פרקים בהיסטוריה של המדע - המסורת היוונית וגלגוליה בימי הביניים וברנסנס

הקדמה

ספר זה מציג פרקים נבחרים בהיסטוריה של המדע, מיוון של המאה השישית לפנה"ס עד מערב אירופה של המאה החמש־עשרה, דרך אגן הים התיכון ומערב אסיה בין מאות אלה. אדון בו בהתפתחויות שחלו בידע על עולם הטבע בנושאים ובתקופות נבחרים. מתוך כך אעמוד על דרכי ההסקה והרכישה של ידע לאורך התקופה ואציג מאפיינים עיקריים של ההתפתחות המדעית ושאלות מרכזיות המעסיקות היסטוריונים בבואם לתאר ולהסביר אותה. שאלות אלו בוחנות סוגיות קלאסיות וגם חדשות יחסית בהיסטוריה של המדע, כגון כיצד ידע נוצר; איך ומדוע הוא משתנה; כיצד מתפתחות שיטות תצפיתיות, ניסוייות ותאורטיות שונות להסקת ידע הנחשב תקף; ומדוע התפתח המדע דווקא בחברות ובתרבויות מסוימות. סוגיות אלו לא ייבחנו באופן כללי ומופשט אלא בהקשר של התפתחויות קונקרטיות. לדוגמה, אבחן מדוע התקבלה התפיסה שהארץ היא כדורית ונייחת במרכז היקום.

הבנת הדינמיקה של התפתחות מדעית נחוצה כדי להבין את המדע שהוא אחד הכוחות המרכזיים בעולם המודרני ואי אפשר לחשוב על עולמנו בלעדיו. למדע, בייחוד במובנו הצר בעברית שהוא מדעי הטבע והמתמטיקה, ושבו אשתמש כאן, יש משקל מכריע בעיצובו הרוחני והפיזי של העולם המודרני או הפוסטמודרני שאנו חיים בו. רובנו מבינים את עולמנו באמצעות מונחים, ידע ותאוריות מדעיים. מדעי הטבע מסבירים תופעות שאנו פוגשים בחיי היומיום, כמו נפילת גופים, מחזורי היממה, החודש והשנה ותופעות מזג האוויר. מעבר לכך המדעים הובילו את האנושות להבנה חדשה של מקום האדם בטבע כבעל חיים שהתפתח מצורות חיים קודמות וחי על פני כוכב לכת שמקיף שמש לא גדולה במיוחד הנמצאת בשולי גלקסיה אחת מרבות. בזכות מדעי הטבע אנו מבינים גם את השפעת מעשי ידינו על הטבע; ההתחממות הגלובלית היא הדוגמה הבולטת ביותר לכך.

החותם האינטלקטואלי של מדעי הטבע חורג בהרבה מגבולותיהם. למדע יש סמכות אינטלקטואלית העולה לדעת רבים על זו של כל מקור סמכות אחר, ולכן טענות מדעיות על האדם ועל הטבע מהדהדות בהגות העוסקת באדם - פילוסופית, דתית, אמנותית או אחרת - וגם בדיונים על מדיניות ציבורית. יתר על כן, הצלחת הגישה המדעית למצוא חוקיות בטבע הובילה לאימוץ נרחב של מתודות ותפיסות ממדעי הטבע וליישומן במדעי החברה: סוציולוגיה, פסיכולוגיה מדע המדינה וכלכלה. זאת ועוד, יש הטוענים שהשפעתו החומרית של המדע באמצעות הטכנולוגיה (השונה מהמדע) גדולה אף יותר מהשפעתו האינטלקטואלית או התרבותית הישירה. חלק מכריע מהטכנולוגיות העומדות לרשותנו מבוססות באופן כזה או אחר על ידע מדעי. הן עיצבו וממשיכות לעצב את סביבתנו הפיזית, את הרגלינו ואת אופני הייצור ובעקבותיהם את יחסי הייצור ואת המבנים החברתיים והתרבותיים.

אולם לא תמיד הייתה למדע השפעה כה מכרעת בחברה. במהלך רוב ההיסטוריה ובמרבית החברות האנושיות זכו חקר הטבע והידע עליו למעמד משני בלבד. צמיחת המדע כמוסד מרכזי היא תופעה היסטורית חדשה יחסית הקשורה להתפתחויות פנים־מדעיות וחוץ־מדעיות כאחת. רבים ממאפייני המדע התגבשו במהלך "המהפכה המדעית" - כך מכונים השינויים שחלו בידע, במתודות המדעיות ובמעמדו התרבותי של המדע במערב אירופה במאות השש־עשרה והשבע־עשרה. בספר זה אעמוד על מקורות מסורת המחשבה המדעית שקדמה לתקופה זו. שורשי מדע "מערבי" זה נעוצים ביוון העתיקה ובידע שהוגיה ומלומדיה אימצו ממקורות רבים במזרח התיכון. המדע ה"יווני" המשיך להתפתח בימי הביניים באגן הים התיכון - בתרבויות היוונית הנוצרית, הארמית־סורית, הערבית־אסלאמית והלטינית במערב אירופה. מדע זה הוא המקור למדע המודרני בכלל, בין שהוא נחקר בידי פיזיקאים סינים, ביולוגים יפנים, כימאים הודים או גאולוגים קנייתים.

במוקד דיוננו בתולדות המדע מהעת העתיקה ועד ערב המהפכה המדעית יעמדו שתי שאלות מרכזיות: (א) כיצד נעים גרמי השמים ומהם הגורמים לתנועותיהם; (ב) כיצד נעים גופים על פני האדמה ומהם הגורמים לתנועה זו. אמנם שתי השאלות הללו קשורות זו בזו אבל בתקופה הנידונה בספר נבחנה כל אחת מהן בנפרד. תנועת גופים על פני האדמה נתפסה כחלק משאלת השינוי המאפיינת את הגופים הארציים ונבחנה בעיקר במסגרת פילוסופיית הטבע - הפיזיקה. לעומת זאת תנועת הכוכבים נחשבה למחזורית ובלתי משתנה והייתה מושא המחקר המרכזי של האסטרונומיה. חלוקה זו התבססה על הבדל באופי התנועות הנצפה בשני האזורים ועל הפרדה תאורטית בין התנועות בארץ לתנועות בשמים. שני התחומים היו מרכזיים בהגות על הטבע מראשיתה ולאורך כל התקופה הנסקרת בספר, ושניהם מציגים שאלות היסטוריות מעניינות במיוחד. לכן אוכל להשתמש בהם לבחינת גישות ותפיסות שונות בהבנת הטבע מיוון העתיקה דרך ימי הביניים ועד הרנסנס.

האסטרונומיה נחשבת למדע התצפיתי העתיק ביותר ורק המתמטיקה (שאינה תצפיתית) קודמת לו. ראשיתה בבבל, כפי שמקובל לכנות את התרבויות המסופוטמיות השונות בהיסטוריה של המדע. שם החלו ברישום סָדור ובמיון של תצפיות אסטרונומיות כבר באמצע האלף השני לפנה"ס, כלומר כאלף שנה לפני ההוגים היוונים הראשונים שאסקור כאן. ההתעניינות בתנועות גרמי השמים נבעה מסיבות מעשיות ותרבותיות־דתיות. לחברות חקלאיות היה אינטרס ברור להכיר ולנבא את מחזוריות השנה שכן ממנה יכלו להסיק למשל מתי צפויים פני הנהרות לעלות, אף על פי שהגשמים יורדים במרחק של מאות ואף אלפי קילומטרים משם. התצפיות השמימיות שימשו אפוא מראשיתן לניבוי אירועים ארציים. הבבלים האמינו שבתופעות השמים מועברים מסרים נסתרים מהאלים לאדם וקישרו את כוכבי הלכת אליהם. כעבור אלף שנה, עם התפתחות האסטרונומיה המתמטית, התפתחה גם אסטרולוגיה שמנבאת גורלות אישיים לפי מיקום כוכבי הלכת במועדיהם של אירועים מכוננים, כגון לידה או עלייה לכס מלוכה. האסטרונומיה לא הייתה רק המדע התצפיתי הראשון שנאגר בו גוף ידע גדול אלא גם המדע המתמטי הראשון שהתפתח באופנים שונים בבבל וביוון. השימוש במתמטיקה הוא אחד המאפיינים הבולטים של המדע המודרני, ומשום כך אנו מתעניינים כיום במיוחד בפן זה של האסטרונומיה.

מנקודת מבטנו ניתן לראות באסטרונומיה של המאה השנייה לספירה את "המדע הבוגר" הראשון, כלומר התחום הראשון שכלל תאוריה מפורטת המאפשרת ניבויים כמותיים שניתנים לבחינה אמפירית (באמצעות תצפיות) וגוף ידע רחב וסדור. מובן אפוא מדוע אנו רוצים לחקור ולדעת כיצד התפתחה האסטרונומיה והייתה למדע מתמטי ואמפירי כאחד. עם זאת, חשוב לזכור שאנשי התקופה העתיקה לא ראו באסטרונומיה "מדע בוגר" ולא בהכרח חשבו שהיא מתקדמת יותר מתחומים אחרים שהציעו הסברים איכותיים לתופעות טבע.

שאלת השינוי בעולם הטבע - מה גורם לו וכיצד ניתן להבינו - מילאה תפקיד מפתח בפילוסופיית הטבע היוונית לפחות מראשית המאה החמישית לפנה"ס, בהגותם של הרקליטוס ופרמינדס. הפרדוקסים המפורסמים של זנון, המוכיחים לכאורה שתנועה אינה אפשרית כלל (ראו פרק 1), מצביעים על מרכזיות "התנועה המקומית", כלומר תזוזה ממקום למקום, בדיון על השינוי. התנועה איננה רק הדוגמה הבולטת ביותר של שינויים בעולם אלא גם המאפיין של שינויים אלו: גם צמיחה של עץ נתפסה כתנועה. שאלת השינוי המשיכה לעמוד במרכז הדיון בפילוסופיית הטבע לפחות עד אריסטו (יידון בפרק 3) ואף עיצבה חלקים מרכזיים בפילוסופיה שלו. תשובתו של אריסטו לשאלת האפשרות והאופי של השינוי והתנועה בעולם הדריכה את המחשבה על הטבע לפחות עד קופרניקוס.

מצד אחד, ההתמקדות במספר קטן של נושאים מתוך מגוון הנושאים הרחב בחקר הגות הטבע מאפשרת העמקה של הדיון בהם והיכרות עם העקרונות המרכזיים של התאוריות הנידונות ועקב כך הבנה טובה יותר של הניתוח ההיסטורי של המדע ושל השאלות המעסיקות אותו. מצד אחר, בשל התמקדות זו הספר אינו מתיימר להציג תמונה מלאה של התפתחות המדעים בתקופה המדוברת. בחרתי פרקים מסוימים בשל העניין ההיסטורי שהם מעוררים ובשל חשיבותם להבנת התהליכים המתוארים בספר. תחומים שלמים של ידע על הטבע, כגון רפואה, בוטניקה, פיזיולוגיה וזואולוגיה כמעט שאינם נידונים כאן, ואף באסטרונומיה ובפיזיקה בחרתי להתמקד בשתי שאלות בלבד ולא אציג כמובן את כל התאוריות שהוצעו לבארן. עם זאת, התמונה שאציג מאפשרת להבין את ההתפתחויות המרכזיות בהבנת שתי השאלות, התפתחויות שתרמו תרומה מכרעת הן לגיבוש פילוסופיית הטבע של אריסטו ששלטה בכיפה מהמאה הרביעית לפנה"ס עד המאה השש־עשרה לספירה והן לנטישתה במהפכה המדעית של המאה השבע־עשרה.

עצם התפתחות המדע והשינויים שחלו במעמדו החברתי והתרבותי מראים שהמדע הוא תוצר היסטורי - זוהי הנחת המוצא של ההיסטוריה של המדע. הנחה זו מתחזקת באמצעות דוגמאות לאופיו ההיסטורי של המדע. באופי היסטורי אין הכוונה רק לכך שהמדע מתפתח ומשתנה אלא שהתפתחותו היא תופעה אנושית התלויה במעשי האדם. המדע הוא אפוא תוצר חברתי ולא תוצר טבעי (בשונה למשל מהאבולוציה הביולוגית). לכן יש להבינו כפעילות אנושית בתוך ההקשר התרבותי והחברתי שבו נוצר, נלמד והתפתח, והקשר זה כולל גם את יחסי הגומלין בין המדע לפעילויות אנושיות אחרות, כמו דת, חיזוי העתיד או טכנולוגיה. ההכרה בהיסטוריוּת של המדע אין פירושה שבהיותו מוסד חברתי שנוצר בידי האדם, הוא שרירותי או שאינו מתייחס לטבע. ברור שהמדע עוסק בתופעות הטבע. היסטוריונים ופילוסופים של המדע מציגים מגוון רחב של עמדות בדבר סוגי הקשרים בין המדע לטבע. השאלה אם הטבע מאלץ את המדע להתפתח בכיוון מסוים ולא אחר, ואם כן באיזו מידה - העסיקה רבים מהם. בספר זה אבחן את השאלה במספר הקשרים ומקרים היסטוריים ספציפיים - למשל, מדוע היוונים תיארו את תנועת הכוכבים באופן גאומטרי - ואציג לה תשובות שנובעות מעמדות שונות. לדעתי הטבע הציב בעבר וממשיך להציב גם היום אילוצים רבים בפני ההתפתחות המדעית ואלה מצמצמים את האפשרויות הפתוחות לפני חוקרים המעוניינים להסביר את הטבע ומכוונים בכך את התפתחות המדע. אולם אין להסיק מכך שהטבע לבדו יכול להסביר את התפתחות המדע; כדי להבינה עלינו לבחון את מעשי האדם והסיבות להם.

ההיסטוריה מטבעה נכתבת מזווית הראייה ומעולם המושגים של ההווה. במקרים רבים זווית זו מעַוותת את תיאור העבר והבנתו. היסטוריונים משקיעים מאמצים רבים כדי להתגבר על קושי זה ולנסות להבין את העבר במושגיו שלו. אחת הסוגיות המעסיקות את ההיסטוריונים של המדע היא שאלת היווצרותם והשתנותם של מושגים. בספר אזכיר מקרים רבים שבהם עולה שאלת משמעותם של מושגים מסוימים בתקופה זו או אחרת וכיצד אפשר להבינם או לתרגמם למונחים שיהיו מובָנים לבני זמננו. התרגום למונחי ההווה נחוץ להיסטוריון כדי לתקשר עם סביבתו וחשוב כמובן במיוחד בספר כמו זה המיועד לקהל רחב.

כבר בהקדמה זו השתמשתי בכמה מושגים מודרניים לתיאור הגות העבר ובראשם המונח "מדע" (במשמעות המצומצמת של מדעי הטבע). ההגדרה של מדע כ"גוף ידע סָדור המבוסס על ממצאים אמפיריים ביחס לעולם הטבע ותאוריות שמתארות או מסבירות אותם" היא חדשה יחסית, ולא רק בעברית. גם בשפות האירופיות שמהן תורגמה המילה היא לא הופיעה לפני העת החדשה המוקדמת בהוראה הדומה להוראתה כיום, ואת משמעותו הכללית המקובלת בימינו קיבל המושג רק במאה התשע־עשרה. גם לאחר שהוגדר כך השתנתה משמעותו של המושג לצד השינויים שעבר המדע, ומן הסתם תמשיך להשתנות גם בעתיד ככל שיוסיף להתפתח ומעמדו בחברה ישתנה. למעשה השתמשו במילים שונות לתיאור המדע. חסרונה של מילה אחת מאחדת מצביע בדרך כלל על חסרונו של מושג ברור. התחומים והמתודולוגיות הכלולים כיום בפעילות הייחודית שאנו מכנים "מדע" לא נתפסו אצל היוונים הקדמונים כמכוננים מוסד או דרך לימוד מיוחדת ונפרדת מאחרות. מבחינתם השאלות השונות שאנו מכנים "מדעיות" לא נתפסו בהכרח כקשורות או כדומות זו לזו יותר מאשר לסוגיות אחרות שבהן עוסקת ההגות האנושית. לדוגמה, השאלה מדוע גופים נעים יחד עם פני כדור הארץ נתפסה בעיניהם כחלק מהעיסוק הפילוסופי; לעומת זאת התצפית, התיאור והניבוי של תנועות כוכבי הלכת נתפסו כעניינה של האסטרונומיה שנחשבה לענף של המתמטיקה. (מכך אפשר להבין שגם למתמטיקה הייתה משמעות שונה מזו המקובלת כיום.) מבחינתם של בני העת העתיקה השאלה בדבר תנועת הגופים הייתה קרובה לתחום שאנו מכנים "פילוסופיה פוליטית" יותר מאשר לדיון במתמטיקה.

סוגיית המונחים הרצויים לתיאור מדע העבר היא סוגיה מתודולוגית או היסטוריוגרפית שעולה בדיון בשאלה כיצד יש לעסוק בהיסטוריה של המדע ולהציגה לפני קהל. די בדיון הקצר במונח "מדע" כדי להדגים את הקושי בשימוש במושגים שיהיו נהירים לקורא העכשווי ובו בזמן ייצגו נכונה את מחשבת העבר. זהו קושי שכל היסטוריון מתמודד איתו והוא בולט בהיסטוריה האינטלקטואלית (החוקרת את התפתחותם של רעיונות ותפיסות) ובהיסטוריה של המדע - תחומים שבהם יש למושגים משקל כה חשוב. בספר זה אנסה ללכת בשביל הביניים כמקובל: אשלב מושגים חדשים עם מושגים שהיו בשימוש בחלק מהתקופות שיידונו כאן או בכולן, ואשתדל לא לעוות יתר על המידה את התפיסות ההיסטוריות. אעשה שימוש נרחב יחסית במונח שכבר הזכרתי, "פילוסופיית הטבע", מכיוון שלאורך מרבית התקופה המתוארת כאן רובו של הדיון בתחומים הנקראים בפינו פיזיקה, כימיה וביולוגיה (כולם כונו טבע, או ביוונית "פיזיקה") נערך במסגרת הפילוסופיה. המונח היה מקובל בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת ואף כיום עדיין משתמשים בו באנגלית. מכך אפשר כבר להקיש שהמונח מתאים פחות ליוון העתיקה ושהאסטרונומיה לא נכללה בפילוסופיית הטבע, כלומר לא מדובר במונח נרדף למדע עתיק. לכן אשתמש גם במונחים אחרים, כמו אסטרונומיה ופיזיקה. באופן דומה אמעט לכתוב על מדענים אלא אקרא להם פילוסופים, מתמטיקאים, אסטרונומים, רופאים והוגים. לחלופין אשתמש דווקא במונחים המדגישים את מרחק הזמן בינינו לבין מושאי הדיון שלנו, כגון "קדם־סוקרטים" - כינוי להוגים שפעלו ביוון לפני המאה הרביעית לפנה"ס שבה פעל סוקרטס.

אסיים את ההקדמה בשתי הערות מתודולוגיות נוספות. התפתחות הידע על הטבע תלויה מצד אחד בתופעות כפי שהיו מוכרות לבני התקופה, ומצד אחר בבני התקופה על תפיסותיהם התאורטיות והנחותיהם בנוגע לשאלה כיצד יש להבין את הטבע. מלבד זאת היא תלויה גם בתוכן הידע עצמו: הכרתו נחוצה כדי להבין את התפתחותו. למשל הבנת ההבדלים בין הטענות של תאוריות מתחרות באשר לעולם, על הדומה והשונה בהסבריהן ובתחזיותיהן, דרושה כדי ללמוד מדוע בחרו הוגים או מדענים בתאוריה אחת ולא באחרת (ייתכנו כמובן גם סיבות שאינן קשורות לתוכן הידע). כלומר כדי להבין תהליכים היסטוריים בהתפתחות המדע יש להבין ולו במעט את המדע עצמו (כפי שהכרת עיקרי האמונה נחוצה להבנת ההיסטוריה של הדת). על כן אסביר בספר את התאוריות המדעיות המתוארות בו ברמה שתאפשר להבין את עיקריהן. מכיוון שחלק גדול מהתאוריות הללו הן גאומטריות, איעזר באיורים ובהנפשות להסברן. לא נדרשת מהקוראים ידיעה במתמטיקה מעבר לידע הבסיסי של בוגרי תיכון. לא תלמדו מספר זה כיצד לחשב את מיקומי כוכבי הלכת לפי אף אחת מהתאוריות שאציג כאן, אך אני מאמין שתבינו כיצד יכלו אסטרונומים בעבר למצוא את מיקומי הפלנטות לפי התאוריות השונות, וחשוב מכך - שתכירו ותבינו את ההבדלים ביניהן. כאמור, העניין שלי בספר זה הוא היסטורי. ההיכרות עם תוכן הידע המדעי היא רק אמצעי להגיע להבנה היסטורית של האופן שבו בני אדם חשבו על הטבע, חקרו והמשיגו אותו ומכך להבין את התפתחות המחשבה והפרקטיקה המדעית.

פרק 1

ראשית המחשבה המדעית וסוגיית השינוי בטבע

החל מהמאה השישית לפנה"ס התפתחה ביוון הגות על הטבע, שנבדלה בכמה מאפיינים חשובים מהמחשבה על הטבע בתקופות קודמות ובתרבויות אחרות. היוונים לא היו הראשונים שעסקו באופן שיטתי בשאלות על הטבע. בידינו ממצאים כתובים מתרבויות הסהר הפורה (מצרים ובבל) המעידים על דיון בכוכבי השמים, פתרון בעיות מתמטיות והסבר של תופעות טבע שונות - פעילות שקדמה בהרבה לפעילות היוונית בנושאים אלו. העדויות הללו רומזות שגם בתרבויות אורליות1 היו מסורות שהסבירו ותיארו תופעות טבע מרכזיות. שאלות כגון כיצד נוצר העולם נענו באופנים שונים בתרבויות העתיקות, אבל בכל המקרים הן הוסברו באמצעות פעולותיהם של אלים. אפילו התנ"ך, שממעט לעסוק בטבע, מסביר כיצד האל ברא את העולם. גם המיתולוגיה היוונית תיארה את יצירת הארץ, השמים, בעלי החיים והצמחים בידי האלים. ואולם, הוגים יוונים היו הראשונים ששיערו כי העולם לא נוצר אי פעם אלא התקיים מאז ומעולם, וחלקם הניחו לראשונה שהעולם המוכר לנו נוצר בלי מעורבות האלים. הנחות אלו נובעות מגישה כללית וייחודית של היוונים, שלפיה אפשר ואף צריך להסביר את הטבע באמצעות חוקיות טבעית בלבד, כלומר מבלי להזדקק לדבר מלבד עצמים, תופעות וכוחות שקיימים בו. במובן זה אפשר לראות בהגותם את ראשית המחשבה המדעית.

בפרק זה אסקור היבטים מרכזיים בהגות היוונית המוקדמת על הטבע. יוון בהקשר זה היא תרבות ולא אזור גאוגרפי. אעסוק בבני אדם שחיו בערים שהשתייכו לתרבות היוונית ושכנו באזורים שנמצאים כיום במערב טורקיה, ביוון ובדרום איטליה. הדיון בטבע היה מרכזי בפילוסופיה המוקדמת והעוסקים בו כונו "פיזיקוי" (פיזיקה ביוונית, טבע). כשדנים בתקופה זו אי אפשר להפריד בין המחשבה על הטבע לתפיסה הפילוסופית הכללית של ההוגים השונים, שנועדה להבין את עולם התופעות שכלל מבחינתם את הטבע, את המבנה חברתי ואת ההתנהגות האנושית. הפילוסופים היוונים המוקדמים שעסקו בשאלות על הטבע מכונים קדם־סוקרטים, מפני שחיו לפני זמנו של סוקרטס (שחי בשנים 469-399 לפנה"ס). זהו כמובן כינוי שניתן להם בדיעבד. רשימה של אלו המוזכרים בפרק יחד עם הוגים מאוחרים יותר מופיעה בנספח א בסוף הספר. אציג כאן את רעיונותיהם העיקריים, עד כמה שהם מוכרים לנו, ואת התפתחות מחשבתם על סוגיית השינוי המתרחש בעולם האנושי ובעולם הטבע. בחינת הגותם תוביל אותנו לאפיון המדע היווני, ואחר כך לניסיון להסביר מדוע המחשבה המדעית צמחה דווקא ביוון במאה השישית עד הרביעית לפנה"ס. זוהי שאלה חשובה ומעוררת מחלוקת, שאין לה תשובה ממצה ומוסכמת על הכול, ולכן ואציג לה כמה תשובות סבירות.

איור 1.1
העולם היווני באמצע המאה החמישית לפנה"ס

1.1 המילֶטים

בשני הפרקים הראשונים ייערך הדיון בסדר כרונולוגי. אשתמש בתיאור תרומתם של הפילוסופים המילטים מספרו של עדו יעבץ, גלגלים ומזלות: פרקים בתולדות האסטרונומיה היוונית.²

בהערת השוליים הטיל יעבץ ספק בדבר תוכן דבריו של אנכסימנדרוס, מפני שמידע זה לא הגיע אלינו מכתביו אלא מדיווחים של מלומדים מאוחרים יותר שקראו את כתביו או אפילו רק דיווחים קודמים על מחשבתו. בשונה מיעבץ, מרבית ההיסטוריונים רואים בתיאורים המאוחרים עדות מהימנה לרעיונותיו של אנכסימנדרוס. ואולם, ברור לכול שידיעותינו על מחשבת הפילוסופים הקדם־סוקרטים מוגבלות ומסולפות בשל מיעוט המקורות על הגותם ובשל האופי החלקי ואף הפגום של הטקסטים שהגיעו לידינו. אף ספר מפרי עטם לא שרד לאחר העת העתיקה. העדויות שהגיעו על רעיונותיהם ופעולותיהם מופיעות כדיווחים וציטוטים מתוך כתביהם בקטעי טקסט המכונים פרַגמֶנטים (מלטינית: שבר, רסיס). מהימנותם של רבים מהפרגמנטים הללו נתונה בספק או במחלוקת בין היסטוריונים. בעת העתיקה לא היו כללים מקובלים לציטוט, כגון מירכאות, ולכן אם מחבר מאוחר כותב לדוגמה שהרקליטוס³ אמר דבר מה, לא תמיד ברור אם זהו ציטוט של דבריו או פרפרזה עליהם (כלומר הצגת דבריו במילותיו של המחבר המאוחר). אם מדובר בציטוט, לא ידוע עד כמה הוא מדויק ואם זו פרפרזה - עד כמה היא משקפת נכונה את דבריו של הרקליטוס. מהמילטים נותרו ארבעה משפטים שלמים בלבד ועוד ארבעה חלקי משפטים שהחוקרים מייחסים להם. ידוע שאנכסימנס אפילו כתב ספר, אבל מכל כתביו נותר רק משפט שלם אחד: "כפי שנִשמתנו בהיותה אוויר אוחזת אותנו יחד, כך נשימה ואוויר מקיפים את היקום כולו."⁴ לפי פרגמנט אחר הוא אמר על השמש שהיא רחבה "כמו עלה".

אם כן, ידיעותינו על הפילוסופים המילטים מבוססות על דיווחים מאוחרים על רעיונותיהם ומעשיהם ולא על קטעי משפטים. דיווחים אלה לעיתים סותרים זה את זה ופעמים רבות חלקיים. לעיתים קרובות לא התכוון הכותב המאוחר להציג את עמדת קודמיו במלואה, אלא התייחס רק לנקודה מסוימת לצורכי הטיעון שלו. לפעמים לא טרחו הכותבים להבין את עמדות קודמיהם במלואן או הסתמכו על כלים שניים ושלישיים, ובכל שלב התרחק התיאור מהרעיונות המקוריים.

למזלנו זכינו בפרגמנטים ארוכים יותר המגיעים עד עשרות שורות מפילוסופים בני המאה החמישית, אבל פרגמנטים אחרים מכתבי פילוסופים אלו ואחרים בני התקופה כוללים רק משפטים בודדים, חצאי משפטים או מילים בודדות, ומאפשרים (במקרה הטוב) פרשנויות רבות ושונות. מבחינת אורכם אפשר לקבץ את כל הפרגמנטים שהגיעו לידינו לכמה מאות עמודים. כפי שנחזור וניווכח בפרקים הראשונים בספר, המחסור במקורות ראשוניים מתקופת פעילותן של הדמויות ההיסטוריות הוא בעיה מרכזית בחקר המחשבה המדעית בעת העתיקה בפרט, ובחקר ההיסטוריה של התקופה בכלל. רובם המכריע של הספרים המוזכרים בשמם במקורות העת העתיקה אבדו לבלי שוב, לרבות הספרים העוסקים במדע. לדוגמה, כל הספרים שנכתבו על הגאומטריה לפני היסודות של אֶוּקלידס (שנכתב סביב שנת 300 לפנה"ס) אבדו, וידוע שהיסודות מבוסס על התפתחות של מאות שנים וכבר מציג תאוריה גאומטרית שלמה הדומה לזו שעדיין נלמדת כיום בבית הספר. מכל הספרים המתארים את תנועת כוכבי הלכת נותרו רק ספריו של תלמַי מהמאה השנייה לספירה (אדון בהם באריכות בפרק 4).

בגלל מספרם הקטן של המקורות והפקפוק ברמת הדיוק של כמה מהם, אפשר לשחזר את ההגות העתיקה בדרכים רבות ושונות. המקורות שבידינו מאפשרים אפוא לתאר ולפרש את טענות בני התקופה בצורות שונות, ולכן מתעוררים בין ההיסטוריונים ויכוחים על אופן השחזור הנכון. גם הסיכומים המוצעים בפרק זה ובחלקים מהפרקים הבאים הם פרי שחזור, ולכן אינם הכרחיים. כמו כל תיאור מודרני אחר של הגות התקופה, הם מבוססים על קריאה ביקורתית של חלק מהמקורות, משלימים פערים שאינם מופיעים במקורות שבידינו, ואף דוחים חלק מהטענות שכותבים בעת העתיקה ייחסו להוגים מוקדמים יותר.

קראו שוב את תיאור הגותם של תלס ואנכסימנדרוס בספרו של יעבץ. האם תוכלו למצוא בו דוגמה לשחזור שאינו הכרחי ולדחייה של טענה המופיעים כבר בעת העתיקה?

כבר בטענתו ש"סביר להניח שהמים הקדמוניים שלו [תלס] היו שונים מהמים היסודיים של אריסטו" מציג יעבץ שחזור. אפשר להניח שמושג המים של תלס היה זהה למושג המים המאוחר יותר של אריסטו. כדרכם של היסטוריונים, יעבץ מזהיר את הקורא בעדינות שמדובר בהנחה ולא בוודאות בשימוש בהסתייגות "סביר להניח". הוא גם מבקר את המקורות הקדמוניים; אף על פי שאריסטו הוא המקור המוקדם החשוב ביותר להגותו של אנכסימנדרוס, יעבץ סבור שאריסטו הוסיף לרעיונותיו של המילטי רעיונות שהתפתחו מאוחר יותר, ולכן הוא עצמו מגיע למסקנה שאינה עולה בקנה אחד עם טענת אריסטו בדבר רעיונותיו המקוריים של אנכסימנדרוס. ההנחה של יעבץ מבוססת על העובדה שבמקרים שהן המקור והן דיווחים עליו הגיעו לידינו, קורה שאנו נתקלים בכותבים מאוחרים המייחסים בטעות מושגים ורעיונות מאוחרים להוגים קודמים. לאמיתו של דבר, אחד הקשיים של השחזור ההיסטורי הוא שעלינו להימנע מלייחס לקודמינו תפיסות, ידע ורעיונות שהופיעו רק מאוחר יותר. למשל, גם אם לנו ברור שכדור הארץ סובב סביב השמש, איננו יכולים להניח שתנועה כזאת נראתה סבירה בעיני היוונים הקדמונים.

לאחר דיון מתודולוגי זה, אחזור כעת למילטים ולתיאורו של יעבץ. חשבו על השאלות שלהלן תוך כדי קריאה.

מה מייחד את מחשבת הפילוסופים המילטים על הטבע לעומת קודמיהם? במה היא דומה ובמה היא שונה מהמחשבה המיתולוגית שקדמה לה?

מהן השלכות הטענה "האמת ביחס לטבע היא אחת" על השיח הפילוסופי?

אמנם אין בידינו עדויות ראשוניות (כלומר בנות התקופה) לאופי הדיון בין הפילוסופים המילטים, אבל הראיות המאוחרות והעקיפות בנוגע אליו (רובן החל מהמאה החמישית לפנה"ס) מלמדות שהפילוסופים הללו התווכחו זה עם זה. הם התייחסו לטענות קודמיהם ובני זמנם בביקורת ישירה או עקיפה. כפי שיעבץ מציין, אפשר לראות גם בתאוריות של אנכסימנדרוס ואנכסימנס ביקורת על הרעיונות שקדמו להם. אם האמת היא אחת, אי אפשר לקבל הסברים סותרים. הפילוסופים הקדם–סוקרטים סברו שכדי להוכיח את נכונות דבריהם ביחס לעולם עליהם להתווכח עם עמיתיהם (החיים והמתים). תרבות הוויכוח הייתה אפוא למאפיין חשוב של פילוסופיית הטבע היוונית.