ליבו ער

פתח דבר

אוקטובר 2023

יריב,

כל חייך בנית קיבוץ, תנועה, חברה ציונית ריבונית וצודקת בארץ־ישראל. עמדת על צדקת דרכה של הציונות. לחמת במלחמות ישראל. עמדת על משמר טוהר הנשק והמוסר בלחימה וחתרת לשלום. פרצת נתיבות מהקיבוץ ומהציונות החילונית אל המורשת היהודית. למדת ולימדת יהדות ריבונית. שוחחתָ, נפגשתָ וקירבתָ לבבות. זקפתָ ראש אל מול תלמידי חכמים ודרשת עימם כשווה בין שווים. תבעת בעלות משותפת על מקורות ישראל. הנחלת את מסורת ישראל כמקור השראה ולא כמקור סמכות. התקנת את מדף הספרות החלוצית בארון הספרים היהודי. חינכת דורות של תלמידים.
והנה, במוצאי סוכות תשפ"ד, שבע שנים לאחר לכתך מעימנו, חרֵב עלינו הבית הציוני הראשון, החברה הציונית הריבונית והצודקת, שעל בניינה עמלת כל ימיך. מזה שנים מתפרק הבית. יסודותיו הדמוקרטיים מתערערים. עמודי התווך שלו — השוויון והצדק — קורסים. תוכנו הרוחני — היהדות — מנוכס על ידי סמכותנות קיצונית. והנה, קמה עליו מכת המחץ של הטרור לכלותו. קיבוצים נכבשו וחרבו. חבריהם נרצחו ונחטפו. הניצולים פונו והיו לפליטים בארצם. חבלי התיישבות שלמים בארץ־ישראל עומדים בחורבנם ובשיממונם. המלחמה אך החלה. הקורבנות כה רבים. והשלום כה רחוק, בלתי־נראה לעין.

אנה נפנה? איך נבנה מחדש בית ציוני שני? איך נתקן את המעוּות? איך נקומם החורבות? רוחך חסרה לנו, כה חסרה.

*

באותם ימי רעה, עת כתבתי מילות ייאוש אלו ליריב בן־אהרון המנוח, התחלתי לכתוב את מסכת חייו. קיוויתי לעורר את דמותו, שתורֶה לנו דרך.

לפני כחמש־עשרה שנים, עוד בחייו של יריב, התחלתי לאסוף כל אות שנכתבה על ידו, אליו ועליו. ראיינתי אותו ודמויות מפתח בדרכו. מאז הכירי אותו, כמורי במכינה הקדם־צבאית ע"ש רבין, נפשי נקשרה בנפשו. נפלא אז הדבר בעיניי — אדם עם שיבה בשערו וללא מבטא בפיו. לא ידעתי עדיין את משמעותו הכבירה של הדבר: היותו בין ראשוני הצברים, דור שני לחלוצים. לאחר שירותי הצבאי זכיתי להמשיך ללמוד ממנו ואף לעבוד לצידו, עת שימשתי רכז בית המדרש לבוגרי המכינה והוא המורה הראשי בו. כחבר בצוות המכינה וגם בהמשך, לאחר שהצטרפתי לתנועת הבוגרים של המחנות העולים, סייעתי בידו בהפקת כמה מן המסכתות הפרשניות שחיבר. במפגשינו נחשפו לעיניי טפח אחר טפח מסיפור חייו. עוצמותיו הטרגיות, כמעט מיתיות, הילכו עליי קסם כחידה נוראת הוד. או אז גמרתי בליבי להעלותו על הכתב. עתה ניגשתי סופסוף להגשמת החלום.

זהו איננו מחקר היסטורי במובן המקובל. אין ביכולתי לכתוב ביוגרפיה מדעית של יריב. בהיותי תלמידו בשש־עשרה שנותיו האחרונות, ובהיותו מורי ורעי מאז מלאו לי שמונה־עשרה, חסר לי הריחוק הביקורתי הדרוש לשם כך. אך גם לו יכולתי, לא הייתי רוצה לכתוב את סיפור חייו של יריב באופן האקדמי השגור, הזר לרוחו. יריב לא היה מנהיג פוליטי, שזקוק לביוגרפיה היסטורית, ולא חוקר או פילוסוף, שנדרש לביוגרפיה אינטלקטואלית. כשכתבה העיתונאית יעל גבירץ 'ביוגרפיה אינטימית' של אביו, יצחק בן־אהרון, היא התכוונה להאיר את הצד האישי והמשפחתי, הידוע פחות בחייו של המנהיג הפוליטי, מתוך הנחת פיצול בין הצדדים.^א הבחירה לכתוב 'מסכת חיים' של יריב מניחה אחדות ההיבטים האישיים, המשפחתיים, הציבוריים והרוחניים באישיותו, הארוגים במסכת אחת. בחירה זו תואמת את האופן שבו חי יריב, כפי שהכרתיו.

בה בשעה, לא נמנעתי משימוש במיטב מיומנויות ההיסטוריון שרכשתי באקדמיה. ערכתי מחקר ארכיוני נרחב ושיטתי. קיימתי ראיונות עומק עם יריב ועם רבים מבני דורו, בני משפחתו ותלמידיו. שאפתי לנתח באופן ביקורתי את פועלו ויצירתו, ככל שעלה בידי בהינתן הקִרבה בינינו. יריב היה המבקר החריף ביותר של עצמו. מברנר שאב את עיקרון 'להערכת עצמנו' ולאורו חי. נדמה לי, כי לא היה רוצה שסיפור חייו ייכתב ללא ביקורת.

דרך סגנון הכתיבה ביקשתי לפרושׂ את הסיפור באופן שיבטא את אישיותו ואת דרכו הייחודית של יריב וכן את יחסי האישי אליו. כמו המסכתות שחיבר יריב, גם 'מסכת חייו' היא מארג בין־תחומי של תכנים ואופני מבע, שנועד לבטא את דמותו בכל עושרה ועומקיה. זוהי מסכת בת ארבעה ספרים. כל ספר מוקדש לתקופה מחיי יריב, ככלי קיבול אשר צורתו תואמת את תוכנו.

*

הספר הראשון, 'יריב', מגולל את ראשית חייו, מלידתו בגבעת חיים ב־1934 ועד לכתיבת ספרו הראשון, הקרב, שראה אור ב־1966. הייתה זו תקופה הרת גורל בתולדות העם היהודי, היישוב היהודי בארץ, הקיבוץ, התנועה והמדינה בראשיתה. כך גם בחיי יריב. תקופה מרובת פעלים ומעוטת הרהורים, בה הגשים באופן מופתי את ציפיות דור המייסדים מבנו בכורו של אחד ממנהיגי התנועה והמדינה. ביקשתי להעלותה על הכתב כעין רומן היסטורי אֶפּי וסוער. לשם כך, פה ושם ערכתי את דברי הנפשות הפועלות; לעיתים הצגתי מאמר בצורת דו־שיח; לעיתים רחוקות השלמתי פערים במקורות ואף הכנסתי מילים אחדות בפי הדמויות. אך כל האנשים והאירועים היֹה היו ותיאוריהם מבוססים על מחקר היסטורי מדוקדק. איעזר במילותיה של הסופרת והביוגרפית, יהודית כפרי: "הדמויות בסיפור אינן בדויות. מעשיהן, מחשבותיהן ורגשותיהן — חלקם היו, חלקם יכלו להיות".^ב במקרה זה — רובם ככולם היו; מיעוטם אולי לא היו בדיוק כך, אך יכלו להיות. וכך גם בספרים הבאים.

הספר השני, 'משה', נקרא בשם בן דמותו של יריב, גיבור ספרו הקרב. חלק זה מתמקד בשלוש שנים בלבד, 1969-1966, שנים מכוננות בחיי יריב, בהן יצא לקרבותיו הראשונים על דרכו העצמאית, והוא בן שלושים־ושתיים. ב־1966 עלה על בימת הספרות העברית, עם רומן אנטי־מלחמתי וביקורתי כלפי הקיבוץ והמדינה. בה בשעה עלה על בימת ועידת הקיבוץ המאוחד, בקריאת תגר על דור המייסדים. הוא לחם במלחמת ששת הימים ומיד לאחריה השתתף בחבורת שיח לוחמים, שניפצה את מעטה חגיגות הניצחון ופתחה פתח לביטוי רגשי ומוסרי של לבטי המלחמה. בשנים אלו חבר לחוג שדמות וערך את סדרת השיחות בין צעירים, שערערו על המצב הקיים בתנועה הקיבוצית. פרקי 'משה' מתארים תמורה היסטורית של קבוצה דורית, אשר יריב נמנה על מוביליה. על כן, פרקים אלו הם הקרובים ביותר בצביונם למחקר היסטורי קלסי. זאת תוך שימור המקצב הסיפורי בכתיבה.

הספר השלישי, 'פלג', נושא את שם גיבורו הספרותי השני והאחרון של יריב, ברומן פלג. חלק זה בביוגרפיה מכסה את תקופת יצירתו הממושכת והמקוטעת של הרומן. ראשית כתיבתו בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. לאחר מכן זנח יריב את כתב היד וחזר לעבדו רק בשלהי שנות השמונים, עד לפרסומו ב־1993. בין שני פרקי העבודה על הרומן ערך יריב את המסע הרוחני הגדול של חייו. ב־1969 התפרץ לארון הספרים היהודי, עת יצא ללימודי יהדות בירושלים. בשנים הבאות פיתח את גישתו הייחודית למקורות ישראל, המתחקה אחר קווי הרצף מהספרות המסורתית אל הספרות הציונית והחלוצית. בתחילה התגלמה גישתו בחוברות המקורות שערך עבור תלמידיו ותלמידותיו בבית הספר האזורי במעגן מיכאל, בחוג למקורות ישראל באורנים ובסדנאות הבין־תחומיות באפעל. המשך גיבושה בסדרת רשימות קצרות, שאוגדו בקובץ שרשי יניקה (1984). פרקים ביוגרפיים אלו כתובים כעין מסה עיונית, השוטחת את התפתחות גישתו הרעיונות של יריב ואת המחלוקות שעוררה. עם זאת, גם כאן נשזר החוט הסיפורי, במיוחד נוכח הסאגה המשפחתית הסוערת שחולל יריב בתקופה זו במשפחת בן־אהרון, בתנועה הקיבוצית כולה ומעבר לה.

הספר הרביעי והאחרון, 'יעקב', מתמקד בפסגת יצירתו של יריב — מפעל המסכתות, פרי עטם של יריב ושותפים נוספים בשני העשורים האחרונים לחייו, 2016-1997. בשנים אלו פעל ולימד במדרשה באורנים, במכינת רבין ובתנועות הבוגרים החלוציות. בשונה משלושת הספרים הקודמים, המכילים פרקים אחדים, ספר זה מורכב מפרק אחד בלבד ומ'תוספתא'. פרק י' משלים את הרצף הביוגרפי בשוזרו סקירה עיוניות של המסכתות בסיפור קורותיו של יריב בשנות יצירתן. ואילו התוספתא חורגת מציר הזמן ומתעכבת על המסכתות עצמן. הרוצים להתוודע למלוא סיפור חייו של יריב יוכלו גם בלעדיה. התוספתא מזמינה את הקוראות והקוראים המעוניינים בכך למסע חווייתי במעמקי עולמו הרוחני. כאן הרשיתי לעצמי להרחיק לכת ממחוזות המחקר ולהפליג אל רקיעי הדמיון והחלום.

במסכתות ראה יריב את גולת הכותרת של עבודתו הרוחנית. על כן, לצד סקירתן העיונית בחרתי לדובב כמה מן המסכתות, החשובות ביותר לדעתי, דרך רב־שיח בדיוני בין יריב, השוכב על ערש דווי, לבין אחדים מגיבורי המסכתות ודמויות אחרות מחייו. שיח זה נושא אופי הזייתי ואגדתי ומלוּוה במסכת של מקורות ופירושים המבארים אותו. כך תואמת גם כאן צורת הכתיבה את ליבת התוכן של חייו בתקופה הנדונה, המסכת. כיניתי את הספר בשם הדמות הספרותית, אשר — על פי הבנתי — יריב הזדהה עימהּ יותר מכל דמות אחרת בכתבי הסופר שעימו הזדהה יותר מכול. זוהי דמותו של יעקב אברמזון, גיבור הרומן של יוסף חיים ברנר, מסביב לנקודה.^ג

*

זכיתי ללמוד עם יריב את המסכת שלו על מסביב לנקודה בשלמותה, פעמיים. בכל פעם קראנו את הרומן על הרצף במשך שנה שלמה בבית המדרש לבוגרי המכינה והסבנו עם יריב במעגל מסביב לנקודה הברנרית. זו הייתה חוויה ייחודית. לימים ידעתי להלבישה במילים הודות למוקי צור, חברו ושותפו הקרוב של יריב, הנוהג לתארה כך: "יריב לא מלמד על ברנר..." בפעם הראשונה ששמעתי מילים אלו מפיו של מוקי מיהרתי להשלים את המשפט בראשי: "יריב מלמד את ברנר". אבל אז הפתיע מוקי, כדרכו: "יריב הוא ברנר". רבים מתלמידיו של יריב חוו זאת כאשר חזו בדמעותיו הזולגות בקוראו בפניהם מכתבי ברנר.

אם מסביב לנקודה היה הרומן הברנרי שנגע בעמקי נשמתו של יריב, הייתה זו רשימתו של ברנר 'על הדרך' (שבישרה על כתב העת בעריכתו, המעורר) אשר נתנה ליריב ביטוי מזוקק לדרך חייו. על כן הכתרתי את מסכת חייו של יריב בניב מדִברֵי ברנר ברשימה זו: "לִבּוֹ עֵר". יריב, עבורי, הוא הוא "הָאִישׁ, אֲשֶׁר לִבּוֹ עֵר בּוֹ, הוּא יָבוֹא וְיִשְׁמַע לַקּוֹל הַמְעוֹרֵר". ובתורו, היה הוא עצמו לקול המעורר. הוא אשר נענה לקריאתו המתריסה של ברנר: "עֲלֵה לַפַּרְדֵּס, רְאֵה אֶת פְּנֵי הַהֲוָיָה".^ד

הפרדס הוא גן־העדן האבוד, תחום נסתר ונחשק, אך גם אסור ומסוכן, השמור ליחידי סגולה. יריב נולד בפרדס, בגן־העדן הקיבוצי האבוד. הוא גדל בין פרדסי ההדרים שנטעו חלוצי גבעת חיים בלב הביצות. הוא עבד בהם, קטף פירותיהם. מֵי הבִיצה, ממנה ינקו שורשיהם בתחילה, הסתירו פניהם והיו למי תהום. הביצות כוסו, אך לא נעלמו. אף הפרדס החלוצי עצמו — השתרגו פוארותיו ושורשיו עמקו ונסתתרו מבני הקיבוץ. כל ימיו ערג יריב אל פרדסי בראשית. נפשו צמאה אל מי תהום הדורות האצורים באדמת הארץ, אל מקורות היניקה שבעומק שורשי הפרדס. אך "שְׁעַת בְּרִיאָה אֵינָהּ נִשְׁנֵית".^ה שנית לא יוכל להיכנס לפרדס כראשונים. ואף־על־פי־כן, לשם חתר יריב כל ימיו. בהעפלותיו החוזרות ונשנות אל הפרדס חווה אף הוא את כל סכנותיו: את אימת המוות, הטירוף והכפירה.

בתורת הסוד היהודית הפרדס הוא מקום ההתגלות, בו נחשפים פני ההוויה ונראים פני האל. כשנכנסו גדולי התַנאים (חכמי המשנה) לפרדס, אמר להם רבי עקיבא: "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים, משום שנאמר 'דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי' (תהלים קא ז)".^ו בפרדס משתקפת, כבמראה, המציאות כהווייתה. מי שלא עומד בעוצמת החיזיון לוקה בפטה מורגנה. ההשתקפות נדמית בעיניו כהוויה כשלעצמה. רעיו של עקיבא לא עמדו במבחן. הם דימו למצוא מים חיים בטרם עת ושגו באשליות. על כן לא יצאו בשלום מן הפרדס. אף־על־פי־כן, קרא ברנר לאיש אשר ליבו ער בו לאזור עוז ולהשיג את גבולות הפרדס, להתבונן בהווייה היהודית והאנושית לאמיתה. יריב נשמע לקריאתו. הוא נכנס לפרדס המקורות היהודיים, האסורים על בן הקיבוץ, ולפרדס תורת הסוד, האסורה אפילו לתלמיד חכם. שלושה מארבעת התַנאים הגדולים, אשר עלו לפרדס, לא שרדו את עוצמותיו הרוחניות. הירד ממנו יריב בשלום?

מסכת חייו של יריב בן־אהרון אורגת בשתי וערב ספרות והיסטוריה, מסה ופנטזיה. היא מקפלת בתוכה תלמוד ומעשה, רוח וחומר, הגות ומנהיגות, הלכה ואגדה. היא מקיפה את תולדות העם היהודי, הציונות והקיבוץ, מדינת ישראל ומלחמותיה, החברה הישראלית וההתחדשות היהודית בדורנו. היא מלווה את תולדות ישראל בכל שיאי הרוח, מהמורות ההגשמה, המתחים המאיימים לקרוע אותן והשאלות התהומיות העולות מהן. עוד נשמעת באוזנינו בת קולו של הנביא ירמיהו, מהדהדת בזעקתו של ברנר ונמסרת לנו מפי יריב: "שְׁאַל, בֶּן־אָדָם, לִנְתִיבוֹת־עוֹלָם, שְׁאַל, אֵי־הַדֶּרֶךְ, אֵי?"^ז

*

הספר נכתב בעידוד ובתמיכה של 'תנועת החלוץ — המדרשה באורנים', בראשות אבישי בן־אהרון ומוטי זעירא, ושל 'בית יגאל אלון', בראשותם של דני זמיר ואבי זעירא. במידה רבה רואה הספר אור בזכות יוזמתם ודחיפתם ובזכות המשאבים שהעמידו וגייסו לטובת כתיבתו ופרסומו. שני ארגונים אלו הם בתים חיים למורשתו של יריב. הם חברו, ביחד עם תנועות המחנות העולים והשומר הצעיר, להקמת בית המדרש 'הקול המעורר' לזכר יריב בן־אהרון, בו נלמדו פרקים מכתבי יריב וממורשתו. בבית המדרש גם נקראו בצוותא פרקים מספר זה במהלך כתיבתו. אין לסופר ברכה גדולה יותר מחבורת קוראים מסורה המלווה אותו בתהליך הכתיבה. על כך אסיר תודה אני לבאי בית המדרש כולם, בהם אבישי, דני ואבי הנזכרים לעיל, ועוד חברות וחברים יקרים. תודתי נתונה גם לעורך־המלווה של הספר, יוריק ורטה, ולקוראים הראשונים של כתב היד: זוגתי מורית נבון, אימי ניצה פחימה, חברי ניר רובין־סירקין ומוריי ורעיי מוקי צור ומוטי זעירא.

זכיתי ללמוד על יריב מפי מרואיינים רבים, המנויים בשמותיהם ברשימת המקורות שבסוף הספר (וראשון להם יריב עצמו), שפתחו בפניי את בתיהם, ליבותיהם וזיכרונותיהם שבעל־פה ובכתב. כך הקימו לנגד עיניי את דמותו החיה של יריב. תודה מיוחדת שלוחה לפצ'י (אברהם שפירא), חברו ושותפו הקרוב של יריב במשך עשרות שנים. אין ערוך לארכיונו האישי הענף. לולא הפקיד בידיי ברוב נדיבותו את תיקיותיו העוסקות ביריב, לא היה ספר זה יכול להיכתב כפי שנכתב. דוד ניצן, חברו הקרוב של יריב מראש הנקרה, מילא תפקיד מפתח בחיבור בין חזונו של פצ'י לשימור מורשתו של יריב לבין מימושו בדפים אלו. אבישי, בנו הצעיר של יריב, הכניס אותי לקודש הקודשים של אביו, לחדר עבודתו שבביתו בראש הנקרה. שם אספנו ביחד את עיזבונו הרוחני, אשר טמון אף הוא בתשתית הספר.

בארכיון גבעת חיים מאוחד סייעו בידי אלדד גיל ז"ל ועדה בארי תבדל"א, בארכיון ראש הנקרה אורית שפרן וביד טבנקין יובל רון. שמחתי לקבל עצות וחומרים מהביוגרפית של יצחק בן־אהרון, יעל גבירץ. בכל הנוגע לחוג שדמות נהניתי מהזכות לעמוד על כתפיהם הגבוהות של חוקרי תולדות החוג ומחשבתו: גד אופז ז"ל, אלון גן, נעימה ברזל וזהר אופז ליפסקי.

לכולם התודה והברכה.

הכישלונות והעוולות בהם ודאי חטאתי — בניסיון לשחזר פרשת חיים סבוכה וכאובה, אשר רבים ממשתתפיה חיים בינינו — כולם שלי בלבד.

הערות

א גבירץ, ילד לא רצוי.

ב כפרי, זושה.

ג ברנר, מסביב לנקודה: מסכת.

ד ברנר, 'על הדרך', מן המצר: מסכת, עמ' 213-210, 222.

ה אלתרמן, שירי עיר היונה: מסכת, עמ' 205.

ו בבלי, חגיגה יד עב.

ז ברנר, 'על הדרך', מן המצר: מסכת, עמ' 220-219.

ספר ראשון: יריב

אחד הציץ ונִפגע.

תוספתא, חגיגה ב ג

וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה... וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים... וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן־עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

בראשית ב ה, ז, טו

ואדם אַין שיתקנה, שיתקן את העששית?

ברנר, 'העששית העשנה'

בחבל טבור כבסדין נכרכתי

בְּרָמָ"ח וּבְשָסָ"ה מֵרֶחֶם גַּחְתִּי,

וּבְחֶבֶל טַבּוּר

כִּבְסָדִין נִכְרַכְתִּי.

אִמִּי לֹא עִמִּי.

אָבִי כְּאֵבִי.

אֲסוּפִי שְׁתוּקִי בְּאֶחָד,

מְפֹרָד וְנִקְרַע מִן הָאֶחָ־ד

כַּאֲשֶׁר חִבְּלַתְנִי אִמִּי

בְּאַחַת הַמַּהֲמוֹרוֹת,

בְּאַחַד הַפְּחָתִים —

בּוֹרֵא כֹּל רְאֵה,

יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית הִתְבּוֹנֵן.

יריב בן־אהרון, 1988, מן העיזבון

פרק א. גבעת החיים

יריב נולד מן הביצות של עמק חפר. והוא יריב. יריב את ריבו. יריב את ריבו של אביו. יריב את ריבו שלו עם אביו ואימו. יריב עם עולמו.

בעודה בת שש־עשרה הכירה מרים פינקנזון את יצחק נוסנבוים, שנודע כבן־אהרון. הוא אז כבר בן עשרים־ושלוש, חבר קיבוץ ג' של השומר הצעיר בחיפה והמדריך הנערץ של חבורת נערות מבית הספר הריאלי. יצחק היה אוטופיסט, נחוש להשיג את הבלתי־אפשרי, לברוא גן־עדן מעפר האדמה. כך יקים קיבוץ ומדינה וכך התאהב בחניכתו האוטופית ביותר, הבלתי־מושגת. והיא לא השיבה לו אהבה.

מרים וחברותיה הצטרפו לקבוצת החוגים של תנועת הנוער המחנות העולים ויצאו למעין חרוד, להכשיר עצמן להקמת משק בית השיטה של הקיבוץ המאוחד. בינתיים יצחק וחלק מחברי קבוצתו פרשו מהשומר הצעיר והצטרפו גם הם לקיבוץ המאוחד. הם עלו על הקרקע בביצות ואדי חווארת, הוא עמק חפר.^ח

מתבוססים בירוקת הבִיצה וענני היתושים, עבדו חברי הקבוצה בחפירת תעלות ניקוז. הם עגו סביבם מעגל בדומן הדביק והחלו ללוש ממנו גבעה נישאה, לגבש כברת אדמה מוצקה. מן האדמה ביקשו ליצור אדם חדש, חברה חדשה, חיים חדשים.^ט גבעת חיים, כך קראו לנקודת התיישבותם. משם לא חדל יצחק לחזֵר אחרי מרים ממרחק. לבסוף נאותה להינשא לו ולהשתקע עימו בקיבוצו. ברור היה אז מאליו כי תלך היא בעקבותיו ולא הוא בעקבותיה.

בראשית החורף, שלהי שנת 1934, הייתה מרים בת עשרים ואחת. והנה תינוק בזרועותיה. נפשה נדכאה עליה. ככל ילדי המשק לן יריב בבית התינוקות. המטפלת הייתה אסתר, חברתה הטובה של מרים, שבאה עימהּ מקבוצת החוגים לגבעת חיים.^י השכם בבוקר, לפני העבודה, צועדות כל האימהות מצריפיהן ואוהליהן בשביל המוביל אל בית התינוקות, להיניק את ילדיהן. לאחר שנפרדו בשעת ההשכבה ובילו את הלילה בנפרד, זורחים פני האימהות והעוללים במפגש המחודש. אך מרים רוחה עכורה ויריב מרצין לה פנים. עיניו השחורות הקטנות מחפשות את עיניה והיא מסיטה ממנו מבטה בעל כורחה. בלי חדווה היא נוטלת אותו ממיטתו להיניקו.

אסתר לא מבינה. אמנם מתמיד הייתה מרים כבדת ראש, אך איך יכולה אם שלא לשמוח בבנה. היא יושבת לצד מרים המניקה ומחרישה בדאגתה לחברתה. רק מרים מהרהרת בקול, "אסתרק'ה, איך לא הלכנו לבית השיטה? שם יש חבורה כמו שצריך..." ושוב, כעבור כמה רגעי שתיקה, "אני מרגישה שהנעורים שלי הולכים וחולפים ללא מעשה... קשה לי להתרגל למחשבה שעלי להיות במקום שנים על שנים..."^יא וכעבור עוד רגע, "אסתרק'ה... נוסיו מבקש שאסע אליו..."

נוסיו, הוא יצחק (נוסנבוים) בפי מרים, נשלח מטעם החלוץ לברלין הנאצית להאיץ ביהודי גרמניה לעלות ארצה. כעבור חודש כתב למרים, "לא אחזיק מעמד כאן יותר משלושה־ארבעה חודשים בלעדיך ובלי יריב". "אני נתונה היום בתוך תלם חיים עצוב ואפור כאחד", השיבה, "ומתוך כך גם סירובי לבוא לגרמניה". "אחרון חביב הוא יריב!" הפטירה את מכתבה. "הוא שקט מאוד, כמעט שאינו משמיע קול... הוא משאיר את זה לימים שיבואו. אני לא הייתי עכשיו כשבוע במקום ואין לומר שהוא הרגיש מאוד בהיעדרי". יצחק מציע, "תבואי חודשיים ימים בלי יריב ותראי בעינייך". לבסוף התרצתה מרים. "אסתרק'ה, אני רוצה לבקש ממך... החלטתי לנסוע לנוסיו... אני מבקשת שתטפלי ביריב..." ליריב טרם מלאו עשרה חודשים כשנותר ללא הוריו. גם כעבור חודשיים הם לא שבו לאוספו.^יב

בזיכרונו הראשון של יריב לא אבא ולא אימא, אלא בִיצה, נרקיסים וקֶבֶר — טיול בחברת פעוטות הקיבוץ לקבר הראשון של המושב השכן. בכל יום בשעה ארבע אוספים ההורים את ילדיהם מבית התינוקות. בטרם השקיעה נחפזים להחזירם פן יזנבו בהם יתושי האנופלס העולים לעת ערב מן הביצות שטרם יובשו סביב הנקודה. החבר פינדה, עולה חדש מצ'כיה, שם לב ש"ילד אחד נשאר לעמוד בלול שלו ואיש לא ניגש אליו". אחרי כמה ימים של התבוננות מרחוק העז להתקרב לתינוק השמנמן, שחור העיניים והבלורית ולהגיד לו את מעט המילים שידע בעברית. הילד נענה לקול האבהי המתנגן במבטא צ'כי רך. "הוא הושיט זרועותיו הקטנות לקראתי", נזכר פינדה. וכך אימץ לו יריב לראשונה אב חלופי, סודי, לא רשמי.^יג

מוקדם מהצפוי קיבל יריב את הוריו בחזרה, לעת עתה. יצחק ומרים גורשו מברלין בתוך שנה. לא יצאה שנה נוספת מחזרתם ויצחק נטל על שכמו את תפקידו הבא, ראש מועצת פועלי תל אביב. שוב לקח עימו את מרים והפעם גם את יריב. משפחה! יריב מופתע. אימא, אבא, ילד. כולם ביחד בדירה אחת. בתל אביב, ליד פסי הרכבת. לפעמים אפילו הולכים ביחד לחוף הים. אבל כשההורים עסוקים לוקח את יריב לים דוֹד טוּליוּ, הפועל התל אביבי הרווק. בחרדתו לגורלו הוא בקושי נותן לו לטבול את רגליו בגלים. בשובם למשק, כל הילדים שוחים כבר בברֵכת ההשקיה ב"עיגול ארלוזורוב" (שלא מכבר נרצח על חוף ימה של תל אביב ועל שמו נקראה גבעת חיים). רק יריב לא מעז להיכנס למים.^יד

לעיני הפעוט עולים וצומחים בפאתי המחנה תלי עפר ושק, עץ ופח — עמדות שמירה. השנה היא 1936. מאורעות פרצו בארץ. במשך שבוע ימים הייתה גבעת חיים מנותקת מצירי התחבורה. בלילות אין מדליקים את האורות. יריות פזורות נשמעות. מפעם לפעם לשונות אש משתרבבות מעל לשדות. פרצה מלחמת הקיום.

יום אחד הופיע במשק איש זקן, שהגיע "מעבר להרי החושך". בלבוש דתי גלותי הוא עובר בין חצרות הפעוטונים ומחלק סוכריות. זהו סבא אהרון, אבי יצחק בן־אהרון. יצחק מרד בדרכי אביו אך אימץ את שמו. ברגע האחרון, לפני פרוץ מלחמת הקיום גם באירופה, הביא אותו יצחק לבלות את שנותיו האחרונות בקיבוץ. הילד יריב תוהה על הסב המוזר. נפשו יוצאת אל החום האבהי הקורן ממנו אך הוא נרתע מהשפה הלא מובנת שבפיו ומגינוניו הזרים.

בחיפה אצל הורי אימו, סבא יעקב וסבתא רחל, יריב מצא בית. בית פוריטני של אנשי העלייה השלישית, אבל בית. הוא רופא נודד במשקי פועלים והיא עובדת סוציאלית. הוא חובב הנביאים והשירה העברית. היא לוחמת למען שוויון זכויות לנשים. בנם הצעיר ישעיהו, אחיה היחיד של מרים, נקרא בפי כול שׁוּנְיָה. הוא נולד אחת־עשרה שנים לפני יריב והיה לו כאח בוגר. "הוא היה נוגע בי, משתולל איתי על המיטה, מדגדג אותי, מחבק, הופך, משתולל", יזכור יריב, "את זה אף אחד במשפחה לא עשה". מגיל צעיר נדד שוניה בין פנימיות וקיבוצים. אחותו מרים, המבוגרת ממנו בעשור, הייתה לו כאם. כל ימיו ציפה יריב לרגעי החסד הנדירים עם שוניה, בבית סביו בחיפה או כשביקר בגבעת חיים.^טו

*

גרמניה הנאצית פלשה לפולין. בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה. פועלי ארץ־ישראל נקראו להתנדב לצבא הבריטי. יצחק התגייס בראש פועליו. כיאה לפועלים וליהודים הם גויסו לחיל החפרים המלכותי וקיבלו "אתי חפירה במקום רובים".^טז שוב נשאר יריב בלי אבא. כך הוא מתחיל את כיתה א', הראשונה במשק. מרים פרוינד, אימא של בן כיתתו עמוס ובהמשך גם המטפלת שלהם, מברכת: "תלמדו היטב היטב תנ"ך ותדעו את כל אשר עבר על עמנו... אז רק תבינו למה בחרנו לחיות דווקא בארץ־ישראל — לא רק האנשים שברחו לפני היטלר, אלא גם אנחנו שעלינו ארצה כבר מזמן, ואלה שעוד עלו לפנינו".^יז

קרוא וכתוב לומד יריב במהרה. עליו לכתוב לאבא המשרת במדבר המצרי, לרגלי הפירמידות. "יריב מחמדי! קיבלתי בשמחה את המכתב הראשון שלך הכתוב בכתב ידך וכך כשתהיה פעם אבא ותקבל את המכתב הראשון מבנך תוכל להבין לשמחתי ולגאוותי..."^יח עם הגאווה באה התביעה. מכתביו הבאים של יריב כבר לא זוכים בחסד הראשוניות: "יריב יקירי! תודה לך בעד מכתבתך. שמחתי כמובן לקבלו אולם לא אוכל להודות שלא התעצבתי על צורתו ותוכנו. הדברים כתובים ברשלנות בלתי־רגילה אפילו אצלך. 8-6 שגיאות כתיבה. התוכן סתום, מבוהל ולגמרי לא מתאים לשכלך ולהתפתחותך... אנא אל תכעס עליי כי אני אומר לך זאת מתוך אהבה... רוב אהבה וברכות, אבא".^יט

איטליה הפשיסטית תקפה את יוון. הצבא הבריטי נחלץ להגנתה. חיל החפרים נשלח ליוון. "יריב מחמד נפשי!... אני מתגעגע אליך ואל אימא ואל כל החברים והילדים ומאוד הייתי רוצה לבוא לחֹפש — אולם יש מלחמה ועכשיו באביב כשהשלג נמס והאדמה מתייבשת תהיה מלחמה עוד יותר חזקה ולכן צריך כל חייל להיות על מקומו — אבל לאחר שננצח את היטלר — אבוא לחֹפש לתמיד ואז נישאר תמיד יחד!... אולי תשלח לי מפרחי האביב?" יריב קוטף פרג, טופח צהוב, כפתור הזהב, חלבלוב. הוא מייבש, מדביק על דפי מחברת וכותב: "פרחי אביב מזכרת לאבא מיריב".^כ אבא עונה, "מתנות יפות יותר אינן".^כא גרמניה פלשה ליוון באותו היום.

יריב מתקדם מהר בקריאה. הוא עוקב בדריכות אחר מהלך המלחמה מבעד לגיליונות דבר: "א־לף שבו־יים מ־יהו־די ארץ־ישראל בי־וון". אבא, קצין בצבא הוד מלכותו, נפל עם חייליו בשבי הגרמנים בעת כיבוש יוון. מה יעלה בגורל השבויים היהודים? במסע מפרך הוצעדו והוסעו ברכבות בקר צפונה, מבלי לדעת אם יובלו למחנה שבויים או לגטו. "1,400 שבויים ארצישראליים הועברו מיוון לגרמניה הדרומית. היחס כמו לבריטים". אנחת רווחה. יריב גאה באבא, ש"יצא למלחמה כשליח והלך למקום הכי מסוכן שיש".^כב

יצחק הועבר למחנה שבי לקצינים. משם המשיך לכתוב לבנו: "מחמדי! על אף המרחק בשטח שבינינו אני שומע את קולך הדק, אך התקיף, הקורא: 'המשך אבא, המשך'. ככה נהגת להמריצני כל עת שהפסקתי את שטף סיפורי על סף מיטתך". אחדים מהמכתבים הגיעו ליעדם, כתובים אנגלית על פי דרישת הצנזורה הצבאית הגרמנית. אחרים נשמרו אצל יצחק, "אך בדמיוני ראיתי כאילו שלחתים אליך, על פני המים הרחוקים... אני מקווה שהאגרות הללו, הבאות אליך במאוחר, יכפרו במשהו על חטא שחטאתי כלפיך ויבנו גשר על פני השנים המרות שהפרידו בינינו. אור פניך האיר לי במחשכי־שביי והדריך את עטי". יצחק כתב לבנו על החיים בשבי. על הרעב וההתעללות הוא שתק. בעוד יצחק כלוא באירופה נפטר בארץ אביו אהרון, שאך זה נחלץ ממנה בעור שיניו. הוא לא נקבר בגבעת חיים, אלא בתל אביב. יריב לא נכח בלוויית סבו.^כג

מורתו של יריב בכיתה ב' הייתה הסופרת רבקה דוידית. מתוך היכרותה הקצרה עימו דיווחה: "ילד תאב דעת, בעל כישרונות טובים מאוד... ילד בעל אופי וישר אופי, עומד על שלו ללא ויתורים, עד כדי עקשנות לפעמים. לא תמיד נוח לבריות".^כד רק את ששת השבועות הראשונים בכיתה ב' הספיק יריב לעשות בקיבוץ.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

הערות

ח 'קֹבץ מחיי קבוצת נֹער בעיר', חיפה, חשוון תרצ"א (1930), עיזבון יריב; מרים בן־אהרון בריאיון לחנן כהן, 1.1989, ארכיון יד טבנקין, 15-22/34/1, קלטת 1, עמ' 13-9; 'מרים בן־אהרון ז"ל', גבעתון, 10.11.1989, עמ' 2; יצחק בן־אהרון, דפים מן הלוח, עמ' 35-34; גבירץ, ילד לא רצוי, עמ' 80-79; גבעת חיים: ט"ו שנים לעלייה על הקרקע, עמ' 54-46; גבעת חיים: הקיבוץ המאוחד, עמ' 94-93; צור, הקיבוץ המאוחד בישובה של הארץ, כרך ראשון, עמ' 78-76, 102-100.

ט בהשראת דברי יריב: "הנחלים שלא יכלו ללכת לים מעלים ירוקת וענני יתושים. החולות נפרדים מהגלים, נודדים לכיוון ההרים. מתוך החול התחולל דבר בלתי־משוער. מן הביצה בצבץ דבר שאין לו תואר והדר. חלוצים שירדו מאניית־נכרים שבאו מעבר לימים ולשנים יצאו עם החול במחול. עגו סביבה עוגה מחומר הביצה הדביק. שינו את כיווני הרוח והמים". יריב, 'גבעות־חיים גם יחד', בתוך 'ועידת התק"ם, גבעת חיים, 4-6.7.1985', עיזבון יריב; דברי יוסף טרומפלדור: "החלטתי ליצור בתוך הביצה כברת אדמה מוצקה"; הספדו של י.ח. ברנר על טרומפלדור: "הוא אהב את דומן־האדם, ועם זה לא פחד ללוש אותו, לגבש אותו לגבעה נישאה. את עצמו ראה באחרית הימים עומד על הגבעה". פוזננסקי (עורך), מחיי יוסף טרומפלדור, עמ' 47, 15; ודברי א.ד. גורדון: "חיים חדשים הרי זה אומר אדם חדש". וראו יריב בן־אהרון, 'חיים חדשים, הרי זה אומר: אדם חדש', שרשי יניקה, עמ' 61-52.

י אסתר גיל לבית זיידמן. ריאיון עם אלדד גיל, 7.9.2017; ריאיון עם יריב, 30.5.2011; אסתר גיל, בתוך מרים: ביום השלושים למרים בן־אהרון, עמ' 17. מרים לא זכרה מי טיפלה ביריב. "אחת החברות שלי טיפלה בו", אמרה בריאיון לחנן כהן, 1.1989, ארכיון יד טבנקין, 15-22/34/1, קלטת 2, עמ' 6.

יא מבוסס על מכתב ממרים ליצחק מ־1931, עוד בטרם לידת יריב. בתוך: יצחק בן־אהרון, גשרים נטויים, עמ' 159-158.

יב מרים ליצחק, 24.6.1935, עיזבון יריב; גבירץ, ילד לא רצוי, עמ' 100-91; שביט, שיחות עם בן־אהרון, עמ' 197.

יג ריאיון עם יריב, 30.5.2011; פינדה שפע, 'פעם בקיבוץ... לקט סיפורים' (גבעת חיים איחוד, דצמבר 2000), עמ' 30 (חוברת בהוצאה עצמית, ברשות המחבר). בת־כיתתו של יריב, נעמי משי, זכרה ששהה בתקופה זו גם בבית הוריה, עדי וחנן כהן. ריאיון עם נעמי משי, 18.5.2017.

יד גבירץ, ילד לא רצוי, עמ' 32; שביט, שיחות עם בן־אהרון, עמ' 197; ריאיון עם יריב, 30.5.2011. טוליו הוא נפתלי, אחיו של יצחק.

טו ראיונות עם יריב, 30.5.2011; 13.6.2011; גבעת חיים: ט"ו שנים לעלייה על הקרקע, עמ' 71-64; גבירץ, ילד לא רצוי, עמ' 126, 142-141, 147; יצחק בן־אהרון, דפים מן הלוח, עמ' 35-33. וראו ד"ר יעקב אבישי (פינקנזון): לזכרו.

טז שרה כוכבי, 'ללכת שבי אחריהם', הזמן הירוק, 27.11.2014, עמ' 16; יצחק בן־אהרון, דפים מן הלוח, עמ' 31, 37-36. וראו גלבר, תולדות ההתנדבות, כרך ראשון, עמ' 250-236.

יז מרים פרוינד, ברכה לתלמידים העולים לכיתה א' (1940), בתוך החוברת מחזור א': גבעת חיים מאוחד 1994-1934, ללא מס' עמ', ברשות המחבר.

יח יצחק ליריב, 25.1.1941, עיזבון יריב.

יט יצחק ליריב, ללא תאריך, ארכיון יד טבנקין, 15-22/1/9.

כ יצחק ליריב; יריב ליצחק, ללא תאריכים, עיזבון יריב.

כא יצחק ליריב, 6.4.1941, עיזבון יריב.

כב שרה כוכבי, 'ללכת שבי אחריהם', הזמן הירוק, 27.11.2014, עמ' 16-15; 'אלף שבויים בקורינת', דבר, 22.5.1941, עמ' 4; '1400 שבויים ארצישראליים', דבר, 3.8.1941, עמ' 1. ה־400 הנוספים היו ערבים מארץ־ישראל. וראו אלמוגי, בראש מורם, עמ' 19-16, 26-24.

כג יצחק בן־אהרון, אגרות לבני (עין חרוד: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1946), עמ' 13; An: Mr. Yariv Ben Aharon, Jerusalem, Kook st., PALESTINE, Absender: LT. Y. BEN AHARON, Gefangenennumer: 4 (VB), Lager-Bezeichnung: Kriegsgef.-Offizierlager VII B, Deutschland, 21.3.1943, עיזבון יריב; יצחק בן־אהרון, דפים מן הלוח, עמ' 40; יצחק בן־אהרון, גשרים נטויים, עמ' 186; ריאיון עם יריב, 13.6.2011.

כד רבקה דוידית, גבעת חיים, 27.11.1941, עיזבון יריב.