן לגזור תיאוריה כזו ממה שכינה "טבעה הבלתי משתנה של המלחמה" (הוא השתמש גם במונחים "רוח", "מהות" ו"מושג" המלחמה, לסירוגין), המאומת על ידי הניסיון. הוא קבע שמהות המלחמה היא הלחימה, אולם פירש הגדרה פורמלית זו במונחים מרחיבים מאוד, וטען שאופי המלחמה כלחימה מחייב גיוס מלא וריכוז של כל הכוחות למאמץ כולל ובלתי פוסק למחוץ את האויב בקרב. בתוך כך, המעיט במפורש בחשיבותם של מאפיינים עיקריים של המלחמה, כמו הפתעה, תחבולה ותמרון, שלדעתו עלולים להסיט מצביאים וצבאות מן ההכרח להתקדם לקרב המכריע במהירות המרבית.

יש לומר כי אין בהגדרת מלחמה כלחימה כדי להצדיק את המסקנות הרדיקליות שלו על הדרך הנכונה לניהול מלחמה. קלאוזביץ אומנם התיימר להציג עקרונות על־זמניים, אך הוא עצמו התרשם כל כך מההיקף, מהאנרגיה ומהמחץ של הלוחמה הנפוליאונית, ששלטה בחייו ובתקופתו, עד שראה בה את צורת המלחמה הלגיטימית היחידה. יחד עם בני התקופה המשתאים, הוא צפה בתבוסה המוחצת של כל המעצמות הגדולות האירופיות מול נפוליאון, התייסר על נפילת פרוסיה מולדתו בשנת 1806, וייחס תבוסות אלה לאסטרטגיה הזהירה ולאמצעים המוגבלים שהפעילו מעצמות המשטר הישן. הוא האמין כי אסטרטגיה ואמצעים כאלה סותרים את טבעה האמיתי של המלחמה כלחימה כוללת חסרת פשרות. מכאן, טען, הכישלון הבלתי נמנע של יריבי נפוליאון.

ואולם, לאחר יותר מעשרים שנה של הטפה קנאית של מסר זה, קלאוזביץ הבין לפתע כי ליבת רעיונותיו מוטלת בספק רב. מה הוליד את הספק? המציאות המשתנה: מערכות ספרד ורוסיה, שסללו את הדרך לנפילתו של נפוליאון. מערכות אלה התאפיינו דווקא בהימנעות מקרבות, בנסיגות עמוקות, באסטרטגיה של אדמה חרוכה ובלוחמת גרילה מצד מתנגדי נפוליאון. כל אופני הלוחמה הללו היו היפוכה של ההמלצה הקלאוזביצית. הן היו אסטרטגיות של הימנעות מפעולה ישירה ומוחצת נגד האויב, ובכל זאת, תוצאותיהן היו משמעותיות לא פחות מניצחונותיו המכריעים של נפוליאון בשנים מוקדמות יותר. קלאוזביץ עצמו השתתף במערכה ברוסיה נגד נפוליאון, ולב טולסטוי הזכיר אותו בתיאור קרב בורודינו ברומן הגדול שלו, מלחמה ושלום (1865–1869), כדי לבטא את תפיסתו הידועה של הסופר על משקלם המועט של התיאוריה והתכנון בעיצוב מאורעות בעולם. טולסטוי, אגב, לא קרא את על המלחמה של קלאוזביץ אלא את ספרו על המערכה של 1812, ששימש אותו כחלק מלימוד הרקע לרומן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

1 עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית (מערכות, 2000), המקור האנגלי 1989.

2 ניקולו מקיאוולי, על אמנות המלחמה (מערכות, 1964). לטיפול מקיף יותר במקיאוולי, עם הפניות, ראו ה"מבוא" לספרי (הערה 1).

3 אף על פי שההוגה הצבאי רב ההשפעה ז'אן שארל, שבלייה דה פולאר, התקרב לכך בספרו Histoire de Polybe (1730-1724).

4 Jean Colin, L'Infanterie au XVIII siècle (Paris, 1907), and Robert Quimby, The Background of Napoleonic Warfare (New York, 1957), עדיין שימושיים.

5 J. A. H. Guibert, A General Essay on Tactics (לונדון, 1781; מקור צרפתי, 1772), 1.

6 שם, 2–3.

7 שם, 99.

8 ראו את הפרק על ז'ומיני (4.ב) בספרי לעיל (הערה 1).

9 'J. F. C. Fuller, 'The Principles of War, with Reference to the Campaigns of 1914-1915, Journal of the Royal United Service Institution, 61:3. להיסטוריה ממצה של העקרונות (שבה בעת אינה מודעת כלל לרקעם ההיסטורי־אינטלקטואלי) ראו John Alger, The Quest for Victory: The History of the Principles of War (Westport, 1982).

10 Carl von Clausewitz, Strategie aus dem Jahre 1804, mit Zusätzen von 1808 und 1809, 1808, section 29, p. 46 (Hamburg, 1943).

11 שם, 1809, סעיף 33, עמ' 61-60.