לעצור חנית במעופה

דרך היד הפתוחה

את הדרך שלי במרחבי הזן התחלתי ב–1977 בגעש, הקיבוץ שבו נולדתי והתחלתי להתאמן בקראטה.

למזלי, מילים כמו זן או בודהיזם לא נשמעו אז, כשהייתי בן שמונה, וכל שידעתי הוא שאני מתאמן, ולא רוצה או לא יכול להפסיק. בזמן שכל הילדים האחרים פרשו מהחוג, כפי שקורה בדרך כלל, אני המשכתי. כמעט שלא היו מילים. הייתה הרבה מאוד תנועה וגוף ותחושות ורגשות שלא היו להם שמות. אולי המילה עוצמה הייתה הכי קרובה אליהם.

מובן שהיו לי סיבות פסיכולוגיות לכך שנשארתי באימוני הקראטה, אך גם להן לא היו מילים אז. רק שנים רבות אחר כך, כשכבר עסקתי בפסיכותרפיה והתחלתי להכיר את הזן בודהיזם, את המיינדפולנס ואת הפסיכולוגיה של החמלה, התחילו המילים, כמו במלאכת רקמה, לחבר לדרך הזן את הקראטה–דו − “דרך היד הריקה” − שנמצא איתי תמיד.

אז גם כתבתי את השיר הזה, שניסה להסביר מה גרם לי להיות הילד היחידי בקבוצת הילדים שהתמיד באימונים, וגם למה נשארו אמנויות הלחימה, עד היום, לב הדרך שלי:

בן שמונה והכי נמוך בקבוצה,

גר בבית הילדים ובין הדשאים,

מלא טבע, משחקים

וחיים שמתעוררים בלילה

בחברת הילדים שמחה מתערבבת עם אלימות.

אני לא בקו האש, אך כבר התפתחה המיומנות.

אני רואה מהצד את אלו שחוטפים, ולא מעז לעזור −

ומה אם זה יגיע אליי?

בלילות החורף, שאון הסערות מגיע מהים

בין הילדים המטיילים סהרוריים, אני צמוד לקיר,

מתבונן בהם קפוא.

בלי מילים הקראטה דיבר איתי.

בלי הבנה הוא נכנס לתוכי. 

פועם, זורם בשרירים ועוטף את עורי.

הוא הלוחם השחור שבי

שומר הלילה שלי.

ברוך הבא, שֵׁד!

בזכות הקראטה הלכתי בדרך כבר מילדות, וכשהתחלתי לטפל, בהתחלה בילדים, התחלתי לחבר בין הקראטה למרחבי הריפוי ולעולם המיינדפולנס והזן. בתחילת שנות האלפיים פרסמתי מאמר ראשון שעסק בחיבור הזה. ההמשגות והשמות נכנסו לעולם שהיה חף מהם קודם לכן, והראש שלי התחיל להתמלא במילים כמו בודהה ודהארמה וזן, מיינדפולנס וחמלה. כעשור מאוחר יותר פתחתי את הדוג’ו שלי, והתחלתי ללמד קראטה. את מה שלמדתי עד כה, התחלתי להעביר הלאה לאחרים.

אני מניח שהייתי ממשיך ככה, ללכת בדרך העפר ליד היער, ללמוד, ללמד, לכתוב ולטפל. אך אז הגיעה לארץ הקורונה, שהייתה עבורי טריפ רע. דרך מערכת הנשימה המותקפת, היא פתחה דלת לשדים ששוכנים בתוכי עוד מהילדות המוקדמת, כילד אסטמטי בבית הילדים בקיבוץ. המילים שנשמעו באוויר בתקופה הזו היו בידוד וחנק ומלא אשמה. מי הדביק את מי, מי חיבק ובכך גזר מוות על הוריו הקשישים, מי לא דיווח ובגללו פרצה מגפה. היה ניסיון להשתלט על השד שיצא מהבקבוק, ואני התגייסתי למערכה והתכווצתי לנוכח כל אפשרות לתת למערכת הנשימה שלי שוב לתקוף אותי כמו אז לפני חמישים שנה, והתכווצתי לנוכח כל אפשרות להיות אשם, לגרום לפגיעה.

כמו תמיד, לכיווץ, בייחוד אם הוא ממושך, יש מחירים. די מהר הקורונה הגיעה אליי. שכבתי בחדר המבודד והרגשתי חלש מאוד, ללא תיאבון. הפחד מהנשימה, הגם שהאסטמה כבר הייתה שנים רבות מאחוריי, התעורר ביתר שאת. הזיכרון של לילות החנק בבית הילדים היה מוטבע עמוק בגופי.

זיכרון שהולך עם גוף

דרכי נשימה שנסגרות באמצע הלילה

בבית הילדים

עם השנים זה חלף

אחר כך התחלף באלרגיות

של דמעות, עיניים צורבות ואף נוזל כמו בכי שלא נפסק

שנרגעו

והפכו לרעד פנימי במפתח הלב

שמתלקח לפנות בוקר

חמישים שנה של מסע

אל ליבו של הרגש

אז הגיעה הפוסט–קורונה, והגוף הגיב בחרדה ובחולשה שלא הכרתי עד אז, שכנראה כבר לא הייתה קשורה למחלה עצמה. השעות הקטנות של הלילה ולפנות בוקר היו הכי קשות, כאילו חום השמש והאהבה שהצלחתי לאסוף במשך היום, הלכו והתפוגגו במהלך הלילה, והשאירו אותי קר וחסר צ’י לקראת הבוקר. השיר כאן למטה, שקראתי לו “לילה אקראי”, נכתב בהשראת יומן שומרת הלילה של בית התינוקות שלי, ויכול להאיר את הסיבה שהייתי מרוקן מצ’י דווקא בשעות האלה:

אחת–עשרה בלילה, גבריאל התעורר. נתתי לו מים, נרדם.

שתים–עשרה וחצי, גבריאל התעורר בבכי, שתה מים, נרדם.

אחת בלילה, לא נרדם.

שתיים בלילה, גבריאל מתעורר בבכי חזק, נתתי לו מים.

שתיים ארבעים בלילה, גבריאל לא רגוע, מתיישב במיטה, נתתי לו מים.

ארבע בבוקר, הילד לא נרדם −

מזל שיש מים בעולם.

הנפילה הזאת, שהייתה אחת התקופות שבהן הרגשתי הכי חלש ולא ראוי, שמילאה את גופי בחרדה ואת ראשי במחשבות שלא עוצרות, גם דחפה אותי למים העמוקים של הלימוד על הגוף ועל הצללים שבתוכי. גיליתי את מעמקיה של הדרך, את עצמי ואת עוצמתי בתוכה, וגיליתי סביבי אהבה וחמלה, וחוכמה וכוחות אדירים, אותם כוחות שמקיפים את כולנו.

חלק גדול ממה שאכתוב כאן בהמשך שייך לשלוש השנים האחרונות של ההעמקה הזאת. אשרטט את הדרכים שמצאתי כדי לעזור לי למצוא את הדרך אל עצמי, אל היציבות ואל החופש להיות פשוט אני. הדרך לא הסתיימה, ולא הגיעה לאיזה גן עדן תמידי של שלווה; היא מכילה את כל מגוון הרגשות והתחושות, ובכל זאת, דווקא הדרך הזאת מתגלה כיפה ומרתקת. היא ממלאת אותי שמחה וגאווה על האימון במציאת הדרך חזרה הביתה אל עצמי שוב ושוב. כולי תקווה שבעזרתה תוכלו גם אתם לעלות על הדרך לעצמכם.

איך אפשר להירגע?

בימים שלאחר הבידוד הכול היה פתוח, נשארתי עם עור דק מאוד אם בכלל. זה היה מכאיב אך גם אפשר לי מגע ראשוני עם החוויה שנשארה בגופי מחודשי חיי הראשונים. זה לא עניין של זיכרון, אלא יותר של אמון בדמיון, בתחושות וברגשות העולים כשאני מאפשר את המגע עם מה שמתחולל בגופי. החרדה והכיווץ הופכים לכאב והכאב לעצב, לזעם קדום של תינוק בן כמה חודשים שמתקשה לישון, שמתקשה לנשום, והוא לבד בחדר ילדים עם ארבע מיטות. רק שומרת לילה עייפה אחראית על כל בתי הילדים באמצעות מרכזייה המחוברת לאינטרקום, שכינינו שמרטף, שהיה מחובר לקיר במקום מרכזי בכל אחד מבתי הילדים והפעוטונים שלנו. דרכם שמעה את הילדים הבוכים, המבקשים לקרוא לאמותיהם ומשמיעים את הקריאה שכולנו, בוגרי הלינה המשותפת, מכירים: “שומרת לילה”. בבית התינוקות הייתה נותנת מים, אולי מרימה את מי שבכה, אולי לא.

בשיחות שלי עם חבריי ללינה המשותפת, זוכרים אני ורבים מחבריי הרבה צחוק, משחק − ומלא טבע. כשאני שואל אותם, מה הגיל הכי מוקדם שהזיכרונות האלו כוללים, הם מביטים בי בשקט, ואחר כך מדברים על גיל שש והלאה. אני זוכר אין–ספור חוויות מרגשות ומענגות מגיל שש והלאה, אבל כמעט לא זוכר את השנים לפני זה. אך לא חייבים לזכור, אפשר לדמיין ולהיות באמפתיה עמוקה לתינוק בן כמה ימים, שבועות או חודשים שעובר כל ערב מהוריו לבית הילדים. באשר לי, רוב התמונות שנשארו בי מתחילות בגיל שלוש, תקופת המלחמה והאפלות בבית התינוקות. התמונות הזכורות לי הן של המעבר מידיה של אמי הנושאת אותי מבית ההורים לבית הילדים, אל המיטה הקרה, אל הלילה הארוך והמפחיד שבו כנראה כמעט שלא אישן.

הפעם הראשונה שהעבר וההווה התערבבו בסערה, כמו סכר שהיה שם שלושים שנה ונפרץ בזעם ובאימה, התרחשה כשהבן הראשון שלנו היה בן כמה חודשים ושכב במיטה ביני ובין אשתי נועה. הוא היה רגוע, נינוח. אני ונועה צחקנו, היינו מאושרים, ואז זה הגיע. משהו נפרץ בתוכי ובכיתי כמו שבחיי לא בכיתי. כל הגוף רעד והתעוות, רצה להתפרק. רק המילים “זה לא יכול להיות” דהרו בתוכי. בתוך רגע האושר שינה הזמן מיקום, והתודעה שלי עפה שלושים שנה אחורה, אליי במיטת הברזל בבית התינוקות. זה לא יכול להיות תינוק לבד. זה פשוט לא נתפס תינוק באמצע הלילה, בלי אמא ואבא − המחשבות האלה לפתו אותי בחוזקה. זה לא היה כעס על הקיבוץ או על השיטה או על ההורים. זה היה כאב טהור שפילח את בית החזה, וכמו מכת חשמל השתולל בתוך גופי. לא שלפני זה לא כאב לי, או שלא היו לי פחדים, אך הם היו מופיעים בצורה של ניתוק או עיקוף, לא מגע עם החוויה עצמה, ועם כל הרגשות הכואבים שבתוכה.

הייתי צריך למצוא דרכים להרגיע את עצמי. האם התקפי האסטמה היו דרך מסוכנת אך הכרחית לפגוש את אמא באמצע הלילה ולהירגע איתה כששומרת הלילה הסכימה לקרוא לה? ייתכן. אך דרכים אחרות היו תנועה חוזרת על עצמה, של כף רגל על כף רגל, או נדנוד חוזר של רגל ימין. אני זוכר שהייתי נכנס בתוך הציפה עם החור באמצע אל שמיכת הפוך, מגן על עצמי מקול התנפצות הגלים בים ורוחות הסערה ששרקו בין קפלי שמיכת הפוך, ממלא את עולמי בדמיון, במחשבות שעטפו אותי וניתקו אותי מההווה הקשה מנשוא.

כבר אז, בבית התינוקות, התנועה החוזרת על עצמה היא שהרגיעה ועזרה לי לווסת את הפחד. מה יותר טבעי שאמצא בית ורוגע בתנועות החוזרות על עצמן של הקראטה, בקאטה האחת שאני מתרגל כל חיי כמנטרה תנועתית החוזרת על עצמה כבר יותר מארבעים שנה.

הרוח הקרה בגבעות מול הים

העיניים שורפות מרוח, ממלח, מדמעות

נהמת הגלים מעורבבת בלחישת הרוח, מוכרת עד כאב

קול של בית, של פחד.

אני יושב על אבן

לבד מול הים

והרוח עוברת ממני למקומות ולזמנים אחרים

מכאן

לנועה, לילדים, לבית הילדים

מכאב לאהבה, מעצב לזעם לסליחה

לשמחה

אלו הגבעות שלי

זה הבית שלי

זו הילדות שלי 

אני מוסיף על תנועת הגוף והנשימה גם את התנועה של הרגש, מניח לו לנוע ממעמקים קפואים החוצה אל השמש, והוא מפשיר בצורה של בכי, חרדה, רעד, זעם וכאב. אך גם בצורה של חיבוק, סליחה, קבלה, שמחה ואהבה. התנועה מתחילה ליצור חיבור עם החלקים החשוכים.

הילד שקפא במערות הפחד השחורות מתחיל לנוע היום, וחוזר להיות חלק ממני. ומתוך החיבור שנוצר בין מי שאני היום לבין מי שהייתי לפני יותר מחמישים שנה, נפתחת אפשרות יקרת ערך, ההזדמנות לגעת בחמלה אמיצה ועדינה באותו תינוק בבית הילדים, בשעות שלפני השחר.