על חוף-ארצות

כי גם הלילך נדד

כמעט זרים הארץ והים והטביעה אבל הם כהמשך דברים אצלה, ועוד נמשכים הימים אל האביב ומירה אומרת לה אַנְיָה, הלילך פורח עכשיו, ויש להן זיכְרון הלילך, אבל הוא פורח גם כאן, והרי מירה עזבה את דָּוִד ובאה עם אַניה ועם יוסף לכאן, ועכשיו היא מתגעגעת קצת אליו והיא אומרת לאַניה הרי דָוִד אדם טוב ורק היתה רבה אתו לפעמים, והוא לא רצה לבוא לארץ הזאת, והיא אומרת אניה, אולי אסע אליו לאיזה זמן, אולי יסכים, והיא עדיין אוהבת אותו, לא אשליה, היא אומרת, אלא רגש, ובכל זאת מין מולדת שלה שם ואפשר לחיות בשתי הארצות, ואניה חושבת שתהיה לה עכשיו איזו זָרוּת שם אבל היא אומרת אולי גם אצלו הרגש הישן עכשיו, ואצלה בכל זאת כבר מין רגש חדש בגלל הארץ הזאת ואפילו בגלל הים, והיא אומרת כן, הרי אפשר לחיות בשתי ארצות.

אסע מיד, מירה אומרת, כי הכֹּל יכול להתמוסס פתאֹם ואילו עכשיו בהיר אצלה הרגש ואיזו אמונה במה שעוד יכול להיות, ואולי גם החיים האלה בשתי ארצות, אולי גם הם יהיו, וגם תתגעגע כל כך לאַניה כי גם בלי אַניה קשה לה לחיות, והיא אומרת אבל קל כל כך ללכת ולבוא, לבוא הנה בחורף, היא אומרת וצוחקת קצת, וכאילו רק דימתה לה שדברים אצלה מסובכים כשבאמת הם פשוטים מאד.

ואַניה חושבת שמירה רגשנית כל כך אבל גם יודעת לאהוב דברים רבים, ואילו היא חוששת מדברים, ואיך יכלה פתאֹם להיכנס כך אל הים עם מין רצון משונה לשכוח את זרוּת הים, אבל מירה תִסע ואולי תחזור, אולי בקלוּת, והיא אומרת כן, בחורף, בחורף הפשוט הזה כאן.

פורחים הפרחים בחורף, חושבת אניה, ויש לה הרגשת פיוס שורֶה עליה ועל הארץ ועל הנסיעה של מירה, והיא ומירה עדיין צעירות ויוכלו להיות להן חיים נורמליים כאלה כאן ובמוסקבה, והיא אומרת פרחים פורחים בחורף והיא מדמה הרגשת פיוס גם אצל דָוִד ונזכרת איך יוסף הביא אותו אליהם באחד הערבים ואמר שהוא מין משורר, והם היו צעירים כל כך והיא חשבה שכמעט כל הצעירים הם מין משוררים, והיא חושבת הרי הוא קשור בנו, עדיין קשור בנו, כי היא לא יכולה לדמות לה התבטלוּת חיים שהיו, ומירה רואה פתאֹם בעיני רוחה את הטביעה של אַניה כאילו לא היתה גם ההצלה, והיא לא יכולה לחיות בלי אניה, אבל אניה חיה, תחכה לה כאן, והיא אומרת והרי רגשות חזקים היו אצל דָוִד, הרי אהב כל כך.

ואניה אומרת כן, ואף על פי שכבר אינו משורר היא חושבת שגם מין רגש עָדִין יש אצלו, ואולי גם צורך בחיים עדינים, ונדמה לה שהוא כצמח שתול ואילו היא ומירה ויוסף נודדים על פני האדמה ועל פני הים, והיא אומרת למירה אבל הוא לא ינדוד, כן, זה ברור לה עכשיו, אהבה בלי נדודים, ומה תעשה מירה באהבה כזאת, והרי כבר נדדה, ונדמה לה שימי ילדותן נדדו, והיא רואה בעיני רוחה את הלילך ההוא בגינת הבית שם, אבל עניין הלילך כבר חרג מן הזיכרון ומן ההימשכוּת אל דָּוִד כי גם הלילך נָדַד, והיא אומרת שתי נשים ישבו אז לא הרחק על החוף והיו מסתכלות על הים.

ומירה הִתפלאה על החזרה הזאת שלה אל הארץ, והיה נדמה לה שלא מטִבעם נמשכים ושבים דברים אלא רק היא הממשיכה ומשיבה אותם, ואַניה אמרה רק לא צלח הדבר, רק זה, וחשבה שכיסופים נבדלים כל כך אצל מירה ואצל דָוִד, והארץ הזאת שאליה חזרה עכשיו מירה נבדלת מאד בעיני דָוִד, ובכל זאת חשבה דווקא הכיסופים שלו אל השירה ככיסופים אל העָבָר ומירה אמרה כאילו חיים אחרים יש לו אבל כמה חברים יושבים אצלו ומדברים על שירה ועל פוליטיקה, בכל זאת הדבר הישן הזה. ואולי מין אשליוֹת זרוֹת וגם איזה כעס או צער אצלו.

ושוב היה חורף, ועצי שקד בהירים היו בהרים, והיתה יכולה להתפלא פתאם על דָּוִד שלא ידע כלל על ההרים האלה, ואמרה לאניה הרי אינו רוצה את החיים בשתי ארצות וכבר נפרד לתמיד ממני, וכמה עצב יש בזה, ונזכרה ביום שהגיע אליהם וכאילו נזקק להם וקצת המר לה לִבה עכשיו בגלל מעֵין בגידה שלו במה שהיה אז, והתפלאה עכשיו על שלא ידעה כמה הוא מתרחק מן הזיכרונות והיה נדמה לה שראתה בו מין פגם.

ועצי השקד כבר היו מין זיכרון ואניה לא היתה מתרחקת מן הזיכרונות ואמרה שיהיו להן חיים טובים כאן, והיה נדמה לה שאניה, שהיה הים זר לה כל כך, מכירה כבר את הים ואת הארץ ואת החיים שיהיו כאן, אבל כל כך הרבה מאמצים ידרשו החיים האלה, ואולי גם תהיה מין תִפלות בחיים שיהיו דומים למה שכבר היה, ולא יכלה לתאר לה איזו התאהבות שוב, ונישואים שוב, מאוחרים, והדבֵקוּת של דוד במולדתו היתה מובנת לה פתאֹם, מגינה עליו כשדברים מתערערים, והיא היתה המערערת, ובכל זאת חשבה שוב על מין בגידה שלו במה שהיה אז כשבא אליהם וכשאהב אותה כל כך, והיא בכתה עכשיו דווקא בגלל הבגידה.

ואחרי כן נשארה לגור אצל אניה ואצל יוסף, וכאילו חזרה אל משהו מן העבר, וכשנגמר החורף הגיע אליהם ידיד אחר של יוסף וכאילו שָבוּ דברים, אבל ראתה שהיה אחר מדוד, וכאילו דווקא דבר חדש היה פתאֹם, ואולי אהבה אחרת תהיה, ויהיו נגמרים נדודיה בשתי הארצות, ואמרה לאניה שרק צר על דוד, והימים נמשכו בתוך הקיץ וכבר אמרה כמה יפים הימים.

ואחר כך כתבה לדָוִד על סוף של נישואים ושל אהבה, וזה היה כמעט לא מובן אף על פי שיש פה מין הגדרה ידועה כל כך, ואולי בכל זאת תהיה איזו התרגלוּת, אבל עכשיו, מה יהיה עכשיו, והיתה צריכה לכתוב לו גם על הצער, ואחרי כן כתבה על היום שבא אליהם ועל עדינוּת הרגשות ועל מין התחייבות שלו אז לה וליוסף ולאניה, שהם קשורים כל כך זה בזה, ועל איזה רגש שלה אליו גם עכשיו, בכל זאת גם עכשיו. ובסוף הסתיו כבר עמדה להתגרש מדוד, ועוד המשיכה לגור אצל אַניה, ולפעמים היה נדמה לה שהיתה רואה משם את עַנְנֵי הים הנודדים.

כמו עלי הכותרת הנפתחים באור היום ונסגרים עם בוא הערב וכך פרחים אחרים חדשים בהמשך הימים, כך היו מחשבותיה של מירה על דָּוִד והיתה בהן ערגַת הגוף נסתרת ומתעוררת, ולא היתה מדברת עליה, והיה נדמה לה לפעמים שדוד עדיין היה אוהב אותה, ואף על פי שהיו המחשבות האלו מתעוררות ונסגרות אצלה היתה קִרבת הגופים הישנה ממשית והמחשבות לא היו מבטלות אותה וכאילו היתה קִרבת הגופים מין הוכחה לממשוּת האהבה, וכבר לא היה עניין שתי הארצות מטריד אותה עכשיו כאילו היה דבר קל לא מוכיח דבר, ואף על פי שכבר עמדה להתגרש מדוד לא היתה קִרבת הגופים ההיא נעלמת, ולא הרגשַת אשליָה היתה אצלה אלא כמין אמת, והמחשבות היו דבקות בזה עכשיו והרי טעתה כשחשבה להתגרש מדוד והצטערה עכשיו כל כך, ולאַנְיָה היה נדמה שמירה תהיה נוסעת שוב ושוב אל דוד ותהיה חוזרת שוב ושוב, אבל הרי רק דימתה לה זאת, ודוד היה בעל מחשבות אחרות ואולי תיעב קצת את העזיבוֹת ואת החזרות, והיא חשבה על נֶטַע הידיד האחר של יוסף שהיה בא אליהם לפעמים, ושהוא טוב ונעים, ושמירה נמשכה קצת גם אליו, ואמרה שאפילו מעט דמיון לדוד יש בו. ולא נבלו המחשבות אצל מירה במשך הימים, ואף על פי שקִרבת הגופים לא היתה נעלמת הרגישה את היחלשוּת ההוכחה שהיתה בה, והיתה חושבת מעט על נטע שהיה נאה מאד ונעים, אבל לא היתה משתוקקת אליו, ובהמשך הימים עוד היו אצלה ההרגשות התועות, ונטע בא באחד הימים ואמר שהרי הם אוהבים מעט זה את זה, ודווקא יכלה להסכים פתאֹם כי באהבה מעטָה יש איזו עדינוּת, ואולי יהיו החיים אִתו קצת אחרים וטובים, ואיזו הרגשה קלה היתה פתאֹם, ואיזה הֱיוֹת שלה נפרשֹ קצת, דק מאד, ולא רצתה לדעת מה יהא עליה אלא רק את ההֱיוֹת הזה עכשיו.

אחרי כן נפרשֹו גם השמַיִם לפנֵי קְצֵה האור, והיא אמרה לאניה הוא טוב והוא נעים, והיה נדמה לה שריח הים היה נִשָּב באוויר, והים לא היה קרוב כל כך אבל היא אמרה ריח הים כאן.

והיו גם מקרים שהיו קורים אצל דוד, והוא כבר הסכים לגירושים, והיו אצלו החברים הבאים לדבֵּר על שירה ועל דברים אחרים שם בארץ המולדת שלו, וכאילו עולם שלם היה שם, ומירה כמעט התפלאה על הגירושים הברורים פתאֹם, והתעצבה, והיתה רוצה לומר לו על עדינוּת האהבה המעטָה שאין לה צורך בנישואים ואין לה צורך בגירושים, וכתבה לו מעט על איזה רגש נשאר.

אבל מה לה העיסוק ברגשות האלה כל הימים, אמרה, ואניה אמרה על מין חיים חדשים כאן, ומירה אמרה כן, חיים חדשים, ושוב היה ריח הים מתקרב, ודימתה לה את מי הים המוֹחים יָמִים וחיים.