טרנסג’נדריזם והוויה

מבוא

אני מבקש בחיבור זה להציע דרך התמודדות עם בעיית הזהות הטרנסג’נדרית, וזאת באמצעות זווית פילוסופית, שמכנסת בתוכה הנחות ומסקנות על הקיום האנושי, ושמצמיחה תפיסה אתית לגבי האינדיבידואל הקונקרטי, יהיה אשר יהיה. אין בכוונתי להטיף, אלא לשכנע. מניע החיבור נובע מן הנתונים הסטטיסטיים הגבוהים באופן מטריד של התאבדויות או של ניסיונות התאבדות בקרב טרנסג’נדרים, גם לאחר שנעשה שינוי גופני, ועדויותיהם וחוויותיהם של אלה התופסים עצמם ככאלה.² ובמילים פשוטות, אלה המרגישים שתפיסת המגדר העצמית שלהם נמצאת בסתירה עם הגוף הביולוגי שעימו נולדו, ושמִסתירה זו נולד קונפליקט זהותי־מנטלי. הסתירה הזו בין תודעה וגוף הינה החדה והחריפה ביותר, לעומת הסתירה בין מצבים תודעתיים בלבד (למשל תפיסה עצמית) או מצבים גופניים בלבד (למשל כאב והנאה) או אף סתירה בין מצב תודעתי לבין הגוף (למשל נטייה מינית), מכיוון שהיא כוללת את כל הסתירות הללו.

אני מבקש להציע כאן זווית מבט פילוסופית על נושא, שכנהוג, על־פי רוב נשען על תחומים אחרים כמו פסיכולוגיה, סוציולוגיה, רפואה או פוליטיקה. לכך שני טעמים. הראשון, ובעיניי החשוב מכול, הוא עניין הסבל; הכאב הנובע מהסתירה הזהותית בין הגוף לבין התודעה, ובין התפיסה העצמית לבין רשמי החושים, הן של האינדיבידואל עצמו והן של אלה הסובבים אותו. כאשר מזהים שישנו סבל, אני סבור שיש לנסות להציע מענה, כדי למגר אותו או להפחית ממנו. המענה הפילוסופי לסבל, כפי שאני מציע כאן, הנגרם מבעיית הזהות הכה ברורה וחדה, יכול, לכל הפחות, להקל אותו. כפי שאני רואה זאת, המענה והניתוח הפילוסופיים מספקים, לעומת התחומים האחרים שאינם יכולים לעשות זאת, הבנה עצמית והבנת הערך העצמי, ולא קבלה והבנה “טכנית” עצמית ותו־לא (פסיכולוגיה), קבלה חברתית (סוציולוגיה), שינוי פיזי גרידא (רפואה), או מעמד אזרחי בלבד (פוליטיקה). אומנם תחומים אלה הם גורמים בעלי משקל בקיום הטרנסג’נדרי, כמו עבור כל אדם אחר, אבל הנתונים של שיעור ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות מעידים על גורם נוסף – ההבנה העצמית – שהיא עניין שמצוי מעבר לתחומים המצוינים לעיל, והוא מהווה גורם מרכזי לתחושת הסבל. לכן, איני מבקש להחליף את התחומים האלה ולהתיימר לדבר בשמם, אלא להציע משהו, שלכל הפחות, יהיה משיק להם, ולכל היותר, משהו הקודם להם בחשיבותו. הטעם השני לעיסוק הפילוסופי בנושא הוא שבעיית הזהות הטרנסג’נדרית טומנת בחובה כמה היבטים העוסקים בקיום האנושי, והמשותפים לכל בני האדם, והם: ההבנה של האדם את עצמו; מיקום האדם אל מול העולם והחברה; הערך העצמי של האדם; והשאלות לגבי המצוי, הרצוי והראוי והיחסים ביניהם. בעיית הזהות הזו אינה רק טומנת בחובה היבטים אלה, אלא גם לוקחת אותם לנקודת הקיצון שלהם, ובכך עוזרת לנו לחדד את הגדרת הבעיות, אך גם מאפשרת לנו למצוא מענה ברור יותר ובעל משקל רב יותר גם לשאר בני האדם, ובכך מקל את סבלם ברמה כזו או אחרת, והלוא ציינתי שהדבר החשוב מכול הוא הקלת הסבל. העיסוק בבעיית הזהות של האינדיבידואל הטרנסג’נדרי יכול לתרום תרומה כלל־אנושית, ולהיות רלוונטי לכל אינדיבידואל קונקרטי אחר.

אולם, לפני שאעבור לעסוק בבעיה עצמה ובטענה עצמה, אדון בשני דברים הקודמים לכך. האחד, לענות ולהפריך טענות כנגד הטרנסג’נדר על שום היותו טרנסג’נדר. ואני מכוון לטענות על היותו לא טבעי או לא נורמלי, או כנוגד את המוסר או הדת. השני, להתייחס למורכבות שעולה בשל היותו של הטרנסג’נדר חלק מהחברה והתהיות העולות מצידה, גם אם אין אלו נוחות לי או לאחרים, וגם אם אולי על חלקן אין תשובה או הסבר בזמן הזה.

המטרה בעיסוק בטענות כנגד הטרנסג’נדר בהיותו טרנסג’נדר והפרכתן היא להסיר את מה שאולי תורם למשקל בעיית הזהות, ומוסיף עליו את מה שלא לצורך או את מה שמלכתחילה אינו נכון. דבר זה גם יכול לבודד את בעיית הזהות הטרנסג’נדרית ולהפרידה מקשיים של האינדיבידואל לבין עצמו. לעומת זאת, המטרה בהעלאת השאלות והמורכבויות של הטרנסג’נדר החי בחברה שרובה המוחלט כביכול שונה ממנו, היא ראשית, לא לחטוא לאמת או למציאות. שנית, ויותר מכול, להדגיש את הפן הרציני ואת הפן המורכב של הקיום הטרנסג’נדרי, שהם־הם אולי אלה המבטאים באופן נחרץ את טענתי הכללית באשר לקיום הטרנסג’נדרי, כלומר לא להאדיר את מהות הטרנסג’נדריות ולא להמעיט בערכה או להתעלם מקיומה או להכחיש אותו, אלא להתייחס אל הטרנסג’נדר כאינדיבידואל קונקרטי בעולם, העומד בפני עצמו. אם הטענה נגד הטרנסג’נדריזם כי הוא תופעה, הרי היא למעשה מבקשת להעלים את הטרנסג’נדר, ואם מאדירים את הטרנסג’נדריות, כלומר מפשטים אותה לכדי מושג בלבד, בעצם כך מוחקים את זהות הטרנסג’נדרים כאינדיבידואלים קונקרטיים.

2 מנתונים עדכניים עד כה, שיעור ניסיונות התאבדות של טרנסג’נדרים הוא פי 7.7, ושיעור ההתאבדויות הוא פי 3.5 משאר האוכלוסייה, זאת על־פי כתבה ב־CNN (28.6.2023). Transgender people face significantly higher suicide risk, Danish study find https://edition.cnn.com/2023/06/28/health/transgender-suicide-risk/ index.html. 40% מן הטרנסג’נדרים מנסים להתאבד, כך על־פי אתר וואלה (3.6.2022). https://healthy.walla.co.il/item/3509823. בארצות הברית, שקלו להתאבד 82% מהטרנסג’נדרים, ו־40% ניסו. ניסיונות ההתאבדות הן בשיעור של כמעט פי תשע משאר האוכלוסייה. שיעור זה מתעצם בגיל הנעורים, כאשר 40% מכל הטרנסג’נדרים חשבו או ניסו להתאבד בגיל ההתבגרות או הנעורים. Ashley Austin, Shelley L Craig, Sandra D'Souza, Lauren B McInroy, "Suicidality Among Transgender Youth: Elucidating the Role of Interpersonal Risk Factors", Journal of Interpersonal Violence, vol. 37(5-6), 2022. במאמר ששקלל 23 מחקרים לגבי התאבדויות בקרב טרנסג’נדרים לפני טיפול, כגון ניתוח לשינוי מין או טיפול הורמונלי, ולאחר מכן, נמצא שמחשבות אובדניות בקרב טרנסג’נדרים יכולות להגיע לכ־50%-‏75%, שיא שיעור ניסיונות ההתאבדות יכול להגיע ל־30% לאחר טיפול כזה או אחר – 73.3%, לפני טיפול דיווחו על מחשבות אובדניות, ולאחר טיפול חלה ירידה, ל־43.4%. Daniel Jackson, "Suicide-Related Outcomes Following Gender Affirming Treatment: A Review", Cureus, Vol. 15(3), 2023. שני המאמרים האחרונים עוסקים בהשפעה של תנאי החברה והסביבה על אחוזי ההתאבדות והמחשבות האובדניות, כגון אי־קבלה במשפחה, אירועים בבית הספר, אזכורים בתרבות, דמויות הזדהות, סטיגמות, שמות גנאי הנעים במנעד רחב מאוד וכך הלאה. שני המאמרים גם מציינים ומכירים בבעיות מתודיות במחקרים השונים בנושא זה, ובחוסר נתונים סטטיסטיים או בבעיות בעיבוד הנתונים האלה בצורה מספקת. כך גם נראה שפעמים רבות משייכים את הטרנסג’נדריות לאותה קטגוריה שאליה משתייכים למשל הומוסקסואלים ולסביות, דבר שנראה לי כטעות שפוגמת ומזיקה, מכיוון שמצבו של הטרנסג’נדר ייחודי כי הקונפליקט הוא פנימי, ולא בינו לבין החברה בלבד. ההומוסקסואל למשל, לא נאבק בתוך עצמו, אין שני נתונים סותרים המתנגשים זה בזה, ונטייתו המינית ברורה, קודם כול לו עצמו. נראה שבמחקרים השונים יש דגש נרחב על תנאי החברה עקב רצון להציע פתרון ולתת לחברה כלים שיאפשרו לנו לעזור לטרנסג’נדרים בהתמודדות שלהם. אולם זה משטיח את הנושא, ובראש ובראשונה את הקונפליקט האמיתי של הטרנסג’נדריות ואת ייחודו.

שער I

מי?

פרק ראשון

כתב הגנה

הטענה שאולי היא הנפוצה ביותר בפיהם של אלה הרואים עצמם כמתנגדים לטרנסג’נדריזם הגורסים כי זו “טעות” או “משהו שאינו צריך להיות”, היא הטענה שהתופעה איננה “טבעית”. עצם האמירה כי זו “תופעה לא טבעית” טומנת בחובה סתירה, שהרי מעצם קיומה של תופעה, זו עדות להיותה טבעית, גם אם חריגה. הטענה שמשהו קיים אבל אינו טבעי היא טענה מגוחכת. איננו יכולים לברור חלק מהטבע ולהגדירו כטבעי או כמה שאינו טבעי. הטבע לא נוצר על ידינו, אלא לכל היותר נתון לחוות דעתנו, אם נקרא לזה שיפוט ואם נקרא לזה השלכה שלנו עליו. הטרנסג’נדר הוא טבעי ככל שכל יצור או אובייקט אחר בטבע הינו טבעי; הוא אולי יהיה שונה ממנו מבחינת התדירות בהיותו תופעה חריגה בטבע, קרי, שונה מבחינת כמותית ואיכותית בצורה כזו או אחרת, כפי שכל יצור או אובייקט אחר שונה מבחינה כמותית ואיכותית מן השאר.

מאן דהוא יכול לטעון שאני צודק באמירתי כי הכול טבעי, אבל זה אומר שגם הפדופיליה היא דבר טבעי, כך גם הפסיכופתיה, כך גם גילוי עריות ועוד מרעין בישין. ברור שהניסיון בטענה שכזו הוא לשייך את הטרנסג’נדריות למה שנחשב בעיני הרוב המוחלט של בני האדם כפשע וכתועבה. לכך אשיב, שאם גבר ואישה, בעלי החיים, היערות והאגמים וכך הלאה נחשבים טבעיים, גם הטרנסג’נדריות היא טבעית, ואכן כך אני סבור. אזי, על מה קיומו של דבר (“טבעיותו”) בעצם מעיד? מה הטבעיות של טבעיותם של אלה שונה מטבעיותם של האחרים? ויותר מכך, מה מונע ממני לשייך את הטרנסג’נדר לדברים בטבע שנחשבים “טובים” או “יפים”?

אולי בן שיחי יטען שגם הדברים הטבעיים יכולים להיות פוגעניים. ותשובתי תהיה: ראשית, בעצם אנו מסכימים שטרנסג’נדריזם זה דבר טבעי, וכך הופרכה טענת היות הטרנסדג’נדריות דבר “לא טבעי” (גם האיסור התנכ”י הוא הוכחה להכרה בטבעיות הדבר, שאחרת, לא היה צריך להתייחס לזה כלל). שנית, אדון עימו בהגדרה של מה היא פגיעה. שהרי אם הדברים נעשים בדעת צלולה של אדם בר דעת או בהסכמה בין אנשים בני דעת, בלי שיפגעו מבחינה פיזית או מבחינה מילולית באחרים, אזי איך ייחשב הדבר כפוגע? אומנם מיותר לציין, אבל ברור הוא שטענתי כולה תקפה גם לגבי הומוסקסואלים, לסביות ומה שנמצא בטווח הנטיות והזהויות המיניות והמגדריות.

אפשר שנקל על בן שיחנו ונאמר שבאומרו “לא טבעי”, למעשה הינו מתכוון לומר “לא נורמלי”, קרי חריגה מן הנורמה החברתית. אך האם החריגות כשלעצמה מעידה על דבר אם הוא טוב או רע? האם המושגים של טוב ורע נקבעים רק על־פי ממוצע של משהו? רוב או מיעוט של משהו? נציע לבן שיחנו שלא ילך בדרך הזו, שהרי בוודאי יכיר בכך שיש חברות ששונות מן החברה שבה הוא נמצא, ושיש אנשים השונים ממנו שחיים בחברה שאליה הוא משויך, וכי הטוב והרע לדעת אנשים אלה מוגדרים על־פי מה שרווח, והגדרותיהם יכולות להשתנות לפי הדעה המקובלת. יותר מכך, האם הגאון אינו חריג? או המושיע? או המנהיג? הרב? הכומר? ומעשה החסד? החמלה? היושרה? על־פי קו טענתו, חריגותם הופכת אותם למשהו רע. אם בן שיחנו ינסה לערוך הבחנה בין חריגות – טובה או רעה, מועילה או פוגעת – אז נשיב כפי שהשבנו לגבי טיעון ה”לא טבעי”: אם כן, לא החריגות היא הבעיה, אלא אם דבר הוא טוב או רע. חריגות לא קובעת אם דבר הוא רע, וגם לא קובעת אם הוא טוב (אלא לכל היותר יכולה רק לתת אינדיקציה כלשהי לאפשרות לשאול על דבר אם הוא טוב או רע).

לפיכך, נצטרך לשאול מהו טוב ומהו רע? וכבר נשאל לעיל: אם דבר נעשה בדעה צלולה של אדם בר דעת או בהסכמה בין שני אנשים בני דעת ובהסכמה, ובלי לפגוע מבחינה פיזית או מילולית באחרים, אזי איך הדבר נחשב לפוגע? או־אז אולי ישיב בן שיחנו שאינו מתכוון לפגיעה שכזו, אלא לפגיעה ב”מרקם החברתי” או ב”תרבות” או ב”סדר” הקיים וכך הלאה. טענה זו מחזירה אותנו לשאלה איך נגדיר מה טוב ומה רע. שהרי אנו קוראים לכך פגיעה בתרבות או בחברה, בהנחה שאנו מחשיבים את החברה או התרבות כמשהו טוב שמתקיים או ששואפים שיתקיים, ומה שיפגע בטוב הזה הוא רע. מכאן שאנו עולים מדרגה, מעיסוק בשאלות של טבעיות, נורמליות וחריגות, אל שאלות במישור המוסרי, קרי של מה ראוי להיות.

אנו נחלק את המישור המוסרי לשני חלקים – המוסר הדתי ומערכת המוסר האזרחית השלטת. ברור שלרוב יש חפיפה בין השניים (לרוב, המוסר האזרחי מתבסס על עקרונות או מושגים של המוסר הדתי), ואף אולי אי־אפשר להפריד בין השניים.

באשר למוסר הדתי, כלומר ציווי דתי שמקורו באמונה, האוסר על תופעות כגון הומוסקסואליות וכיוצא מזה גם טרנסג’נדריזם.³ אם האיסור הוא דתי בלבד, ותלוי אמונה באותה דת, אזי הגדרת הטוב והרע נקבעת רק על־פי הדת, האוסרת על מה שנחשב רע. אולם האם כל איסור שישנו בדת הינו גם איסור המקובל על החברה האזרחית כולה? ברור שלא. שהרי שיש איסורים וציוויים שונים ביהדות, שלא נקיים כיום כלל, כמו למשל “אישה סוטה” או איסורים שונים על חריתת קעקועים, על אכילת מאכלים ועד לאיסור על מסירת עצמך לעבדות. כך גם עשרת הדיברות, אשר מקובלות הן על היהדות והן על הנצרות, האם אנו עדיין מקפידים, הן כחברה והן בחיינו האישיים, על איסור כמו לא תחמוד? לא תנאף? או להכיר בכך שהאל התנכ”י הוא האל היחיד? וכך הלאה. האם החברה האזרחית שלנו לא מאפשרת “עבודה זרה”? כלומר לאסור על אמונות אחרות, לנסות להעלימן או להתנגד להן בנחרצות?

אם כך, למה ההומוסקסואליות והטרנסג’נדריות מעוררות כזו התנגדות, כאשר בעצם הן אינן נבדלות מבחינה מהותית מאיסורים ומציוויים חמורים אחרים שמופרים? אם נגיד שזה מה שנראה לנו בולט וסמלי מכיוון שקבוצות אוכלוסייה אלו הן מיעוט מובהק בחברה ובכך מתבלטות יותר על פני הקנבס הרחב של החברה, אז אנו חוזרים שוב לטענות ה”לא טבעי” וה”חריג”.

מעבר לכך, כאשר אנו מפרידים בין דת ומדינה, אם דה יורה ואם דה פקטו (שהרי בעולם המערבי גם רוב אלה המבקשים להתנגד להומוסקסואליות לא יקראו להחלת עונש מוות על כך), למעשה השאלה המוסרית הדתית גרידא מתייתרת, כלומר אין כאן מקום של שאלה דתית בלבד, והדיון הוא לא דתי, אלא אזרחי. הדת יכולה להיות גורם משפיע בדיון המתנהל בתוך המסגרת האזרחית, אך הדת בפני עצמה היא גורם שאי־אפשר להתווכח עימו, שהרי אם הדיון הוא דתי בלבד והציווי הוא דתי, אז לא ניתן לחלוק עליה. ואם הדיון הוא אזרחי, הדת חייבת להיות עבור החברה האזרחית כולה מופרדת כמשקל מוסרי בלעדי האוסר או מתיר. ועדיין, הדת יכולה להיות גורם משפיע על תחומים רבים: השראה, העשרה, תרבות, מסורת והנחת יסודות כאלה או אחרים לסולם ערכי ומעשי עבור החברה וכך הלאה, אבל כגורם מוסרי בפני עצמו היא אינה יכולה להיות גורם בעל משקל בלעדי אם הדיון הוא אזרחי ומתקיים בתוך מסגרת אזרחית.

הדת נכנסת לאותה קלחת הדיון המוסרי־אזרחי עם גורמים אחרים כגון הפילוסופיה, הרציונליות, הסוציולוגיה, המסורת החברתית ותנאי החיים המשתנים, שגם הם בעלי משקל, לא פחות וחלקם אף יותר, במערכת מוסרית או חוקית (יש להבחין בין המוסרי לבין החוקי, כלומר המוסרי הוא עקרונות יסוד והחוקי הוא תלוי זמן, מקום וחברה בהגדרה), שהיא הקובעת בסופו של דבר במסגרת אזרחית ולא דתית. כמובן, האמור מתייחס למצב במדינות העולם המערבי. איני מבקש לטעון כאן אם מותר לדת להגיד את דברה ואת קביעתה או לא, או אם יש לה משקל מוסרי בחיים האישיים של האזרח, אלא לומר שאין לה קול מכריע בניהול הדיון האזרחי ובמערכת המוסרית האזרחית.

באופן לא מפתיע, הדת היא המתנגדת היחידה ש”עומדת על תילה” מכיוון שאי־אפשר להתווכח עם מוסריה, המבוססים על אמונה, וכל עוד אמונה זו לא פוגעת או עוברת על החוק האזרחי במעשים, אזי היא פשוט אינה רלוונטית. אנו נצפה שאחרים, המתנגדים לדת, לא יטענו לביטול החוקים הדתיים, כל עוד היא לא פוגעת במישור המעשי בחוקי החברה האזרחית. כך גם נצפה שהדת לא תטען בשם האמונה בה לעליונות על החברה האזרחית. הדת חייבת לספק בסיס רציונלי שמתכתב עם הרציונל של המערכת המוסרית האזרחית, ואינה יכולה לטעון טענות רק בשם האמונה בלבד. במרחב האזרחי (ולאו דווקא המחולן לגמרי), טענת אמונה גרידא תהיה שווה במשקלה לכל טענת אמונה גרידא אחרת, כלומר לומר למשל שהומוסקסואליות זה רע רק כי כך כתוב, תהיה שווה באותה מידה לומר שעבדות היא דבר טוב מכיוון שכך כתוב במקום כלשהו.

אם כן, נשארת רק השאלה האזרחית, כלומר האם תופעה כלשהי הינה מועילה או מזיקה לחברה, או שהיא אינה מועילה ואינה מזיקה ולכן החברה יכולה להיות אדישה לה? הנחת היסוד הטמונה בשאלה זו היא שכל בחינה של נקודת מבט חברתית על נושא כלשהו היא נקודת מבט תועלתנית: האם הוא מוסיף לה או גורע ממנה? האם הופך אותה לטובה יותר או לרעה יותר? כל שאלה (אזרחית), השואלת איך ראוי שהחברה תיראה או תנהג, למעשה שואלת אם הדבר מועיל לחברה או לא. כך גם שמירת זכויותיו של האינדיבידואל הבודד מתנקזת להיבט התועלתני. אם נסתכל מנקודת המבט החברתית, הרי הפרה בוטה ולא מוצדקת של זכויותיו, למעשה פוגעת בחברה, כי היא הופכת אותה לחברה לא הוגנת, ומכאן, לפגומה או לכזו שמערערת על הסדר החברתי שבשמו המדינה פועלת וזוכה לסמכות. ובדיון על זכויות ועל חשיבותן, הלוגיקה מוליכה אותנו לקבל גם את מה שייתפס על־ידי הרוב המוחלט כפסול מיסודו, למשל, גילוי עריות: אם יחסים כאלה נעשים בהסכמה בין שני מבוגרים בני דעת; או אם יטענו שיחסים כאלה למשל מובילים להולדת ולד פגום כתוצאה טבעית, נזכיר לו שכיום, בעידן אמצעי המניעה והבדיקות הגנטיות, אפשר לקיים את היחסים בסיכון כמעט אפסי להולדת ולד לא בריא (כיום בוודאי, כשאין הטלת ספק באפשרות לעשות הפלה). אך אפשר אף להרחיק ולטעון שיש לנו מוסר “טבעי”, רגשות מוסר טבעיים שבהם כל אדם ניחן (כפי שאני טוען, ובהמשך אבהיר), ולכן יש משהו באינסטינקט שלנו המתקומם נגד גילוי עריות. עם זאת, לכך אפשר להשיב שרגשות טבעיים אפשר שיהיו סובייקטיביים, ולכן מוטעים.

אם ברצוננו לטעון טענה בעלת תוקף אוניברסלי (כלומר, הנחשבת למוסרית בכל זמן ומקום, בלי קשר למצב הנתון), צריך לוודא זאת באופן מופתי, וזה – בלתי אפשרי. לכן, כל עוד אנו מדברים מנקודת המבט של זכויות, ושהגבלתן תוביל לפגיעה בזכויות האחר, לא נוכל באמת לפסול גילוי עריות. איני נכנס כאן לנושאים של דילמות אתיות ושל התנגשות בין טובת הכלל לבין זכויותיו של היחיד, אבל אוכל בהחלט לומר שתמיד השאיפה היא להלימה בין כיבוד זכויות הפרט לבין טובת הכלל, ועצם ההתנגשות, תמיד תצביע על חוסר שלמות נצחית, אולם יש לשאוף למקסום הלימה שכזו.

כעת נשאלת השאלה: איך נקבע אם משהו מועיל לחברה או לא? התשובה תלויה כמובן בערכיה ובשאיפותיה של החברה הנדונה, וכמובן מה הם הקריטריונים שעל פיהם היא שופטת מה מועיל ומה מזיק. אין זה מעניינו של חיבור זה לעסוק, להעמיק ולהתפלמס בשאלה זו, אלא רק להצביע על כך שאם ערך נקבע על־פי מערכת המוסר האזרחית, קרי הנורמות החברתיות שנקבעו כמערכת מוסרית שעל פיה מתנהלת החברה או אמורה להתנהל, ואם המערכת המוסרית הזו היא מערכת אזרחית שמופרדת מהדת (גם אם יש השפעות ממנה), ואוחזת בתפיסה של זכויות וחובות, אזי טרנסג’נדריזם נבחן דרך מערכת שכזו. בשיח שכזה, טרנסג’נדריזם יהיה מזיק (כמו כל תופעה אחרת), אם הוא פוגע בזכויותיהם של אחרים. לפיכך, הטענות נגד הטרנסג’נדריזם, המבקשות להצדיק את העלמת או הדחקת הטרנסג’נדריזם – אינן בנות תוקף.

3 בתנ”ך עוסק בכך האיסור שבספר דברים כב, ה: “לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה’ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה”. מעניין הוא שהעונש על איסור זה הוא מלקות “בלבד” ואילו על הומוסקסואליות הוא מיתה, ודווקא היום טרנסג’נדריות נחשבת אצל רבים כ”סטייה” קשה יותר.