מהדורת אספנות - הבחורים של טומן 4 - לאהוב את 13

1

לעזור לה

ג׳וני

לא הצלחתי לישון. המוח שלי היה בכוננות גבוהה וכל שריר בגופי ננעל מרוב מתח. בכל פעם שעצמתי עיניים וניסיתי להירדם, הפציצו אותי תמונות בראש — שאנון בבית החולים, חבולה ומדממת.

אבא שלה השתחרר.

הוא הסתובב חופשי.

בבלילגין, מכל המקומות בעולם.

התהפכתי בזעם על הצד וניסיתי לרוקן את ראשי מהמחשבות, אבל ללא הצלחה. בתחושה שאני אבוד, השלכתי מעליי את השמיכה והתכווצתי כשסוקי גנחה בשנתה. “מצטער, חמודה,״ לחשתי ודשדשתי בחדר בחשֵכה.

יצאתי מהחדר, הדלקתי את האור במישורת וניגשתי אל הצד השני של הבית. עברו לפחות תשע שנים מאז שנכנסתי לחדר השינה של הוריי באמצע הלילה אבל שם מצאתי את עצמי — באחת בלילה.

“אבא?״ לחשתי ודחקתי בכתפו כשעמדתי מעליו. הרגשתי כמו סוטה. “אבא?״

“ג׳וני?״ קולו היה צרוד מרוב שינה. “מה קרה?״

“אני צריך לדבר איתך,״ לחשתי והבטתי בגופה הישן של אימא. התפללתי שהיא תמשיך לישון. “זה חשוב.״

“תחזור לישון, בן,״ רטן, התהפך על הצד והידק את אחיזתו באימי. “השמיים לא נופלים, אני מבטיח.״

גלגלתי עיניים כששמעתי את החלק האחרון. הסיפור על האפרוח המטורלל. “אבא, אני ממש חייב לדבר איתך.״

הוא התרומם על המרפק והביט בי בישנוניות. “באמת?״

הנהנתי. “באמת.״

הוא פיהק בקול, הוריד מעליו את השמיכות וקם. “בסדר, בן, תדליק קומקום.״

“אדליק,״ סיננתי וכיסיתי את עיניי. “אחרי שתלבש משהו.״

שלוש שעות ושני קנקני קפה לאחר מכן, עדיין ישבנו במטבח. אבא היה רכון על הדלפק בתחתונים ושתה כוס קפה ואילו אני פסעתי בחדר כמו מכור לקוקאין. “חייב להיות פתרון,״ סיננתי וגירדתי את בטני החשופה. “הוא לא יכול פשוט להסתובב חופשי אחרי כל מה שעשה להם.״

“דיני משפחה הם עניין סבוך,״ ענה אבא. “כל מקרה לגופו.״

“זה לא מספיק טוב...״ הרמתי את קנקן הקפה מהדלפק, מזגתי לעצמי כוס נוספת ורוקנתי אותה בשלוש לגימות. “לעזאזל!״

“מספיק עם זה,״ פיהק אבא, הושיט יד ולקח ממני את הקנקן. “אחרת אני לא אחזור לישון.״

“היית צריך לראות אותה,״ המשכתי לפסוע ולקטר. “את הפנים של שאנון כשאחיה אמר לה שאבא שלהם השתחרר,״ נענעתי בראשי. “היא הייתה מבועתת, אבא.״

“ג׳וני,״ נאנח אבא. “אין מה לעשות.״

“אבל אתה יכול לעשות משהו, נכון?״ עניתי והרגשתי מתוח ונלהב. “אתה לא יכול לייצג אותם?״

“זה לא עובד ככה,״ הוא ענה בפיהוק נוסף.

“למה?״ שאלתי. “למה זה לא עובד ככה?״

אבא נשף בלאות. “כבר הסברתי לך את זה עשרות פעמים. הפרקליטות החליטה להעמיד אותו לדין. מינו לו סניגור מהסניגוריה הציבורית. וחוץ מזה, גברת לינץ׳ הבהירה שאין לה צורך בשירותיי, ושהיא ממש לא מעוניינת בהם.״

“אז היא טיפשה,״ נהמתי והאצתי את צעדיי. “אתה הכי טוב שיש.״

“נכון,״ הסכים בישנוניות. “אבל רגשותיה מעוותים את שיקול הדעת שלה.״

“היא כישלון, אבא,״ ניגשתי לחלון והנחתי את ידיי על האדן בנהמה זועמת. “האישה הזאת היא מכשול, והחברה שלי לא מוגנת בבית הזה.״ הסתובבתי והבטתי בו בזעם. “אף אחד מהילדים האלה לא מוגן איתה, ובטח שלא עכשיו כשהוא מסתובב בחוץ.״

“עובדים סוציאליים מטפלים בתיק,״ הסביר אבא בנחת, ניגש לכיור ושפך את הקפה. “זה אומר שיש ביקורי בית והשגחה צמודה.״

“זה חסר משמעות, אבא, ואתה יודע את זה,״ עניתי בתסכול. “היא לא מוגנת בבית הזה.״

“אז מה אתה רוצה שאעשה, ג׳וני?״ הוא שאל, הרים את כוסו והניח אותה על מתקן הייבוש. “דיברו עם כל ילדי לינץ׳ אחרי התאונה של שאנון. הם לא היו חוזרים לטיפולה של האם בלי חקירה, וכמובן גם בלי שיתושאלו על הטיפול שהם מקבלים מאימא שלהם. העובדים הסוציאליים כנראה חושבים שגברת לינץ׳ מסוגלת לטפל בהם.״

“שטפו להם את המוח,״ סיננתי. “אתה לא קולט? הם מתים מפחד שישלחו אותם לאומנה ויפרידו ביניהם, אז הם משקרים ומחפים על אימא שלהם כי הם מאמינים שככה הם מוגנים יותר!״

“מה קורה?״ שאלה אימא שעמדה בפתח המטבח בחלוק לבן. “ארבע וחצי לפנות בוקר. למה אתם ערים?״

“הבן שלך רצה לשוחח,״ ענה אבא בנחת. “אין סיבה לדאגה. תחזרי למיטה, מותק.״

אימא זקרה גבה ושלחה אל אבא את מבט “אתה באמת חושב שאני מאמינה לשטויות האלה?״ ולאחר מכן נכנסה למטבח וניגשה אל הקומקום. “שאנון בסדר, חמוד?״

הפסקתי לפסוע והבטתי בה בזעף. “איך...?״

“איך אני יודעת שהשיחה הלילית הזאת עוסקת בשאנון?״ השלימה אימא בחיוך מבין. “כי אני מכירה אותך,״ היא הכינה לעצמה כוס קפה והצטרפה אל אבי ליד האי. “עכשיו,״ היא לגמה מהספל והביטה באבא. “תתחיל לדבר, יקירי.״

באנחה כנועה, אבא התחיל להסביר על מה דיברנו ואני השלמתי את מה שהשמיט.

“בבקשה, אימא,״ הכרזתי כשאבא סיים. “הזוועה המוחלטת שנקראת מערכת המשפט!״ הרמתי את הספל מהדלפק, רוקנתי אותו וניגשתי לקנקן הקפה. “מה אני אמור לעשות עכשיו? ללכת לישון במיטה החמה והנוחה שלי ולחכות לשיחת הטלפון שתודיע לי שאשפזו אותה — במקרה הטוב?״ נענעתי את הראש, מזגתי עוד קפה והתזתי מים על הדלפק תוך כדי. “מגיע לה הרבה יותר מהחיים האלה.״

“אני מסכימה,״ אמרה אימא בעצב. “לכולם שם מגיע.״

“אז תעשי משהו, אימא,״ התחננתי והרגשתי אבוד לחלוטין. “כי אני אצא מדעתי אם אצטרך להביא אותה הביתה מהלימודים כל יום ולחכות עד למחרת כדי לוודא אם היא שרדה את הלילה.״

דמעות מילאו את עיניה של אימא כששאלה. “ואחיה? דארן?״

לגמתי בתסכול מהקפה לפני שעניתי בכעס. “הוא לא מבין כלום,״ אמרתי. “הוא נעדר במשך שנים. רק האינטרסים של אימא שלו מעניינים אותו, לא הילדים. ג׳ואי לא סומך עליו, וגם אני לא.״

אימא ואבא הביטו זה בזה, והרגשתי שמוציאים אותי משיחה פרטית שהתנהלה ללא מילים. “מה דעתכם?״ שאלתי בחרדה. “אתם יכולים לעשות משהו?״

אבא נאנח בכבדות. “מה אתה רוצה שנעשה, בן?״

“אני רוצה שתמסמרו את הבן זונה לקיר,״ אמרתי. “אני רוצה צדק בשביל הילדים האלה. אני רוצה צדק בשביל החברה שלי. לא בסדר שהוא מסתובב חופשי והם לא,״ פניתי אל אימא. “הם נדפקו חזק, אימא. הוא הרס אותם!״

שני הוריי שתקו שעה ארוכה וחשבתי שכבר לא יענו לי. “תשכחו מזה,״ נהמתי והשלכתי את הכוס לכיור. “לא הייתי צריך לטרוח.״

ניגשתי למסדרון ועצרתי מלכת כשאימא דיברה. “נעשה מה שאפשר, ג׳וני.״

הסתובבתי להביט בהם. “מה זאת אומרת?״

“זה אומר שנעשה מה שאפשר כדי לעזור,״ הסביר אבא ברוגע והניח את ידו על ידה של אימא. “עכשיו תעלה ותנסה לישון קצת לפני הלימודים.״

עליתי בדכדוך לחדר, בכתפיים שמוטות ובבטן מתהפכת. הציפורים זימרו בחוץ כשחזרתי לחדר וישבתי על שולי המיטה כדי להביט מהחלון בשמיים הכהים. הרמתי את הטלפון מהשידה, פתחתי אותו וגללתי את ההודעות. קראתי שוב ושוב כל הודעה ששלחה לי עד שכמעט נטרפתי. “לעזאזל,״ מלמלתי לעצמי והקשתי על ספר הטלפונים כדי להציג את הרשומה שלה. בדיוק כשהאצבע שלי עמדה ללחוץ על כפתור השיחה, הטלפון החל לרטוט בידי ואותת על שיחה נכנסת משאנון.

ליבי דהר, לחצתי על קבל והצמדתי את הטלפון לאוזני. “שאן?״

“היי, ג׳וני,״ נשמע קולה המהוסה מעבר לקו. “הערתי אותך?״

“לא, הייתי ער,״ עניתי ונשפתי ברעד. “את בסדר?״

“אני בסדר,״ היא לחשה והרגשתי שכתפיי נשמטות בהקלה. “אני פשוט...״

“פשוט מה, שאן?״

“רציתי לשמוע את הקול שלך,״ הודתה בצרידות. “זה מוזר?״

“טוב, אם זה מוזר, אז גם אני מוזר,״ נשכבתי על הגב ושילבתי זרוע מאחורי הראש. “כי בדיוק עמדתי להתקשר אלייך.״

היא נשפה בכבדות לתוך הטלפון. “באמת?״

“באמת,״ אישרתי. “חשבתי עלייך כל הלילה.״

“גם אני,״ ענתה. “עליך, זאת אומרת,״ מיהרה לתקן. “חשבתי עליך כל הלילה — לא עליי.״

“אני מבין למה התכוונת,״ אמרתי לה וחייכתי לעצמי בגלל המעידה המילולית הקלה. “את קמה עכשיו? רק...״ שרבבתי את הצוואר ובדקתי מה השעה בשעון המעורר לפני שאמרתי, “רבע לחמש.״

“חשבתי שאולי תלך למכון הכושר,״ לחשה. “רציתי... רציתי לשאול אותך אם אני יכולה לבוא ופשוט לחכות במכונית?״

אי־נוחות חלחלה לעצמותיי. “מה קורה מותק?״

“כלום?״

“שאן...״

היא נשפה בכבדות. “אני מפחדת.״

הזדקפתי. “את רוצה שאבוא ואאסוף אותך עכשיו?״

“לא, לא, לא,״ היא מיהרה לומר בקול מהוסה. “לא קרה כלום. אני סתם בלחץ.״ היא נשפה שוב ואמרה, “אתה יכול להישאר איתי בטלפון? אתה לא צריך לדבר. אני פשוט... מרגישה הרבה יותר טוב כשאני יודעת שאתה קרוב.״

עצמתי את עיניי, צנחתי על המיטה וכבשתי נהמה זועמת. “כמובן,״ הצלחתי לומר במקום זה בקול עדין. התמקמתי מתחת לשמיכה ולחשתי, “אני כאן, מותק.״

2

תפסתי אותך

שאנון

אבא שלי יצא ממרכז הגמילה לפני שבוע ואני התקשיתי לישון. בכל פעם שנרדמתי הותקפתי בסיוטים מפחידים עד שקמתי בבהלה וכל הלילה הייתי אחוזת חרדה, בגוף דרוך, מחכה לקול המפתח המסתובב במנעול. הוא עדיין לא הגיע, אבל זה לא אמר כלום. זה היה החלק הכי מפחיד בכל הסיפור. הידיעה שהעתיד שלנו תלוי בציות של אבא לצו ההרחקה ובנחישות של אימא. לא הייתי תמימה עד כדי כך שאסמוך על מי מהם.

דחקתי את כל המחשבות על אבא למעמקי מוחי והתמקדתי בהווה. בבחור שישב על הדשא במגרש לידי. חסמתי את שאר העולם והתרכזתי אך ורק בחבר שלי.

לא הבנתי למה בחור כמו ג׳וני, שהכול מצליח לו, נמשך למישהי בעייתית כמוני. אבל זה מה שקרה. וכל יום שעבר מאז הפך לנסבל בזכותו.

כשג׳ואי ודארן רבו בבית, חסמתי אותם.

כשאימא לא תפקדה ליד שולחן המטבח, עברתי על פניה.

כשהפחד משובו של אבי איים להפיל עליי התקף חרדה, הסחתי את דעתי וסימסתי לג׳וני שאלה על שיעורי הבית.

גיליתי שאני יכולה לעשות עכשיו את הדברים האלה כי אני יודעת שיש לי למה לצפות. הוא הפך למקום המבטחים שבו יכולתי להוריד את כל ההגנות. לא התמקדתי במשפחה שלי כל הזמן. לא שקעתי בשלילי כי היה לי את הדבר הכי חיובי בעולם — חבר. הבית הפך לתחנה זמנית. הוא לא היה התא שהייתי כלואה בו כל שעות הערוּת שלי. הוא היה אמצעי להשגת מטרה. מקום להניח את הראש בלילה. כי כשקמתי בבוקר, ידעתי שמחכה לי משהו הרבה יותר טוב.

הרבה־הרבה יותר טוב.

ידעתי שזה נשמע עלוב אבל מבחינתי, מישהי שלא היה לה אף אחד בעולם מלבד ג׳ואי, זה היה מסעיר. לראשונה בחיי היה לי מישהו רק בשבילי. לא הייתי צריכה לחלוק אותו עם אחיי או חברותיי. לא הייתי צריכה להתפשר או לוותר. הוא היה שלי. רק שלי.

התענגתי על כל רגע איתו בלימודים, וגם זה לא הספיק לי. לא הספיקו לי הנשיקות. לא הספיקו לי אחיזות הידיים. גם לא הלילות שבהם התגנבתי מהבית כדי לנסוע במכונית שלו עד עלות השחר. שום דבר לא הספיק, וגופי וליבי זעקו וביקשו עוד ועוד.

כל בוקר קמתי ללימודים עם תקווה בלב, כי ידעתי שאזכה לראות אותו. ידעתי שכשתגיע השעה 07:45, ג׳וני קוואנה יגיע לביתי אחרי האימון וישב על חומת הגינה כשהוא מתגרה בנוכחותו באימא ובדארן, עד שאצא ואיכנס למכונית שלו. הוא דייק כמו שעון, הקפיד על השגרה, וזה היה מעודד מאוד. כשג׳וני אמר שיגיע, הוא הגיע. הוא אף פעם לא איחר ואף פעם לא ביטל.

כשנכנסתי איתו למכונית, התחיל החלק הכי יפה ביום שלי. ארוחות צהריים, נשיקות גנובות בין שיעורים, התמזמזות במכונית... זה היה הכול בשבילי, ובכל זאת לא הספיק לי.

התעוררתי ממחשבותיי והבטתי בג׳וני. ישבנו אחרי הלימודים על הגדה הרמה, המקום שבו הפיל אותי לפני חודשים רבים, וצפינו באימון הנבחרת. ידעתי שהוא עצוב. הוא היה שקט כל היום. הרגשתי את זה. כל החיוכים שבעולם לא הצליחו להסתיר את זה. לא ממני. גם השבוע שעבר היה קשה לו. טומן הפסידה בגמר נגד לוויט וידעתי שהוא הרגיש את ההפסד עמוק בעצמותיו כשצפה במשחק בהתמרמרות משולי המגרש. שילבתי את זרועי בזרועו, הנחתי את לחיי על כתפו ולחשתי, “אתה תצליח, ג׳וני.״

“אל תהמרי על זה,״ ענה בשקט וידו נעה אל ירכו. “אני לא חושב שזה יקרה לי, שאן,״ הוסיף בקול שלא עלה על לחישה. הוא סידר את התחבושת שהייתה צמודה לירכו מתחת למכנסיים. “לא בקיץ הזה.״

“אני חושבת שכן,״ עניתי ושילבתי את ידי בזרועו. “אני יודעת.״ שילבנו את אצבעותינו ולחצתי על ידו בעידוד. “יש לך תור לרופא מחר, נכון?״

ג׳וני הנהן בכתפיים שמוטות. “גם אם הוא יאשר לי לשחק, אין זמן להחזיר...״

“ג׳וני, אתה לא צריך להחזיר כלום,״ דחקתי בו. “אתה כבר הכי טוב מכולם.״ הרפיתי מידו, סובבתי את גופי הצידה כך שכרעתי עכשיו על ברכיי, נגעתי בירכיו ותפסתי את ידו. “אולי נשארו לך רק שישה שבועות להתאמן ולהתכונן, או מה שאתם לא עושים...״ עיקמתי את האף בתגובה למחשבה שהוא יתרסק על המגרש ואז סילקתי את התמונה האיומה מראשי והמשכתי, “אבל כבר עשית את כל העבודה הקשה. כבר הרשמת את המאמנים ואתה מקדים את ההחלמה בכמה שבועות. הרווחת את זה ביושר. זה שלך,״ לחצתי את ידו וחייכתי אליו באושר. “אתה תקבל את המקום בנבחרת ואתה תזרח. זה ברור לי.״

שפתיו התעקלו מעלה והוא זקר גבה. “ברור לך, מה?״

“כן.״ הנהנתי באישור. “אני חכמה מאוד.״

הוא צחק וליטף את לחיי באגודלו. “כמה שאת חמודה.״

“חמודה?״ העוויתי את פניי. “סוקי חמודה, ג׳וני. אני אמורה להיות...״

“להיות?״ הקניט וקירב את פניו אל פניי. “מה את אמורה להיות, מותק?״

“הרבה יותר מחמודה,״ התנשפתי ואיבדתי ריכוז כי שפתיו היו קרובות מדי לשפתיי.

“מתוקה?״ התגרה וליטף באצבעותיו מתחת לחצאית שלי. “יפה?״ הוא חייך, התקרב וחיכך את אפו באפי. “סקסית?״

הנהנתי ונשפתי ברעד. “האחרון.״

פתאום, בלי התראה, ג׳וני נישק אותי בכוח ומשך אותי אליו. הנפתי רגל משני צידי מותניו, התיישבתי בחיקו ושפתינו לא נפרדו כשהתנשקנו כמעט באלימות. חיקו לא היה מקום רך לישיבה. ההפך. הוא היה נוקשה כולו ונדרשתי לכל כוח הרצון שלי כדי לא לגעת בו. בעיקר כשכל נים בתוכי רצה שאעשה בדיוק את זה. לגעת, ללטף, לשפשף...

לא הצלחתי להתאפק, הכנסתי יד לשערו ומשכתי. הוא גמל על התעוזה שלי בחדירת לשון קלה. ידיו נחו על מותניי, משדלות ומעודדות. לא הפריע לנו שאנחנו בשטח בית הספר וחברי הנבחרת שלו קרובים במגרש.

“את כזאת סקסית.״ קולו היה עמוק וצרוד והמילים עצרו את נשימתי. “את מטריפה אותי, שאנון כמו הנהר,״ הוא לחש על שפתיי וטלטל את מותניי על מותניו. “אני לא מצליח לחשוב בהיגיון מרוב שאני רוצה אותך.״

רעד מענג התגלגל לאורך עמוד השדרה שלי ונשענתי עליו. הלחץ בחזה שלי היה כבד מנשוא, ומילותיו סחפו אותי אל הנתיב האפל והמפחיד שבו הלכתי איתו. “ג׳וני?״

“כן, שאן?״

“אין אף אחד אצלי בבית עד שש.״ ליבי דהר והבטתי בעיניו. “רוצה לבוא?״

עיניו האפילו ואחיזתו במותני התהדקה. “עכשיו?״

“עכשיו,״ אישרתי בקוצר נשימה.

“אולי הייתי צריך לחנות בהמשך הרחוב?״ שאל ג׳וני בין נשיקה לנשיקה כשנכנס לחדר שלי וגופי עטף את גופו. “אם אימא שלך או דארן יחזרו מוקדם?״

נענעתי את הראש, הושטתי יד וסגרתי את דלת החדר שלי לפני שהטחתי שוב את שפתיי בשפתיו. “תשכח מהם,״ עודדתי אותו והתנשפתי בכבדות כשהצמדתי את ירכיי אל מותניו. “תכבה את המוח.״

“אוי, פאק,״ הוא גנח כשפסע את המרחק הקצר מהדלת למיטה שלי. “את תהרגי אותי, מה?״ קרסוליו נחבטו בבסיס המיטה ושנינו נפלנו על המזרן כשג׳וני מעליי.

התגוששנו על המיטה הקטנה שלי עד שנחלצתי מתחת לגופו הגדול ולפתּי את מותניו ברגליי. בתחושת ניצחון נטלתי את ידיו בידיי, ריתקתי אותן מעל לראשו והצמדתי אותן למזרן. “תפסתי אותך.״

ג׳וני נהם והרים את מותניו בתנועה חדה. נפלתי קדימה על חזהו. “גם אני תפסתי אותך,״ מלמל לפני שכבש את שפתיי בשפתיו. הרגשתי את הדופק הולם בעורקיי ודמי התלהט. הנחישות שלי התפוררה עם כל תנועה של לשונו.

“תקשיבי, אני לא רוצה ללחוץ עלייך לעשות משהו שאת עוד לא מוכנה לעשות,״ אמר אל תוך שפתיי. “יש לי שתי ידיים ודמיון מצוין — מלא בתמונות שלך.״ הוא החזיק את פניי בידיו, נטה לאחור והביט בי. “אני יכול לחכות.״

הבטתי בו והרגשתי באותו רגע יותר משהרגשתי כל חיי. הרגשתי את ליבו הולם בחזה כמו ציפור שמפרפרת בפראות בתוך הכלוב, ופרפוריה תואמים את קצב ליבי. לא הצלחתי לנסח משפט רהוט, אז הושטתי יד לשולי הסוודר שלבשתי ופשטתי אותו יחד עם העניבה. עיניו של ג׳וני האפילו כשעברתי אל החולצה הלבנה והתחלתי להתיר את הכפתורים בתנועות מגושמות.

“אל...״ הוא התחיל להגיד, אבל מילותיו הפכו לנהמה כאובה כששמטתי את החולצה מכתפיי. “אלוהים,״ הוא גנח ועיניו הרעבות שוטטו על פני גופי. לשונו יצאה וליקקה את שפתו התחתונה ומבטו נותר מרותק לגופי.

נשימתו בקעה מפיו בנשיפה קולנית כשהושטתי יד לאחור ופתחתי את החזייה. הצטערתי שאין לי חזיית תחרה כמו של קלייר, אלא רק חזיית כותנה פשוטה.

“פאק,״ נהם ג׳וני והרים את מותניו. נשימתו נעתקה כשהורדתי את החזייה והשלכתי אותה על הרצפה. הרגשתי שהוא מתקשח תחתיי והתחושה העבירה בי ריגוש. “את כל כך יפה.״

ג׳וני הושיב אותי בחיקו, הושיט יד לאחור ומיהר לפשוט מעליו את הסוודר ולהשליך אותו על הרצפה בחדרי. הוא הכניס את אצבעותיו לשערי, קירב את פניי לפניו ונישק אותי בכוח ובפראות. עטפתי את מותניו ברגליי, לבושה בחצאית ובתחתונים בלבד, התנועעתי עליו והגבתי לפראות שלו בהשתוללות קדחתנית משלי.

ידיו נעו משערי אל חזית חולצתו כדי לפתוח את הכפתורים בלי להתיק את שפתיו משפתיי. הושטתי יד מאחורי גבי ופתחתי את רוכסן החצאית. קטעתי את הנשיקה, ירדתי מהמיטה כשאני רועדת מכף רגל ועד ראש ונתתי לחצאית להישמט אל הרצפה בלי להוריד ממנו את מבטי.

עמדתי מולו בתחתוני כותנה לבנים, נשפתי ברעד ולחשתי, “היי, ג׳וני.״

“היי, שאנון,״ ענה ג׳וני בקול מאומץ. עיניו היו קודרות ובוערות כשפשט את החולצה והעניבה והשליך אותן ארצה. “פאק, מה את עושה לי?״

כלוב צלעותיי עלה וירד כשעליתי שוב אל חיקו. “אני אוהב אותך,״ הוא אמר בקול צרוד וחיכך את שפתיו בשפתיי. רעדתי כשזרועותיו עטפו אותי והחום שעלה מעורו להט על עורי. “אוהב כל כך.״ ידו נעה אל ישבני וקירבה אותי לרגע ארוך ומשכר כשטלטל אותי בחיקו וחיכך את גופינו זה בזה. ג׳וני נהם, העמיק את הנשיקה והחדיר את לשונו לפי בזמן שהסתובב והפיל אותי על הגב. “סקסית,״ הוא נשמע קרוע לחלוטין וחדור תקווה כשהתמקם בין רגליי. “יפהפייה,״ ידיו שוטטו על עורי החשוף והוא המטיר נשיקות לאורך צווארי. “רק אותך אני רוצה.״

גנחתי בעידוד, הרמתי את מותניי ונאנחתי בלי אוויר כשגופו נצמד לגופי בחייתיות ובכוח.

“אני לא אמור לעשות את זה,״ לחש ופיו גהר על שדיי. “זה...״ קולו דעך כשינק את הפטמה בפיו.

“ג׳וני,״ התנשפתי והכנסתי את ידיי לשערו. הוא עינה אותי בליקוקים מענגים. “אל תפסיק.״

“פאק,״ הוא הרפה מהשד, עלה אל שפתיי ונדחק אליי בכוח עד שמראשות המיטה נחבטו בקיר. “שיט,״ מלמל והניח את ראשו בשקע צווארי. “כדאי שאפסיק,״ גנח אבל מעשיו היו הפוכים, והוא המשיך למשש אותי ולנשק אותי וטלטל את מותניו עליי.

אל תפסיק.

לא אכפת לי.

פשוט אל תפסיק.

“ששש.״ לפתּי את מותניו ומשכתי אותו אליי והצורך שחשתי עמוק בתוכי התפשט ובער. רציתי שידחק אותי עמוק יותר לתוך המזרן. רציתי להרגיש כל סנטימטר מגופו בתוכי, את כולו בתוך כולי. רציתי עוד. “זה בסדר.״

“לא, לא, לא...״ ג׳וני נענע את הראש וגנח בקול רם, התקרב אליי עוד יותר והתחכך עמוק. “אני לא חושב בהיגיון...״ ידו נעה אל מותניי, קירבה אותי ולפתה אותי בכוח. “תגידי לי ללכת.״

“לא.״ בלב דוהר, קימרתי אליו את גבי. “אל תלך.״

“פאק,״ הוא גנח וגופו הגדול נרעד בתגובה למגעי. הוא נשף בכבדות על צווארי וצמרמורת עברה בעורי. “זה מוקדם מדי...״

ליטפתי את בטנו בקצות אצבעותיי הרועדות ולא הפסקתי עד שהגעתי לאבזם החגורה שלו. “לא אכפת לי,״ השחלתי את אצבעותיי לרצועת המותניים של מכנסיו, נשמתי עמוק כדי להירגע ומשכתי בכוח. “אל תזוז.״

נשימתו הייתה מאומצת וקטועה.

“מה את עושה?״ שאל ונשם בכבדות בעודי מתעסקת באבזם. “שאנון, אסור לנו...״

“בבקשה.״ התנשפתי, שחררתי את האבזם ופתחתי את הכפתור במכנסיו. “אני רוצה אותך.״

“אין לי קונדום,״ הוא גנח ומותניו התרוממו בפראות. “אני מצטער.״

“קונדומים,״ גנחתי והרמתי את מותניי אל חדירותיו. “בחדר של ג׳ואי.״ הפשיטה על חדרו של ג׳ואי לא הייתה התנהגות חריגה מבחינתי, אבל התכנון לגנוב ממאגר הקונדומים שלו כבר היה סיפור אחר. לא היה לי מושג מה עובר לי בראש, למען האמת. פשוט רציתי אותו. ממש.

“לא,״ ג׳וני ניתק את הנשיקה, נענע את הראש והביט בי בעיניים אפלות מרוב תשוקה. “לא ככה.״

“אתה רוצה אותי?״ לחשתי והרגשתי שהלב שלי צונח.

“את יודעת שאני רוצה אותך,״ הוא התנשם והצמיד את מצחו למצחי. “אני רוצה רק אותך.״

“אז למה?״

“כי אני לא לוקח לך את הבתולים בבית הזה, שאנון!״ הוא נהם בלסת חשוקה. “בהתפלחות מהלימודים עם הקונדום של אחיך.״ הוא נענע בראשו. “אני לא עושה את זה, מותק.״

“לא אכפת לי, ג׳וני,״ דחקתי בו. “באמת שלא.״

“לי אכפת,״ הוא ענה והתרומם על מרפקיו. “אני לא עושה איתך סקס ומתגנב החוצה אחרי שעה כי המשפחה שלך עומדת להגיע.״ הוא גנח, נישק את שפתיי וירד מעליי. “מגיע לך הרבה יותר, ואני לא עושה לך דבר כזה,״ בחזה עולה ויורד, הוא ניגש לחלון החדר שלי ונשען על האדן. “כשנשכב ביחד, אני רוצה שנישן יחד.״ הוא הביט לאחור בעיניים כחולות בוערות. “כל הלילה.״

התיישבתי ולא השמעתי קול, כי הייתי שקועה בניסיון לשלוט בנשימותיי הכבדות בשעה שמילותיו פילחו את ליבי.

“אני רוצה שיהיה לך נעים,״ הוא פנה להביט בי. “ואני לא יכול לעשות את זה עם טיימר.״

“אה,״ התנשפתי לבסוף והסתכלתי עליו צופה בי. “ב... בסדר.״

“זה לא אומר שאני לא רוצה את זה.״ ג׳וני נשף בכבדות, חזר למיטה והתיישב לידי. “כי אני כן רוצה, שאנון,״ אמר בצרידות ומשך אותי אל חיקו. הוא החליק את שערי והצמיד נשיקה עדינה לשפתיי. “אני פשוט... רוצה להתנהג אלייך בהגינות.״

“בסדר,״ לחשתי וטמנתי את פניי הבוערות בשקע צווארו.

“את כועסת עליי?״ הוא שאל בקול צרוד וחיכך את אפו בכתפי החשופה כשליטף באצבעותיו את גבי.

נענעתי את הראש ופניי נטמנו בצווארו. “לא, אני לא כועסת עליך, ג׳וני.״

“לא?״ הוא נשק לכתפי. “את בטוחה?״

“לגמרי,״ לחשתי ולפתּי את צווארו. “אני רק רוצה שתישאר איתי.״

הוא צחק בשקט. “קיבלת.״

“מבטיח?״ שאלתי בצרידות, עצמתי את עיניי והידקתי את אחיזתי בצווארו המסכן.

“אני מבטיח,״ הוא ענה והצמיד נשיקה נוספת לעצם הבריח שלי. “אני כבר שלך.״

“מה נעשה, ג׳וני?״ העזתי לשאול את השאלה שהטרידה אותי כבר שבועות. “מתי קוראים לך לנבחרת?״

ג׳וני נאנח בכבדות. “השאלה היא אם, לא מתי, שאנון. וזו שאלה גדולה.״

“יקראו לך,״ אמרתי ונשכתי את שפתי בלחץ. “מה יקרה כשתלך?״

“אני לא יודע איך זה יתנהל,״ ענה לבסוף.

“זה מפחיד,״ הודיתי בקול שקט. “לחשוב שתלך.״

“אני יודע,״ הוא אמר בקול כבד. “זה מפחיד גם אותי.״

“באמת?״ שאלתי ברעד.

“בטח! שאנון, אני לא רוצה לעזוב אותך,״ הוא הידק את אחיזתו בי. “אבל אם אתקבל לנבחרת, זה רק לחודש בקיץ, ואז אחזור.״

נשפתי ונבהלתי מהמחשבה שאצטרך להיות תקופה ארוכה כל כך בלעדיו. “אני יודעת.״

“אל תהיי עצובה,״ הוא שידל ועטף אותי בזרועותיו. “יכול להיות שזה בכלל לא יקרה.״

זה יקרה.

ג׳וני יעזוב.

בדיוק כמו שהזהיר אותי לפני כמה חודשים...

“אני אוהב אותך, שאנון כמו הנהר,״ אמר ג׳וני וקטע את מחשבותיי המדכאות. “רק אותך,״ הוא נשען לאחור כך שלא הייתה לי ברירה אלא להרים את פניי ולהביט בו והוא חייך. “בטירוף.״

“גם אני אוהבת אותך,״ אמרתי בקול צרוד מרוב רגש והשבתי לו באותן מילים. “בטירוף.״

ג׳וני נישק בעדינות את שפתיי, התרחק ולחש, “אני רוצה שיהיה לך נעים.״

ליבי הלם בפראות. “באמת?״

הוא הנהן לאיטו ועיניו הכחולות ננעצו בעיניי. “אני יכול?״

נשפתי ברעד והנהנתי ברפיון. “כן.״

הוא הזיז אותנו כך שהייתי תחתיו ורגליי התנודדו מצידי המיטה, ואז הצמיד את ידו לבטני ועודד אותי לשכב. “אני רוצה לטעום אותך,״ אמר לי וכרע על רצפת החדר. הוא הושיט יד לשולי התחתונים. “זה בסדר?״

באמת?

אוי אלוהים.

“כן.״ הנהנתי בהתלהבות, צנחתי על השמיכה, קימרתי את מותניי מעלה וג׳וני פשט מעליי את התחתונים והפריד בין ירכיי.

נשימתי נעשתה כבדה ולא יציבה כשהתרוממתי על מרפקיי להביט בו. הרגשתי נבוכה וסקרנית כאחד.

ידיו היו על ירכיי ופישקו אותן, ומייד לאחר מכן הוא צלל בראשו קדימה וליקק בשפתיו את פנים ירכי לפני שהעביר את תשומת ליבו לירך השנייה. “את מושלמת,״ לחש כששפתיו התחככו באיבריי המוצנעים.

הרגשתי את לשונו יוצאת, נוגעת, טועמת, ועיניי התגלגלו לאחור. הוא עשה את זה שוב ושוב ושוב, עד ששיוועתי לאוויר והתרוממתי בפראות על פניו.

“אוי, אלוהים...״ התפתלתי על המיטה, הושטתי יד לראשו ונעצתי את ציפורניי בקרקפת שלו בזמן שהמשיך לענות אותי בשפתיו ובלשונו ובאצבעותיו. “ג׳וני, אני עוד שנייה...״

“ששש, שאן,״ הוא שידל אותי, משך את מותניי לקצה המיטה והניח את רגליי על כתפיו. “רק התחלתי.״ ואז פיו שב אליי ולשונו התגרתה בי, אצבעותיו צללו פנימה ויצאו וגבי התרומם לעברו מהמיטה.

“אוי, שיט...״ נשכתי את אגרופי, משכתי בשערו והייתי מסוחררת מרוב תחושות עד כדי כך שלא יכולתי לשלוט בעצמי. “אני לא יכולה...״ גופי רעד כשעונג אסור הציף אותי. “אוי, אלוהים, אני צריכה —״

בום, בום, בום...

“שאנון?״ קולו של דארן מילא את אוזניי ורציתי לבכות. “מה את עושה שם?״

“אוי פאק!״ ראשו של ג׳וני יצא מבין רגליי, סמוק ופעור עיניים. “אחיך.״

לא...

“אל תפסיק,״ התחננתי ומשכתי בשערו. “ג׳וני, בבקשה...״

“שאנון, אם לא תעני לי, אני נכנס,״ קרא דארן.

“אל תיכנס!״ צרחתי בקולי קולות כשג׳וני הסתער על הדלת וסובב את המנעול. “אני מתלבשת.״

חיפשתי את מכנסי הפיג׳מה מתחת לכרית, מיהרתי ללבוש אותם ועיניי ננעצו בג׳וני שנבר בערמת בגדיו שהייתה מושלכת על הרצפה. הוא השליך אליי את החולצה כדי שאלבש אותה לפני שתפס את שלו.

“הוא שם, נכון?״ שאל אחי מצידה האחר של הדלת בזמן שכפתרתי את החולצה באצבעות מגושמות. “המכונית שלו היא זו שחונה בהמשך הרחוב?״

“שיט,״ לחש ג׳וני תוך כדי לבישת החולצה. הוא לא כפתר את החולצה, לבש את הסוודר ואז הוריד אותו כשהבין שמדובר בסוודר שלי. “ידעתי שהייתי צריך להזיז את המכונית.״

“תפתחי את הדלת, שאנון,״ דרש דארן וחבט בדלת. “תכף ומייד.״

“עוף מפה,״ לחש ג׳וני ועשה לדלת אצבע משולשת. “חמור.״

כבשתי צחקוק, יצאתי מהמיטה ופתחתי את חלון חדר השינה שלי. “אתה יכול לצאת מכאן.״

“אני לא יכול לקפוץ,״ סינן ג׳וני והצביע על המפשעה שלו. “הזין שלי.״

עכשיו באמת צחקתי — בקול רם.

ג׳וני צמצם את עיניו. “זה לא מצחיק, שאן. הוא רק עכשיו חזר לתפקד.״

“הוא יהרוג אותך אם תצא מהדלת,״ לחשתי אליו.

ג׳וני גלגל עיניים, “אני ממש רועד.״ הוא גיחך והוסיף, “את באמת רועדת רגע לפני ש...״

“תפתחי כבר את הדלת, שאנון,״ דארן שאג.

“אני מתלבשת, דארן!״ צרחתי אליו בתגובה. “אלוהים.״ הסתובבתי אל ג׳וני ולחשתי, “מה לעשות?״

“תפתחי את הדלת,״ ענה.

נענעתי בראשי. “אין מצב.״

הוא הנהן. “יש מצב.״

“ג׳וני?״

“שאנון?״

“שאנון מוד לינץ׳, תפתחי את הדלת או שאני אפיל אותה בבעיטה!״ צעק דארן.

ג׳וני זקר גבה. “השם השני שלך הוא מוד?״

התכווצתי והנהנתי. “ההורים שלי שונאים אותי.״

הוא עיווה את פניו באהדה. “אאוץ׳.״

“אני מפיל את הדלת הזאת בעוד חמש, ארבע, שלוש, שתיים...״

“בסדר, בסדר, אני באה!״ אזרתי כל טיפת אומץ שיכולתי לגייס, נשמתי עמוק כדי להירגע, ניגשתי לדלת ופתחתי את המנעול. “פשוט תהיי רגועה,״ לחשתי לעצמי כשפתחתי את הדלת והוצאתי את הראש. “היי, דארן, מה קורה?״

“תוציאי אותו החוצה,״ ענה אחי בקוצר רוח. “עכשיו.״

“את מי?״ שאלתי והעמדתי פני מטומטמת.

“את החבר שלך.״

“החבר שלי?״

פניו של דארן הסגילו. “שאנון, די כבר.״

“הכול בסדר, שאן,״ אמר ג׳וני, הרחיק אותי בעדינות מהדלת ופתח אותה. “לפני שתגיד, אני כבר הולך,״ אמר לדארן. “ולא, אני לא אעשה את זה שוב.״

“לא כל כך מהר,״ נהם אחי ושילב את זרועותיו על חזהו. “אתה מתנהל בצורה מוגנת עם אחותי?״

“אני לא מדבר על שאנון איתך או עם כל אדם אחר,״ ענה ג׳וני בלסת חשוקה.

“אה, אתה בהחלט הולך לדבר איתי, כוכב,״ נהם דארן. “אני אחיה.״

“אחיה,״ הסכים ג׳וני ושילב את זרועותיו על חזהו. “לא שומר הראש שלה.״

“דארן,״ פלטתי. “מספיק.״

“אל תגידי לי דארן,״ הוא ענה לי בזעם. “החולצה שלך הפוכה ומכופתרת לא נכון ואת נעולה איתו בחדר...״ הוא הצביע בנוּקשות אל ג׳וני, “כשהוא נראה כמו החלום הרטוב של כל נערה מתבגרת.״

“אלוהים אדירים,״ נשנקתי במבוכה. “תפסיק לדבר.״

“אתה מגן עליה?״ הוא המשיך, והפעם כיוון את דבריו אל ג׳וני. “אתם משתמשים באמצעי מניעה? אני צריך לחשוש שהיא תחזור הביתה עם תינוק?״

“מה שאני עושה או לא עושה עם שאנון הוא לא עניינך,״ ענה ג׳וני ונראה זועם. “אז עוף מכאן.״

“זה ענייני אם היא תחזור הביתה בהיריון...״

“לא,״ התעצבן ג׳וני וקטע אותו. “אם זה יקרה, זה יהיה ענייני. לא עניינך ולא עניינו של אף אחד במשפחה הדפוקה שלכם. רק שלי.״ הוא הסתובב אליי, נשק ללחיי ואמר, “ביי, שאנון,״ ויצא מהחדר.

“ביי, ג׳וני,״ אמרתי בקול צרוד.

“שלא אתפוס אותך בחדר של אחותי שוב, קוואנה,״ קרא דארן אחריו.

“כן, כן,״ ענה ג׳וני בלי להניד עפעף. “אתקשר אלייך אחר כך, מתוקה.״

“כן,״ התנשפתי והבטתי בו כשנעלם במדרגות. “בסדר.״

“אם אימא הייתה תופסת אתכם, זה היה נגמר אחרת לגמרי,״ רטן דארן כשדלת הכניסה נטרקה.

לא הצלחתי למחוק את החיוך מפניי, ניגשתי למיטה וצנחתי באנחה מסופקת.

“שאנון?״ אמר דארן ונשען על פתח החדר. “את בכלל מקשיבה לי?״

“לא,״ עניתי בשקט. “לא ממש.״

“אלוהים,״ מלמל לעצמו. “את בצרות, אחותי.״

כאילו לא ידעתי את זה...