סוסי שלג

הספסל

א.

אנו הפוסעים בארץ הדממה, מדווחים בקפדנות על פתיתי השלג הנולדים מעין הסערה ונמסים אל הארץ, על מרבדי הנציץ הנפרשים בין שמיכות האבן, על עצי הערער המזדקפים בין שורות הקברים, בשעה שעליהם צמאים למים. שיירות שיירות, הולכים אנו בין הבורות אשר פצעו וגזלו את הרוך מאצבעות הקברן, באדישות מקפיאה המפקיעה את השמש מהיום ואת הירח מהלילה. הרי ראינו שמת שם אדם, ועוד ראינו אדם אחר מכלה את ימיו בחפירת בורות למתים — לא יכולנו לומר לקברן: הנה אדם שליבו בגד בו, קח אותו ועשה לו קבר ראוי?

היתה זו שעת צהריים בבית הקברות והחום העז העיק על עץ החרוב הבודד בקצה השדרה, מקשה עליו את מלאכת הצללים. מכל יושבי הספסלים בחר הקברן להתיישב לצד זר חבוש בכובע, לבוש מעיל עור בלוי וגדול ממידותיו. המעיל הונח על גופו של הזר ברשלנות כזו, עד שנדמה שהלה מחובר במותניו לספסל. הנועם והשקט קרנו מן הזר וכמו קראו לקברן לגשת דווקא לספסל ההוא, לחרוג ממנהגו ולהתיישב לצידו של אדם זר.

כשקרב הקברן אל הזר הבחין שמבטו רפוי ונושק לאדמה. הלה ישב ופניו נינוחות, נטולות שיפוטיות. אפילו לא טרח להרים את מבטו לומר שלום, כאילו כל מעייניו ברגבים הנבקעים בין רגליהם. כך ישבו שניהם, שותקים. לרגע עלה בקברן צורך להציג עצמו בפני הזר על הספסל, אך המילים עלולות לפרום משהו באיזון העדין שנרקם בשתיקה, השתיקה שכה נעמה לו. כשקם ללכת ולהמשיך את עבודתו לא טרח לומר שלום, רק נעמד והמשיך אל הבורות הפתוחים. בור ועוד בור. כל היום חפר בורות, והניח בהם קליפות אדם. בכל בור השקיע את נשמתו, את נשימותיו הקצובות, שהלכו וקצרו עם כל מהלומת את באדמה. האדמה שאינה יודעת שובע.

בני החיים גדשו את רחובות השיש, ולרגע נדמה היה כי קבעו את משכנם החדש בין המצבות וכאן יחיו את חייהם. כאן יעשנו וישתו, כאן יאכלו ויפרישו צואתם, כאן יאהבו, ישנאו, ימכרו את נפשם ויקנו את רכושם. אוזניו של הקברן כאבו מהמולת ההמון. הוא מיהר לזנק אל בור פתוח, התחפר בו והעמיק את השוחה.

הוא הלם בקרקע, מרוקן אותה מתוכנה, העביר את התפוררות הסלעים מנקודה לנקודה. כשסיים נותר לשבת בתחתית הבור, מתחבא מלובן היום המסנוור. הוא הדליק סיגריה וחשב על הזר.

כמה ענווה יש בו באדם זה, שאינו דורש מהעולם שיכיר בשמו. לא טורח להרים את ראשו אפילו, כיוון שאינו מתעסק במה חושבים אחרים על שתיקתו. בעיר הזו, המודדת תדיר את משקלה הסגולי של ההחמצה, ובה נשפט אדם לטובה או לחומרה — מה עשה או לא עשה בחייו, מה ייכתב על האבן — במקום כזה הוא בוחר לשתוק. השתיקה מותירה את הדברים כמות שהם, מבלי להוכיח את עליונותו של האחד על האחר. אין לו צורך להבין אם אדם זה מעליו או מתחתיו, אם חזק הוא או גרוע ממנו. לכן הוא שותק, כי מה למילים ולסדר הקוסמי שבין שני זרים על ספסל אחד. הוא מי שהוא ודי לו בכך. בקשר השתיקה אפשר ששניהם מעריכים את שירת העלים, שהרוח מפזרם בגסות בין הקברים.

אפשר שכך.

את הבור האחרון לא סיים לחפור. הוא יצא ועשה את דרכו אל הצריף בקצה החלקה הצפונית. ערפל חם וסמיך עמד בחדר, והקברן מיהר לפתוח חלונות ולאוורר את הצריף. הוא ערם דליים שנזרקו בפינת החדר, אסף כוסות שנשכחו בפינות עזובות והניחן בכיור. מחלון הצריף הבחין בשמש היורד אל מדרכות האבן ונתלה כעגיל אדמדם על עץ החרוב, משחיר את ענפיו וזורק אודם כהה בעיר הלבנה. תחת העץ עמד הספסל, ועליו הזר — נטוע במקומו. הבריות חולפות על פניו, אוחזות זרי אבלים, והוא אינו מתנצל על מקומו בספסל.

הקברן בוחר לשוב אל הספסל, אל הזר היושב בו. צעדיו מגושמים, מסתערים בתוקפנות על הדרך, נוחתים בחוזקה על הקרקע כאילו היו מגפיו עשויים שיש. כך יש לפעול ברגעים בהם פחד מאיים להקפיא את הדם ברגליים.

בשם מה ישוב אל אותו ספסל? ואיך ישוב בידיים ריקות? הקברן עוצר בחצי הדרך ושב על עקבותיו, אל הצריף. הוא ממלא בקבוק מים, מביט מהחלון לראות אם הזר עוד יושב על הספסל. השמש פוסע את צעדיו האחרונים באופק, והזר ממתין בסבלנות תחת עץ החרוב. בדרך אל הספסל לוגם הקברן מספר פעמים מבקבוק המים, לבל ייראה מלא מדי. מרחוק הוא מבחין שדבר מה מטריד את הזר — נדמה כי ראשו של זה שקוע בין כתפיו יותר מהרגיל. כמעט והפנה את מבטו לשאול, אך במקום זאת מילא את פיו במים ובירך את היושב בספסל בהרכנת ראש, המכירה בנוכחותו של הזר בעולם.

ב.

בלילות אנו פוסעים ביתר שאת, לבל יתאבנו רגלינו במקומן. הרגליים נשאו אותנו בין שיפולי הגבעה הדרומית, ומחלונות הבתים בקעו זמירות החג וריח העוגות והחלות המתוקות, מסורת שכבר נשכחה מאיתנו. היה זה ערב חג קיצי והאוויר עמד במקומו. עמודי המתכת ברחובות הזיעו, ושלטי החוצות התכסו בשמיכת לחות דקה. אלמלא החושך, יכולנו לחשוב שצהרי היום.

לפנות בוקר שבנו אל בית העלמין. בקצה החלקה הצפונית, על מפתן הדלת של הצריף הישן, עמד הקברן, פושט מעליו את בגדי המוות וקובר אותם בארגז העץ. מפקיר את מגפיו אל גורלם הלילי, עומד עירום, וגופו זורח בקרני הלבנה הלוהטות. הוא נכנס אל הצריף בצעדים אילמים ומשרה את גופו בגיגית מים קרים, לא טורח לשפשף את בהונותיו או להלבין את ציפורניו השחורות. הוא שותה ונרדם על כורסתו השבורה, בתנוחה המקנה לו חזות של אדם המתפתל בייסורי החלום.

מחוגי השעון על הקיר המשיכו להסתובב סביב עצמם עד הבוקר. לו היה טורח לתקן את השעון היה שומע את צלצול הקוקיה כשנחתו המחוגים על השעה שש, אך הקברן נותר על כורסתו. אדי האלכוהול נשאבים ונפלטים מגרונו כמו גלים הבאים והולכים מן החוף. נוזל רירי מקציף וזולג בין שיניו, מכתים את הכורסה. השמש כבר הספיק לייבש את שערות ראשנו הלחות עד שפקח את אישוניו וגילה מה השעה. ראשו הלם ברקותיו, המתחננות למים. קול החבטה נשמע מחלון הצריף, אז ידענו ששוב ראשו התעורר לפני רגליו.

הקברן יוצא אל בית העלמין באיחור לא אופייני, פוסע במעלה מדרגות האבן ברגליים כבדות. באמצע הדרך הוא נעצר לכמה רגעים. נדמה לו כי פעם היו כאן פחות מדרגות. פעם הן היו נמוכות יותר והמרחק בין מדרגה למדרגה קצר יותר. הוא ממשיך לפסוע בעיר הלבנה שרחובותיה צרים מדי ואין בה קימורים, מגדליה מבני שיש מצהיבים ואותיות דרות בם — אימהות, אבות ובנים. בין המצבות חש הקברן איך אדם הופך במותו למילים, ונפשו מצטמקת לנוכח הידיעה שתמיד המעיט בערכן.

אחרי שסיים לחפור עשרה בורות חדשים בחלקה הצבאית, הוא חצה את בית העלמין. מרחוק הבחין בספסל. הזר נעוץ במקומו ומעליו עץ החרוב מנפיק ריח סמיך ונשכח של הגוף בנעוריו המתפרצים.

אפשר שלא רק המילים יקבעו את מקומו בעולם. אפשר ולוח האבן על קברו של אדם יהיה חלק ונקי ומבריק ביופיו הפשוט. אפשר שתצטייר בו אסתטיקת השתיקה של שני זרים על ספסל אחד. כי איך יחצבו אותיות קטנות עולם ומלואו באבן שיש, שגודלה לא יעלה על כמה מטרים? דקת הדומייה היא הניצבת מעל הכל לזכרם של ההולכים.

הקברן שב אל הספסל, מניח בשקט את גופו. השניים צופים בשמש עוזב את העיר הלבנה. שוב הם שותקים את שתיקתם.

איזו התמדה, ובסך הכל, בשביל מה? בעבור אדם שכבר איננו. נוכחותו של הזר מוצקה כסלע בין הרגבים עבור הקברן. שריר וקיים הוא על הספסל. אפשר שניתן לקברן לשוב אל המת — אל שתיקת הנצח, בלי מחטי האשמה, שכן לא רק שאין זה מתפקידנו להיות שליחי הבשורה, גם נרקמת פה ידידות משונה בין החי למת, השוזרת חוטי חיים דקיקים בין חידלון ובין ריק.

אין בנו קנאה או כיסופים לרעות מסוג זה.

ג.

שעת חצות יורדת על בית העלמין, רסיסי לילה נזרעים על אבני שיש קרות הרוחצות בלובן הירח — כַּלות־אבן נצחיות. הקברן כבר נרדם, ראשו מונח בשקע הכורסה, וחלום טווה סביבו את קוריו כעכביש, מלפף ומסובב אותו לפקעת משי — מאיים לבלוע ולעכל את החולם.

יד זרה מרימה את ראשו בעדינות רכה, והוא פוקח את עיניו — הנה הזר לפניו, ראשו מורם, ידו מושטת לפנים והוא מברך אותו לשלום. תווי פניו נגלים לו לראשונה: אפו נשרי ומחובר לגבות עשירות ומפוזרות. ריסיו קצרים, מכסים עיניים כהות שמבטם ריק. אוזניו קטנות. חיוכו נוטה על צידו כאילו חצי מפניו לוקות בשיתוק. עורו חיוור וענברי.

השניים ישובים על ספסל שאינו נמצא עוד בין קברים, עץ החרוב כבר לא מסוכך עליהם. סביב להם ים כחול. הם יושבים בתחנת רכבת שכל כולה אותו ספסל, שתול על מים. עמוד מתכת מחליד מכריז את שם התחנה — "בית עלמין". לרגליהם אין עוד רגבי אדמה, כי אם פסי רכבת החורצים את הים כלשון חוף הפורצת את קו המים בשעת שפל.

הנה מגיעה רכבת ועוצרת בתחנה.

הזר שואל, "מה שמך?"

הקברן מבקש לענות אך פיו מלא בשיניו הנושרות. הן מאיימות לפרוץ מבין שפתיו אם יפצה פה.

הזר נעמד ולוחץ את ידו. אחיזתו אימתנית וקפואה, כמו היתה ידו פסל קרח. הזר עולה על הרכבת וזו נוסעת ומתרחקת, מפלסת במים אדוות קטנות הגדלות לגלים דקיקים בשולי הרכבת.

שחר אדום מפציע על שדות השיש, שוטף באודם ארגמן את כלות־האבן. שוב הם על הספסל. שוב הרגבים למרגלותיהם ומעליהם עץ החרוב. הקברן פוקח את עיניו ומזדקף במקומו. הוא נעמד ונמתח. לפתע עוצר. אפילו ידיו הקהות חשות שמשהו אינו כשורה. אולי אלו הקמטים החדשים שנחרצו מתחת לעינו של הזר, כאילו עורב ניקר בו. אולי זה עורו המצהיב בגוון ענברי, שהעניק חזות זועפת לפניו. משהו חריף יותר. ריח מוכר שלא מרפה מנחיריו של הקברן, עוד מראשית ימיו בבית העלמין — רקב הגודע את נעורי החרוב באיבם. הקברן סב על צירו ועוזב את הספסל.

לו היינו רומזים על אי סדירות כזו או אחרת בליבו של הזר, חושפים את התרמית בראשיתה, יש והכאב שנועץ כעת את שיניו בלב הקברן היה נמנע. בכל זאת, חלף עליהם זמן בחסד ונועם — גם אם היה מנת חלקו בלבד.

לא. אנחנו תפקידנו לתאר את הריקבון המתפשט, למי שמוכן להקשיב.

הקברן שב אל הבור הפתוח, מתחפר בו ומעמיק עד שזה בולע את כולו. הזמן חולף אחרת שם למטה — הוא נמסך בלחות קרירה, עורו של הקברן מתקשה ומתאבן. כל שנותר בו הוא זעם מתכתי כלוא בליבת החזה.

היה זה שלשול קטן שהחל ליצור בו דבר מה חדש, מין תנועה — והוא מצא בו כוח להרים יד ולאחוז באת החפירה. הוא הנחית מהלומה על השלשול ובקע אותו לשניים. שם בבור, לצד שני חלקי השלשול, חזינו בדבר נפלא. איננו יכולים לתאר אותו במילה אחרת, מלבד השראה. לפני רגע היה שם שלשול אחד, וכעת ניצבים שם שניים. ידענו כי לעולם לא ישובו השניים להיות אחד. והנה, שניהם מתפתלים בסבלם, ואז חדלים ומתחילים לזחול, זה לפה וזה לשם, מתקדמים בידיעה כי השאירו איזה חלק מאחור.