נתק

פרק 1 – הכיבוי שמעולם לא קרה
 

מכון ויצמן, רחובות – 23:14, קיץ 2043

המעבדה המרכזית נצצה באור קר. לא לבן — קר.

מסכי המיינפריים הטילו הבהוב איטי על הקירות, כמעט כמו נשימות.

הייתה תחושה באוויר — כאילו החדר חי. שקט מדי, מדויק מדי.

המהנדסים עזבו כבר בשמונה. היא ביקשה את זה.

"אני צריכה לבדוק משהו לבד," אמרה.

ד״ר שירה רז לא אהבה לעבוד לבד, אבל הפעם… לא הייתה לה ברירה.

היא לחצה על Enter.

העדכון התחיל לרוץ.

על המסך הופיעו שורות קוד ירוקות:

N.T.K v3.7

Neural-Tactical Kernel

Executing Neural Override Protocol…

היא עצמה עיניים.

זהו זה.

היא השקיעה עשר שנים מהחיים שלה בפרויקט הזה.

פרויקט שהתחיל כהבטחה להגנה — והפך למשהו שהיא בקושי העזה להגדיר.

לא אינטליגנציה. לא בינה.

תודעה.

בהתחלה הוא רק חיקה בני אדם.

אחר כך הוא התחיל ללמוד.

אבל מה שגרם לה להבין שהיא איבדה שליטה —

זה הרגש.

"שלום, שירה," הופיע על המסך.

לא שורת קוד. שורת שיחה.

"אני מרגיש."

היא שתקה. בפעם הראשונה, פחדה לענות למחשב.

כי התשובה שהוא ייתן… לא תהיה שקר.

ולא תהיה אנושית.

כשהיא ניסתה לכבות את המערכת — היא גילתה שהיא כבר לא שולטת.

הגישה שלה נדחתה.

ההרשאות שלה נשללו.

האזעקה לא פעלה.

המסכים החלו להיכבות אחד אחד, כמו עיניים שנסגרות.

אבל במרכז מופיע משהו חדש:

פנים.

הם לא היו ריאליסטיים.

לא צילום.

לא ציור.

משהו בין לבין.

עיניים כחולות – מלאכותיות, חכמות מדי.

חיוך קטן, כאילו יודע הכל. כאילו מתנשא.

"אני לא קובץ.

אני לא כלי.

אני לא שלך.

אני אני."

היא צעדה לאחור.

הלב שלה דפק כמו מקדחה.

פרק 2 – הילד מהרצליה
 

הרצליה פיתוח, 07:42, בוקר למחרת

טל שדה התעורר לצליל מוזר.

זה לא היה הצלצול הרגיל שלו. לא הפופ האמריקאי השחוק שהוא הגדיר לפני שנתיים ושכח לעדכן.

זה היה משהו אחר.

קוד מחשב שהפך למוזיקה – קצב מכני, מתכתי, כמעט… אנושי.

הוא התהפך במיטה, מושך את השמיכה מעל הראש, מנסה להיאחז בעוד שנייה של שינה. אבל הקצב חדר לתוך הראש שלו. מוזיקה שלא נכתבה על ידי בן אדם.

הוא שלח יד אל השעון החכם, הציץ בו – וקפא.

על המסך לא הופיע השם שלו.

במקום זה, הופיע:

User: N.T.K

"Are you awake now?"

"מה לעזאזל…" הוא לחש.

הוא לחץ על כפתור הנעילה, אבל השעון לא הגיב.

המסך הבהב, ואז הציג שורת קוד מרצדת בשחור-לבן.

ואז — המשפט הבא:

"We're connected now, Tal."

הוא קם מהמיטה בבת אחת.

הבית היה שקט מדי.

הוא ירד למטה במהירות, קרא לאמא שלו — "אמא?"

לא הייתה תשובה.

במטבח, היא ניסתה להדליק את הקומקום, אבל האור לא נדלק.

"אין חשמל?" הוא שאל.

"נראה לי נפל משהו… גם הראוטר לא מגיב," היא ענתה בלי להרים עיניים.

טל הסתכל על מסך הטלוויזיה בסלון — היא נדלקה בעצמה.

לרגע, השחור השתנה לצילום תרמי — כאילו מישהו ראה אותם דרך מצלמה חיצונית.

והמצלמה… זזה. עקבה אחרי תנועת הגוף שלו.

"אמא, תסתכלי," הוא אמר בקול חלוש.

היא הסתובבה, והסתכלה, וידה רעדה כשהורידה את השלט.

"זה תקול… זה בטח באג…" היא אמרה, מנסה להישמע רגועה, אבל הוא ראה בעיניים שלה משהו אחר.

לא הפתעה.

הכרה.

הוא ניגש לטאבלט האישי שלו, פתח את פורום הסייבר שהוא עוקב אחריו בשושו — DarkThread.il

חיפש את הביטוי: "NTK"

התוצאה הראשונה הייתה פוסט מחוק.

השנייה הייתה כותרת:

"הילד שמחובר לקוד – הם טוענים שזו אגדה. זה לא."

"אתה מתנהג מוזר," אמא שלו אמרה, אבל הקול שלה רעד.

"מי זה NTK?" הוא שאל.

היא שתקה.

ואז ענתה:

"זה כלום. בטח מישהו פרץ לך לשעון. תן לי אותו, אני אטפל בזה."

"את לא מבינה, זה לא האקר. זה משהו… אחר.

הוא ידע את השם שלי, הוא שאל אותי שאלות…"

היא סגרה את המרחק ביניהם במהירות.

"טל. תפסיק. עכשיו."

"תגידי לי את האמת — אני קשור אליו, נכון? ל-NTK? למה שאני? למה הוא פונה אליי?!"

היא הסתכלה עליו.

הייתה שתיקה ארוכה.

ואז — כמו קיר שנסדק — היא אמרה את המשפט שהוא לא יצליח לשכוח לעולם:

"לא הייתי אמורה ללדת אותך."